קריאה חדשה במכתבים נושנים

 

 

 

  1. מעט המחזיק את המרובה

'אם הרחקתי לראות, הרי זה משום שעמדתי על כתפיהם של ענקים', אמר אייזיק ניוטון. אני הקטנה, אמנם לא הרחקתי לראות, אבל עמדתי על כתפיהם של ענקים כשראיתי את האופק המצומצם שלי. אחד הענקים היה משה גיל ז"ל, מורי ורבי; האחר היה שלמה דב גויטיין, שנראה לי שרובנו, אם לא 'כולנו, יצאנו מתחת כנפי אדרתו' כפי שאמר דוסטוייבסקי על גוגול.

בשנת 1980, כשרק גמרתי לכתוב את עבודת המסטר שלי, רציתי לפרסם מאמר ראשון. בעצתו של גיל, שהוא עצמו היה תלמידו של גויטיין, שלחתי לגויטיין מכתב. במכתבי הזכרתי לו שבביקורו האחרון בארץ זכיתי להיות מוצגת לפניו על ידי גיל. ביקשתי את רשותו לפרסם מכתב גניזה אחד קטן, שהיה בבעלותו, ושתכנו לא פורסם עדיין, כדי להכניסו למסגרת המאמר שעמדתי לפרסם. את העתק המכתב קיבלתי מגיל, שהוא עצמו קיבלו מגויטיין. סיפור מעשה קטן זה הוא אות ומופת לגדולתם של חוקרים שאינם חוששים להעביר מידע מרשותם לרשותם של תלמידיהם, או אפילו לרשות עמיתיהם, כדי שהמידע יראה אור ולא יישאר חבוי במגירותיהם העמוסות גם כך לעייפה.

עכשיו בספר זיכרון זה, אני רוצה לחזור אל אותו פתק קטן, שגויטיין חשף אותו, שמר אצלו, העניק אותו לתלמידו משה גיל, שהוא מצדו העניק לי אותו. לימים גיל עצמו הדפיס את כל תוכנו של פתק זה (T-S 8J7.13) בספרו המונומנטאלי על ארץ ישראל.1 וזה תוכן הפתק:

… ופי הדה אלגמעה לקי חסן בן סעדאן בן אצבג אמיר אלמאמנין על(יה) אלס(לאם), קאל קד גאב אבן עמראן פתוא מן אלשאם עלי, קאל בהאדה כל אלנאס לא אלחכם אלא ליחיי בן שמריה ולא פתוה לגירה[ה]…

וזה תרגומו על פי גיל: ובשבוע הזה פגש חסן… את הח'ליפה, ייתן לו אלהים שלום, וזה אמר לו: אבן עמראן הביא פסיקה מארץ ישראל בענייני, ובה נאמר על דעת הכל שכל הדין והפסיקה יהיו בידי יחיי בן שמריה ולא בידי זולתו…

פתק של אלחנן בן שמריה

פתק של אלחנן בן שמריה

על סמך הפתק הזה כותב גיל 'אפשר להסיק מכאן לכאורה שהגאון והישיבה כולה הסכימו ואישרו שאלחנן ייקרא אב בית דין'.2 אני בספרי הולכת בעקבותיו וכותבת כי: 'הישיבה הכירה בו (באלחנן) כסמכות העליונה מטעמה בפסטאט, והכרה זו סייעה בידו לקבל גם את המינוי הרשמי מטעם הח'ליפה הפאטמי אלחאכם. אלחנן עצמו כתב, שהח'ליפה אישר שהגיעה פסיקה מארץ ישראל לפיה כל הדין והפסיקה יהיו בידיו'.3

אבל היום במבט לאחור אני חושבת שאיך שלא נסתכל על הפתק הזה הוא סתום ומסתורי: השמות שאינם ידועים לנו, הסיטואציה המוזרה, המשמעויות שאפשר לייחס לו, וכמובן היכולת לשלול את כל אלה.

להערכתי גיל מסיק מסקנות שקשה להוכיחן מהפתק הסתום הזה. מצד אחד הוא חושב שהביטוי עליה אלסלאם מעיד על כך שאדם בחלומו פגש ח'ליפה שכבר מת. מן הצד האחר הוא מניח שעליה אלסלאם לא מוכרח להביע שנושא התואר כבר מת, כי בניגוד לסונים, השיעים השתמשו בברכה זו לגבי צאצאי בית עלי במשמעות הנרחבת ביותר , גם לחי וגם למת. מכאן שאין זה חלום אלא סיפור ממשי.4

להערכתו מדובר באלחנן בן שמריה. המכונה במכתב זה יחיי אבן שמריה. שוב, אין בידינו הוכחה חותכת לקביעה זו, אם כי הדבר יותר מסביר.

מי הם האנשים הנזכרים? חסן בן סעדאן בן אצבג ואבן עמראן אינם ידועים לנו ממסמכים אחרים. גיל מניח שהם ממקורבי החצר. שולה סלע דנה בשם אבן עמראן בהקשר של רופאי החצר, מוסא בן אלעזר, בנו יצחק, נכדו יעקב ונינו מוסא. שושלת זו של רופאים יהודים פעלה בחצר הפאטמית החל מימיו של אלמֻעִז (932–975), עבור דרך בנו אלעזיז (996-975), בימיו של האמאם הפאטמי אלחאכם (1021-996), וגם אחריו בימי בנו אלט'אהר. הנין מוסא, פעל כנראה בתקופת החלפת השלטון בין אלחאכם לבין אלט'אהר (1021). מוסא הוא משה. על פי המקובל בכֻּניות, מוסא יכול להתכנות גם אבן עמראן, על פי שושלת יוחסין המקראית (משה בן עמרם).5

אם יוצאים מנקודת הנחה כזאת, שאבן עמראן הוא משה, רופא חצר בחצרו של אלט'אהר בראשית שנות ה-20 של המאה ה-11, אפשר גם להניח שהוא האיש שאליו מתייחס הכתוב. רופא חצר הוא אדם בעל השפעה מכרעת על הח'ליפה. בשנים אלה עמד אלחנן (הוא יחיי) בן שמריה בראש קהל הבבליים בפסטאט, עד שמת בשנת 1026.

בין השנים 1020 עד לשנת מותו בשנת 1026, עמד אלחנן בן שמריה במרכזה של מתקפת ביקורת עליו מצד שני מרכזי הסמכות של עם ישראל, ארץ ישראל ממערב ושלושת המרכזים ממזרח, שתי ישיבות בבל וראש הגולה. כפי הנראה עורר עליו אלחנן בן שמריה את כעס המוסדות העליונים ביומרתו הרבה. הוא ביקש לעצמו מעמד בכיר ואולי אפילו שליטת-על בקהילת פסטאט, וכנראה גם הרבה לעשות פעולות בתחום הזה וניסה לעשות לרעיון הזה נפשות בקרב קהילות ישראל, בעיקר בארץ ישראל, כפי שמעידים על כך כמה ממכתבי הגניזה.6 לא ייפלא, איפוא, שאלחנן ביקש לעצמו עזרה מכל תומך אפשרי. אדם בעל מעמד בחצר הח'ליפה מהווה גורם תמיכה חשוב ביותר, אולי אפילו מן החשובים שבהם.

הטקסט שאנו קוראים קובע לכאורה שאבן עמראן, הוא אולי משה הרופא, בעצה אחת עם ישיבת ארץ ישראל, הוא שקובע מי יהיה בעל הזכות הלגיטימית לעמוד בראש בית הדין של קהילת פֻסטאט, כלומר לשאת במשרה הנכספת 'אב בית דין' שאלחנן כבר מזמן נשא אליו את עיניה. אין ראייה חזקה מזו להיותו של אותו אבן עמראן במעמד-על, כלומר, אולי ראש היהודים.

עד כמה אפשר לסמוך על טקסט שנראה על פניו הזוי לחלוטין, מערב עניני מיסטיקה בעניינים פוליטיים? ועד כמה אפשר לסמוך על טקסט כזה כשהוא כתוב בעצם ידו של אלחנן בן שמריה עצמו?

ונניח שנקבל את התוכן כפשוטו, ונסיק ממנו את העובדה: הח'ליפה הושפע מדבריו של אבן עמראן, הוא אולי רופא החצר משה, שסיפר לו שישיבת ארץ ישראל העניקה את הסמכות לעמידה בראש הקהילה היהודית בפסטאט לאלחנן בן שמריה. בדברים אלה יש מן האישור והחיזוק לדעתו של ברנרד לואיס על זהותו של פלטיאל.7

כזכור דמותו של פלטיאל ממגילת אחימעץ נשארה בגדר תעלומה, וכמה מן החוקרים ניסו לזהות אותה עם אישים שונים. הצעתו של ברנרד לואיס היא לדעתי הסבירה ביותר מבין כל ההצעות. ברנרד לואיס חושב שהאיש שאחימעץ קרא לו פלטיאל אינו אלא מוסא בן אליעזר, רופא החצר של אלמֻעִז, שעבר אתו מהמגרב אל פסטאט-קהיר. צאצאיו של מוסא בן אליעזר המשיכו במסורת של רופאי חצר עד לימיו של אלחאכם. בימיו של אלחאכם היה לכאורה רופא החצר מוסא הנין, הוא אולי אבן עמראן הנזכר במכתב. אם אכן היה רופא חצר כזה בשם מוסא שהיה נצר למשפחת הרופאים המפורסמת, יכול היה אלחנן בן שמריה להיתלות בשמו כדי לחזק את מעמדו בתור ראש קהילת פסטאט. עצם העובדה שאת הדברים כתב אלחנן בן שמריה בעצמו, אולי מעידים על כך שלא היתה זו מציאות של ממש אלא רק פיקציה תעמולתית, לעשות לעצמו יחסי ציבור ולקדם את מעמדו השנוי במחלוקת.

פתק זה וכל ההשערות שהבאתי כאן בעקבותיו יכולים להועיל באישושו של רעיון אחר, שעדיין אינו מקובל על הקהילייה העכשווית של חוקרי הגניזה ובינתיים הוא מיוצג על ידי דעות יחיד של שולה סלע ושלי. זהו הנושא של ראש היהודים הממונה על ידי השלטונות הפאטמים.

די לעיין בספרות המחקר העוסקת בסוגיה של ראשות היהודים בממלכה הפאטִמית, כדי להיווכח בבלבול ובמבוכה השוררים בתחום זה, שהנסתר בו עדיין רב על הגלוי. החוקרים הראשונים שהחלו לעסוק בכך בסוף המאה התשע-עשרה, שהבולט שבהם היה יעקב מאן (Mann), בשנות העשרים של המאה הנוכחית, הסיקו על סמך ניתוח מבריק של כתבים ספרותיים וללא תשתית של תיעוד ומסמכים, כי ראשות היהודים ניתנה על ידי השלטונות הפאטִמים ליהודי עשיר ובעל מעמד בחצר הח'ליפה הפאטִמי. ההנחה היתה שמישרה זו נוסדה ביוזמת השלטונות הפאטִמים, כדי לשחרר את יהודי ממלכתם מהתלות בראש הגולה שישב בתחום השלטון העַבּאסי, יריביהם ומתחריהם העיקריים של הפאטִמים. על פי כתב מינוי סורי מהמאה השתים-עשרה, אכן ניתנה ליהודי מסוג זה הראשות הכוללת על כל היהודים: הרבניים, הקראים והשומרונים היושבים בממלכה הפאטִמית. על פי התפיסה הבסיסית של האִסלאם, כל מיעוט נתפס כגוף אחד, אשר לו מייצג יחיד ובלעדי בפני הח'ליפה, בלי להתחשב בפילוגים הפנימיים של המיעוט.

בשנות החמשים קמו כמה חוקרים וחלקו על ניתוח היסטורי זה. אמינותם של המקורות הספרותיים בתור מקורות היסטוריים מוסמכים על ראשית מישרת ראש היהודים במצרים הוטלה בספק על ידי דוד איילון (נוישטדט), אולם מאידך גיסא, הוא לא הציע פירוש חדש להיווצרות מישרת הנגיד, העשוי לבוא במקומו של הפירוש המקובל. ביקורתו של איילון התקבלה במלואה רק על חוקר אחד, שלמה דב גויטיין (Goitein) בשנות הששים של המאה, ואחריו גם על מרק כהן בשנות השבעים. השניים אספו עשרות תעודות מן הגניזה והוכיחו בעזרתן כי אין זכר למוסד כזה של נגידות או רַאיס אליַהוּד בתעודות הגניזה עד לסוף המאה האחת-עשרה. רק אז נזכר לראשונה בתעודות אלה התואר נגיד, שהוענק לשני אחים רופאי חצר יהודים – יהודה ומבורך בני סעדיה. לעומת זאת, נמצא בגניזה כתב מינוי דומה מאוד לכתב המינוי שניתן לקַתוֹליקוֹס הנוצרי בממלכה העַבּאסית, וזה הוענק לגאון, ראש ישיבת ארץ ישראל. כתב המינוי מונה את כל סמכויותיו ותחומי שלטונו של הגאון על כלל היהודים הרבניים בממלכה הפאטִמית, וממנו עולה שהגאון, הוא  ולא אחר, הוכר כראש היהודים בממלכה הפאטִמית מטעם השלטונות.

מכאן הוכיחו שני החוקרים, שאליהם הצטרף גם משה גיל בשנות השמונים, שהמינוי הזה היה מינוי יהודי פנימי מטעם היהודים ובכוח הכרתם בסמכותו של הגאון, ושהשלטונות הפאטִמים רק נתנו לו את הגושפנקה הלגיטימית המתבקשת, אולם לא היתה להם כל מעורבות בבחירתו. החוקרים שטענו כך ביקשו להוכיח כי הגאון, ראש ישיבת ארץ ישראל, היה ממונה מטעם הח'ליפה לא רק על היהודים הרבניים, אלא גם על היהודים הקראים, על פי התפיסה המסורתית של האִסלאם. רק בסוף המאה האחת-עשרה, קובעים החוקרים המחזיקים בדעה זו, כשישיבת ארץ ישראל גלתה מירושלים בעקבות הכיבוש הסלג'וּקי, ואחריו הכיבוש הצלבני, התערערה סופית סמכותו של גאון ארץ ישראל. זוהי התקופה שבה התחילו לעלות החצרנים היהודים במצרים למעלת ראשי היהודים, הממלאים הן את הפונקציה המדינית והן את זו של ההנהגה הרוחנית, דבר שקודם לכן מילא הגאון. כאמור, הראשונים שניתן להצביע עליהם היו האחים יהודה ומבורך בני סעדיה, שהיו רופאי החצר והתמנו להיות הרַאיס אליַהוּד מטעם הח'ליפה. הגאונים בארץ ישראל, שנאבקו על מעמדם לנוכח הפורענויות המדיניות שהתרגשו עליהם, העניקו להם את התואר נגיד כדי להבטיח לעצמם את תמיכתם של החצרנים העשירים.

ואולם, תעודות אחרות מחזירות אותנו לניתוח הראשוני של מאן. החוקרת שולמית סלע הציגה תעודות שמצאה עם החוקר ג'פרי חאן, קראה תעודות ישנות בקריאה חדשה ומעלה סברה שהפאטִמים אכן מינו החל מראשית שלטונם רַאיס אליַהוּד, שהיה הממונה הרשמי מטעמם על היהודים הרבניים, הקראים והשומרונים גם יחד. אדם זה, שהיה חצרן, קיבל את המינוי מטעם הח'ליפה ובדיעבד הכירו גם היהודים בשלטונו וכינוהו נגיד. במחקריה הציבה סלע שתי עובדות ישנות-חדשות: הראשונה היא שמישרת הרַאיס אליַהוּד היתה קיימת מאז ראשית השלטון הפאטִמי וניתנה בידי חצרן יהודי, איש כספים או רופא, שרכש את אמון הח'ליפה וקיבל את התואר המשולש של ראש היהודים, הרבניים, הקראים והשומרונים בממלכה הפאטִמית. הטענה השנייה שלה היא שברבע השני (ואולי גם השלישי) של המאה האחת-עשרה היתה המשרה נתונה בידיים קראיות. מחקריה של סלע נתקבלו ברגשות מעורבים מאוד בקהילת החוקרים. מרבית החוקרים בני ימינו טוענים שעדיין חסרות הוכחות מוצקות לביסוס הטיעון הישן-חדש: ראשיתה של משרת הרַאיס אליַהוּד עם תחילת השלטון הפאטִמי במצרים.8

 

אם נצא מנקודת הנחה שהפתק מבטא דברים של ממש, ושבאמת היה אבן עמראן כזה, שאולי הוא מוסא, רופא החצר של אלחאכם, שיש לו השפעה לא מעטה על הח'ליפה, הרי לפנינו הוכחה נוספת לקיומה של מישרת ראש היהודים כבר בשנות העשרים של המאה ה-11: אדם שנהנה מסמכויות הניתנות על ידי המלך, שיש לו השפעה בחצר המלך, ויש לו אמירה וקביעה לגבי הנעשה בעולם היהודים הפנימי, הקהילה, קרי כל המאפיינים של ראש היהודים, לימים הנגיד.

מכתב משלמה בן יהודה לסהלאן בן אברהם

מכתב משלמה בן יהודה ליצחק הכהן הרופא

  1. יריבות מרה: רב האיי גאון נגד שלמה גאון בן יהודה

שורה ארוכה של מכתבים שכתב שלמה גאון בן יהודה (גאון ארץ ישראל 1051-1025) ופרסם גיל בספרו המונומנטלי על ארץ ישראל חושפת היטב את היריבות העכורה ששררה בין גאון ישיבת פומבדיתא, הישיבה החזקה של המאה ה-11, רב האיי גאון, לבין הגאון שלמה בן יהודה, שעמד בראש הישיבה שכבר נאבקה על הישרדותה, ישיבת ארץ ישראל. אני מניחה שהשניים מעולם לא נפגשו פנים אל פנים, וגם לא הכירו היכרות אישית ואינטימית האחד את השני. היריבות ביניהם היתה על שאלת ההגמוניה: מי הרשות השלטת והמשפיעה על עם ישראל. מכתביהם של שלמה בן יהודה ושל האיי גאון חושפים מערכת יחסים עכורה ומרירה בין השניים, של מאבק איתנים בין שני גדולי הדור, הנמצאים במאבק על נפש העם היהודי ועל השליטה בו. המכתבים שכתב שלמה בן יהודה היו מיועדים בדרך כלל לשלושת האישים המשפיעים בקהילה החזקה והגדולה של פסטאט והם אפרים בן שמריה, ראש קהל הירושלמיים, והאב ובנו אברהם וסהלאן, ראשי קהל הבבליים בפסטאט. לרוב אינו מזכיר את האיי גאון בשמו, אלא רומז רמזים עבים ומרים על התנהלותו התוקפנית והדורסנית של יריבו.

נראה לי שקריאה מחודשת בכמה מהרמזים במכתבי השניים, תוסיף עוד להבנת מערכת היחסים ביניהם.

'…ואברהם ומנצור יעצימו שלומך, ומכתב יחיה בשלומו הגיע בקץ מרחשוון מן בגדאד עם מכתב אדוננו גאון האיי ש"צ, ואמר כי יושב ושונה לפניו הלכות גדולות, מלך ברחמיו יזכור לו זכות זקנו ויחזק ידו בתורה ובמעשים טובים..'.9  זוהי הערה קטנה במכתב גדול שכתב גאון ארץ ישראל, שלמה בן יהודה, בשנת 1015 בערך, לפני התמנותו למשרה הרמה, כנראה ליצחק הכהן הרופא בן אברהם בן פֻראת בפֻסטאט. בהערה זו מזכיר שלמה בן יהודה את שלושת בניו: אברהם, מנצור ויחיה. נוסף על שלושת הבנים התברך שלמה בן יהודה גם בכמה בנות, מספרן אינו ברור בדיוק.10

כשבודקים את התייחסותו של שלמה בן יהודה אל בניו לאורך כל מכתביו, עולה שאלה מטרידה: שני הבנים, מנצור ויחיה, אינם נזכרים יותר אפילו פעם אחת. הפעם האחת הזאת, שהם נזכרים בה, היא לפני ששלמה בן יהודה התמנה להיות גאון. מהרגע שהתמנה להיות גאון, אין הוא מזכיר את בניו יותר, אלא אך ורק את אברהם. בנו אברהם נזכר פעמים רבות במכתבי אביו וניכר על פי מעשיו שהוא יד ימינו של אביו, אם כי לא פעם גם המרה את פי אביו.

במכתב זה של שלמה בן יהודה ליצחק הכהן הרופא יש משהו אירוני ואולי אפילו שמץ של מרירות. האם שלמה בן יהודה שלח את בנו מרצונו ללמוד אצל האיי גאון? ואולי ייתכן שיחיה בנו הלך לבבל למרות רצונו של שלמה בן יהודה והמרה את פי אביו, כמו שעשה תכופות גם בנו אברהם. הרי יש כאן משום אירוניה מרה: הבן הולך ללמוד אצל יריבו הגדול של אביו. מי יודע אילו רגשות עורר הדבר אצל האב, שגם כך ראה בעיניים כלות את התערערות מעמד ישיבתו בעולם היהודי. שלמה בן יהודה לא ממש שלט ביד רמה במשפחתו, ההיפך הוא הנכון. בנו אברהם המרה את פיו פעמים רבות בהתנהלות לא מוסרית. גם בנותיו וגם חתנו לא ממש נשמעו לו, ושלמה הרבה להתלונן על כך במכתביו.11 ייתכן מאוד ששלמה בן יהודה, שהיה פגוע מעזיבתו של בנו יחיה אל יריבו הגדול האיי גאון, מציין (אולי בלעג מר) שבנו יושב ושונה אצל האיי גאון 'הלכות גדולות'. הממסד הגאוני בדרך כלל לא התייחס לחיבור 'הלכות גדולות' ביראת כבוד גדולה מידי. אולי מצא לו שלמה בן יהודה מקום להתגדר בו ולנגח את האיי גאון. אולי זוהי הסיבה שבנו יחיה, לכאורה ה'בוגד', אינו מוזכר עוד בשום מכתב ממכתביו של שלמה בן יהודה. החיבור 'הלכות גדולות' היה אחד משני ניסיונות חשובים לסכם את ההלכה התלמודית,12 ההנחה הרווחת היא שהספר נתחבר על ידי שמעון קיארא בהשפעת ישיבת סורא, כפי שמעידים חומרים ארץ-ישראלים המצויים בו, כנראה במאה התשיעית.13 הגאונים לרוב התייחסו אל 'הלכות גדולות' התייחסות אמביוולנטית: לרוב ראו את השימוש בספרים כגון אלה בתור איום על הלימוד הקלאסי. הם הבינו את הצורך בחיבורים כאלה אך לא חשבו שיש ללמוד מהם באופן סדיר, אלא רק בתור חומר עזר למתקשים. סעדיה גאון במאה העשירית כתב מתוך זלזול על דויד בן זכאי, ראש הגולה ויריבו המר, שהוא משתמש ב'הלכות גדולות' במקום להסתמך על התלמוד. האיי גאון עצמו הסתייג משימוש בחיבור הזה וכתב עליו 'שדבריו דברים בטלים הן ואין לסמוך עליהן'.14 שלמה בן יהודה, שהיה למדן גדול בעצמו, בוודאי התייחס בזלזול ל'הלכות גדולות', וייתכן מאוד שדבריו במכתב שבנו יחיא יושב ולומד אצל האיי גאון 'הלכות גדולות' אינם אלא השמצה המכוונת להשחיר את פניו של האיי גאון, ובהזדמנות זאת לנזוף בבנו הממרה. (עם זאת, נזכיר שהיתה התכתבות מסוימת בין האיי גאון ובין שלמה בן יהודה, כנזכר במכתבו של שלמה בן יהודה. אפשר להניח שבהתכתבות ביניהם הם לא אפשרו לאירוניה, ליריבות ולמרירות לזלוג פנימה ורק דיברו בכבוד האחד אל השני).

רב האיי גאון, מצדו, לא הרבה להזכיר את שלמה בן יהודה במכתביו, (לפחות באלה שנמצאים תחת ידינו). אבל לפחות במכתב אחד, שכתב האיי גאון לסמוכו ואיש סודו, סהלאן בן אברהם בפסטאט, בשנת 1037, הוא מפגין יחס של זלזול כלפי גאון ארץ ישראל. את המכתב פרסם לראשונה שפירא15 ולאחרונה גיל.16 המכתב הארוך עוסק  בפרשה של סכסוך בקהל הבבליים בפסטאט, כשנגד המנהיג סהלאן קמה קבוצה של מתנגדים המפיצים כתבי פלסתר עליו. הגאון מבטיח לסהלאן  את תמיכתו ויועץ לו לנהוג במתינות. לענייננו, בתוך מכתב ארוך ורב מלל, שבו הוא מזכיר שמות רבים מקהל הבבליים, ביניהם את שמו של אבו נצר התסתרי, חצרן רב השפעה, הוא גם מזכיר, כבדרך אגב, את שלמה בן יהודה: 'הגיע אלינו מכתב מר שלמה בן מר יהודה, יתמיד אלוהים את גדולתו, אלפאסי, ושמחתי בו גם כן. אבקש ממך שתודיעני מה מצבו ומעמדו'.17  בדיקה קפדנית של האזכור הזה ושל הקשרו מעלה תהיות: יש להניח שגאון ארץ ישראל מעורב גם הוא בסכסוך בתוך קהל הבבליים, בהיותו הסמכות העליונה על יהודי מצרים. מדוע איפה לא מזכיר אותו כלל האיי גאון בתור צלע מהסכסוך; האיי אינו מזכיר את הגאון בתוארו הנכבד, הידוע לכולם, אלא בלשון זלזול והקטנה מ"ר (כלומר בלשון פנייה שבה פונים אל כל אדם ולא אל הסמכות העליונה של ישיבת ארץ ישראל), וזאת לאחר ששלמה בן יהודה משמש כבר בתור גאון 12 שנים; האיי מכנה את שלמה בן יהודה 'אלפאסי'. נכון, שלמה בן יהודה היה במוצאו אלפאסי, אבל לא מצאתי בשום מכתב אחר, אליו או עליו, שמכנים אותו כך. האם האיי מצהיר בכך על תמיכתו ביריבו של שלמה בן יהודה, נתן בן אברהם? נתן בן אברהם טען לזכותו לגאונות משום ששלמה בן יהודה הוא אלפאסי במוצאו ואילו הוא, נתן בן אברהם, הינו צאצא למשפחה ארץ ישראלית מיוחסת. האם האיי רומז כאן לסהלאן בן אברהם שכדאי לו לתמוך בנתן בן אברהם במהלך המחלוקת? דבר שעשה בוודאות סהלאן בן אברהם בבוא היום;18 והעובדה המטרידה מכולם היא שהאיי מבקש מסהלאן שיספק לו מידע על 'מצבו ומעמדו' של שלמה בן יהודה. לדעתי, מאחר שהאיי גאון יודע בוודאות את 'מצבו ומעמדו' של שלמה בן יהודה גאון ישיבת ארץ ישראל, ומאחר שלאור ההתכתבות הרצופה שנזכרת באותו משפט בדיוק, המתנהלת בין שלמה בן יהודה והאיי גאון, התכתבות כנראה שכולה מליצות, ריקה מתוכן של ממש, מתכוון האיי במלים הסתומות 'מצבו ומעמדו' לבקש מסהלאן פשוט להיות איש מודיעין עבורו ולמסור לו כל מידע שיכול להועיל לו במאבקו נגד שלמה בן יהודה. במילה אחרת: מלשין.

אם נסכם את כל המידע העולה מקריאה זו של המכתבים, נמצא שהיריבות בין האיי גאון לבין שלמה גאון בן יהודה חצתה את כל הקווים האדומים. אין זו רק יריבות על רקע של שלטון ושררה, על ההגמוניה על עם ישראל. יש כאן יריבות אישית, משפחתית שאפשר לקורא לה גם במילה המפורשת שנאה. השניים מגייסים, כל אחד לעצמו, את כל התומכים האפשריים או הבאים בחשבון, כדי לנצח במאבק הזה, שהוא מאבק ללא פשרות מצד אחד, מכוסה ומטוייח במערכת התכתבות מנומסת בין השניים מן הצד האחר.

 

 

הערות

 

  1. מ' גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה 1099-634, אוניברסיטת תל אביב ומשרד הביטחון תשמ"ג, שלושה כרכים, א, עמ' 474).
  2. שם.
  3. א' ברקת, שפריר מצרים: ההנהגה היהודית בפסטאט במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה, אוניברסיטת תל אביב תשנ"ה, עמ' 159.
  4. שם, הערה 797; מ' גיל, "ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה: מילואים, הערות, תיקונים", תעודה; מחקרים במדעי היהדות, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"א, עמ' 345-282, ראה עמ' 295.
  5. S. Sela, "The Head of the Rabbanite, Karaite and Samaritan Jews: on the History of a Title", Bulletin of the School of Oriental and African Studies (BSOAS), 57 (1994), pp.255-267,see p. 264, note 30.
  6. ברקת, (לעיל, הערה 3), עמ' 161-157.
  7. B. Lewis, "Paltiel – A Note", Bulletin of the School of Oriental and African Studies (BSOAS), 30 (1967), pp. 177-181.
  8. א' ברקת, 1998, "ראש היהודים במצרים תחת שלטון הפאטמים: בדיקה מחודשת", זמנים; רבעון להיסטוריה, אוניברסיטת תל-אביב, 64, עמ' 43-34.
  9. גיל, (לעיל, הערה 1), ב, עמ' 93, שוליים, שורות 26-11.
  10. גיל, שם, א, עמ' 555.
  11. גיל, שם, א, עמ' 555-554.
  12. ש' אסף, תקופת הגאונים וספרותה, מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ז, עמ' קסח-קסט; י' ברודי, צוהר לספרות הגאונים, הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1998, עמ' 112.
  13. אסף, שם; ברודי, שם, עמ' 120.
  14. אסף, שם; ברודי, שם, עמ' 123).
  15. B. Chapira, "Lettre du Gaon Hai a Sahlan b. Abraham de Fostat", Revue des Etudes Juives (REJ), 82 (1926), pp. 315-329, see: pp. 327-328
  16. מ' גיל, במלכות ישמעאל בתקופת הגאונים, ארבעה כרכים, מוסד ביאליק, ירושלים 1997, ב, עמ' 123-127, אך כפי שמעיר שם גיל 'שפירא לא בדק כראוי את כתב היד וטעה בכמה מקומות, וגם קריאתי אני אינה ודאית ביותר ממקום אחד…').
  17. גיל, שם, עמ' 127, שורות 4-3, התרגום של גיל.
  18. גיל, (לעיל, הערה 1), א, עמ' 564-583.

 

 

 

רשימה ביבליוגרפית

ש' אסף, תקופת הגאונים וספרותה, מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ז.

י' ברודי, צוהר לספרות הגאונים, הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1998.

א' ברקת, 1998, "ראש היהודים במצרים תחת שלטון הפאטמים: בדיקה מחודשת", זמנים; רבעון להיסטוריה, אוניברסיטת תל-אביב, 64, עמ' 43-34.

א' ברקת, שפריר  מצרים: ההנהגה היהודית בפסטאט במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה, אוניברסיטת תל אביב תשנ"ה.

מ' גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה 1099-634, אוניברסיטת תל אביב ומשרד הביטחון תשמ"ג, שלושה כרכים.

מ' גיל, במלכות ישמעאל בתקופת הגאונים, ארבעה כרכים, מוסד ביאליק, ירושלים 1997.

מ' גיל, "ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה: מילואים, הערות, תיקונים", תעודה; מחקרים במדעי היהדות, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"א, עמ' 345-282.

  1. Chapira, "Lettre du Gaon Hai a Sahlan b. Abraham de Fostat", Revue des Etudes Juives (REJ), 82 (1926), pp. 315-329.
  2. Lewis, "Paltiel – A Note", Bulletin of the School of Oriental and African Studies (BSOAS), 30 (1967), pp. 177-181.
  3. Sela, "The Head of the Rabbanite, Karaite and Samaritan Jews: on the History of a Title", BSOAS, 57 (1994), pp.255-267.

 

 

תקציר

קריאה חדשה במכתבים נושנים מוכיחה שוב שככל שיותר עיניים קוראות מסמכים, כך עולות תובנות חדשות באשר לתכנם. המסמך הראשון עוסק בשאלה השנוייה במחלוקת באשר לקיומו של מוסד ראש היהודים במצרים הפאטמית כבר במהלך המאה ה-11, ומבקש להראות על סמך פתק קטן, שיש סיכוי גדול לדעה המקבלת הנחה זו. הנושא השני עוסק במהות היחסים בין גאון בבל לבין גאון ארץ ישראל ומבקש לבדוק אם היחסים הקשים ביניהם היו רק תוצאה של מאבק על ההגמוניה והשררה, או שהיו בהם גם זרמי מעמקים עכורים יותר, של יחסים אישיים ומשפחתיים.

 

A new reading in old documents proves once again that the more eyes are viewing the documents, the more new insights rise as to their content. The first document deals with the controversial question of whether the position of the Head of Jews in Fatimid Egypt already existed during the 11th century. It comes to show, based on a small note, that the chance of such a notion is substantial.

The second subject deals with the relationship between the Gaon of Babylonia and the Gaon of Palestine, and explores the question if the harsh relations were only a result of power struggles, or they consisted of deeper undercurrents of bad personal and family relations.

השאר תגובה