תקופת הגאונים ד' – המרכז בבבל
מרכזי ההנהגה המסורתיים:
-
בבל
החל מהמאה החמישית לפני הספירה התחיל לצמוח קיבוץ יהודי גדול בבבל. כבר במאה החמישית לספירה, יש לנו עדויות שהקיבוץ היהודי הגדול הזה הפך להיות מרכז סמכות, מרכז הלכה, מרכז למידה ומרכז כלכלי והדברים האלה מתועדים היטב בתלמוד הבבלי. עד הכיבוש הערבי ישבו היהודים בבבל תחת שלטון הפרסים, השושלת הפַּרתית ואחר כך הסַסאנית. כשהערבים כבשו את בבל, היא עיראק, שהיהודים המשיכו לקרוא לה בבל, במאה השביעית, עברו היהודים שבבבל, בעיראק, לשבת תחת שלטון האסלאם וזה גרם לשינוי גדול. לתקופה הזאת, החל מהכיבוש הערבי ועד ירידת בית עבאס, פחות או יותר, נהוג לקרוא בשם "תקופת הגאונים", ולא לחינם, משום שהגאונים שמיד נדבר עליהם הטביעו את חותמם העז ביותר על התקופה הזאת והם שהובילו את תפוצות ישראל, הדריכו אותם ועמדו בראשם. כפי שנמסר בפרק הקודם, יש בידינו מקורות רבים מן הגניזה ובעזרת המקורות האלה ניתן לבנות תמונה מקיפה על החיים היהודיים בבבל. אבל שני מקורות, שני חיבורים גדולים, שנשתמרו בידינו הם הבסיס העיקרי לידע המקיף שיש לנו על יהדות בבל. האחד חיבור שכתב יהודי במאה ה-10, שמו היה נתן הכהן, והוא כתב חיבור בשם "אַח'בּאר בגדאד" ידיעות בגדאד, שבו תאר את מוסדות ההנהגה בבבל ואת התנהלותם החברתית והפוליטית של העומדים בראשם. השני תשובה שכתב שרירא גאון פומבדיתא בסוף המאה ה-10 לשאלה ששאלוהו אנשי קַירַואן בדבר התפתחות התורה שבעל פה. בחלקה האחרון של התשובה הוא מביא מידע רב, כולל תאריכים, על גאונים וראשי גולה בבל עד לימיהם שלו ושל בנו האיי, שלימים ירש את מקומו. בעזרת שני החיבורים הגדולים האלה ובעזרת הרבה מאוד פירורי מידע ממכתבים בגניזה, עלה בידי החוקרים לבנות תמונה מדויקת פחות או יותר, אם כי כמובן יש תמיד עוד מקום למצוא דברים חדשים, של מבנה ההנהגה בבבל שהובילה והדריכה את עם ישראל לתפוצותיו במשך כל התקופה הזאת שאנחנו קוראים לה תקופת הגאונים.
ראש הגולה
המלך יהויכין
איור משנת 1553
מתוך כל המקורות הללו, עולה שבבבל היו שלוש רָשויות שלטון שחילקו ביניהן את השלטון על כל העם היהודי, או לפחות על כל העם היהודי שהיה לפנים תחת שלטון פרס, בצורה גיאוגרפית ולא הירארכית. רוצה לומר, שלכל רָשות שלטון כזאת היה תחום גיאוגרפי שעליו הוא שלט. אבל אנחנו נבדוק את הדברים קודם כל מבחינת נקודת הראות של השלטונות המוסלמים. לגבי השלטונות המוסלמים, התפיסה היתה שכל מיעוט, נוצרים או יהודים, יש לו מנהיג אחד שעומד בראשו, מוכר על ידי השלטונות המוסלמים, והוא המתווך בין השלטונות המוסלמים לבין המיעוט. אדם אחד שהמיעוט מכיר בו וגם השלטון המוסלמי מכיר בו. לצורך זה בחרו השלטונות המוסלמים להכיר במוסד היהודי שנקרא בשם ראש הגולה. ראש הגולה על פי המסורת היהודית יש לו שורשים עתיקים ביותר. על פי המסורת היהודית ראש הגולה הראשון היה המלך יהויכין שגלה במאה החמישית לפני הספירה עם חלק מאצולת יהודה, בגלות שנקראת על שמו, גלות יהויכין, כשנבוכדנצר מלך בבל הטיל מצור על ירושלים והגלה את הגלות הראשונה, גלות יהויכין, לבבל. יהויכין שהיה מלך מורד הושם בכלא. לימים, כתוב בספר מלכים ב' בפרק האחרון, החליט המלך הבבלי להוציא את יהויכין מכלאו, נתן לו בגדי מלכות, נתן לו לחם חוקו מידי יום ביומו ושם אותו מעל ראש כל המלכים הגולים שהיו בבבל. מכאן אנחנו יכולים ללמוד שהשלטון הבבלי הכיר באדם מזרע בית דוד בתור ראש היהודים וגם העניק לו בגד מיוחד, בגד מלכות, וגם העניק לו כנראה שכר, לחם חוק, כלומר משכורת. כלומר, זוהי משרד ממשלתית מוכרת. מכאן ואילך יש בידינו עדויות קלושות, הן בתנ"ך עצמו בספרי עזרא ונחמיה ודברי הימים, ואחר כך גם בתלמוד, על קיומו של מוסד כזה שנקרא ראש הגולה, שהשלטון הבבלי ואחריו הפרסי מכיר בו הכרות רשמית, מעניק לו בגד מיוחד ואולי אפילו איזשהו כתב סמכות מיוחד. כשהערבים כבשו את עיראק, היא בבל, לאחר תקופת מעבר קצרה, גם הם הכירו בראש הגולה, כלומר באדם מזרע בית דוד, בתור המנהיג של כל היהודים, בתור ראש היהודים, בתור האדם המייצג את המיעוט היהודי כלפי השלטונות, ואת השלטונות כלפי המיעוט היהודי, מעין מתווך בין היהודים והשלטונות. על פי הקוראן מוחמד רחש כבוד רב לבית דוד, מכאן שהערבים הכירו את בית דוד ורחשו לו כבוד רב והתקבל מאוד על דעתם שמי שיעמוד בראש היהודים יהיה אדם מבית דוד. במאמר מוסגר אעיר שכמובן אין שום אפשרות מדעית להוכיח שהאנשים האלה היו באמת צאצאים מבית דוד, אבל כל זמן שהדבר התקבל על דעת כל הנוגעים בדבר, הרי שלדידנו הם מבית דוד. לסיכום, השלטון האסלאמי העניק את הראשות על היהודים לראש הגולה, הוא נצר לבית דוד. וזאת יש לדעת: המילה גולה נתייחדה בתקופה הזאת, בתקופת הגאונים, אך ורק לבבל. כל תפוצה אחרת, מצרים, מַגרִבּ, לא נקראה בשם גולה, לכן ראש הגולה זה היה מוסד שהיה קיים רק בבבל. זה באשר לתפיסת השלטונות האסלאמיים. אבל התבוננות בעולם היהודי הפנימי מראה לנו שהיהודים תפסו את הדברים אחרת ואת הדברים הללו אנחנו יודעים בעיקר מחיבור נתן הבבלי, שהזכרתי קודם, נתן הכהן שכתב במאה ה-10, מאגרת רב שרירא גאון ומאיזכורים במכתבים מהגניזה. מתברר שהיהודים הכירו בשלטונם של שלוש רָשויות שונות שאחד מהם היה ראש הגולה והשתיים האחרות היו ישיבות. הישיבות היו לפני הכיבוש הערבי וגם קצת אחריו, עד המאה ה-10, בשתי ערים שונות, אחת בדרום בבל – סורא, ושנייה בצפון בבל – פומבדיתא. בערך במאה ה-10 שתי הישיבות עברו פיזית לבגדאד, כלומר באופן פיזי גם ראש הגולה, גם ראש ישיבת פומבדיתא וגם ראש ישיבת סורא ישבו בבגדאד, אבל עדיין המשיכו לשלוט מבחינת היהודים על התחומים הגיאוגרפיים שהם שלטו עליהם עד אז. סורא שלטה על האזור של דרום בבל, ראש הגולה שלט על האזור של מרכז בבל וישיבת פומבדיתא שלטה על האזור של צפון בבל. לפי החיבורים שיש בידינו, אנחנו יכולים לתאר די במדויק את מערכת הסמכויות, התפקידים ומערכת היחסים ששררו בין שלוש הרָשויות האלה. לפני שחקרו באופן מאוד מעמיק את הגניזה, היתה איזה שהיא הנחה שראש היהודים היה, מה שנקרא, הרָשות החילונית או המדינית והישיבות היו הרָשות הדתית. היום אנחנו לא משתמשים במונחים האלה, אנחנו יודעים שאין דתי ואין חילוני בימי הביניים וגם אנחנו יודעים שלא היתה הירארכיה כזאת, אלא כל ראש רָשות שלט ברָשות גיאוגראפית מסוימת, בתחום גיאוגרפי מסוים. למעשה אפשר להגיד שלא היה כמעט הבדל בין ראש הישיבה לראש הגולה באשר לסמכויות שלו כלפי תחום השיפוט שלו, אבל בכל זאת היו כמה הבדלים ביניהם ואני אתעכב תחילה על המוסד שנקרא ראש הגולה ואציין את הדברים שמאפיינים אותו. כבר ציינתי שראש הגולה היה מבית דוד. לא ניתן היה להעלות על הדעת שיהיה ראש גולה שאינו ממשפחה מסוימת שהיא בית דוד. את מינוי ראש הגולה הכתיב עניין תורשתי-משפחתי. האדם הזה היה חייב להיות צאצא של בית דוד. בדרך כלל על פי המסורת והמנהג, הבן הבכור של ראש הגולה הקודם היה ראש הגולה הבא. לא היה כאן מקום לכאורה למינויים או לבחירות או לדבר כזה. הדבר הזה היה מוכתב מראש. לכאורה אמרנו, משום שפעמים רבות היה מינויו של ראש הגולה הבא מוכתב על ידי יהודי החצר העשירים. כאמור, אחד המאפיינים של ראש הגולה הוא היותו חייב להיות נצר לבית דוד. לכן לעתים, לפי הצורך והעניין, היו ממנים דווקא את הבן השני ולא את הבכור, אם הבכור לא התאים לחצרנים היהודים מבחינת תפיסת עולמו ונכונותו לשתף פעולה איתם. דבר שני שמאפיין את המוסד הזה שנקרא ראש הגולה זה שבאופן תיאורטי הוא הוכר על ידי השלטון האסלאמי בתור ראש כל היהודים, נציגם של כל היהודים בפני הח'ליפה. כך באופן תיאורטי. באופן מעשי היו משפחות של יהודים עשירים, סוחרים, בעלי כספים, שמימנו לח'ליפה את פעולותיו, כגון תשלום שכר לצבא השכיר, פעילויות חצר יקרות. לכן האנשים האלה, שהיו יוצאים ובאים בחצרו של הח'ליפה, הם שהיו למעשה בעלי ההשפעה ממשית על הח'ליפה. מי שמשך בחוטים מאחורי הקלעים והשפיע על הח'ליפה לטובת היהודים היו בעיקר אנשי הכספים. ראש הגולה היתה משרה מכובדת שהשלטון המוסלמי הכיר בה, אבל לא תמיד היתה לראש הגולה השפעה של ממש על הח'ליפה, ולעיתים אפילו לא היתה לו השפעה בכלל, ומי שניהל את העניינים היו היהודים העשירים, בעלי הדעה בחצר הח'ליפה. אז הדברים יש להם צד תיאורטי, מסורתי, ויש להם צד מעשי יומיומי.
מטבע דינר עבאסי, 1244
מעבר לשני הדברים הללו תיפקד ראש הגולה בתור ראש תחום גיאוגרפי שהיה שייך לו. זה האזור של מרכז בבל. זה אומר שהוא שלט לכאורה באופן מוחלט וטוטאלי על שלוש רשויות השלטון (כפי שהן מוגדרות היום: המחוקקת, המבצעת והשופטת). היו בידי ראש הגולה שלוש הסמכויות האלה והוא היה הרשות השופטת, המבצעת ולכאורה גם המחוקקת בתחום הגיאוגרפי שלו. באופן מעשי היה הוא היחיד שיכול היה למנות לקהילות השונות שבתחום שלטונו בעלי תפקידים החל מראש הקהילה שהוא אב בית הדין, וכלה בדיינים, בשוחטים, בפרנסים, בסופרים, בכל בעלי התפקידים שהיו בקהילה. למעשה היחיד שהיה יכול למנות אותם ולפטר אותם או להדיחם היה ראש הגולה. הקהילה עצמה לא יכלה למנות לעצמה מנהיגים, אם כי הדברים באופן מעשי נראו כך, כנראה, שהקהילה היתה בוחרת לעצמה את האנשים וראש הגולה היה צריך לאשר את מינויים. כדי להיות ראש קהילה היה צריך להיות באופן טבעי מצד אחד למדן גדול ובקי בהלכה, כדי לעמוד בראש בית הדין של הקהילה, אבל מן הצד האחר, היו צריכים להיות לו קשרים הדוקים עם ראש הגולה, כדי שהוא יסכים למינויו. כלומר יש כאן משחק בין למדנות ופוליטיקה. ראש הגולה, אם כך, היה הרשות המבצעת. לראש הגולה היה בית דין משלו (שהם כינו אותו בָּבא דְּמַרוְתא, בארמית: שער האדונים) וכל העניינים המשפטיים שלא נגמרו בקהילות, בבתי הדין המקומיים, היו מובאים בפני בית הדין של ראש הגולה והוא היה הרָשות השופטת העליונה, הערכאה המשפטית העליונה. על גזר דינו אי אפשר היה לערער. עוד דבר אחד חשוב להוסיף בהקשר הזה, שכל האנשים שהיו שייכים לתחום הגיאוגרפי של ראש הגולה היו חייבים להישפט בבית דינו, ואם היה נתפס אדם שפנה לבית דין של אחד מראשי הישיבות, הגאונים, שלא בהיתר ראש הגולה, היה נענש על כך בקנסות ואפילו במלקות. לצורך זה, על פי סיפורו של נתן הכהן, החזיק ראש הגולה מעין משטרה חשאית משלו, שתפקידה היה לעקוב ולראות אם כל האנשים אכן באים להישפט בפני בית הדין שלו ולא הולכים להישפט בפני בית דין של ראשי ישיבה. רק בתחום אחד היתה סמכותו של ראש הגולה תיאורטית בלבד ולא הגיעה בכלל לידי מעשה – זוהי הרשות המחוקקת. הרשות המחוקקת, הווה אומר שאנשים היו מפנים שאלות, כי הם לא ידעו מה לעשות בנושא מסוים, ואז הסמכות שאליה הפנו שאלות היתה מחוקקת חוק ומתקנת תקנה על פי התקדימים המשפטיים שעמדו לרשותה כמו התנ"ך, המשנה, התלמוד והספרות המדרשית. היא היתה מחוקקת חוק, מתקנת תקנה, וזה היה תהליך החקיקה. מכיוון שבמהלך השנים התברר שלא תמיד הבן הבכור של ראש הגולה הקודם הוא למדן ובקי גדול, משום שהמשרה הזאת עברה בירושה ולא נקבעה על פי אמות מידה למדניות, כנראה שלאט לאט הפסיקו להפנות אליו שאלות. מהתשובות שיש בידינו עולה שהשאלות שהופנו מקהילות היהודים גם בבבל וגם מחוצה לה, הופנו לראשי הישיבות ולא לראש הגולה. הווה אומר, שבאופן מעשי ראש הגולה לא עסק בחקיקה ובידיו היו שתי הסמכויות הבלעדיות של הרָשות השופטת והרָשות המבצעת, ורָשות החקיקה נשמטה מידיו במהלך השנים והוא לא עסק בה יותר. לסיכום נושא ראש הגולה: ראש הגולה היה מבית דוד, היה ראש היהודים המוכר רשמית על השלטונות המוסלמים, ולא עסק בחקיקה בקרב היהודים. ביתר הדברים דינו כדין ראשי הישיבות.
העתק פסיקות הלכתיות של אבן חנבל מ 879
הישיבות
שתי הרָשויות האחרות שהזכרנו היו ישיבת סורא וישיבת פומבדיתא. כדי לסבר היטב את האוזן, אני רוצה להדגיש שישיבה לא היתה בית ספר. לא כמו היום שאנחנו קוראים ישיבה למוסד שמטרתו הוראה ולמידה. היא לא היתה מוסד אקדמי, היא לא היתה בית ספר, היא לא היתה מיועדת להוראה וללימודים. ישיבה היתה המוסד השופט, המבצע והמחוקק שעמד בראש תחום גיאוגרפי. כמו שציינתי קודם, סורא בדרום עיראק ופומבדיתא בצפון עיראק. האדם שעמד בראש הישיבה כונה בתואר גאון והתואר הזה אינו מעיד בהכרח על היותו של הגאון אדם בעל שיעור קומה, למדני וידעני יותר משל אחרים. זה היה תואר טכני לחלוטין. לישיבה נהגו לקרוא ישיבת גאון יעקב ולכן העומד בראשה היה ראש ישיבת גאון יעקב ובקיצור גאון. מעניין לבדוק איך יכול היה אדם להגיע לעמדה בכירה של גאון. מבדיקת המקורות עולה שמבחינה היסטורית-מסורתי, היו שלוש משפחות או ארבע משפחות מיוחסות, שרק מבניהן היו נכנסים לנתיב הקידום של התארים בישיבה. כל גאון שהצליח לכבוש עמדה כזאת, היה מיד ממנה את בנו, חתנו, גיסו וכל גבר כשיר ממשפחתו, לתפוס מקום בנתיב הקידום, ואם אפשר לשבת בשורה הראשונה של הישיבה, שזאת היתה הדרך הבטוחה לעלות בדרגה. בכל פעם שגאון נפטר, היה מתנהל מאבק על תפיסת מקומות בין צאצאי המשפחות האלה, ולא תמיד קבעו החכמה והבקיאות, אלא בדרך כלל כוח פוליטי ולובי פוליטי של אנשי כספים שתמכו במועמד זה או אחר. כך התנהלו הדברים בשתי הישיבות וכך התנהלו גם במוסד המסודר לכאורה של ראש הגולה. כמעט ולא היה מעבר חלק של מינוי לראשות הישיבה, וזה תמיד היה כרוך במאבקי כוח.
על פי תיאורו של נתן הכהן בראש הישיבה עמד ראש הישיבה, הוא הגאון, השני לו היה אב בית הדין של הישיבה, שיחד עם עוד שניים הרכיבו את בית הדין של הישיבה, וכונו בתואר חברים. עם שלושת החברים ישבו בשורה הראשונה מול הגאון עוד שבעה אנשים. תוארם היה אלופים או ראשי כלה. השורה הראשונה נקראה בארמית דָרָא קָמָא – השורה הראשונה. ראש כלה פירושו ראש שורה. מכאן ניתן להבין שהיו שבע שורות, בכל שורה, כותב נתן הכהן, ישבו עשרה אנשים. כל אלוף כזה שישב בשורה הראשונה היה ראש שורה, אחראי על אחת השורות. סך כל אנשי הישיבה על פי נתן הכהן היה בין שבעים לשמונים. תפקידם של האנשים האלה היה להתכנס פעמיים בשנה ולהכין את עצמם במשך חודש מרוכז למשימה שנעשתה בשבוע האחרון של החודש: לענות על כל השאלות שנשלחו מתפוצות ישראל אל הגאון. ההליך הטבעי היה בערך כזה: לכל קהילה בתפוצות היה ראש קהילה,שהיה גם אב בית הדין של הקהילה והלמדן של הקהילה, הידען והבקי. אם אדם היה נתקל בבעייה בכל תחום שהוא, שלא ידע כיצד לנהוג במקרה כזה, היה מפנה את השאלה לראש הקהילה. אם ראש הקהילה היה מספיק בקי כדי לענות לו, נפתרו הדברים במקום. אם השאלה היתה קשה ומסובכת מידי, היה ראש הקהילה מספק לשואל פתרון זמני, ומריץ שאלה לגאון שלתחומו היה שייך, ומצרף לשאלה גם סכום כסף בתור תרומה לישיבה. את השאלות היו אוספים במשך חצי שנה. הגאון היה מכנס פעמיים בשנה, פעם בקיץ, באלול, ופעם בחורף, באדר, את קאדר המומחים שלו, הישיבה. בחמשת החודשים בין כנס אחד למשנהו, ירחי כַּלָּה כפי שנקראו (משרש כלל, התכללות, האספות, שלמות), היו אנשי הישיבה בבתיהם מכינים עצמם על ידי לימוד מסכתה מסוימת במשנה ובתלמוד, מסכתה שהטיל עליהם ראש הישיבה ללמוד ולהבין. בירחי הכלה היו אנשי הישיבה מתכנסים בבגדאד, אצל ראש הישיבה ומכינים עצמם למשימה הנכבדת של חקיקה, תשובה על השאלות היתה למעשה חקיקה. אין לנו מידע על מקום מסוים שבו היו מתכנסים, מבנה או כיוצא בו. אבל נתן הכהן כן מספק לנו מידע בתחום אחר: על פי נתמנו האנשים לשבת בשורה הראשונה, ובכלל בין שבע השורות שהיו לכאורה בישיבה. לי בכלל נראה כל התיאור הזה סכימטי מידי, יפה מידי. נתן רצה לתאר את המוסד בצורתו האידילית. יש להניח שבמציאות לא היו הדברים מסודרים ויפים כל כך. נתן אומר את הדברים בצורה ברורה וחד-משמעית – המקום בשורה הראשונה או בשאר השורות היה ירושת אבות: " וכך היה מנהגם, אם נפטר א(חד) מראשי כלות ויש לו בן הממלא את מקומו, יורש מקום אביו ויושב בו ואפילו היה קטן בשנים… ואין אחד מהם דולג על מפתן חבירו. ואם אינו ממלא מקום אבותיו והוא ראוי לישב באחת משבעה דרי (שורות) ישב בה… ואם יהיה א(חד) מהם מן הז' (שבע) שורות גדול בחכמה מן האחר אין מושיבין אותו במקומו מפני שלא ירשה מאביו, אבל מוסיפין לתת לו יותר מחוקו (שכרו) מפני חכמתו". ייחוס אבות היה אמת המידה הראשונה במעלה, ורק אחריה באה הלמדנות והבקיאות.
במהלך החודש שבו היו מתכנסים היו עוסקים במסכת שלמדו בבית, מדברים עליה, מלבנים אותה, מפרשים אותה, והגאון היה מקשיב, מתקן ומסכם. אם מישהו מהם נתרשל בתלמודו בבית, היה הגאון גוער בו. ולעומת זאת היה משבח את המבינים והחרוצים. כך היו אנשי הישיבה מכינים את עצמם לקראת עיקר עיסוקם – החקיקה. בשבוע האחרון של החודש היה סופר הישיבה קורא בקול לפני כל הקאדר הזה כל שאלה שנשלחה במהלך חצי השנה האחרונה. אנשי הישבה היו דנים בשאלה ומציעים פתרונות, והגאון מקשיב, ובסופו של דבר מסכם את התשובה ומכתיב אותה לסופר. הסופר היה כותב, הגאון היה חותם על התשובה והתשובה היתה נשלחת לקהילה. למעשה כל תשובה נענתה והתשובות נפסקו בעזרת עבודת צוות, אבל רק הגאון היה חותם עליהן, והוא היה האחראי לתוכן התשובה, והתשובה נקראה בשמו. וזה היה חוק בל יעבור. לא מדובר פה בדמוקרטיה. מי שכתב את הפסק, מי שחוקק את החוק, מי שתיקן את התקנה היה הגאון, על סמך הדברים שנאמרו מפי 70 האנשים האלה. הוא תיקן את התקנה והוא חתם בה וזאת הספרות שאנחנו נוהגים לקרוא לה שו"ת, שאלות ותשובות. כל קהילה היתה שולחת עם השאלה גם סכום כסף מסוים. סכומי הכסף האלה נאספו על ידי גזבר הישיבה, ובסוף החודש, לאחר שגמרו לענות על כל השאלות, היו מחלקים את הכסף לאנשי הישיבה וזה היה שכרם על טרחתם שישבו ולמדו כל השנה והכינו את עצמם לבקיאות בהלכה, כדי שהם יוכלו לפסוק פסקים ולחוקק חוקים. הכסף לא חולק שווה בשווה, אלא לכל אחד על פי איכות לימודיו וטרחתו.
זוהי ספרות השו"ת. הקהילות שלחו שאלות, הגאונים ענו תשובות וזוהי היצירה ההלכתית החשובה מאוד שתקופת הגאונים סיפקה לעם ישראל והיא מהווה התשתית הפרשנית להלכה אחרי התלמוד. זוהי הספרות שממנה למד כל עם ישראל איך להתנהג בתקופה שבה אנחנו עוסקים, תקופת הגאונים, כי כל תקופה דרשה את השינויים שלה, את החקיקה שלה, את ההתנהלות שלה. הגאונים סיפקו את הדברים האלה. הגאון, ראש הישיבה, בעזרת אנשים, בעזרת חברי הישיבה, שלט באופן מוחלט בתחום הגיאוגרפי שהיה נתון ברשותו ומילא בתחום הזה את כל שלושת התפקידים, את כל שלוש הסמכויות שדיברתי עליהן. בדיוק כמו ראש הגולה ברָשות שלו, היה הגאון בית הדין העליון לתחום הגיאוגרפי שלו. בית הדין של הישיבה נקרא בָּבָא דִמְתיבְתא (בארמית: שער הישיבה), והוא היה הערכאה המשפטית העליונה ברָשות של הגאון, ולא היה אפשר לערער על פסק דינו. הגאון היה האיש שאכף את הסמכות, מינה ראשי קהילות ומינה שאר תפקידים לתחום הגיאוגרפי שלו והוא גם היה האיש שחוקק את החוקים, כלומר הוא היה הרשות השופטת, המבצעת, ולהבדיל מראש הגולה גם הרשות המחוקקת לתחום שהיה שייך לו, וכמו שנראה בפרקים הבאים, גם לתפוצות אחרות של עם ישראל. גאון סורא, גאון פומבדיתא וראש הגולה שלטו באופן מוחלט על כל האזור שהיה פעם תחת שלטון פרס והחלוקה ביניהם היתה גיאוגרפית ואילו על מקומות אחרים כמו יהודי המגרב או יהודי איטליה, התנהל מאבק בינם לבין דאון ארץ ישראל, שעליו נקרא בהמשך. כך נמשך הדבר החל מהמאה ה-7 ועד פחות או יותר המאות ה-12-11 עם עליות וירידות בהתאם למשתנים מסוימים, חיצוניים ופנימיים. נסכם את ההבדלים בין ראש הגולה לבין ראש הישיבה, הגאון: ראש הגולה היה חייב להיות צאצא מבית דוד, קיבל סמכות רשמית על כל היהודים מאת הח'ליפה, ולא עסק בחקיקה בעולם הפנימי של היהודים. ראשי הישיבות לא היו חייבים להיות צאצאים של משפחה מסויימת, אבל כתוצאה של התפתחות היסטורית, היו ראשי ישיבות רק צאצאים של מספר מאוד מוגבל של משפחות, הם היו חייבים להיות למדנים ובקיאים גדולים, אבל ההיסטוריה מוכיחה לנו שלא כולם היו אנשי רוח דגולים, אלא רק כמה מהם בלטו בגדולם הרוחנית לאורך הדורות. לא היה להם מינוי רשמי מטעם הח'ליפה, אבל הם היו אלה שפסקו פסקים, תקנו תקנות וחוקקו את החוקים לעם ישראל כולו.