פרשת שמות – מאמר שני
פרשת השבוע – שמות (שמות א – שמות ו, א)
השבוע שבין יב בטבת – יח בטבת ה'תשע"א (19 בדצמבר 2010- 25 בדצמבר 2010)
בהפטרת פרשת שמות מתקיים מצב יוצא דופן שבו כל אחת ממסורות הקריאה המרכזיות של העדות השונות קוראת בספר אחר מספרי הנביאים. האשכנזים קוראים את הנבואה "הבאים ישרש יעקב", המזכירה את ניסי יציאת מצרים, בספר ישעיהו, מפרק כ"ז פסוק ו עד פרק כ"ח פסוק יד, ומוסיפים את הפסוקים כב-כג בפרק כ"ט. הספרדים מפטירים בספר ירמיהו, מתחילתו ועד פרק ב' פסוק ג בו מתוארת הקדשתו של ירמיהו כנביא – באופן שמזכיר את הקדשתו של משה בפרשתנו. התימנים מפטירים בספר יחזקאל פרק ט"ז פסוקים א-יד, בנבואה בה מתאר יחזקאל את הורתו ולידתו של עם ישראל וכיצד ה' גידלם וטיפחם – ברמיזה על הוצאתם ממצרים.
שמות ג
א וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. ב וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו בְּלַבַּת-אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה. ד וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. ה וַיֹּאמֶר אַל-תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל-נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא. ו וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו. ח וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. ט וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם-רָאִיתִי אֶת-הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם. י וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. יב וַיֹּאמֶר כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה. יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. טו וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה כֹּה-תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר. טז לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת-הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם. יז וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. יח וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלְכָה-נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ. יט וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא-יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה. כ וְשָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת-מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי-כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם. כא וְנָתַתִּי אֶת-חֵן הָעָם-הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם. כב וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל-בְּנֵיכֶם וְעַל-בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת-מִצְרָיִם.
שמות ד
א וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה. ב וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה מזה (מַה-זֶּה) בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה. ג וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ. ה לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. ו וַיֹּאמֶר יְהוָה לוֹ עוֹד הָבֵא-נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. ז וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל-חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל-חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה-שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ. ח וְהָיָה אִם-לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן. ט וְהָיָה אִם-לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן-הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת. י וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. יא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהוָה. יב וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר. יג וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח-נָא בְּיַד-תִּשְׁלָח. יד וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. טו וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת-הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְעִם-פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. טז וְדִבֶּר-הוּא לְךָ אֶל-הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵאלֹהִים. יז וְאֶת-הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-בּוֹ אֶת-הָאֹתֹת. {פ}
השרפה (בכרמל) ומשמעותה
"וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל". דרך המראה מתגלה אלהים למשה ומטיל עליו את ייעודו הנבואי. מה פשר חזון הסנה? כבמקומות אחרים, הפך הכתוב למִרקע עליו הקרינו הדורות תמונות הגותם הפילוסופית וציורי רגשותיהם על עם ישראל וגורלו. הסנה מסמל את העם הנרדף הבוער מאש אויביו, ולמרות זאת, אֵינֶנּוּ אֻכָּל, העם הוא נצחי.
להסבר זה מסורת של אלפי שנים. היא התנסחה כבר בימי השיא של הבית השני, באלכסנדריה של מצרים על ידי פילון האלכסנדרוני.
פילון האלכסנדרוני (בערך 15 לפנה"ס עד בערך 45 לספירה; נודע גם בשמו היהודי: ידידיה) היה פילוסוף יהודי-הלניסטי שחי באלכסנדריה שבמצרים. הרבה לעסוק באפולוגטיקה של הדת היהודית, והצגתה כתואמת לעקרונות הפילוסופיה היוונית. כתב ביוונית ורוב חיבוריו אבדו. השפיע רבות על התפתחות התאולוגיה הנוצרית.
על שמו נקרא כיום המושב כפר ידידיה שבעמק חפר.
הוא מקשר בין הפרשנות הלאומית לבין המסר הכלל-אנושי (על חיי משה א, 65-70): "סנה, מין צמח קוצני ותשוש, ובלא מצית בער פתאום… אולם אף שנאפף כולו… נשאר הסנה שלם ולא נשרף… כי הסנה הבוער הוא סמל לעשוקים ולהבת האש לעושקים. וזה שהחומר הבוער אינו נאכל מרמז שלא יושמדו העשוקים בידי תוקפיהם". פילון מוסיף: "כל זה הוא מעין תיאור של מצב האומה כפי שהיה בימים ההם, האומר בקול רם כביכול לאלה הנתונים בצרה: אל יפול רוחכם, חולשתכם היא עוצמתכם… כאשר יחשבו להשמידכם לחלוטין, אז תזרח תפארתכם לתפארת".
המדרשים: (שמות רבה ב, ה): "שהיה [משה] מחשב בלבו ואומר שמא יהיו המצריים מכלין את ישראל. לפיכך הראהו הקב"ה אש בוערת ואיננו אוכל אמר לו [הקב"ה] "כשם שהסנה בוער באש ואיננו אוכל כך המצריים אינן יכולין לכלות את ישראל". אלא שיש במדרש מוטיב נוסף, ההתגלות בסנה משמעותה השתתפות הקב"ה בסבלו של ישראל: "בְּכָל צָרָתָם לו צָר (ישעיה סג, ט) א"ל הקב"ה למשה אי אתה מרגיש שאני שרוי בצער כשם שישראל שרויים בצער הוי יודע ממקום שאני מדבר עמך מתוך הקוצים כביכול אני שותף בצערן".
אחד מחכמי ישראל בפראג, ר' שלמה אפרים מלונטשיץ (1550?- 1619) בפירושו לתורה ('כלי יקר', שמות ג, ב). ר' שלמה אפרים נלחם בכתביו נגד בעלי לשון הרע, ובייחוד נגד "הדֶלָטורין", מונח לטיני שכבר ציין בפי חז"ל את המלשינים והמוסרים לשלטון הרומאי. מלחמתו זו מתקשרת לפרשתנו. הבה ונזכר בכמה פרטים. משה יוצא אל אחיו "וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם, וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו… וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ, וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל". למחרת הוא יוצא שוב "וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים, וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ". והנה, להפתעת משה, מגיב המכה: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי?" המדרש זיהה שני עִבְרִים נִצִּים אלה כדתן ואבירם, והפך אותם לסמל הדלטורין. עתה היה ברור למשה שהכל נודע, והם ילשינו את אשר אירע לפרעה. ואכן: "וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת משֶׁה". אך הבה ונחזור לתגובתו של משה: " וַיִּירָא משֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר!" בצורה חריפה מפרש פסוק זה רש"י על פי חז"ל: "וַיִּירָא משֶׁה… דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר מעתה שמא אינם ראויין להיגאל. אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר… הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך. אבל רואה אני שהם ראויים לכך!".
ר' שלמה אפרים עצמו היה בדורו עד לסינדרום זה: "[הסנה] רמז למה שנאמר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. מפני מה ישראל שרויין בצרה יותר מכל האומות? לפי שיש בהם דלטורין משמיעים קול ענות בחרופים וגדופים… כקוצים הללו המשמיעים קול כשהוא בוער באש, כך ישראל אפילו בזמן שאש הצרות מתלקחת סביביו מכל מקום כל אחד לחבירו קוץ מכאוב וסילון ממאיר, כמנהג דורות הללו… וזו עיקר הסיבה לישראל להיות בגלות מצד השנאה והקנאה שביניהם יותר מבכל האומות!" אינני חושב שהפלגנות והשנאה העצמית גדולה אצלנו " מבכל האומות", אולם זאת לא נחמה, אף בשעת סכנה, אומר ר' שלמה אפרים "תצא אש… מסלע המחלוקת, האבות מבערים אש והבנים מלקטים עצים", או בנוסח אחר: "כל אחד ואחד מוסיף עצים בבוקר בבוקר עד אשר תעלה השלהבת מאליה ולא תכבה". מכאן פירושו הפסימי למהות הסנה: "לכך נאמר וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל כי אע"פ שאש התלאות יבער ביעקב, מכל מקום… הסנה נשאר קיים בכל דור ואֵינֶנּוּ אֻכָּל, כי לא יכְלוּ הקוצים מן כרם ה' צבאות, בית ישראל". ממרחק הדורות הוא ראה את הדלטורין של העתיד, יורשיו של דתן ואבירם ושאר בני בריתו של השטן, מטפחים קוצים בכרם, קוצים של מאמרים, מחזות, סרטים, חרמות על האקדמיה הישראלית, וכדו'. ולמרות הכל, לומד אני מדברי ה'כלי יקר' חצי נחמה. הלוא למרות הקוצים של הסנה נגאל אבותינו ממצרים, וכדברי ישעיהו (סג, ח-ט): "אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָּנִים… וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ, בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר… וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם".
האם לצורך זה שלח לנו אלהים את השרפה בכרמל?
שם השם
. יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.
השם המפורש הנו מונח מההלכה היהודית לתיאור אותם שמות של האל שאסור להגותם בפה. במקור הוא כלל את השם יהוה, אולם בהלכות מאוחרות יותר יש המרחיבים אותו לשמות נוספים, כשם בן מ"ב אותיות או שם בן ע"ב אותיות.
השם יהוה הוא כינויו של האל במקרא. הוא מוזכר כשמו של אלוהי היהודים כבר בממצאים ארכאולוגים מהמאה התשיעית לפנה"ס, כמו במצבת מישע ועוד. ושימוש בו בשיח החברתי מתועד הן בספרי המקרא והן בממצאים הארכאולוגים. אוסטרקונים רבים כוללים ברכות אחד לרעהו בשמו של יהוה.
אולם בתקופות מאוחרות יותר החלה להתגבש התקדשות יתירה של שם זה, ונוצר בידול בינו לבין שאר כינויי האל. ועם הזמן נוצר איסור להזכיר את שם זה, לצד איסורים נוספים הקשורים למעמדו ולקדושתו. במשנה כבר אנו מוצאים שמכנים אותו כ"שם המפורש" ואין מזכירים אותו במפורש. במגילות מדבר יהודה מוצאים לעתים נוהג של הסופרים שכתבו את מגילתם באלפבית הארמי, אביו של האלפבית של ימינו, ואילו את שם יהוה היו משאירים בכתב הקדום, האלפבית העברי העתיק, . נוהג זה נמצא גם בנוסחים יווניים עתיקים של המקרא, שהשאירו את שם יהוה באותיות העבריות העתיקות. לדעת מנחם קיסטר העובדה שנוהג זה מופיע דווקא בטקסטים שאינם חלק מספר שלם וכדומה, מכוונת כנראה לתפיסתם של הסופרים שכתב זה הוא כתב בדרגה נמוכה יותר של קדושה. נוהג אחר של סופרים באותה תקופה היה לסמן את השם המפורש בארבע נקודות, נוהג שהתגלגל מאוחר יותר אל מנהג הסופרים לסמן את השם המפורש בשלושה או בשני יו"דים וכדומה.
השם המפורש הנו מונח מההלכה היהודית לתיאור אותם שמות של האל שאסור להגותם בפה. במקור הוא כלל את השם יהוה, אולם בהלכות מאוחרות יותר יש המרחיבים אותו לשמות נוספים, כשם בן מ"ב אותיות או שם בן ע"ב אותיות.
היחס לשם המפורש בהלכה הרבנית
על פי ההלכה היהודית, יש לנהוג כבוד מיוחד בשם זה, מלבד שיש לשמור באופן מכובד כל חפץ שנכתב עליו שם זה, ואין לזורקו לאשפה, או לעשות בו מעשה ביזיון אחר; עיקר האיסור הוא להשמידו, כפי שכותב הרמב"ם. כתוצאה מאיסור זה התפתח מושג הגניזה, שבו גונזים כתבים שיש בהם אזכורים של שמות ה'. במהלך כתיבת שם בספרי תורה, תפילין ומזוזות, אין להפסיק, ובתלמוד במסכת יומא אף מסופר כי:
בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. אמרו עליו שהיה נוטל ד' קולמוסין בין אצבעותיו ואם הייתה תיבה של ד' אותיות היה כותבה בבת אחת. אמרו לו: מה ראית שלא ללמד?… בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו.
כמו כן, אין הוגים אותו כפי שהוא נכתב, ויש שאף מחמירים ואוסרים להזכיר את אותיותיו אחד אחר השני, ובמקום כך אומרים: "יוד קי ואו קי" (רדב"ז ח"ה אלף ת"ח).
מפני שנכתב בבבלי במסכת פסחים "שכל ההוגה את השם המפורש באותיותיו נעקר מן העולם" (פסחים נ, א), בכל מקום שכתוב השם המפורש: י-ה-ו-ה, נוהגים לבטא אותו אדוני, אם מדובר בלימוד או בתפילה, ואם מדובר בשיחת חולין, נהוג לבטא אותו השם.
במשנה תורה (הלכות יסודי התורה, פרק ו) כותב הרמב"ם:
כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהן הקדוש ברוך הוא, לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודה זרה, "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם… לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם"דברים י"ב, ג-ד
ושבעה שמות הן: השם הנכתב יוד הא ואו הא והוא השם המפורש, או הנכתב אלף דאל נון יוד, ואל, ואלוה, ואלהים, ואהיה, ושדי, וצבאות. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה שמות אלו, לוקה.
ייחודו של השם שהוא מורכב רק מאותיות של תנועות (אמות קריאה), ללא עיצורים. משמעות השם שקרוי גם "שם הויה" קשורה לתפיסה שהוא עצמו היה, הוה ויהיה, לומר כי הוא "הוה לנצח בכל הזמנים בשוה". (כלי יקר על שמות ו' ג') והווייתו בכל הזמנים, שהם עבר הוה עתיד, היא אחת בכולם, מבלי שיחול שינוי בדעתו (מהר"ל).
חכמי הקבלה מזהים את שם בן מ"ב עם צירוף האותיות הבא: "אבג יתץ קרע שטן נגד יכש בטר צתג חקב טנע יגל פזק שקו צית", ומייחסים את תפילת "אנא בכח", שראשי התיבות שלה מרכיבות את השם, לרבי נחוניה בן הקנה:
רבי נחוניה בן הקנה היה תנא בן הדור השני לתנאים. חי בתקופת בית שני, ונפטר סמוך לחורבן הבית. מיוחס לו חיבור הפיוט אנא בכח. במשנה ובתלמוד הובאו שמועות מועטות בשמו, ובדורות מאוחרים יותר יוחסו לו חיבורי קבלה שונים. שמו "נחוניה" (נחוניא) הוא קיצור השם "מן חוניה", ויש משערים שהכינוי "בן הקנה" אינו על שם אביו שנקרא כן, אלא על שם השתייכותו למפלגת הקנאים.
אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה
קבל רנת עמך שגבנו טהרנו נורא
נא גבור דורשי יחודך כבבת שמרם
ברכם טהרם רחמי צדקתך תמיד גמלם
חסין קדוש ברב טובך נהל עדתך
יחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדושתך
שועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות
מחיקת השם הוא איסור הלכתי למחוק את אחד משבעת שמותיו הקדושים של הקב"ה. איסור זה נלמד מהפסוק "לא תעשו כן להשם אלוהיכם" (דברים יג) שנסמך לאמור על עבודה זרה "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא".
כל המוחק במזיד אחד מן השמות שנכתבו בקדושה, נענש במלקות (רמב"ם הל' יסודי התורה ו, א).
שבעה שמות נזכרו בתורה, ואלו הם: שם ההויה ('י' 'ה' 'ו' 'ה'); שם אדנות (א-ד-נ-י), 'א-ל', 'אלהי-ם', 'שד-י', 'צבאו-ת', 'אהי-ה אשר אהי-ה'. וכל המוחק אפילו אות אחת מן השמות הללו עובר באיסור תורה (שבועות לה, ב).
ואפילו אם כתב בטעות את שם השם לשם קדושה שלא במקומו, כגון שטעה וכתבו בספר התורה שלא במקומו, אסור למוחקו אלא צריך לגנוז את היריעה ולכותבה מחדש. הכינויים שמשבחים בהן את הקב"ה כגון 'חנון' 'רחום' וכיוצא בהן, הרי הן כשאר כתבי הקודש שמותר למוחקן (רמב"ם שם ו, ה).
מדברי חכמים ישנו איסור לאבד פסוק מן התורה או כל ספר קודש אחר, וכל המאבדו בידיים נענש במלקות מדברי חכמים (רמב"ם יסודי התורה ו, ח). אלא שאם יש צורך לתקן מקום מסוים בספר, מותר למחוק, כיוון שחכמים אסרו לאבד פסוקים וכתבי קודש דרך בזיון ולא כאשר המחיקה לצורך תיקון וכיוצא בזה.
כתבו הפוסקים שאסור לכתוב בחינם אחד מן השמות הקדושים שלא בספר קודש, מפני שהוא עלול לבוא לידי ביזיון ולכן יש להיזהר שלא לכתוב שם השם בעיתונים או במכתבים, או אף בציורים שתולים בבית הכנסת, אם יש חשש שבמשך הזמן יתבלו ויתבזו.
כינויי האל
דברים יב
א אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר-אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה. ב אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת-כָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ-שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת-אֱלֹהֵיהֶם עַל-הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל-הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן. ג וְנִתַּצְתֶּם אֶת-מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת-מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת-שְׁמָם מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא. ד לֹא-תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם. ה כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה. ו וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם. ז וַאֲכַלְתֶּם-שָׁם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. ח לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל-הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. ט כִּי לֹא-בָאתֶם עַד-עָתָּה אֶל-הַמְּנוּחָה וְאֶל-הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. י וַעֲבַרְתֶּם אֶת-הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל-אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם-בֶּטַח. יא וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַיהוָה. יב וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם. יג הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל-מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. יד כִּי אִם-בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ
דברים יד
כב עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל-תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. כג וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל-הַיָּמִים. כד וְכִי-יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי-יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. כה וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. כו וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר-תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ.
דברים טז
ה לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת-הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. ו כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת-הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם. ז וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ. ח שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה. {ס} ט שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר-לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. י וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. יא וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. יב וְזָכַרְתָּ כִּי-עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה. {פ}
שימוש בשם השם
מעשי נסים במגילת אחימעץ:
אחימעץ בן פלטיאל (1017, קפואה, איטליה – 1054/1060, אוריה, שם) היה היסטוריון ופייטן יהודי-איטלקי, שנודע בשל חיבור הכרוניקה "ספר היוחסין" ("מגילת אחימעץ").
אחימעץ נולד בשנת 1017 בעיר קפואה שבדרום איטליה למשפחה יהודית עתיקה ומיוחסת: אביו שמואל בן פלטיאל שימש שר הכספים והמסים באיטליה, בממלכתו של הח'ליפה אבו תמים אלמעז, וסבו רבי פלטיאל הנגיד כיהן כנגיד הקהילות במזרח במאה ה-10 וכראש השרים בממלכה. אחיו של אחימעץ מתו בגיל צעיר, והוא היחיד מבני אביו שהגיע לבגרות.
בחודש אדר ד'תתי"ד (1054) חיבר אחימעץ את הכרוניקה "מגילת היוחסין" – חיבור פרוזה בחרוזים, המתאר את תולדות המשפחה והקהילה מהמאה התשיעית ועד זמנו של אחימעץ. המגילה מכילה זיכרונות ותיאורים היסטוריים שהחוקרים רואים בהם מקור מהימן (במגבלות הז'אנר הספרותי) לתולדות היהודים בקהילות דרום איטליה בשלהי האלף הראשון. לצִדם מצויים במגילה אגדות ומעשיות. על רקע תולדות משפחת אחימעץ, מתארת המגילה בין השאר את סבלם של היהודים במערב אירופה, ובמזרח התיכון וצפון אפריקה בצל הכיבוש הערבי. רבים מבני משפחתו (בהם שפטיה, אמיתי בר שפטיה, פלטיאל) היו מנהיגי קהילות באיטליה, במצרים ובמקומות נוספים, ונטלו חלק נכבד במאורעות המרכזיים בימיהם, ועל כן מהווה המגילה תעודה היסטורית חשובה כמקור לאירועים בתולדות עם ישראל בעת ההיא.
בפתח החיבור מסופר כי "היא מגילת יוחסין לרבי אחימעץ בירכי פלטיאל משנת ד' תתי"ד 1054, וספר בה ייחוס אבותיו, ונלווה אליהם לקט רשימות וסיפורי המקבלים לסיפורי המגילה, וגם ילקוט פיוטים אשר לפייטני איטליה הקדמונים הנוכרים במגילה." ואחימעץ ממשיך בתיאור משפחתו: "…מאבותיי הובאו. באנייה בנהר פ[ישון] […] עם הגולה אשר טיטוס ה[גלה.] העיר ביופי כלולה, ובאורן עלו, ושם נקהלו [ ] גדלו, ובמעשים נתעלו. ורבו ופרו ועצמו ונב[ ] עמר מהם. מניניהם, מבני בניהם." אבי המשפחה הראשון שנזכר הוא רבי אמיתי.
סגנון המגילה מזכיר את ספרות המקאמות העברית שהתפתחה בהמשך בעיקר בספרד ובפרובאנס, אך עם זאת ברור כי זו יצירה יהודית מקורית לחלוטין. הכינוי "מגילת אחימעץ" ניתן לחיבור על ידי בנימין קלאר, שההדירהּ. המגילה נתגלתה ונתפרסמה בידי א' נובויאר ב-1895, ויצאה מאז בעוד מהדורות.
קפיצת הדרך:
בספרות האגדה היהודית, קפיצת הדרך היא מעבר מהיר ביותר ממקום למקום, בדרך נס.
הרעיון של קפיצת הדרך מופיע בתלמוד הבבלי (מסכת סנהדרין, צ"ה, א'), המביא ברייתא שבה מסופר "שלושה קפצה להם הארץ: אליעזר עבד אברהם, ויעקב אבינו ואבישי בן צרויה". רש"י, בפירושו לבראשית (כ"ח, י"ז), משתמש בביטוי "קפיצת הארץ". לפי הגמרא שם, קפיצת הדרך סייעה לעבד אברהם להגיע מארץ ישראל לארם נהריים בראש שיירה של עשרה גמלים בתוך יום אחד. לפי אותה גמרא, אבישי בן צרויה הפעיל את קפיצת הדרך על ידי ש"אמר שם", כלומר השתמש בשם המפורש. גם בתלמוד הירושלמי (מעשר שני, פרק ה', הלכה ב') מופיע סיפור על רועה מארץ ישראל שרץ אחר שורו ומצא עצמו בבבל.
רב האי גאון דן ארוכות בהפרכתן של אמונות כי אנשים שאינם נביאים יכולים לגרום למעשי ניסים על ידי שימוש ב"שמות הקדושים". בתשובתו לחכמי קירואן, התייחס למסורתם של יהודי ספרד כי "מר רב נטרונאי גאון זצ"ל בקפיצת הדרך בא אליהם מבבל", וכותב "שמא אדם רמאי נזדמן להם ואמר אני נטרונאי".