פרשת שמות – מאמר שלישי

פרשת השבוע – שמות (שמות א – שמות ו, א)

השבוע שבין יג בטבת –  יט בטבת ה'תשע"ב (8 בינואר – 14 בינואר 2012)

בהפטרת פרשת שמות מתקיים מצב יוצא דופן שבו כל אחת ממסורות הקריאה המרכזיות של העדות השונות קוראת בספר אחר מספרי הנביאים. האשכנזים קוראים את הנבואה "הבאים ישרש יעקב", המזכירה את ניסי יציאת מצרים, בספר ישעיהו, מפרק כ"ז פסוק ו עד פרק כ"ח פסוק יד, ומוסיפים את הפסוקים כב-כג בפרק כ"ט. הספרדים מפטירים בספר ירמיהו, מתחילתו ועד פרק ב' פסוק ג בו מתוארת הקדשתו של ירמיהו כנביא – באופן שמזכיר את הקדשתו של משה בפרשתנו. התימנים מפטירים בספר יחזקאל פרק ט"ז פסוקים א-יד, בנבואה בה מתאר יחזקאל את הורתו ולידתו של עם ישראל וכיצד ה' גידלם וטיפחם – ברמיזה על הוצאתם ממצרים.

ספר שמות – המשך או התחלה חדשה?

עלילת ספר שמות נפתחת, אחרי אקספוזיציה קצרה, בפסוק "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". מה פירוש "מלך חדש"? בשאלה זו נחלקו שניים מראשוני אמוראי בבל במאה השלישית לספירה. "רב ושמואל, חד אמר חדש ממש וחד אמר שנתחדשו גזירותיו" (רש"י שם, על פי המדרש בשמות רבה א ט).

התורה אינה מספרת שהמלך הקודם מת אלא שמלך חדש קם, ולכן חולקים האמוראים אם יש לקרוא את הפסוק כפשוטו או כתיאור מטאפורי. לפי רב, המלך החדש הוא "חדש ממש" ולכן הוא באמת "לא ידע את יוסף" ולא הכיר את עלילותיו. לפי שמואל מדובר באותו פרעה מספר בראשית, פרעה שהכיר את יוסף באופן אישי ועתה הוא מתנכר אל צאצאיו.

אך מחלוקתם של רב ושמואל אינה רק על פירוש המלים "מלך חדש"; שאלת העומק שעליה דנים רב ושמואל היא על טיבו של ספר שמות. האם זה ספר "חדש ממש", או שרק "נתחדשו גזירותיו". האם יש כאן סיפור חדש, או שזה המשכו של הסיפור שנגמר בפרשת "ויחי"? לא רק אמוראי בבל עוסקים בשאלת נפרדותו של ספר שמות מספר בראשית; גם ספר שמות עצמו עוסק בכך. הפסוק החותם את האקספוזיציה, "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם", מנוסח כקיום הציווי שניתן לאדם הראשון ולנח אחריו: "פרו ורבו ומלאו את הארץ".

אין זה הקשר היחיד בין תחילת שמות לתחילת בראשית. גם בתחילת ספר שמות יש גזירת מוות על כל הילוד וגזירת עמל על כל החי, כפי שנגזר על המגורשים מגן עדן; גם בשמות יש גוף מים המאיים לכלות את בני האדם – היאור – וגם בשמות יש מי ששט בתיבה וניצל. נראה שספר שמות מציג סיפור מקביל לפרשות שאחרי מעשה בראשית. מצד אחד ספר שמות אינו ספר חדש, שכן הוא משתמש בסיפורים הידועים מבראשית, אך מהצד האחר הוא ספר חדש, שכן הסיפורים שבהם הוא משתמש הם דרכו לרמוז לקורא: שים לב, זה סיפור בריאה, ורק בהמשך תגלה מה נברא וכיצד.

צדקו גם רב גם שמואל. זה ספר חדש שהוא גם ספר המשך. אך אפשר לדייק יותר בשאלה: למי הוא "חדש ממש" ולמי "נתחדשו גזירותיו"? בעיני הקורא פועלים הרמזים הספרותיים ליצירת תמונה כפולה. אך מה על גיבורי ספר שמות; האם הם רואים את סיפורם כסיפור חדש או כסיפור המשך? הפסוק "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" תולה את החידוש בחוסר ידיעתו של פרעה את יוסף. משמע: חוסר ידיעה מוביל לחידוש ולהפך. ידיעה, או מוטב, זיכרון, מובילים להמשכיות.

אין זו הפעם היחידה שפרעה מוצג בה כמי שאינו יודע. גם בסופה של הפרשה נאמר כך על פרעה, והפעם כעדות מפיו. כאשר משה ואהרן ניגשים אל פרעה לדרוש ממנו לשלח את ישראל אומר פרעה: "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח". האי-ידיעה של עלילות יוסף, שהיתה ספק מכוונת ספק מקרית, מוצגת כאן כהתעלמות מכוונת של פרעה מהקב"ה ומדברו. פרעה "לא יודע" כעמדה נפשית, כאידיאולוגיה, ולכן הוא משאיר את ישראל במצרים. אך מול פרעה הלא-יודע מתייצב היודע. מעט קודם לכן, בסוף פרק ב, מספרת התורה: "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלהים מן העבודה. וישמע אלהים את נאקתם, ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים" (שמות ב, כג-כה).

מה ידע הקב"ה? הפסוק כמו נקטע באמצעו והפרשנים עסקו רבות בשאלת תוכן הידיעה הזאת. אך ייתכן שלא חשוב מה הפרט המסוים שהקב"ה ידע, אלא עצם העובדה שהוא "ידע". "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" – "ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב… וידע אלהים". בעיני פרעה, שאינו מחזיק בזיכרון ההיסטורי של ספר בראשית, ספר שמות הוא ספר חדש ממש, ואף הוא עצמו מלך חדש ממש. אך הקב"ה זוכר את בריתו את אברהם, יצחק ויעקב. הוא ידע מנין באו בני ישראל ומה הבטיח להם, ולכן בעבורו ספר שמות הוא ספר שנתחדשו גזירותיו, והוא המשך ישיר של סיפורי האבות.

בתוך כך מתבררת זהות גיבוריו של ספר שמות. ספר שמות מתאר מאבק כוחות מיתולוגי בין האל לאנטי-אל, בין היודע ללא-יודע, בין הזוכר ללא-זוכר. מאבק בעל מערכות רבות שמנהל משה, חוליית הקישור בין שני גיבורי ספר שמות, המתרוצץ בין הקב"ה לבין פרעה ומעביר מסרים מזה לזה.

העיר רעמסס

מקובל כיום על מרבית החוקרים כי העיר רעמסס הייתה בירת מצרים "פר רעמסס" שמיקומה בתל אל דבעה שבמזרח דלתת הנילוס. העיר קרויה על שם אחד מהפרעונים שנקראו רעמסס מהשושלת ה-19. חלקה הדרומי של העיר היה מיושב בתקופות קודמות באוכלוסייה ממוצא כנעני (החיקסוס) ששלטה באזור עד לכיבוש העיר בידי פרעה יעחמס או יורשו. לאחר כיבוש העיר נבנו על חורבותיה מאגורות.

 העיר פיתום

מקובל כיום על החוקרים כי מקור השם פיתום הוא "פי אתום", שפרושו במצרית עתיקה בית (האל) אתום שהיה אל השמש.

 מיקום העיר פי אתום אינו ידוע בוודאות, אך אנו יודעים ממקורות מצריים כי היה מקום שכזה במזרח דלתת הנילוס, לא הרחק ממצודת הגבול סילה המזוהה בקירבת העיר קנטרה של היום. עיר נוספת על שם האל אתום הייתה הליופוליס (ביוונית, "עיר השמש"), כיום בפרברי קהיר.

בעבר זוהו הערים בתל מסחותה ובקנאטיר שבמזרח הדלתה של הנילוס, סמוך לוואדי תומילאת, שיש הרואים בו את ארץ גושן.

תאריך הקמת הערים

העיר רעמסס הוקמה על ידי אחד הפרעונים הראשונים של השושלת ה-19, פרעה רעמסס הראשון או השני, שבימיו, לפי המקובל, התרחשה יציאת מצרים (1300 לפנה"ס ואילך) על חורבות בירת החיקסוס אווריס. בפפירוס ליידן מספר 348, מצוין כי ניתנו הוראות לספק מזון לחבירו ולחיילים ש"סחבו אבנים למקדש רעמסס". כמו כן העיר נזכרת באוסטרקון שנכתב בכתב היראטי, שבו מוזכרים החבירו כעובדים בעבודת פרך בבניית העיר פר-רעמסס.. היו חוקרים שהציעו כי החבירו הללו הם העברים המקראיים ששועבדו על ידי פרעה. בנוסף, נמצא כי ליד המקדשים, שנבנו מאבן, נבנו בתי לבנים, שיוצרו מחומר ומקש, בדומה לכתוב בספר שמות: " וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל עֲבֹדָה, בַּשָּׂדֶה אֵת, כָּל-עֲבֹדָתָם, אֲשֶׁר-עָבְדוּ בָהֶם, בְּפָרֶךְ." (שם, י"ד). מן הצד השני הממגורות הוקמו בעיר בתקופה שקדמה לשושלת ה-19 לאחר הכנעת החיקסוס בשנת 1530 לפנה"ס, כך שטווח התאריכים הרלוונטי לסיפור המקראי נע בין 1530 לפנה"ס ל-1300 לפנה"ס.

המלך אשר לא ידע את יוסף

"ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (שמות א', ח')

בתורה לא נאמר, מי היה אותו פרעה. השערה רווחת אצל רבים מההיסטוריונים היא, שהכוונה לרעמסס השני, שמלך במאה ה- 13 לפה"ס (1224-1290 לפה"ס). ואף על פי שאין ראייה וזכר לזהות זו, אפשר למצוא לה רמזים כלשהם.
רעמסס השני לחם קשות בנוודים שהתמרדו כנגדו בארץ כנען וערך מסעות נגד השוסים (שוסו) שפשטו בה והגיעו עד גבול מצרים. המצרים הצליחו אמנם להשתלט על ערי החוף והעמק, שלידן עברה הדרך הבינלאומית למסופוטאמיה, אך בפנים הארץ ובהרים עדיין היתה השליטה בידי שבטים מורדים, אפשר שמלחמות אלה גרמו ללחץ יתר על השבטים השמיים שבמצרים.
הישגיו הצבאיים של רעמסס מלווים היו גם פעילות כלכלית. הוא פיתח את התחבורה ביאור ובים האדום, חידש את העבודה במכרות הנחושת בסיני ובמכרות הזהב בנוביה. רעמסס קנה לו שם במעשי בנייה והקים מקדשים, ארמונות, פסלים ועמודי זכרון במקומות רבים במצרים; ואין ספק שמפעליו הרבים נכרכו בעבודת כפייה ובניצולם של העבדים, בעיקר מבין הנכריים שהתגוררו במצרים הצפונית.

סבלות העבדים

בצד הכתובות המועטות, מן הראוי לתת את הדעת על האמנות המצרית, המעלה בהיקף דינאמי סבלותיהם של עובדי כפיה במצרים בזמן שישבו שם בני ישראל. רגילים היו בארץ הפרעונים ללבון לבנים מאדמת הנילוס ולהוסיף עליה תבן, כדי לדבק את החומר ולשוות לו חוסן. באחד מציורי הקברים מנא אמון (מהמאה ה- 15 לפסה"נ) מתוארת מלאכת ייצור הלבנים במצרים: אלה שואבים מים מבריכות ללישת החומר, אלה עושים את הלבנים, אחרים מיבשים אותן בשמש. רובם של העובדים הם מצרים, ביניהם נראה אדם שמי מגודל זקן, ואף הנובים ניכרים בעורם הכהה. בכתובת המצרית שעל יד התמונה רשום: "לבינת לבנים כדי לבנות מחדש את בתי המלאכה של האל אמון בכרנק". לאור ציור זה וציורים מצריים אחרים מסתברים קשייהם של העברים בלבינת הלבנים: המתכונת היום-יומית, החיפוש אחרי קש לחיזוק הלבנה, החפזון והנגישה הכרוכים בעבודה, "כלו מעשיכם דבר יום ביומו" (שמות ה', י"ג). לא זו בלבד שהנוגשים אצים, אלא עצם הבנייה הנדרשת ללבנים היא הקובעת את קצב המלאכה.

שבעים נפש

70 הוא מספר טיפולוגי להצגת קבוצה גדולה.

למשל בביטוי "שבעים לשון"‏:

מנחות סט א: זה מרדכי למה נקרא שמו פתחיה שפותח דברים ודורשן ויודע בשבעים לשון כולהו סנהדרין נמי ידעי שבעים לשון דאמר רבי יוחנן אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי חכמה בעלי מראה בעלי קומה בעלי זקנה בעלי כשפים ויודעים שבעים לשון שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן אלא דהוה בייל לישני.

למשל בביטוי "שבעים פנים לתורה":

 נוסח ראשון של הביטוי מופיע בספרות הסוד הקדומה – בספר חנוך העברי ובאותיות דרבי עקיבא,‏ שבהם נאמר: "כל גנזי החכמה נפתחו לו למשה בסיני. עד שלמדו בארבעים ימים כשהיה עומד בהר תורה בשבעים פנים של שבעים לשון, נביאים בשבעים פנים של שבעים לשון…".

הביטוי כלשונו מופיע בסוף הקדמתו של רבי אברהם אבן עזרא לפירושו לתורה, שם הוא כותב:‏ ובעבור הדרש דרך הפשט איננה סרה / כי שבעים פנים לתורה.

למשל בביטוי "שבעים תועבות בלבו": ‏

מדרש רבה לבראשית. פרשה סה:

ויאמר אליו בני! ויאמר אליו הנני!
(משלי כו): כי יחנן קולו אל תאמן בו וגו'.
חזקיהו תורגמינא אמר: (שם) כי שבע תועבות בלבו, את מוצא תועבה אחת כתיב בתורה, וכתוב בה עשר, (דברים יח): לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו' וחובר חבר ושואל אוב וידעוני וגו'
כאן שכתוב שבע, על אחת כמה וכמה – הוי, כי שבע תועבות, כי שבעים תועבות בלבו.
יב [שבעה דברים מכוסים מן האדם]

אמר רבי יהושע בן קרחה: הגיע אדם לפרק אבותיו קודם לה' שנים, ולאחר חמש שנים ידאג מן המיתה, שכן יצחק אמר: אם לשניו של אבא אני מגיע, עד עכשיו מתבקש לי, אם לשנים של אמי אני מגיע, ויאמר אליו הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי.
תני שבעה דברים מכוסים מבני אדם, ואלו הן: יום המיתה, ויום הנחמה, ועומק הדין,
ואין אדם יודע במה הוא משתכר, ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו, ואין אדם יודע מה בעיבורה של אשה, ומלכות הרשעה אימתי נופלת.

יום המיתה מנין? דכתיב (קהלת ט): כי גם לא ידע האדם את עתו.
יום הנחמה מנין? דכתיב (ישעיה ס): אני ה', בעתה אחישנה.
ואין אדם יודע מה בעומקו של דין, שנאמר (דברים א): כי המשפט לאלהים הוא.
ואין אדם יודע במה הוא משתכר, דכתיב (קהלת ג): מתת אלהים הוא.
ואין אדם יודע מה בלבו של חברו, דכתיב (ירמיה יז): אני ה' חוקר לב.
ואין אדם יודע מה בעיבורה של אשה, דכתיב (קהלת יא): כעצמים בבטן המלאה.
ומלכות הרשעה אימתי נופלת, דכתיב (ישעיה סג): כי יום נקם בלבי:

 ברשימת בני נח בפרשת נח יש שבעים שמות של צאצאי נח כנגד שבעים אומות העולם. בנוסף, חז"ל אומרים על שבעים הפרים המוקרבים בחג הסוכות שהם כנגד שבעים אומות העולם. המספר 70 הוא גם מספר הנפשות של יעקב ובניו אשר ירדו למצרים. התורה גם מציינת בפרשת בשלח שבני ישראל הגיעו ל"אילים" ושם מצאו שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים, ויש הרואים בשבעים התמרים כמקבילים לשבעים המשפחות בעם ישראל. חז"ל גם מקשרים בין שבעים אומות העולם לשבעים המשפחות בישראל. על ירושלים נאמר כי יש לה שבעים שמות. שבעים גם מציין בתהילים את תוחלת החיים של האדם: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה". בתנ"ך מצוין שדוד המלך חי שבעים שנה.

המספר שבעים ניתן לפירוש בשני מובנים : א) במובן הכמותי שבעים ממש. ב) מספר שהתורה משתמשת בו כמטבע לשון המבטא גודל ושלמות.

בתרגום השבעים, מתווספים בניהם ונכדיהם של מנשה ואפרים לרשימת משפחת יעקב, על פי הרשימות המופיעות בבמ' כו ודה"א ז, יד. רשימות אלו מוסיפות עוד חמישה אנשים. בתרגום השבעים משתנה הסכום הסופי בהתאם. שינוי זה מחזק את הטענה שהמספר המובא בתורה הוא המספר הכמותי של בני יעקב, או לפתות מלמד על האופן שבו הבין תרגום השבעים את הטקסט.

ברם, יש דוגמאות רבות המלמדות שכאשר מדברת התורה על 'שבעים', היא לא מתכוונת לשבעים ממש אלא למספר המסמל קבוצה גדולה וחשובה.

‎חוקרים טוענים שהתורה מכניסה את עצמה לקשיים טקסטואליים בשימוש מספרים שלא תואמים את הרשימות בגלל השאיפה לא לעבור את המספר ‎70 שהוא, כנראה, מטבע לשון. התורה גם רצתה להראות איך מספר צאצאי יעקב מגיע לשבעים כדי להגדיל את התרשמות הקורא מהמספר ‎70. דוגמא נוספת לשימוש במספר ‎70 כמטבע לשון מצויה בסיפור הריגת בני גדעון על ידי אבימלך (שפ' ח, ל). ישנו גם קשר לשוני בין שתי הפרשיות – הביטוי 'יוצאי ירכו', מופיע בתנ"ך אך ורק ביחס לגדעון וליעקב :

"כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יצאי ירכו מלבד נשי בני יעקב כל נפש ששים ושש".

(בראשית מו כו)

"ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים". (שמות א ה)

"ולגדעון היו שבעים בנים יצאי ירכו כי נשים רבות היו לו". (שופטים ח ל)

בספר שופטים, ברור שהמספר ‎70 אינו מספר מדויק, משום שאבימלך (אחד מ‎70- האחים) הורג את ‎70 אחיו (שפ' ט, ה) ואילו הוא ויותם אחיו נשארים בחיים, אלא ל'שבעים' יש משמעות סמלית.

הנצי"ב, (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, נפטר 1893, הידוע בשם הנצי"ב מוולוז'ין, היה ראש ישיבת וולוז'ין ומגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19) סובר שמשפחת יעקב כללה יותר מ-70 אנשים, טוען שהתורה בחרה את המספר שבעים "כנגד שבעים שרי אומות העולם כמו שכתוב בהאזינו".

דוגמא נוספת אפשרית לשימוש סימלי במספר ‎70 היא 'תרגום השבעים', לפי התלמוד הבבלי מגילה ט ע"ב: מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעת אחת וכתבו לו.

הזוהר, סה: התורה סָפרה בניו של יעקב. בתחילה, שהם י"ב. ואחר כך, שהם שבעים, שכתוב, כל הנפש לבית יעקב הבאה מצריימה, שבעים. ומהו הטעם שהיו שבעים ולא יותר? הוא כנגד שבעים אומות, שהם בעולם, שהם היו אומה אחת כנגד כולם.

במתמטיקה: 70 הוא

• מספר הרשאד (Harshad number), או מספר ניבן (Niven number) בבסיס ספירה מסוים הוא מספר שלם המתחלק בסכום ספרותיו באותו בסיס ספירה.
• מספר מוזר (weird number) הוא מספר טבעי שהוא שופע, כלומר סכום מחלקיו (לא כולל המספר עצמו) עולה על המספר, אך לא דמוי משוכלל – אין קבוצה חלקית של המחלקים שסכומה שווה למספר. המספרים המוזרים הראשונים הם 70, 836, 4030, 5830, 7192, 7912, 9272, 10430 והוכח שישנם אינסוף מספרים מוזרים. עדיין לא נמצא מספר אי-זוגי מוזר, והוכח שאם קיים מספר כזה, הוא חייב להיות גדול מ-2³² (בערך 4 מיליארד).
• סדרת פל וסדרת פל-לוקאס הן סדרות של מספרים טבעיים, שהן מקרים פרטיים של סדרת לוקאס. מספר טבעי המשתייך לסדרת פל נקרא מספר פל. מספרי פל מוכרים כבר מן העת העתיקה, והם משמשים בעיקר לחישוב קירובים לשורש הריבועי של 2. סדרת פל, יחד עם משוואת פל, יוחסו בטעות על ידי לאונרד אוילר לג'ון פל.
• מספר שמח (באנגלית: Happy number) מתאר מספרים שעבורם התהליך של חישוב סכום ריבועי הספרות (בבסיס 10), וחוזר חלילה, מסתיים במספר 1. במילים אחרות, אם נחבר את סכום ריבועי הספרות שלו שוב ושוב נקבל בסופו של דבר 1.

                 מי מבין את זה?