פרשות החודש 3: וישב, מקץ, ויגש, ויחי (בראשית ל"ז – נ')

פרשות החודש בקיבוץ בית ניר 3

כסלו  טבת ה'תשע"ו, דצמבר 2015

פרשות וישב, מקץ, ויגש, ויחי (בראשית לז – נ)

 

על הפרק: לחיות בארץ ישראל או למות בארץ ישראל

מקרא:

בראשית נ

א וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל-פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק-לוֹ.  ב וַיְצַו יוֹסֵף אֶת-עֲבָדָיו אֶת-הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת-אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת-יִשְׂרָאֵל.  ג וַיִּמְלְאוּ-לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם.  ד וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל-בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר  אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ-נָא בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר.  ה אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה-נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת-אָבִי וְאָשׁוּבָה.  ו וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה  עֲלֵה וּקְבֹר אֶת-אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ.  ז וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל-עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ-מִצְרָיִם.  ח וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו  רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן.  ט וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם-רֶכֶב גַּם-פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד.  י וַיָּבֹאוּ עַד-גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ-שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים.  יא וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת-הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל-כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן.  יב וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם.  יג וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה  אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת-הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת-קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל-פְּנֵי מַמְרֵא.

כב וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבִיו וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים.  כג וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל-בִּרְכֵּי יוֹסֵף.  כד וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.  כה וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר  פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה.  כו וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם.  {ש}

שמות יג יט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ  כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם.

יהושע פרק כד לב וְאֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר-הֶעֱלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, קָבְרוּ בִשְׁכֶם, בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי-חֲמוֹר אֲבִי-שְׁכֶם, בְּמֵאָה קְשִׂיטָה; וַיִּהְיוּ לִבְנֵי-יוֹסֵף, לְנַחֲלָה.

התורה שבע"פ, חז"ל

התלמוד הירושלמי סדר נשים, מסכת סוטה דף ח, ב, פרק א, הלכה י גמרא:  אמר אותך אני מעלה ושאר כל השבטים אני מעלה מלמד שכל שבט ושבט העלה עצמות ראש שבטו עמו.

 

שמואל ספראי

מן המאה השלישית ואילך מודגשת בספרות חז"ל מעלתה של הקבורה בארץ-ישראל. הקבורה בארץ היא בעלת ערך מיוחד גם לאלה אשר חיו ומתו בחוצה לארץ:

 

"יעקב אומר ליוסף אל נא תקברני במצרים. א"ר סימון: א"כ הפסידו הצדיקים שהם קבורים בחוצה לארץ אלא מה? הקב"ה עושה להן מחילות בארץ ועושה אותן כמערות הללו והן מתגלגלין ובאים עד שהם מגיעין לארץ ישראל והקדוש ברוך הוא נותן בהם רוח של חיים והן עומדין. מנין? שכן כתיב (יחזקאל לז) הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל ואחר כך ונתתי רוחי בכם וחייתם. אמר ריש לקיש מקרא מלא הוא שכיון שהן מגיעין לא"י הקב"ה נותן בהם נשמה שנאמר (ישעיהו מב) נותן נשמה לעם עליה.

 

כתובות קיא א: "אמר רב ענן כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח". הקבורים בארץ-ישראל יקומו תחילה לימות המשיח, ולא יזדקקו לגלגול מחילות עד שיקומו לתחיה בארץ".

 

בכל המעשים, מימי הבית השני ומתקופת התנאים, המספרים על קבורתם של אנשים מחוצה לארץ, מדובר למעשה בבני ארץ-ישראל שנפטרו בגולה, אם בזמן שהותם שם או מחמת שהוגלו והיטיבו עמהם קרוביהם או תלמידיהם על-ידי כך שהעלום לקבורה בארץ אבותם. המקרה הראשון הידוע על העלאת ארונות מתים מבני הגולה לקבורה בארץ, הוא מימי רבי יהודה נשיא, כאשר העלו את ארונו של רב הונא ראש הגולה מבבל.

ירושלמי כלאיים פרק ט, דף מב, א פרק ט: רבי הוה ענוון סגין, והוה אמר אין סליק רב הונא ריש גלותא להכא אנא מותיב ליה לעיל מיניי, דהוא מן יהודה ואנא מבנימין, דהוא מן דכריא ואנא מן נוקבתא.  חד זמן אעל רבי חייא רובה לגביה. אמר ליה: הא רב הונא לבר. נתכרכמו פניו של רבי.  אמר ליה ארונו בא.  אמר ליה פוק וחמי מאן בעי לך לבר.  ונפק ולא אשכח בר נש וידע דהוא כעיס עלוי.  עבד דלא עליל לגביה תלתין יומין.

תרגום: רבי (יהודה נשיא) היה עניו מאוד. והיה אומר: אם יעלה רב הונא ראש הגולה לכאן אני מפנה לו את מקומי. כי הוא משבט יהודה ואני משבט בנימין, כי הוא מהענף הזכרי (של בית דוד) ואני מהענף הנקבי. יום אחד בא לפניו רבי חייא הצעיר ואמר לו: רב הונא (ראש הגולה) בא לכאן. נתכרכמו (הצהיבו) פניו של רבי. ואז אמר לו: ארונו בא. אמר לו (רבי) צא ולנזוף בעצמך. ויצא ולא שכח שרבי כועס עליו. נהג נזיפות בעצמו (העניש את עצמו ) במשך שלושים יום.

מאז ואילך מרבים יהודי התפוצות להעלות ארונות מתים לקבורה בארץ ועדות לכך הם לא רק המעשים הרבים הנזכרים בספרות, אלא אף העובדה שהמקורות מדברים על כך כעל מנהג רווח. יתר על כן, נקבע אף נוסח הספד: 'כשנפטר אדם כאן (=בבבל) שם סופדים לו… כשמעלים את הארון לשם…  (בבלי, מגילה ו, א).  מקור אחר מדבר על "ארונות באים מחוצה לארץ" (ירוש', כלאיים פ"ט, לב ע"ג).

בשלהי המאה השנייה ראשית המאה השלישית נמצאו בארץ בתי קברות שהיו מיועדים בעיקר, או לפחות חלק מהם, לקבורת מתים שהועלו מן התפוצות והבולט בהם הוא מערכת הקברים של בית שערים. בית שערים, לפנים אדמה מלכותית, היתה מקום מושבו של רבי יהודה הנשיא ומושב הסנהדרין בימיו (בבלי, ראש השנה לא, א; שם, סנהדרין לב, ב .( יש להניח שביוזמתו של רבי יהודה הנשיא, שקיבל מידי המלכות את שטחי העיר, הוקדשו המורדות מסביב לגבעת העיר לחציבת מערות גם עבור יהודי התפוצות. בית שערים שימש כנראה כמקום קבורה כזה עד לימי מרד גאלוס בשנת 351, לפי שכמעט ואין בקברים ממצאים לאחר מחצית המאה הרביעית.

מרד גאלוס היה מרד של היהודים בשנת 351 נגד קונסטאנטיוס גאלוס ששלט על מזרח האימפריה הרומית. בתקופה זו נפוצו ציפיות משיחיות בקרב יהודי ארץ ישראל. ציפיות משיחיות היו מאז ומעולם, ולפחות בתקופת הבית השני תשתית רעיונית-רוחנית להתפרצות מרידות, ולא לחינם נאבקו חכמי הסנהדרין, והנשיאות בראשה, נגד גירוי הציפיות המשיחיות לאחר החורבן. עם זאת בימי משבר וסער התקשו החכמים לבלום נטיות קנאיות ומשיחיות, וחלק מהמנהיגות אף הצטרפה לגל המשיחי האנטי-רומי.

במאה הרביעית מגדירים את רומא כ"זו המלכות הרשעה שמסיתה את העולם ומטעה אותו בכזביה" (שיר השירים רבה ב, יא), ו"בשעה שנכנס עשו (כינוי לרומא) נכנסה גיהנום עמו" (בראשית רבה טז, ב). ועל כן, הצהיר רבי פנחס בן חמא: "כשם שפתח העולם בד' מלכויות, חתם בד' מלכויות … בבל, מדי, יוון ואדום" (קהלת רבה ה, טו) ורבי אליעזר בר אבינא דרש: "אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו, צפה לרגליו של משיח" (בראשית רבה מב, ד).

מול התעוררות משיחית זו הזהירו חכמי סנהדרין והתריעו נגד חומרתן והסכנה הגלומה בהן. היו אף שהזכירו מרידות קודמות שנכשלו בשל עודף קנאות ומשיחיות קיצונית, בבחינת חישובי קץ גאולתיים, מה שמכונה בשם "דחיקת הקץ".

המרד פרץ בחודש יוני שנת 351, בעיר ציפורי, אחת משתי בירות הגליל העתיקות. בהתחלה, הצליחו המורדים להתגבר על חיל המצב הדל שהציבו הרומאים בארץ. עד מהרה הוזעקו תגבורות והכוחות הרומיים התקדמו לאורך קו החוף מאנטיוכיה דרומה לעכו ומשם, ממש כמו צעדי הדיכוי של אספאסינוס בימי המרד הגדול, פרצו הרומאים אל עומק הגליל והכניעו את המורדים. הד לאירועים קשים אלה מופיע במדרש (פסיקתא רבתי ח, כט) : "קול צעקה משער הדגים, זו עכו … ויללה מן המשנה – זו לוד … ושבר גדול מן הגבעות – זו ציפורי … הילילו יושבי המכתש – זו טבריה". המדרש מאשר איפוא את ריכוז שלושת מוקדי המרד ואיזכורה של עכו מורה על אתר קרבות כלשהו, ואולי אף המרכזי, המכריע, הסמוך לעיר נמל זו בו התכתשו הרומאים עם המורדים.

התגובה הרומית לאחר דיכויו של מרד הייתה שבלונית ונקודתית: הטלת משטר צבאי על מרכזי המרד, פגיעה בזכויות הפוליטיות, הכלכליות והמשפטיות של התושבים ומרדף אחר גורמים שהיו מעורבים ביוזמת המרד ובתמיכה בו. העובדה שלא הוטלו גזירות שמד על היהודים, שלא נרדפה הנשיאות ושלא נרדפו החכמים (הללו, אגב, ומטעמים פרגמטיים ברורים, התירו ליהודים לספק אוכל לצבא הרומי ואפילו בשבת) ושמערכת היחסים בין היהודים לרומאים הותקנה לאחר זמן קצר יחסית מלמדת כי המרד, על אף ארגונו ונפיצותו, לא היה אלא אפיזודה חולפת בהיסטוריה של שני העמים, הכובש והנכבש.

מרידות של יהודים לאורך הדורות:

מרד החשמונאים 167-160 לפני הספירה

המרד הגדול 74-66 לספירה

פולמוס קיטוס 117-115 בארץ ישראל

מרד התפוצות 117-115 בתפוצות: קירנאיקה, קפריסין אלכסנדריה

מרד בר כוכבא 136-132

מרד גאלוס 351

 

עתי יפה על בית שערים

 

מחלוקת בין החכמים

בית שערים לא היה הריכוז היחידי של קברות לבני התפוצות. בתקופת האמוראים שימשה גם טבריה כמקום קבורה לתפוצות ועדות לכך לא רק כתובות הקברים שבה, אלא אף עדויות ספרותיות ונוסחאות הספד שנשתמרו בתלמוד הבבלי כיוצא בה יפו, שם נמצאו מספר ניכר של כתובות ביוונית ועל כמה מהן אפילו מוצאו של הנפטר, כגון אלכסנדריה, טרסוס, טסליה, נאפוליס ומקומות אחרים.

התופעה השכיחה של העלאת מתים היא בוודאי הרקע לוויכוח בין אמוראים על ערכה של הבאת מתים לקבורה בארץ: "רבי בר קוריאי ורבי לעזר היו יושבין ועוסקים בתורה באילסיס של טבריה, ראו ארונות באים מחוץ לארץ. אמר לו רבי בר קורייא לרבי לעזר אני קורא על אילו: בחייכם – 'ונחלתי שמתם לתועבה' (ירמיה ב, ז) ובמותכם – 'ותבאו ותטמאו את ארצי' (שם). אמר לו: לא, כיון שהן מגיעים לארץ ישראל הן נותנין עליהם גוש עפר ומכפר עליהם, ומה טעם? 'וכפר אדמתו עמו' (דברים לב, מג, בראשית רבה צו, עמ' 1240). רבי בר קוריאי מתריס נגד אלו שבחייהם אינם עולים, ואילו במותם מטמאים את הארץ; אולם רבי לעזר, הוא רבי אלעזר בן פדת, בבלי שעלה לארץ-ישראל ושהיה כבר באותה שעה, או לאחר מכן ראש הסנהדרין, סבור שיש ערך לקבורה בארץ-ישראל גם לאלה שחיו כל ימיהם בחוצה לארץ.

מעשה ברבי ורבי אליעזר שהיו מהלכין בפילי שחוץ לטבריא. ראו ארון של מת שבא מחוצה לארץ להקבר בארץ ישראל. אמר רבי לר' אליעזר מה הועיל זה שיצתה נשמתו בח"ל ובא להקבר בא"י? אני קורא עליו (ירמיהו ב) ונחלתי שמתם לתועבה בחייכם ותבאו ותטמאו את ארצי במיתתכם. א"ל: כיון שהן מגיעים לארץ-ישראל הן נותנים עליהם גוש עפר ומכפר עליהם. ומה טעם? 'וכפר אדמתו עמו" (דברים לב, מג, בראשית רבה צו).

העלאת מתים לארץ-ישראל הגבירה את הזיקה ואת תודעת השייכות וההתקשרות לארץ לא רק בגילויהן המעשיים, דהיינו עצם העלאה והביקור על קברי אבות לאחר מכן, אלא בעיקר בשאיפה של התקשרות עם ארץ-ישראל, בבחינת אם לא זכה לעלות אליה בחיים לפחות נטמן ב'אדמתו עמו'.

 

קבורה בארץ ישראל בימי הביניים (בעיקר על פי הגניזה)

 

משה גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה, א, עמ' 519-516

 

לאור גירסה מעוות של התנא רבי מאיר: "כל החי בארץ ישראל מובטח לו שהוא מחיי העולם הבא".

 

הקרא עלי בן סלמון, אמצע המאה ה-11 מעיד על מנהג קבורה בארץ ישראל בימיו.

 

אלג'אחט' מייחס מנהג זה לצאצאי דויד ואהרון (כהנים וראשי גולה). הוא מספר שמוציאים אותם ממקום קבורתם שנה לאחר מותם ומביאים אותם למקום ב"אלשאם" למשך שנה נוספת ומשם ל"בית אלמַקדִס".

 

כתובת קבורה בעיר ונוסה באיטליה משנת 821 מסתיימת במלים "וכל מי שיוליך אותו לבית המקדש ייעשה כמי שכתוב לחיים בירושלים".

 

ברשימת זיכרון קראית נזכר "אהרן הרופא הנטמן בארץ הקודש.."

 

ב-1006 מצווה אישה ערירית מפֻסטאט בצוואתה שני קיראט מבית דירות אשר לה "שיימכרו וייצאו בצרכיי כדי להעלות עצמותי לירושלים עיר הקודש".

 

ב-1020 מודה הנגיד המַגרִבּי יעקב בן עטא ליוסף בן יעקב בן עוכל על שהתעסק בהעלאת עצמות אחיו מקירואן לירושלים.

 

אישה מפֻסטאט מייפה את כוחו של שליח לבזבז עד 17 דינרים ל"גילוי עצמות" בעלה נתן הלוי והעברתן לירושלים.

 

גאון אלמוני נשאל בדבר פלוני יעקב שמינה לשני בניו הגדולים "אפוטרופין… וציווה לשני בניו שיוליכו עצמותיו לארץ ישראל. הגאון השיב: "כך הוא דין תורה שיקיימו בניו דבריו, שמצווה לקיים דברי המת, שיוליכו עצמותיו לבית המקדש".

 

בעת החדשה

מעשה העז,  ש"י עגנון (לילך צור)

 

קטעים מרומן רוסי, מאיר שלו, עמ' 25-15 (לילך צור)

 

את הבית ואת כל אשר בו קניתי מבנקאי אחד,  שברח מן הארץ.  אינני יודע מדוע ברח.  מעולם לא פגשתי בבני מינו ולא נכנסתי לבנק.  את הכסף ששילמו לי משפחות הנפטרים הנחתי ברפת בתוך שקים ישנים של זבל כימי, ליד מצעו של זַייצֶר הזקן,  שעשה את המגורים עם הפרות לעניין עקרוני…

 

בּוּסְקִילָה,  מנהל בית-הקברות שלי,  "בית-העולם לחלוצים",  הביא אותי אל ביתי החדש בטנדר שבו הובלנו את ארונות המתים מנמל התעופה ומבתי-האבות ואת המצבות מן הסתתים הזקנים של הגליל.

זה היה בית לבן ורחב ידיים,  מוקף גדר חיה וריחנית של פיטוֹסְפוֹרוּם.  בוסקילה התבונן בו בסיפוק לפני שלחץ על הכפתור שבשער החשמלי.  כשהודעתי לו שהחלוצים מתו כולם, והמגרש התמלא כולו במצבות ויש ברצוני לסגור את העסק ולעזוב את הכפר, יצא ובחר למעני מקום חדש לחיות בו.  הוא טיפל ברכישה, התמקח עם המתווכים והתיש את עורכי-הדין בנעימותו הארסית. …

 

באתי בבגדי העבודה הכחולים שלי. בוסקילה, בחליפת פשתן בהירה, נשא את השק בידו. הבנקאי חש לקראתנו, שמנמן וזריז. שרירים רכים גילגלו אותו על המַרצפות המלוטשות.

"אה," קרא,  "הקברנים הגיעו."

בוסקילה לא הגיב.  שנים של מאבק עקרוני עם מוסדות הכפר והתנועה לימדונו שבית-הקברות שלי הצמיח טינה וקנאה בכל, חוץ ממי שנקברו בו. הוא התיר את פי השק, הערה את השטרות המאובקים על השטיח,  וענן מחניק של גוֹפְרַת-אָמוֹן עלה מן הערֵמה. אחר-כך ניגש אל הבנקאי המשתעל,  טפח לו בחוזקה על גבו בידו האחת והושיט לו את ידו האחרת.

"בוסקילה מרדכי,  מנהל," אמר,  "הכל בדולרים, כמו שסוכם, בבקשה תספור." …

מבקרים רבים באים אל הכפר שלנו. אוטובוסים של תיירים, תלמידי בתי-ספר, הכל מגיעים לראות את מפעלם המלבלב של האבות המייסדים. נרגשים הם נוסעים לאטם ברחובות הכפר, מתפעלים מכל אגס ותרנגולת, נושמים את ריחות האדמה והחלב. את הסיור הם מסיימים תמיד במשק מירקין, בבית-הקברות שלי.

משולם דרש ששום אוטובוס של מטיילים לא יורשה להיכנס אל הכפר ואל "בית-העולם לחלוצים", אם לא יתחייבו מראש לבוא ולראות גם את "צריף הראשונים", את חגית, ואת המדליה שהעניק לה הנציב העליון, הענודה לצוארה המשומר.

"בית-העולם לחלוצים" היה לצנינים בעיני הכפר ומוסדותיו, אבל ביחוד שנא אותו משולם צירקין. האוטובוסים שהגיעו למשק מירקין, הילדים קרועי העיניים, התיירים המשתאים שפסעו אחוזי קסם בין המצבות הרחוצות ושיחי הוורדים, קוראים בלחש את השמות האגדיים באותיות הנחושת ושותים מיץ קר שאחיו הקטן של בוסקילה מכר להם ליד השער – כל אלו העלו את חמתו עד להשחית.

משולם צירקין שנא את בית-הקברות שלי משום שסירבתי לקבור את אמו, העסקנית הוותיקה פסיה צירקין, ליד אביו. קברתי שם רק את חבריו של סבא, אנשי העלייה השנייה. פסיה צירקין היתה מהעלייה השלישית.

"צר לי," אמרתי למשולם, שנופף לעומתי בשנתון ההסתדרות ובו פרטי מפעלותיה של אמו בנושא האשראי ההדדי ב"המשביר", "אבל אמא שלך לא מהעלייה השנייה."

"המנוחה אינה עומדת בתנאי הקבלה," הסביר לו בוסקילה.

משולם איים לפנות אל המוסדות. הזכרתי לו שכבר פנה בתביעה דומה כאשר ערך ליברסון הזקן את "אלבום החלוצים". הוא לא הסכים לפרסם בו את תמונתה של פסיה, ומאותה סיבה עצמה.

"וחוץ מזה," אמר לו בוסקילה, "אבא שלך לא רצה אותה על-ידו גם כשהיו בחיים."

ויותר מכל הרגיזו את משולם ארונות העופרת שהייתי מביא מנמל התעופה. הוא ידע שכל ארון שהגיע מאמריקה מכניס לשקים הישנים שלי עשרות אלפי דולרים.

"באיזו זכות אתה קובר את הבוגדים הללו ולא את אמא שלי?" צעק.

"כל מי שהגיע הנה בעלייה השנייה, יכול לקנות כאן קבר," עניתי לו.

"כל נוד שבא מרוסיה,  נשבר אחרי שבועיים בבַחֶר וירד לאמריקה, ייקבר כאן בתור חלוץ?"

"הנה!" צעק משולם והצביע על אחת המצבות, "רוזָה מוּנְקִין, אם כל חטאת."

רוזה מונקין,  שהכירה את סבא עוד במַקַרוֹב,  היתה העִסקה הראשונה שלי.

סוף ספר בראשית

חזק חזק ונתחזק