פרשת תזריע-מצורע – מאמר שלישי

פרשת השבוע – תזריע-מצורע (ויקרא יב – טו)

השבוע שבין כז בניסן – ג באייר, ה'תשע"ג, 7 באפריל – 13 באפריל 2013).

מפטירים בספר מלכים ב', מפרק ד' פסוק מב עד פרק ה' פסוק יט, בסיפור ריפוי צרעת נעמן על ידי אלישע.

מפטירים בספר מלכים ב' פרק ז', בסיפור על ארבעת המצורעים בעת המצור על העיר שומרון.

ויקרא יג

מד אִישׁ-צָרוּעַ הוּא טָמֵא הוּא טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ. מה וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר-בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל-שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. מו כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ.

פרשת הנגעים, שהמצורע הוא הדמות המרכזית בה, היא מן הפרשיותהמופלאות בתורה כולה. דיני הנגעים לסוגיהם נחשבים כאחת הסוגיות הקשות ביותר במשנהובתלמוד. המונח עצמו, "מצורע", שהיה בתחילה כינוי למי שלקה בצרעת, הפך ברבות הימים למעין שם קוד לכל מי שחי בשולי המחנה,המובדל ומופרשמשאר הציבור, מנודה ומורחק מן המחנה. ולא לחינם זוהו עמו ונספחו אליוחולים וחוליים אחרים, כגון: מוכה שחין, גרב, ספחת, בהרת, נתק, נגע ושאר מרעין בישין.

ומאליהן עולות השאלות: מה חטא אדם שבאו עליו נגעי בשר? ומה טעם נגזר עליו לצאת מן המחנה? ולא עוד, אלא שעליו לשבת בדד.

 התייחסויות שונות לצרעת

חולי הצרעת נחשב כמכה קשה שקיללו בה. דוד, לאחר רצח אבנר בן נר, מקלל את יואב בן

צרויה:"יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כָּל בֵּית אָבִיו וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ

וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם"(שמו"בג:כט). חז"ל לא ראו קללה זאת בעין יפה, (סנהדרין מח,

ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רב: כל קללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד".

לאחר שגחזי, נער אלישע, מקבל מנעמן, שר צבא ארם, שכר על הבראתו מן הצרעת, בניגוד

להוראת אלישע, אלישע מקלל אותו ומיד הקללה מתקיימת: "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ

לְעוֹלָם, וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג" (מל"ב ה:כז).

הרחקת המצורע כעונש על חטאיו

חלק מןהמפרשים פירשו את ההוראה החמורה של הרחקת המצורע מחוץ למחנה והושבתו בדד כעונש עלמעשיו הרעים. כך, למשל, מפרש רש"י, בעקבות חז"ל, על דרך "מידה כנגד מידה":

 

"בדד ישב" – שלא יהיו טמאין יושבין עמו. ואמרו רבותינו:מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד? הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין אישלרעהו, אף הוא ייבדל חוץ לשלוש מחנות(ערכין טז ע"ב).

 

בדומה פירש גם אבן עזרא, הסובר שהמצורע צריך לנהוג מנהגי אבלות )קריעת הבגדים וגידול השֵׂער), כדי ש"יתאבל עלרוע מעשיו, כי בעבור מעשיו באלו זה הנגע".
גישה זו עולה בקנה אחד עם מעשים שונים שנזכרובמקרא,המלמדים שהצרעת באה כעונש על חטא. כך, למשל, כשהוציא משה את ידומחיקו וגילה שהיא מצורעת כשלג, כעונש על שהרהר אחר אמונתם של בני ישראל בשליחותו;כך במעשה מרים אחותו, שנצטרעה על שדיברה סרה במשה איש האלוהים; וכך במעשה גיחזימשרת אלישע ועוזיה מלך יהודה.
מדרשי חז"ל אף מוסיפים ומדגישים זיקה זו שביןהחטא ועונשו. כך, למשל, דרש ר' שמעון בן יוחאי:

 

בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד, ז) – באותה שעה לא היה בהן לא זב ולא מצורע, ולא חיגרין, ולא סומין, ולאאילמים, ולא חירשים, ולא שוטים. על אותה שעה הוא אומר: "כולך יפה רעיתי ומום איןבך" (שיר השירים ד, ז). וכיוון שחטאו, לא עברו ימים קלים עד שנמצאו בהן זביןומצורעין. על אותה שעה הוא אומר: "וִישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב" (במדבר ה, ב)

 

והפליגו חז"ל בתיאור טומאת המצורע, ואמרו:

 

"זאת תהיה תורת המצורע" – זהו שאומר הכתוב על איוב: "אםיעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע, כגללו לנצח יאבד, רואיו יאמרו אַיו" (איוב כ, ו-ז). מה גללים [=גללי צואה] הללו מזוהמים, אף הוא, המצורע, מזוהם. "רואיו יאמרואיו" – רואים אותו ולא מכירין אותו. שכן כתיב ברעי איוב (שם ב, יב) "וישאו אתעיניהם מרחוק ולא הכירוהו". רבי יוחנן אומר: אסור לילך במזרחו של מצורע ארבע אמות. ורבי שמעון אמר: עד מאה אמות… (ויקרא רבה טז, ג, מהדורתמרגליות, עמ' שנא, בתרגום לעברית).
רבי אמי ורבי אסי לא היו נכנסים לרחוב שגרבו מצורע. רבי שמעון בן לקיש, כשהיה רואה אחד המצורעים בעיר, היה רוגמו באבנים,ואומר לו: צא למקומך, ואל תזהם את הבריות.

חז"ל ראו בנגע הצרעת לא רק נגע פיזי, הפושה בעור הבשר, בבגד או בבית, אלא בעיקר ביטוי חיצוני לתופעות פנימיות שליליות. הצרעת באה כעונש על עברות חברתיות שונות,

"א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן, על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין" (ערכין טז, ע"א);

"'שש הנה שָנֵא ה' ושבע תועבת נפשו' (משלי ו:טז) – ר' מאיר ורבנן: ר' מאיר אומר שש ושבע הרי י"ג ורבנן אמרי שבע מקיימין ושבע דכתיב זו שביעית שקשה כנגד כולם, ואיזה זה? משלח מדנים בין אחים. ואלו הן (שם) ' עינים רמות לשון שקר וידים שופכות דם נקי לב חורש מחשבות און רגלים ממהרות לרוץ לרעה יפיח כזבים עד שקר ומשלח מדנים בין אחים'. ואמר רבי יוחנן וכולן לקו בצרעת" (ויקרא רבה פרשה טז);

"על עשרה דברים נגעים באים על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל חילול השם ועל ברכת השם ועל הגוזל את הרבים ועל גוזל את שאינו שלו ועל גסי הרוח ועל לשון הרע ועל עין רע" (שם פרשה יז).

ובראש כולן – אי-הקפדה על שמירת הלשון, דיבור לשון הרע:

"אמרו רבותינו אין הנגעים באדם אלא על לשון הרע שיוצא מפיו, ורוח הקודש צווחת, 'אל תתן את פיך לחטיא את בשרך' (קהלת ה: ה) – להלקות את גופך". (תנחומא מצורע ב).

את המילה 'צרעת' דרשו כנוטריקון – המוציא שם רע (ערכין טו, ע"ב).

 

מאריך הרמב"ם (טומאת צרעת פט"ז ה"י):"זה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו …, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע".

הצרעת היא דימוי לדברים שליליים ולתופעות חברתיות שיש לגנות אותן. הכינוי 'מצורע' שמש בהשאלה ככינוי לאדם שיש כלפיו יחס שלילי עד כדי נידוי חברתי, שכן "המצורע חשוב כמת" (שמות רבה פרשה א).

ידוע גם הביטוי 'צרעת המחלוקת', הנוגע למחלוקות בציבור: "אמר ריש לקיש: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו … רב אשי אמר: ראוי ליצטרע" (סנהדרין קי, ע"א).

ראה גם רש"י לבמדבר יז:ה: "החולקים על הכהונה לוקים בצרעת".

גם בשירת הקודש של ימי הביניים, נשתמרה עדות לזיהוי המצורעעם מי שהוא מגונה ונמצא בשפל המדרגה. אחת הקינות על גזרות תתנ"ו (1096) מתארת אתשעלה בגורלם של ספרי הקודש בפרעות הללו. וזה לשונה:

 

מתן שעשועים ספרי תורות ידועים
נטועים לאוהל פרועים עלימוטות רקועים
סוף עשאום בתי שוקייםלמנעלי רגלי מצורעים
עלאלה אני בוכיה ועיני כמים נובעים.

ש' ברנפלד, ספר הדמעות, חלק א (ברלין תרפ"ד), עמ' רט

 

בפני ר' שמואל די מדינה (המאה השש עשרה, סלוניקי)באה שאלה בדבר סכסוך גדול בקהילה כלשהי. לאחר בירור פרטי הסכסוך הוא פנה בתשובתו דווקא לצד 'הצודק' ושדלו למחול משום השלום:

אתם הגבירים ידעתם מעלת הענוה וגודל בקשת השלום, והנעלבים ואין עולבין עליהם הכתוב אומר 'כצאת השמש בגבורתו' ולכן בבקשה מכם ובמחילה מכבוד מעלתכם דעו נא וראו כי גדלו עוננו וחטאתנו האריכו גלותנו ואנחנו נבזים ושפלין בין האומות והסבה הגדולה שנאת חנם שיש בינינו. לכן אנו מחלין פני מעלתכם שאו נא לפשע אחיכם אף על פי שרעה גמלו אתכם ואל נא תפשה צרעת המחלוקת ביניכם ושכרכם וזכותכם יהיה בזה כפול ומכופל מן השמים, ובזכות זה עושה השלום יפרוס סוכת שלומו עלינו ויביא משיח צדקנו.

בתשובה אחרת בעניין דומה של סכסוך שפרץ בין קהל המגורשים הפורטגזיים וקהל המגורשים מאראגון, הוא כותב: "ועוד אחרת צרעת ממארת כי אש הקטטות בערה בנו ואי אפשר להיותנו מתפללים בבית כנסת אחד".

כאשר היו בקהל אנשים שהתייחסו בזלזול לראשי הקהל פנה אליהם המהר"ם אלשיך (היה תלמידו של יוסף קארו בצפת, במאה השש עשרה):"הנה זה הוא הנוגע אל דבר הדיינים והבעלי הדין אמנם על אשר פשתה הצרעת להקל ראשו נגד כל החכמים".

 לפני המהר"י וויילעקב בן יהודה ווייל, המאה החמש עשרה, גרמניה)  הובא סכסוך בין שני אנשים, ראובן ושמעון. ראובן כינה את שמעון ובני משפחתו בכינויי גנאי שונים, ובתגובה היכה שמעון את ראובן ופצע אותו. המהר"י ווייל פסק נגד המכה, בטענה שכינויי גנאי אין בהם

ממש: "ועל מה שאומר ראובן לבנו של שמעון: מוכה שחין ומצורע, נראה לי שאין זה בושת כל כך".

הכינוי 'צרעת' משמש גם בהקשר של סכסוכים בין בני זוג. יש שהכינוי הוא לבן/בת הזוג הרעים, ויש שהכינוי הוא לעצם חיי הנישואין שהגיעו למשבר. אמרו חז"ל:  "כתוב בספר בן סירא: אשה טובה מתנה טובה לבעלה … אשה רעה צרעת לבעלה. מאי תקנתיה? יגרשנה

ויתרפא מצרעתו" (יבמות סג, ע"ב).

עולה מן הסמ"ג, "ספר מצוות גדול", שנתחבר בידי ר' משה מקוצי, מבעלי התוספות בצרפת במאה הי"ג, שנאמר בו שאם נכנס מצורע לבית הכנסת: "עושה לו מחיצה גבוהה ברוחב ארבע אמות, ונכנס ראשון ויוצא אחרון" – והכול כדי שלא יבוא במגע עם שאר בני הקהילה.

בספרות השו"ת, ספרות השאלות והתשובות, אחד ממקורותיו החשובים ביותר שלהמשפט העברי, מובא מעשה בבני זוג שנצטרע אחד מהם, וביקש בן זוגו להכיר במחלה עילהלהתרת קשר הנישואין. גדולי החכמים, ובהם רבנו גרשם מאור הגולה, פסקו שבנסיבות מסוימות יש לראות במחלת הצרעת עילה לכפיית גט (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג,סימן רסא).

בניגוד לגישה זו, נטוהפוסקים במקרים רבים אחרים לראות במחלת הצרעת מעין "כוח עליון", שאין למהר ולגזורהימנו את ניתוק קשר הנישואין. דוגמה לזהירות שראוי לנקוט בעניין זה מצינובאחת התשובות המופלאות שיצאו מתחת ידי רש"איש אחד ביקש לגרש אתאשתו מכיוון שלטענתו לקתה בצרעת: "והדברים ניכרים שאת לוקה בצרעת, וסימני צרעת נהגובך, חוטם וסתם פנים פורחות בשחין".
לעומת זאת, טענה האישה שנכנסה "שלמה" לחופה, והשומות שבפניה עלו מתוך "צער וכעס", רק לאחר שגירשה בעלה מביתו בבושת פנים. בתשובתו, מאמץ רש"י את עמדת האישה. לדעתו, גם אם נראו באישה מומים, הם נולדו רקלאחר נישואיה, ואינם יכולים להוות עילה לגירושין. בדחותו את טענת האיש, אומר רש"ידברים חמורים בגנות התנהגותו המבישה של האיש:

 

והראה האיש מעשהו לרעה, והראה עצמו שאינו מזרעו של אברהם אבינו, שדרכו לרחם על הבריות, וכל שכן על שארו אשר בא אתו בברית. שאילו נתן לב לקרבה כאשר נתן לב לרחקה, היה נמשך חינה עליו. שכך אמרו רבותינו: חן מקום על יושביו, ואפילו הוא מקולקל, המים רעים והארץ משכלת, וכן חן אישה עלבעלה. ואשרהו אם זכה לזכות בה ולקנות בה חיי העולם הבא, שאף בכופרי הקב"ה ראינו הרבה שאין מרחקין נשותיהן… וזה הקשיח בבית אבינו שבשמים, כאשר העיד בינו ובין אשת נעוריו משפט ודין, עליו לנהוג בה כמנהג בנות ישראל. ואם אינו מקרבה ברחמים ובכבוד, יגרשנה ויתן לה כל כתובתה.(קובץ תשובות חכמי צרפת ולותיר, סימן מ).

גישה חיובית כלפי המצורע

לעומת גישה זו,הרואה במצורע חוטא ובצרעת את עונשו, נטו פרשנים אחרים, כגון ר' יוסף בכור שור, מבעלי התוספות בצפון צרפת במאה הי"א, לפרש את פרשת המצורע על דרך פשוטו של מקרא. פרשנים אלה אינם רואים בצרעת עונש על חטא, שהרי פרשתנו אינה מזכירה כל חטא שיש לענוש עליו. לדעתם, הרחקת המצורע מן המחנה לא באה כעונש, אלא כציווי מעשי ודאגה לבריאות הציבור ולשלומו. לכן, המצורע חייב לגדל את שפמו, "להפסיק ריח רעהיוצא מפיו, שלא להזיק את הבריות" ולהתרחק מחברת אנשים אחרים, לבל ידביק אותם במחלתו. וכן כתב הרמב"ן, ר' משה בן נחמן (ספרד, המאה הי"ג), בפירושו לתורה (ויקרא יב, ד):

 

וכן אמר הכתוב במצורע: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו) – ולא אמר כאשר אמר בשאר הטמאים: "ויצא אל מחוץ למחנה,לא יבוא אל תוך המחנה" (דברים כג, יא) – כי הזכיר בו ישיבה, שלא ילך כלל, כי ריחו והבלו מזיקים.

 

 

האמנם המצורע חשוב כמת?

בספרות חז"ל מובעת הדעה שהמצורע, יחד עם העני והעיוור ומי שאין לו בנים, חשוב כמת.לאמור: חייו אינם חיים.
יש לאמרה זו תוצאות נרחבות גם בתרבות ימי הביניים. לבד מהרחקת המצורעים לבתי מצורעים מחוץ לעיר, נתפס המצורע כ"מת" גם מבחינה משפטית, כלומר, נטול כשרות משפטית. ביטוי לדבר יש בחיבור "על חוקי ומנהגי אנגליה", המיוחס למשפטן האנגלי הנרי דה-ברקטון,(Henry de Bracton)  בן המאה הי"ג, ממניחי היסוד למשפט המקובל, האומר שמתנת המצורע אינה מתנה, ואינו יכול לתבוע ולהיתבע, לרשת או להוריש.
בניגוד לגישה זו, בולטת גישתו של המהר"ם, ר' מאיר בר' ברוך מרוטנבורג, גדול חכמי אשכנז במאה הי"ג, שנשאל כנראה שאלה בעניין זה,אלא שתשובתו הגיעה לידינו כשהיא מקוטעת, אך עולה משרידיה שנידונה בה פניית אפוטרופסים לקבלת נכסי עיזבון ובה בקשת חלק מןה יורשים להדיר את אחד היורשים מן הירושה עקב מחלת הצרעת שלקה בה.

המהר"ם דוחה בשתי ידיים את הניסיון להדיר את היורש המצורע מן הירושה, ואומר עליו דברים חריפים:

והאומר: מצורע חשוב כמת לעניין ירושה, מעשה צדוקין הוא, (המונח "מעשה צדוקין" נזכר בדיני הירושה שבתלמוד, בבא בתרא קטו ע"ב, ונדרש לגנאי כמעשה של רשעיםוכופרים) ושטות לשאול דבר כזה, ודברי האפוטרופסים [=שדחו את טענת היורשים] כֵּנים.

 

בניגוד למשפט האנגלי, הרואה במצורע "מת" מבחינה משפטית, המהר"םמרוטנבורג חושבו ככל האדם, ומגנה בחריפות את מי שמבקש להדירו מן הירושה.

ש"י עגנון, שירה.

סוף הספר, עמ' 556.

"עמדה שירה והביטה בו ושתקה. אמר מנפרד: בקטנותי קראתי סיפור אחד על קדוש אחד הודי. בעירו של אותו קדוש היתה דרה אשה אחת נאה שכל הגברים היו רצים אחריה. לא אאריך בדברים ולא אנסה לספר לך על יופיה ועל כל הגברים כמה היו משתדלים להתקרב אצלה, אבל אספר לך אותו נזיר, אותו קדוש, הוא היה היחידי בארץ שלא רצה להכירה ואפילו לא הביט בה. שלחה אצלו שיבוא אצלה ולא בא. חזרה ושלחה אצלו ולא בא.

לימים לקתה בצרעת  וכל מאהביה נתרחקו ממנה. בא הוא אצלה. אמרתה לו: אהובי וקדושי, אחרת לבוא, עכשיו איני יכולה להיות לך כלום. שומעת את שירה? אמרה שירה, אני שומעת. ומה השיב לה אותו קדוש? אמר לה מנפרד: איני זוכר מה השיב לה. אבל זוכר אני את סוף המעשה. אמרה שירה: סוף המעשה מה הוא?  אמר מנפרד: המתיני שירה, כבר נזכרתי מה סוף המעשה. אמרה שירה: ובן סוף המעשה מה הוא? אמר מנפרד, סוף המעשה שמכל מאהביה נשתייר הוא עמה. אמרה שירה: ומה אמר לה? אמר מנפרד: כך אמר לה, כבר בימי אשרך ראיתי את סופך. אמרה שירה: ואף אתה ראית בי מה שראה אותו קדוש. אמר מנפרד: אני לא ראיתי אלא… היאך אומר לך? פעם אחת קראתי שיר ומצאתי שם שורה שאינה זזה מפי. – מה היא?  – בשר כבשרך לא במהרה יישכח".

בפתאום החזיר פניו כלפי שירה ואמר: והוא, כלומר אותו הודי הוא נשתייר עמה. בפתאום שינה את קולו ואמר לה: וכאותו הודי אעשה גם אני, אני אשתייר עמך שירה. בפתאום נטל ידה של שירה ואחז אותה. ביקשה שירה להוציא את ידה מידו. אבל הוא אחז בידה בדביקות עד שליפפה הזיעה את ידה ואת ידו. עם שהוא אוחז את ידה הרכין פיו על פיה ונשקה. עת רבה נשארו שפתיה תלויות מעצמן בשפתיו. בפתאום שמטה פיה מפיו וניגבה בידה את שפתיו. אחר כך ניגבה את שפתיה. עם שהיא עשתה כך חיבק אותה באהבה וקרא, שירה שירה."

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השאר תגובה