פרשות החודש 5: יתרו, משפטים, תרומה, תצוה (שמות י"ח – ל)

פרשות החודש

שבט – אדר א, ה'תשע"ו, ינואר – פברואר 2016

פרשות יתרו, משפטים, תרומה, תצוה – שמות יח – ל, 10

 

על הפרק: מערכת המשפט העברי

שמות יח

יג וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת-הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל-מֹשֶׁה מִן-הַבֹּקֶר עַד-הָעָרֶב.  יד וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל-אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל-הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן-בֹּקֶר עַד-עָרֶב.  טו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ  כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים.  טז כִּי-יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת-חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת-תּוֹרֹתָיו.  יז וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו  לֹא-טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה.  יח נָבֹל תִּבֹּל גַּם-אַתָּה גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ  כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ.  יט עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת-הַדְּבָרִים אֶל-הָאֱלֹהִים.  כ וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת-הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן.  כא וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.  כב וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם בְּכָל-עֵת וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ.  כג אִם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם.  כד וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר.  כה וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי-חַיִל מִכָּל-יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל-הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.  כו וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם בְּכָל-עֵת  אֶת-הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל-מֹשֶׁה וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם.

 

שמות כ

א וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר.  {ס} ב * אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים  לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי.  ג לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל-תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.  ד לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם  כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי.  ה וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי.  {ס} ו לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא  כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.  {פ}

ז זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.  ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  ט וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ  לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.  י כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל-כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.  {ס} יא כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.  {ס} יב לֹא תִרְצָח  {ס}  לֹא תִנְאָף  {ס}  לֹא תִגְנֹב  {ס}  לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.  {ס} יג לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ  {ס}  לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.  {פ}

 

שמות כא

א וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם

 

דברים טז

יח שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם מִשְׁפַּט-צֶדֶק.  יט לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם.  כ צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

 

דברים יז

ח כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין-דָּם לְדָם בֵּין-דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ  וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.  ט וּבָאתָ אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל-הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.  י וְעָשִׂיתָ עַל-פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ.  יא עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה  לֹא תָסוּר מִן-הַדָּבָר אֲשֶׁר-יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.  יב וְהָאִישׁ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל-הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל-הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל.  יג וְכָל-הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד.  {ס}

 

תפקיד המערכת המשפטית כמתואר בפסקה שלפנינו ובדברים א , יג ואילך מוכר לנו מתעודות המזרח הקרוב מן האלף השני לפני הספירה, ובמיוחד מן ההוראות החתיות לשרים ולמפקדים מזמנו של תתח'ליש הרביעי (מאה 13 לפני הספירה) . כאן אנו מוצאים מפקדי צבא הפועלים כשופטים, וכמו במסורות המקראיות הם מסווגים על פי דרגותיהם.

תנאי בני גד ובני ראובן בהן קודם ללאו

במדבר לב

משנה, סדר נשים, מסכת קידושין

דף לד, ב פרק ג הלכה ג משנה:  אם יעברו בני גד ובני ראובן ואם לא יעברו חלוצים אתכם וגו' ר' חנניה בן גמליאל אומר צריך היה הדבר לאומרו שאילמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו.

 

 

מה קובע סמכות הלכתית?

הקבלה של הציבור!

ההסכמה וההסמכה של הציבור ושל העם היא הנותנת סמכות לרב, לפוסק או לספר מסוים.

קבלת הציבור היא זו שנותנת סמכות לפסק באופן בלעדי.

ומכיוון שהגורם הוא קבלה ואין חכם או פוסק שמקובל על כל העם- יש פילוג ושיטות שונות.

כך נובע משאלת הגמרא לגבי כפיית הר כגיגית שואלת הגמרא ועונה "קיבלוה בימי אחשוורוש"- עיקר סמכות התורה היא מכוח הקבלה משמע שכל כוחה המשפטי של התורה מגיע מקבלת הקהל. חשבו שאם יערערו את מעמד חכמים יערערו את יסוד המצוות ולא ידעו שהכוח של חכמים לא נובע מקדושתם וגדלותם, אלא מקבלת ישראל. "היסוד הקיים עדי עד, הוא רק קבלת האומה לדורותיה בדרכי חייה". רמב"ם: "אבל כל חכמים של התלמוד הבבלי חייבים כל ישראל ללכת על פיהם וכופים לנהוג… הואיל וכל אותם הדברים הסכימו עליהם כלל ישראל". הכללים בהלכה מתייחסים לתקופות, כאשר חכמים מתקופה מסוימת לא יכולים לחלוק על חכמים מתקופה מוקדמת יותר. מדוע אמוראים לא יכולים לחלוק על תנאים?  והרי לפי הרמב"ם בי"ד יכול לחלוק על בי"ד קודם. אלא שקיימו וקיבלו שאמוראים לא יחלקו על תנאים – הכוח הוא מכוח הקבלה.

מושג "הקבלה" הוא גורם מרכזי גם בשיטת המשפט המודרנית. פוזיטיביזם* (הארט)**: מתאר את המצוי (ולא את הרצוי או הראוי) שבמשפט אלא את הדברים לאשורם. המשפט מאפיין את החברה. לפי הארט כללי המשפט הם חלק מהכללים החברתיים השוררים בחברה, כלומר המושג הראשון הוא הכלל החברתי (ולא המשפטי). המשפט הוא חלק מהכללים החברתיים.

* פוזיטיביזם משפטי הוא אסכולה בתורת המשפט המודרנית ובפילוסופיה של החוק, שטענותיה העיקריות הן:

• החוק נוצר על ידי בני אנוש
• אין קשר הכרחי או אינהרנטי בין החוק ובין המוסר

** ה.ל.א. הארט (הרברט ליונל אדולפוס הארט. H.L.A. Hart ;‏ 1907- 1992) נחשב לאחד מהפילוסופים של המשפט החשובים ביותר במאה העשרים.

מהו כלל חברתי? משקף התנהגות בפועל שמתרחשת בחברה (לאו דווקא ראוי אך מצוי). מתיחת ביקורת על מי שסוטה מהכלל החברתי. קיומו של הכלל הוא הסיבה וההצדקה לביקורת (אין צורך בטעמים אחרים מוסריים או מנומקים). לדוגמה: זריקת זבל ברחוב, נימוס, עמידה בתור, עמידה בצפירה…

לפי הארט, הכללים המשפטיים הם חלק מהכללים החברתיים שבחברה. מה מוגדר ככלל משפטי?

"כלל הזיהוי" – כלל חברתי מיוחד שתפקידו להגדיר מה נחשב ככלל משפטי. הוא נובע מכוח הקבלה החברתית ומשקף התנהגות ציבורית. המשפט לפי התפיסה הפוזיביסטית מבוסס על הקבלה ועל הנוהג החברתי, והיא קובעת מה זה משפט (ולא להיפך).

כמו בהלכה, הציבור מקבל את כל הכללים שכתובים גם בספר החוקים וגם אלה שלא כתובים וכוחם של הכללים המשפטיים כמו שאר הכללים החברתיים- נובע מקבלה עקרונית של הציבור.

לפעמים ההלכה עצמה תלויה בקבלה– גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, שלא התקבלה.

עשרת הדיברות והחוק הישראלי

ברי שאין חוק המדינה נדרש לעניינים התאולוגיים שבשלושת הדיברות הראשונים: "אנכי ה'…; לא יהיה לך אלהים אחרים על פני; לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא". אלה מסורים לאמונתו של אדם. הכרזת העצמאות מדברת על "בטחון בצור ישראל", כפשרה בין כלל חותמי ההכרזה המאפשרת לכל אחד לפרש את "צור ישראל" כרצונו.

הדיבר הרביעי, "זכור", עניינו יום המנוחה השבועי, השבת. ויש שתי גרסאות לטעם דיבר זה. בפרשתנו: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" (שמות כ, יא); ובדברים: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם" (דברים ה, טו). כלומר: מנוחה מזה, כביטוי דתי לאמונה בבריאת העולם ודבקות במידותיו של הבורא, ומנוחה מזה, כערך סוציאלי בחינת זיכרון ליציאה מעבדות מצרים.
חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א – 1951, הבסיס המשפטי למנוחת השבת במדינת ישראל, נתפרש בפסיקה במשמע סוציאלי ודתי כאחד: "בקביעת העקרון של יום מנוחה שבועי והועדתו בשבת, חתר המחוקק להגשים שתי מטרות משולבות: ראשית, מטרה חברתית, לפיה ראוי ליעד יום מנוחה שבועי לכל אדם… שנית, הועדת יום המנוחה בשבת נעשתה על רקע ציווי ההלכה ומסורת ישראל.
בשאלת שמירת השבת בכביש בר-אילן בירושלים, כתב הנשיא אהרן ברק: "אכן, שמירת השבת היא ערך מרכזי ביהדות. השבת היא הדיבר הרביעי בעשרת הדברות. היא מהווה תרומה ישראלית מקורית וחשובה לתרבות העולם. היא מהווה אבן יסוד במסורת היהודית. היא סמל המבטא באופן מובהק את דברה של היהדות ואת צביונו של עם ישראל. טול מהיהדות את השבת ונטלת ממנה את נשמתה.
הדיבר החמישי, "כבד את אביך ואת אמך", הוא מקדמת דנא חלק מסדרי עולם מתוקן על שום ש'שלושה שותפין הן באדם: הקדוש ברוך הוא, ואביו ואמו' (בבלי קידושין ל ע"ב)".
בדין הישראלי – בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב – 1962, בדיני מזונות ובדיני הירושה, וגם בדיני העונשין – ניתן משקל למצווה זו. בסעיף 16 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות נקבע: "הקטין חייב תוך כיבוד אב ואם, לציית להוריו בכל עניין הנתון לאפוטרופסותם", שנקבעה בסעיפים 15-14 לחוק. כמו כן נקבעה חובת הילדים לזון את הוריהם: "אדם חייב במזונות בני משפחתו… הוריו והורי בן זוגו, הורי הוריו שלו ושל בן זוגו.

על הדיבר השישי, "לא תרצח  – הנוטל נשמתו של אדם כפוגע בצלם אלהים, שנאמר :"שׁפֵך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית ט, ו), ואמרו חכמינו ז"ל: "חביב אדם שנברא בצלם" (אבות ג, יד). ועוד אמרו: "כיצד ניתנו עשרת הדברות? חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה. כתוב אנכי ה' אלהיך וכנגדו לא תרצח, מגיד הכתוב שכל מי ששופך דם מעלה עליו הכתוב כאילו ממעט בדמות המלך.
עבירת הרצח (סעיף 300 לחוק העונשין) היא מן החמורות שבספר החוקים. באשר לענישה, מדינת ישראל הסירה את עונש המוות מספר החוקים שלה, למעט במקרים הנדירים של עשית דין בנאצים ובעוזריהם ובגידה. גם בימים קדומים, בזמן הסנהדרין, היה ענין הוצאת פסק דין מוות קשה.
בפועל, הופעל עונש זה פעמיים בתקופת המדינה. בפעם הראשונה היה זה אחר משפט השדה השגוי שנעשה למאיר טוביאנסקי בעיצומה של מלחמת הקוממיות. לימים, לאחר מאבקה של אלמנתו, התנצל ראש הממשלה דוד בן-גוריון בפני המשפחה מעל בימת הכנסת. וזכור שירו המרטיט של נתן אלתרמן, "אלמנת הבוגד", האומר: "מהו עוז מדינות? לעמוד לבלי סגת בשער – אך לרעוד ולכרוע מול יד-אין-אונים של אשה אלמנה ונער!". ולהבדיל, לאחר קום המדינה, הוצא להורג ארכי-הפושע הנאצי אדולף אייכמן.
הדיבר השביעי, "לא תנאף", אינו חלק של החוק הפלילי בימינו, אך יש לו נפקות בבתי הדין הרבניים כשהם דנים בענייני גירושין, שכן הניאוף הוא עילת גירושין ובעקבותיו נאסרת האישה לבעלה ולבועלה. נפקות נוספת היא שהנולד מן הניאוף מוגדר כממזר. אכן, במיוחד בחברה שיש בה חלקים הדוגלים במתירנות, מתעוררות שאלות לא פשוטות בעניין זה. שאלות כבדות ביותר הקשורות בממזרות של ילדים שנולדו מיחסים האסורים הלכתית עולות לעתים קרובות על שולחנו שי היועץ המשפטי לממשלה. בגלל הנפקות המיוחדת בענין הממזרות והאיסור לבוא בקהל, יש מאמץ גדול בהלכה ומצד בתי הדין הרבניים להימנע מלהכריז על ממזרות. אנו, בייעוץ המשפטי ובפרקליטות – הרואים את עצמנו בראש וראשונה באי כוחם של הילדים, שנאמר עליהם במשנה: "ר' שמעון בן מנסיא אומר: איזהו מעוות שאינו יכול להיתקן? זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר" – משתדלים למנוע ככל האפשר הכרזה על ממזרות, כדי שלא לאמלל חלילה ילדים וילדות.
הדיבר השמיני, "לא תגנב", נתפרש בהלכה כמדבר בגנבת נפשות, חטיפת אדם, בהקבלה לחומרת הרציחה והניאוף שנזכרו לפניהן, בחינת דבר הלמד מעניינו. וכבר אמרה תורה: "וגנב איש ומכָרו, ונמצא בידו מות יומת" (שמות כא, טז). ואמר הרמב"ם: "כל הגונב נפש אדם עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תגנוב' (שמות כ, יג). פסוק זה, האמור בעשרת הדברים, הוא אזהרה לגונב נפשות, וכן המוכרו… ואין לוקין על שני לאוין אלו, מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין. ומיתתו בחנק". גם את האיסור על גנבת חפצים מייחס הרמב"ם לאיסור שבעשרת הדיברות: "כל הגונב ממון משווה פרוטה ולמעלה, עובר על לא תעשה. שנאמר: 'לא תגנוב'". כנגד זאת, במצוה רמ"ד בספר המצוות לרמב"ם, מיוחסת לגונב ממון עברת "לא תגנובו". התלמוד הבבלי מייחס את עברת גנבת החפץ לפסוק: "לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא יט, יא).

על איסור "לא תענה ברעך עד שקר" (בדברים: "עד שוא"), אומר הרמב"ם: "וכל המעיד מפי אחרים, הרי זה עד שקר, ועובר בלא תעשה. שנאמר: לא תענה ברעך עד שָׁקר" (שמות כ, יג). בדין הישראלי, עדות שקר בהליך שיפוטי היא בגדר פשע, ודינה מאסר שבע שנים. ואם נעשה הדבר בעד טובת הנאה, דינה תשע שנים
הדיבר העשירי הוא "לא תחמד". פרופ' אלכסנדר רופא דן בשאלה אם החימוד טעון מעשה או די במחשבה בלבד, והוא מביא את דעת הרמב"ם בספר המצוות בדבר ההימנעות "מלשים מחשבתנו לחמוד מה שיש לאחינו ולהתאוות בו, שזה יהיה מבוא לעשות תחבולה לקנותו" (מצווה רסו), הכוללת איסור "על כל הסגת גבול ועל כל חדירה לרשות הזולת, שיש עמה גרימת נזק או פגיעה בזכות הבעלות". דבר זה מביאנו, בדין הנוהג, להסגת גבול ולכל פגיעה ברכוש הזולת שיש עמה נזק, ואף לפגיעה בפרטיות. בחוק הישראלי ניתן לזהות את הסגת הגבול (עברת עוון שבסעיף 447 לחוק העונשין) ועברות על חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981. לצדן מצויה העוולה האזרחית שנקבעה בסעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), הסגת גבול במקרקעין.

 

אביגדור פלדמן (נולד ב-1948, תל אביב) הוא עורך דין ישראלי העוסק במשפט פלילי ובזכויות האדם.

מדבריו:

 

על עולם המשפט

"עולם המשפט הוא עולם השקר… אלו חיים בנשף מסכות… המערכת לא יודעת לעשות צדק… המשפט אינו נותן סיכוי לאיש, מי שמזוכה – זה במזל; באותה מידה אפשר לערוך הגרלה: לקחת אלף נאשמים ולהטיל בגורל שני זיכויים…"

על עבודת הפרקליט

"הפרקליט אינו מחפש את האמת, ואינו מוצא אותה… כשאני מקבל על עצמי לקוח, אני לוקח את השקר ומוסיף לו את האסתטיקה שלי, אחרת אין לו סיכוי… במקצוע הזה יש הרבה הונאה, הונאה עצמית והונאת האחר – הלקוח, התובע, השופט… מכל התיקים שייצגתי, המקרה היחיד שבו אני יכול לומר שייצגתי את האמת היה של הנאשם ברצח חנית קיקוס שטוען לחפותו, אלא שגם שם כולם שיקרו, הפרקליטות, בית המשפט, בית המשפט העליון… אין דבר מרעיל את הנשמה יותר מן השקר… לעתים קרובות אני מתעב את המקצוע ושואל את עצמי מה אני עושה שם… חיי הפרקליט מבוזבזים, אלו חיים שאין בהם תוחלת, ללא תועלת, ללא הנאה וללא יתרון… הנחמה שלי היא אותם מקרים שאני נלחם למען עניינים עקרוניים ומצליח בהם".

על השופט

"יש לבחון לאפשר לשופטים מסלול מעבר מהיר בשדה התעופה דרך טרקלין השלום", ביקשה בשבוע שעבר יו"ר נציגות השופטים, השופטת ורדה אלשיך, וכך סיפרה בקול רועד בוועדת הכספים של הכנסת: "עמדתי בתור בשדה התעופה ופגשתי לפתע אדם ששפטתי אותו. הוא התחיל לדבר איתי ולא ידעתי איפה לשים את הפנים שלי, יש לאפשר לנו לעבור בדרך אחרת דרך VIP או טרקלין".

את השופט לא מעניין מה התרחש לו בבית הכלא, האם שוקם האם השתחרר אדם טוב יותר או רע יותר. האם נגמל מסמים, נדיר עד נדיר מאד ששופט ממשיך לגלות עניין באדם שעבר תחת שבטו ונשלח למאסר ממושך. חיים כהן ועמוס ברנס הם החריג היחיד המוכר לי. השופט הוא תחנה אחת במכונת הענישה וממנה עובר הנאשם לבית הסוהר, והוא נמחק מתודעת השופט עד שהוא עולה מן התופת אל התור הנורא ההוא בשדה התעופה.

 

אורח: זיו לוי.

 

קריאה מומלצת: המשפט של פרנץ קפקא; התחייה, של טולסטוי, בית קדרות של דיקנס.

 

נעזרתי בערכים מהויקיפדיה