פרשת משפטים – מאמר שלישי

פרשת השבוע – משפטים (שמות כא – כד) (שבת שקלים)

השבוע שבין יט בשבט – כה בשבט תשע"ב (18-12 בפברואר 2012).

מפטירים בספר ירמיהו, פרק ל"ד, שם מתאר ירמיהו את דיני עבד עברי ונוזף בעם על שאינם מקיימים אותם.

שבת שקלים

זמנה – השבת שלפני ראש חודש אדר (או שבת ראש חודש אדר) בשנה מעוברת זמנה לפני אדר ב'. בשבת זו מוציאים שני ספרי תורה ובשני קוראים את פרשת שקלים (ספר שמות ל, יא-טז), אם זו שבת ראש חודש מוציאים בה עוד ספר (בראשון פרשת שבוע, בשני פרשת ראש חודש, ובשלישי פרשת שקלים).

עניינה – פרשת שקלים עוסקת בחיובו של כל אחד מעם ישראל להביא את מחצית השקל עבור קרבנות הציבור שהקריבו בבית המקדש.

הפטרה – "ויכרות יהוידע" (מ"ב יא). ההפטרה עוסקת בנדבת העם לבדק הבית בבית המקדש. וקהילות אשכנז נוהגים לקרוא "בן שבע שנים" (מ"ב יב).

ירמיהו וספר דברים

שמות כא

א וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם. ב כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם. ג אִם-בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. ד אִם-אֲדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ. ה וְאִם-אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי. ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל-הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם. {ס} ז וְכִי-יִמְכֹּר אִישׁ אֶת-בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים. ח אִם-רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר-לא (לוֹ) יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא-יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ-בָהּ. ט וְאִם-לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה-לָּהּ. י אִם-אַחֶרֶת יִקַּח-לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. יא וְאִם-שְׁלָשׁ-אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף.

דברים טו

יב כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. יג וְכִי-תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. יד הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן-לוֹ. טו וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם. טז וְהָיָה כִּי-יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת-בֵּיתֶךָ כִּי-טוֹב לוֹ עִמָּךְ. יז וְלָקַחְתָּ אֶת-הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה-כֵּן. יח לֹא-יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה. {פ}

ירמיהו לד

ח הַדָּבָר אֲשֶׁר-הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר. ט לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד-בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ. י וַיִּשְׁמְעוּ כָל-הַשָּׂרִים וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד-בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ. יא וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי-כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת-הָעֲבָדִים וְאֶת-הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים ויכבישום (וַיִּכְבְּשׁוּם) לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת. {פ}

יב וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר. יג כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר. יד מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר-יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא-שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת-אָזְנָם. טו וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת-הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו. טז וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת-שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר-שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת. {ס} יז לָכֵן כֹּה-אָמַר יְהוָה אַתֶּם לֹא-שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם-יְהוָה אֶל-הַחֶרֶב אֶל-הַדֶּבֶר וְאֶל-הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לזועה (לְזַעֲוָה) לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ. יח וְנָתַתִּי אֶת-הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת-בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא-הֵקִימוּ אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו. יט שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלִַם הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל. כ וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ. כא וְאֶת-צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה וְאֶת-שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם. כב הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם-יְהוָה וַהֲשִׁבֹתִים אֶל-הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת-עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יֹשֵׁב. {פ}

ירמיהו החל לנבא בשנה ה-13 ליאשיהו היא שנת 627 לפנה"ס (יאשיהו עלה למלכות בשנת 639 לפנה"ס). הוא המשיך לנבא עד לחורבנה של יהודה בידי הבבלים. הוא נשא את נבואותיו ביהודה, אך כמה מהן נאמרו במצרים.

תקופת נבואתו חלה בעת כהונתם של המלכים יאשיהו (639-609), יהואחז (609), יהויקים (608 לפנה"ס – 598 לפנה"ס), יהויכין (597 לפנה"ס) וצדקיהו (596 לפנה"ס – 586 לפנה"ס). בדומה למצב בימי הנביא ישעיהו, מלכי יהודה העיקריים בימיו של ירמיהו – יאשיהו וצדקיהו – נחשבים בעיני המסורת לצדיקים. הן תקופתו של ישעיהו והן תקופתו של ירמיהו היו תקופות של התגברות הרגש הדתי בעם, ושתי תקופות אלו היו בעלות אופי של יצירה מונותאיסטית מוגברת. ברם, בעוד שישעיהו היה נביא ישועה, ירמיהו הוא נביא חורבן וגלות. ישעיהו יעץ בימי סנחריב שלא להיכנע לו, בעוד שירמיהו דרש בימי נבוכדנאצר השני כניעה מוחלטת. זאת ועוד, נבואת הפורענות של ירמיהו טבועה במטבע מיוחד: היא רבת זוועות מאין כמותה.

בשנה שבה החל ירמיהו להתנבא, 627 לפנה"ס, מת אשורבניפל, אחרון המלכים הגדולים של אשור, ושנה לאחר מכן מרד באשור נבופלאסר, מייסדה של השושלת הכשׂדית בבל ומקימה של ממלכת בבל החדשה. ב-612 לפנה"ס נפלה נינווה ועמה עברה מן העולם ממלכת אשור האדירה. את מקומה ירשו ממלכת בבל וממלכת מדי.

על קורותיו של ירמיהו קיימות יותר ידיעות, מאשר על כל נביא אחר. ירמיהו היה "מן הכהנים אשר בענתות בארץ בנימין". ענתות הייתה עירו של אביתר הכהן, ושם ישב לאחר ששלמה הדיחו מן הכהונה. יש לשער לפיכך, שמשפחת הכוהנים אליה השתייך ירמיהו הייתה מצאצאי אביתר לבית עלי הכהן ולא מבני צדוק שהיו כהני המקדש בירושלים. ייתכן שמטעם זה ירמיהו לא גילה עניין בעבודת בית המקדש, בניגוד לנבואותיו של בן-דורו, יחזקאל שגם הוא היה כהן. ולא זו בלבד, אלא שבדומה לעמוס, הושע וישעיהו, גם ירמיהו דיבר בחריפות נגד התפיסה העממית, שבכוחם של הקרבנות לכפר על מעשים רעים ללא תשובה אמיתית.

תפקידו של ירמיהו כנביא הוגדר בנבואת ההקדשה שלו: "לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס", ורק אחר-כך "לבנות ולנטוע". הרקב הדתי והמוסרי שעלה בלב האומה במשך הדורות הקודמים השחית אותה עד לאין מרפא, ואין תקנה אלא להרוס את המדינה ולנתוש את האומה מארצה, כדי להשיבה אל יסודות האמונה והמוסר.

חמש שנים לאחר שנתקדש ירמיהו לנביא, בשנה ה-18 ליאשיהו, אירע המאורע הגדול של מציאת ספר התורה במקדש, מאורע שהביא לברית יאשיהו וטיהור הארץ מעבודה זרה תוך הריסת הבמות. אולם מאורע זה לא נזכר במפורש אצל ירמיהו. אין ספק אמנם שירמיהו שמח על הרס הבמות שהיו שנואות עליו. ייתכן גם שקרא בערי יהודה ובחוצות ירושלים לשמוע ולקיים את דברי הברית הזו של יאשיהו, אך בעיניו לא הייתה ברית חדשה זו אלא חידושה של הברית הישנה שכרת ה' עם העם בעת יציאת מצרים, על התנאי העיקרי שבה: "והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים".

ברית- בתר

בראשית טו

א אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל-אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל-תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד. ב וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יְהוִה מַה-תִּתֶּן-לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן-מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר. ג וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן-בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי. ד וְהִנֵּה דְבַר-יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי-אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ. ה וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט-נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם-תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. ו וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה. ז וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ. ח וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יְהוִה בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה. ט וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל. י וַיִּקַּח-לוֹ אֶת-כָּל-אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ-בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת-הַצִּפֹּר לֹא בָתָר. יא וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל-הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם. יב וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל-אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו. יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. יד וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. טו וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. טז וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד-הֵנָּה. יז וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה. יח בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהוָה אֶת-אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת. יט אֶת-הַקֵּינִי וְאֶת-הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. כ וְאֶת-הַחִתִּי וְאֶת-הַפְּרִזִּי וְאֶת-הָרְפָאִים. כא וְאֶת-הָאֱמֹרִי וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת-הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת-הַיְבוּסִי. {ס}

ברית בין הבתרים אינה אלא פרוצדורה משפטית מקובלת במשך אלפי שנים, ולאו דווקא בישראל.

בעולם העתיק (ולמעשה גם כיום!) נהוגים שני סוגי בריתות:

1. ברית בין שני צדדים שווי כוחות, המתחייבים שלא לפגוע איש ברעהו, עזרה הדדית בשטחים שונים וכו'.

2. ברית בין צד חזק וצד חלש, בה מתחייב הצד החזק להגן על הצד החלש, וזה מתחייב להיות נאמן לחזק. בטקס הברית היה נהוג לקחת חיה, לבתר אותה לחלקים ולהניח את החלקים בשתי שורות. הצד החלש היה עובר בין אברי החיה, והיה נשבע כי ככה ייעשה לו, אם יפר את הברית.

תעודה אשורית בכתב היתדות מן המאה השמינית לפנה"ס – על דבר שבועת אמונים של מתיאל מלך ארפד (בצפון סוריה) לאשור ניררי השישי מלך אשור – מתארת בפרטות איל שבותר. מסתבר שמתיאל עבר בין בתריו תוך קבלת התחייבות למלך אשור.
פרוצדורה משפטית זו שהייתה רווחת במזרח הקדמון (ואולי גם מעבר לגבולותיו) היא שטבעה כנראה את מטבע הלשון: כרת ברית. אף ביטוי זה אינו מיוחד לעברית המקראית. גם בארמית ואפילו ביוונית וברומית עתיקה יש ביטוי דומה.

ארבעה אבות נזיקין

שמות כא

כח וְכִי-יִגַּח שׁוֹר אֶת-אִישׁ אוֹ אֶת-אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת-בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי. כט וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם-בְּעָלָיו יוּמָת. ל אִם-כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר-יוּשַׁת עָלָיו. לא אוֹ-בֵן יִגָּח אוֹ-בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ. לב אִם-עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל. {ס} לג וְכִי-יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי-יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל-שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר. לד בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה-לּוֹ. {ס} לה וְכִי-יִגֹּף שׁוֹר-אִישׁ אֶת-שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת-הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת-כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת-הַמֵּת יֶחֱצוּן. לו אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה-לּוֹ. {ס} לז כִּי יִגְנֹב-אִישׁ שׁוֹר אוֹ-שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע-צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה.

שמות כב

א אִם-בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים. ב אִם-זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם-אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ. ג אִם-הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד-חֲמוֹר עַד-שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם. {ס} ד כִּי יַבְעֶר-אִישׁ שָׂדֶה אוֹ-כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת-בְּעִירֹה וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם. {ס} ה כִּי-תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת-הַבְּעֵרָה.

 ארבעה אבות נזיקין הם הסוגים העיקריים של נזק על פי המשפט העברי. אבות נזיקין אלו מפורטים בהרחבה בתורה – בעיקר בפרשת משפטים (שמות כ"א – כ"ב) ובפרשת אמור (ויקרא כ"ד). אבות נזיקין אלו הם סמלים לסוגים שונים של נזק.

המשנה הראשונה במסכת בבא קמא מונה ארבעה אבות נזיקין ומכנה אותם בשמות "שור", "בור", "מבעה" ו"הבער" (מספר האבות ושמותם אינם נזכרים במקרא). סוגים אלה נקראים 'ארבעה אבות נזיקין', ופרטי הדינים הקשורים בהם מהווים בסיס לדיני הנזיקין בהלכה היהודית.

אבות נזיקין – גורמים עיקריים לנזק. כל יתר הגורמים הם "תולדה" של אותם אבות נזיקין.

שום מערכת משפטית אינה יכולה לצפות מראש את כל ההתרחשויות בחיים. ספר חוקים שינסה להקיף כל אפשרות בחיי היום-יום יהיה בלתי ניתן ללימוד, מה גם שתרבותו החומרית של האדם מתקדמת בצעדי ענק. לפני מאה שנה לא היה קיים ולו גם קובץ חוקים אחד שהכיל חוקי תעבורה במכוניות…

הפתרון הוא אפוא, בקביעת עקרונות מופשטים, שמהם יוכל השופט לגזור את הדין במקרה הנדון.

התורה, ובעקבותיה חז"ל, קובעת ארבעה אבות נזיקין:

השור: כל הנזקים שגורם בעל חיים של אדם אחד לאדם אחר, או לרכושו של אדם אחר.

הבור: כל המפגעים שגורם אדם ברשות הרבים.

הבער (נקרא גם: המבעה): נזקים שגורם מקנהו של אדם אחד ליבוליו של אדם אחר.

ההבער: כל נזקי השרפה שנגרמים על ידי אדם אחד, שהבעיר אש, לרכושו של אדם אחר.

השור (פס' 28 – 32, 35 – 36)

מבדילים בשני סוגי שוורים:

שור "תם": שור שמעולם לא תקף ולא נגח אדם אחר, ו/או שור אחר.

שור "נגח" (דגש חזק ב-ג', במשקל בעלי מקצוע, נקרא גם "שור מועד"): שור שכבר תקף בעבר אדם, או שור אחר, הזהירו את בעליו, אך הוא התרשל בשמירה עליו. (הערה: תקף, אבל לא הרג!)

דיני נגיחת שור באדם: פס' 28 – 32

החוק מבדיל בארבעה מקרים:

1. שור "תם" שנגח אדם אחר למוות – השור ייסקל, אך בשרו לא ייאכל. בעל השור "נקי", כלומר אינו חייב בדין. סקילת השור היא על-פי קביעת ה' בבראשית ט' כי גם החיות ישלמו בחייהן על הריגת אדם.

2. שור "נגח" שהרג איש או אישה – השור ייסקל, ובעליו יומת. זאת מכיוון שבעל השור הוזהר מפני התנהגותו של השור ("והועד בבעליו"), אך לא שמר עליו כראוי.

מכיוון שבעל השור אמנם אשם, אך אין כאן אשמה ישירה ברצח, אלא רשלנות פושעת, יכול בעל השור לפדות את עצמו ולשלם כופר על פי קביעת בית הדין.

3. כדי למנוע כל ספק או טענה אפשרית של בעל השור – במקרה והשור נגח בן או בת – הדין זהה לדין במקרה של נגיחת אדם בוגר.

4. במקרה והשור נגח למות עבד או אמה – בעל השור ישלם לאדוני העבד סכום של 30 שקלים כסף.

דיני נגיחת שור בשור: פס' 35 – 36

החוק מבדיל בשני מקרים:

1. שור "תם" שנגח למוות שור אחר – שני בעלי השוורים מתחלקים בנזק. ימכרו את השור החי ואת השור המת, ויחלקו את דמי המכירה בין שניהם.

2. שור "נגח" שנגח למוות שור אחר – בעל השור הפוגע יסבול את מלוא הנזק. הוא ישלם לבעל השור הפגוע דמי שור חי, וייקח לעצמו את השור המת.

הבור (פס' 33 – 34)

אדם הגורם למפגע כלשהו ברשות הרבים, על ידי כריית בור ו/או על ידי אי כיסויו מחדש של בור שהיה מכוסה בעבר – יסבול את מלוא הנזק שגרם. אם נפל שור לתוך הבור ומת – ישלם דמי שור חי לבעל השור, והוא ייקח לעצמו את השור המת.

הבער (המבעה): (כ"ב 4)

כאן מדובר באדם ששולח בזדון את צאנו לרעות בשדה, או כרם, של אדם אחר. על כוונת הזדון מעיד השימוש בבניין פיעל: "שילח". העונש במקרה זה הוא חמור: המזיק ישלם "במיטב כרמו" כלומר בודקים את מחיר השדה היקר ביותר בכפר, וסכום זה יהיה על בעל הצאן לשלם.

ההבער: (כ"ב 5)

כאן מדובר באדם שהבעיר אש, וזו עברה ללא כוונה לשדה שכן, אולי כתוצאה משינוי פתאומי בכיוון הרוח וכדומה. מכיוון שכאן מדובר אולי ברשלנות, אך לא במעשה מכוון ("כי תצא אש") הרי המבעיר ישלם אך ורק את הנזק הממשי שגרם.

 תשלומי כפל, ארבעה וחמישה

הגמרא במסכת בבא קמא מנמקת זאת בכך, שגנב, הגונב בחשאי כדי שלא יראוהו, מחשיב בכך את כבוד הבריות יותר מכבוד הקדוש ברוך הוא, שכן הוא מראה שהוא מפחד מהבריות, ואילו מבוראו אינו ירא, ועל כן עונשו גדול יותר, מגזלן שאינו ירא גם מהבריות.

הרמב"ם מסביר את דין כפל כמידה כנגד מידה. ראוי שיגרם לגנב אותו הפסד שרצה לגרום לזולת.

סכום הכפל נקבע לפי שווי החפץ הנגנב בזמן המשפט. ולא לפי שוויו בזמן הגניבה‏. בגמרא מובא כי לפי רב יש לשלם "טלאים כדמעיקרא, תשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין".

פירוש המילים לפי שיטת רש"י הוא, שחלוק הדבר אם הוא משלם טלאים – כלומר בהמות במקום בהמה שלקח, שאז עליו לשלם כעין שגנב, בעוד שאם משלם ממון עליו לשלם כשעת העמדה בדין. יש המסבירים זאת בכך שתשלום על ידי שמשלם בהמה דומה לזו שנגנבה, נחשב ל"החזרה" שהרי הוא מחזיר את מה שגנב, ולכן אם מחזיר כמו שהיה שווה בשעת הגניבה יצא ידי חובתו למפרע כאילו לא הייתה גניבה, ותשלום ממוני אינו החזרה מליאה, אלא שהוא משלים את חסרונו הממוני, ואם כן עליו לשלם כפי שבהמה זו שווה כיום.

לפי דעת התוספות והרבה מהראשונים, הפירוש הוא כך: לעניין השתנות גוף בהמה מכבש לאיל, עליו לשלם כעין שגנב, ואילו לעניין הממון – השתנות המחירים, עליו לשלם כמו המחיר של שעת העמדה בדין.

בדין העברי, תשלומי ארבעה וחמישה הם תשלומי קנס המושתים על מי שגנב שור או שה, וטבח או מכר את הגניבה לפני שנתפס. כפי שכותב הרמב"ם (היד החזקה, הלכות גניבה, פרק א' הלכה ו'): "תשלומי כפל נוהגין בכול, חוץ משה ושור: שהגונב את השה או את השור, וטבח או מכר–משלם על השה תשלומי ארבעה, ועל השור תשלומי חמישה". אם הגניבה עודה תחת יד הגנב, משלם הגנב תשלומי כפל.

החוקרים מצביעים על הדמיון וההבדלים בין ציווי התורה (שמות, פרק כ"א פסוק ל"ז) "כִּי יִגְנֹב-אִישׁ שׁוֹר אוֹ-שֶׂה, וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ–חֲמִשָּׁה בָקָר, יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר, וְאַרְבַּע-צֹאן, תַּחַת הַשֶּׂה. ", לבין סעיף מקביל בחוקי חמורבי (סעיף 8): "כי יגנוב איש שור או שה או חמור או חזיר או אניה – אם לאלהים או להיכל הוא, שלשים יתן. ואם לעניי העיר הוא – ישלם עשרה". הפתיחה זהה, וההבחנה בין מעשי הגניבה היא על-פי יחוס הבעלים. לעומת זאת בתורה השור והשה מתייחדים כמעשי גניבה חמורים במיוחד, ואין חשיבות לשאלה ממי נגנבו.

לפי המדרש, הקנס על גניבת השה נמוך יותר מזה של גניבת השור, משום שהתורה חסה על הגנב שנאלץ מן הסתם לשאת את השה על כתפיו, ולהתבזות בכך.