פרשת משפטים – מאמר ראשון
פרשת השבוע – משפטים (שמות כא – כד)
השבוע שבין כג בשבט – כט בשבט ה'תשס"ט (7 בפברואר – 13 בפברואר 2010).
מפטירים בספר ירמיהו, פרק ל"ד, שם מתאר ירמיהו את דיני עבד עברי ונוזף בעם על שאינם מקיימים אותם.
וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם:
רש"י: ואלה המשפטים: כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש [המזבח]:
דיני עבד עברי
כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: (שמות כ"א, ב)
הרמב"ן מפרש: התחיל המשפט הראשון בעבד עברי, מפני שיש בשילוח העבד בשנה השביעית זכר ליציאת מצרים הנזכר בדבור הראשון, כמו שאמר בו (דברים ט"ו טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלהיך על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום ויש בה עוד זכר למעשה בראשית כשבת, כי השנה השביעית לעבד שבתון ממלאכת אדוניו כיום השביעי ויש בה עוד שביעי בשנים שהוא היובל… והכל לענין אחד, והוא סוד ימות העולם מבראשית עד ויכלו ולכן המצוה הזאת ראויה להקדים אותה שהיא נכבדת מאד, רומזת דברים גדולים במעשה בראשית.
שמות כא
א וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם. ב כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם. ג אִם-בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. ד אִם-אֲדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ. ה וְאִם-אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי. ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל-הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם. {ס} ז וְכִי-יִמְכֹּר אִישׁ אֶת-בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים. ח אִם-רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר-לא (לוֹ) יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא-יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ-בָהּ. ט וְאִם-לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה-לָּהּ. י אִם-אַחֶרֶת יִקַּח-לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. יא וְאִם-שְׁלָשׁ-אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף. {ס}
דברים טו
יב כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. יג וְכִי-תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. יד הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן-לוֹ. טו וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם. טז וְהָיָה כִּי-יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת-בֵּיתֶךָ כִּי-טוֹב לוֹ עִמָּךְ. יז וְלָקַחְתָּ אֶת-הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה-כֵּן. יח לֹא-יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה. {פ}
קידושין כ"ב: ר"ש ברבי היה דורש: מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיה עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, והוצאתים מעבדות לחרות, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע בפניהם. רבי יוחנן בן זכאי היה דורש: מה נשתנה אוזן מכל אברים שבגוף? אמר הקב"ה אוזן ששמעה על הר סיני, בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים… ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע.
ירושלמי, קדושין פ"א ב': אוזן ששמעה על הר סיני לא יהיה לך אלוהים אחרים והלך זה ופרק מעליו עול מלכות שמים וקבל עליו עול מלכות בשר ודם- ירצע.
קידושין, יז, א: תנו רבנן כמה מעניקים לו? חמש סלעים מכל מין ומין שהן חמש עשרה סלעים דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר שלשים כשלשים של עבד. ר"ש אומר חמשים כחמשים שבערכין.
קידושין יד: לא תאמר לו החם את הכוס, ואין אתה צריך לו; עדור תחת הגפן עד שאבוא והוא מתעכב מלבוא, או שלא נתן לו קצבה עד שעה ידועה. ושמא תאמר לצורך עצמי אני עושה, הרי הדבר מסור ללב ונאמר בו ויראת מאלהיך.
קדושין כ"ב: "כי טוב לו עמך", עמך במאכל עמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא על גבי תבן. מכאן אמרו כל הקונה עבר עברי כקונה אדון לעצמו.
דיני נזיקין: נזקי גוף
שמות כא
יח וְכִי-יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה-אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב. יט אִם-יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל-מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא. {ס} כ וְכִי-יַכֶּה אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ אוֹ אֶת-אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם. כא אַךְ אִם-יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא. {ס} כב וְכִי-יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים. כג וְאִם-אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. כד עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כה כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה. {ס} כו וְכִי-יַכֶּה אִישׁ אֶת-עֵין עַבְדּוֹ אוֹ-אֶת-עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ. כז וְאִם-שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ-שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ. {פ}
"באבן או באגרוף"- אלה מקרים פרטיים לגורמי נזק. "אבן" מייצגת כל מה שניתן לאחוז, "ואגרוף", מייצג יד חשופה.
"ולא ימות"- אם מת המוכה, הרי שהמקרה שייך לדיני נפשות. אך אלו דיני נזקי גוף העוסקים במקרים של אדם שנפגע, אך לא מת.
בבא קמא, פג, ב: החובל בחבירו חייב עליו משום חמשה דברים בנזק בצער בריפוי בשבת ובושת: בנזק כיצד סימא את עינו קטע את ידו שיבר את רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה: צער כואו <או> בשפוד או במסמר ואפילו על ציפורנו מקום שאינו עושה חבורה אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך: ריפוי הכהו חייב לרפאותו עלה בו צמחים אם מחמת המכה חייב שלא מחמת המכה פטור חייתה ונסתרה חייתה ונסתרה חייב לרפאותו חייתה כל צורכה אינו חייב לרפאותו: שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו: בושת הכל לפי המבייש והמתבייש:
עונשו של הפוגע (שמות כא' 24-25)
פס' 24: "עין תחת עין, שן תחת שן, רגל תחת רגל"- איבר שלם תמורת איבר שלם.
ויקרא כד' 19-20: "ואיש כי יתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן ייעשה לו: שבר תחת שבר, עין תחת עין, שן תחת שן; כאשר יתן מום באדם כן יינתן בו".
חוק זה מופיע בדרך של כלל ופרט. בפס' 23 נזכר העיקרון של "נפש תחת נפש", ובפס' 24-25 מודגם עיקרון זה בשבעה פרטים של נזקי גוף המשקפים מספר טיפולוגי, והם: עין, שן, יד, רגל, כוייה, פצע וחבורה.
מידה כנגד מידה
אוגרית: אוּגָרִית (כיום: "תל ראס שמרה" = ראש השמיר, הייתה עיר נמל שוקקת בימי קדם, על חוף הים התיכון בצפון סוריה (כמה קילומטרים צפונית לעיר לטקיה של ימינו). שיא פריחתה של העיר היה בשנים 1450 עד 1200 לפנה"ס לערך. משערים כי לבלרי אוגרית ביססו את האלפבית האוגריתי על האלפבית הפיניקי בשנת 1400 לפנה"ס לערך). באגדת אקהת שופט הצדק דנאל, אשר דן דין אלמנות ושופט משפט יתומים, מצווה את בתו פועת לנקום את דם אקהת שנרצח לשוא. הוא אומר לה "תכלי את מכלי בני משפחתך". ובכך ניתנת הצדקה לנקמת דם בתפיסה האוגריתית, כמעשה של מידה כנגד מידה.
חוקי חמורבי: (חמורבי או עמורפי מלך בבל בשנים 1792 לפנה"ס – 1750 לפנה"ס, השישי במספר לפי "הכרונולוגיה התיכונה" בשושלת הראשונה של בבל. זכור כיום בעיקר בזכות חוקי חמורבי – קובץ חוקים שחוקק, ושרד עד היום). בחוקי חמורבי ענישת "מידה כנגד מידה" נחשבה לענישה צודקת.
"כי יכה איש את עין בן חורין ושיחתה, את עינו יכו וישחיתו" (סעיף 196)
"אם שיבר עצם של איש אחר, הם את עצמו ישברו." (סעיף 197)
בחוקי חמורבי רק במקרה שיש שיויון בין האנשים מידה כנגד מידה תקפה, במקרה שהיכה עינו או שבר עצם של אדם מהמעמד הנמוך ישנו קנס מוגדר, ובמקרה שעשה זו לעבד צריך לשלם חצי מערכו.
בנצרות: גם בנצרות דגלו במידה כנגד מידה, והדבר מופיע בברית החדשה במספר מקומות. בברית החדשה ישנה קריאה מוסרית לאדם לדבוק במידות טובות, אם ברצונו שהטוב יפקוד אותו.
"אל תשפטו למען לא תישפטו. כי במשפט אשר אתם שופטים תישפטו ובמידה אשר אתם מודדים – יימדד לכם." (מתי ז' 1-2)
"אל תשפטו ולא תישפטו. אל תרשיעו ולא תירשעו. סלחו וייסלח לכם. תנו ויינתן לכם; מידה יפה, דחוסה, גדושה ושופעת יתנו בחיקכם, כי במידה שאתם מודדים – יימדד לכם." (לוקס ו' 37-38)
לעשות לאחרים, מידה כנגד מידה, מה שאדם רוצה שיעשו לו. "לכן כל אשר תרצו שיעשו לכם בני האדם – עשו להם גם-אתם, כי-זאת התורה והנביאים:" (מתי ז' 12)
חז"ל:
משנה, סוטה, א,ז במידה שאדם מודד, בה מודדין לו:
סנהדרין, צ, א: שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה.
באסלאם: הקוראן שאינו שולל את זכותם של האנשים לגמול זהה לעוול שנעשה להם ומתיר נקמת דם. עם זאת, הקוראן קורא לבני האדם לא לדרוש עונש בשוויו לאדם שפשע נגדם או נגד משפחתם, אלא לבקש גמול כספי (دية דִיה). כך נכתב בסורה 2 איה 178:
"הוי המאמינים, נכתב בספר כי מצווה עליכם לנקום את דם הנרצחים: בן חורין תחת בן חורין ועבד תחת עבד ונקבה תחת נקבה. ואולם אם מוחל גואל הדם לרוצח על מקצת דמו של אחיו, יסתפק בתביעה כדת וכדין, ועל הרוח לשלם לו בתום לב. זוהי הקלה הניתנת לכם מעם ריבונכם, ואלה רחביו. וכל השולח יד לאחר זאת, צפוי לו עונש כבד." (הקוראן, תרגום אורי רובין).
הקוראן גם מעודד את הקורבנות למחול לאלו שפשעו נגדם:
"וכתבנו בה [בתורה] להם כי נפש תחת נפש, עין תחת עין, אף תחת אף, אוזן תחת אוזן, שן תחת שן, וכי גם על הפצעים יש לנקום. ואולם כל העושה צדקה,[7] יכופר לו.[8] אשר לא ישפטנו על-פי כל אשר הוריד אלוהים ממרומים, בני עוולה הם". (סורה 5 איה 45, הקוראן, תרגום אורי רובין).
עין פירושו ממון
בבלי, בבא קמא דף פג, ב ודף פד, א: עין תחת עין אמר רחמנא, אימא: עין ממש? לא סלקא דעתך, דתניא: יכול סימא את עינו – מסמא את עינו, קטע את ידו – מקטע את ידו, שיבר את רגלו – משבר את רגלו? ת"ל: (ויקרא כ"ד) מכה אדם ומכה בהמה – מה מכה בהמה לתשלומין, אף מכה אדם לתשלומין; ואם נפשך לומר, הרי הוא אומר: (במדבר ל"ה) לא תקחו כופר לנפש רוצח, אשר הוא רשע למות, לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאין חוזרין. תניא, ר' דוסתאי בן יהודה אומר: עין תחת עין – ממון, אתה אומר: ממון, או אינו אלא עין ממש? אמרת? הרי שהיתה עינו של זה גדולה ועינו של זה קטנה, היאך אני קורא ביה עין תחת עין? וכי תימא, כל כי האי שקיל מיניה ממונא, התורה אמרה: (ויקרא כ"ד) משפט אחד יהיה לכם, משפט השוה לכולכם. תניא אידך, רבי שמעון בן יוחי אומר: עין תחת עין – ממון, אתה אומר: ממון, או אינו אלא עין ממש? הרי שהיה סומא וסימא, קיטע – וקיטע, חיגר – וחיגר, היאך אני מקיים בזה עין תחת עין? והתורה אמרה: משפט אחד יהיה לכם, משפט השוה לכולכם. אמרי: דבי רבי ישמעאל קרא יתירא דרשי, מכדי כתיב: (ויקרא כ"ד) ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו, כן ינתן בו למה לי? ש"מ: ממון. דבי רבי חייא תנא, אמר קרא: (דברים י"ט) יד ביד, דבר הניתן מיד ליד, ומאי ניהו? ממון.
נזק לעבד או אמה (שמות כא' 26-27)
אם האדון גורם לעבדו או לאמתו נזק גופני, ישחרר אותם בתמורה לנזק שגרם להם. מכאן יצא הביטוי "יצא בשן ועין", שפירושו: יצא (העבד) לחופשי בתמורה לפגיעה בשיניו ובעיניו.
מדוע הוזכרו דווקא שן ועין? המשותף לשן ועין הוא, כי הם איברים גלויים לעיני כל הציבור, וכי אין לתקן את הנזק שנגרם להם.
לפי חוקי העמים האחרים שבמזרח הקדמון, ואפילו לפי חוקי ארצות הברית שבמאה ה-19 מותר היה לאדון לא רק להכות באכזריות את עבדו ואמתו, אלא גם להורגם, והם נחשבו לרכושו הממשי בגופם ובנפשם.
דיני גניבה
שמות כא
טז וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת. {ס}
לז כִּי יִגְנֹב-אִישׁ שׁוֹר אוֹ-שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע-צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה.
שמות כב
א אִם-בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים. ב אִם-זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם-אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ. ג אִם-הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד-חֲמוֹר עַד-שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם. {ס}
איסור הגניבה הוא מיסודי החברה המאורגנת, והעיקרון כלול כבר ב-10 הדיברות- שמות כ' ודברים ה'.
חוקי חמורבי לוח 8: גנב שאין בידו לשלם את הקנס- "ומת בגנבתו". ובתורה מה דינו? "ישלם" , ואם אין לו "ונמכר בגנבתו" (שמות כב' 2).
חוקי חמורבי סעיף 21 "כי יחתור איש ……ונמצא במחתרת, לפני המחתרת הזו יומת ויקבר ". ואילו עפ"י התורה, "אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים" (כב' 1).
אם תמצא בידו החיה – משלם שניים, או בלשון חז"ל כפל.: את הבהמה עצמה ועוד אחת כקנס.
ואם טבחה או מכרה- ישלם חמישה תחת השור וארבעה תחת השה . תשלומי הגנב נקראים בפי חז"ל " "תשלומי כפל ארבעה וחמישה" ,ואם אין לו לשלם- הוא נמכר לעבדות.
בעל הבית שמצא בלילה גנב מחתרת והיכה אותו ומת הגנב- "אין לו דמים"- אינו נחשב לרוצח. ואולם "אם זרחה השמש עליו – דמים לו,- רש"י מפרש: "למדתך תורה – הבא להרגך – השכם והרגו. שאם יעמוד בעל הממון כנגדו- יהרגנו". אך ביום קל יותר להזעיק עזרה, וחובה להימנע משפיכות דמים.
דוד פסק לפי התורה: שמואל ב יב 6: "ואת הכבשה ישלם ארבעתים, עקב אשר עשה את הדבר הזה ועל אשר לא חמל": ארבעתיים = פי 4, "וארבע צאן תחת השה".
בבא קמא עט, ב: "חס המקום על כבודן של בריות: שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו – משלם חמישה, שה שנשאו על כתפו – משלם ארבעה, הואיל ונתבזה בו" דברי יוחנן בן זכאי. ורבי מאיר אומר "בא וראה כמה גדולה כחה של מלאכה: שור, שבטלו ממלאכתו, חמישה; שה, שלא בטלו ממלאכתו, ארבעה".
בבא קמא סז, ב: "מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה? מפני שנשתרש בחטא… מפני ששנה בחטא".
דיני אונס
שמות כב
טו וְכִי-יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא-אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה. טז אִם-מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת. {ס}
דברים כב
כח כִּי-יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא-אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ. כט וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ-תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא-יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל-יָמָיו. {ס}
יאיר זקוביץ: דומה שדין האנס בספר דברים בא להשלים מה שנותר פתוח מדין המפתה בספר הברית. עיקר דינו של החוק בשמות – הבטחת זכויותיו של אבי הנערה; ערכה של זו פחת עם אובדן בתוליה, ולפיכך חייב המתה לשאתה ולשלם לאביה מוהר. בידי האב הזכות שלא לתיתה למפתה; בין כך ובין כך יגבה מן המפתה את המוהר המלא.
ספר דברים, לעומת זאת, חרד לגורל הנערה. האב יקבל את המגיע לו, אך במקרה של אנס, לא רק שחייב האנס לשאתה, אלא שאף לא יוכל להתחכם ולגרשה כעבור זמן מה, והנישואין הם נישואי נצח – ראה דין דומה במוציא שם רע על בתולת ישראל (כב, יט). ראוי לציין, כי מעשה אמנון ותמר (שמ"ב יג) מגלה קירבה הן למצבים והן ללשון החוקים שבספר הברית ובדברים. אמנון ביקש לפתות את תמר, משלא עלה הדבר בידו אנסה, ולבסוף שילחה מעל פניו ולא לקחה לו לאשה. המלה "בתולה" (שמ"ב יג, יח) מופיעה בשני הדיונים. ללשון "אל תענני" (יג, יב), "ויענה" (שם פס' יד). השווה "תחת אשר עִנה" (דב' כב, כט), וטרוניית תמר "אל אודת הרעה הגדולה הזאת מאחרת אשר עשית עמי לשלחני" (יג, טז), מתבארת מלשון החוק: "לא יוכל שלחה כל ימיו" (דב' כב, כט)..
שמואל ב יג
א וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן-דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן-דָּוִד. ב וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ כִּי בְתוּלָה הִיא וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה. ג וּלְאַמְנוֹן רֵעַ וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב בֶּן-שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וְיוֹנָדָב אִישׁ חָכָם מְאֹד. ד וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן-הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר הֲלוֹא תַּגִּיד לִי וַיֹּאמֶר לוֹ אַמְנוֹן אֶת-תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי אֲנִי אֹהֵב. ה וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב שְׁכַב עַל-מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת-הַבִּרְיָה לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ. ו וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָל וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹתוֹ וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל-הַמֶּלֶךְ תָּבוֹא-נָא תָּמָר אֲחֹתִי וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת וְאֶבְרֶה מִיָּדָהּ. ז וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל-תָּמָר הַבַּיְתָה לֵאמֹר לְכִי נָא בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ וַעֲשִׂי-לוֹ הַבִּרְיָה. ח וַתֵּלֶךְ תָּמָר בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ וְהוּא שֹׁכֵב וַתִּקַּח אֶת-הַבָּצֵק ותלוש (וַתָּלָשׁ) וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו וַתְּבַשֵּׁל אֶת-הַלְּבִבוֹת. ט וַתִּקַּח אֶת-הַמַּשְׂרֵת וַתִּצֹק לְפָנָיו וַיְמָאֵן לֶאֱכוֹל וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלַי וַיֵּצְאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָיו. י וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל-תָּמָר הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר וְאֶבְרֶה מִיָּדֵךְ וַתִּקַּח תָּמָר אֶת-הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וַתָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ הֶחָדְרָה. יא וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל וַיַּחֲזֶק-בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי. יב וַתֹּאמֶר לוֹ אַל-אָחִי אַל-תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל אַל-תַּעֲשֵׂה אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת. יג וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת-חֶרְפָּתִי וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה דַּבֶּר-נָא אֶל-הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ. יד וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ. טו וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר-לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי. טז וַתֹּאמֶר לוֹ אַל-אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ. יז וַיִּקְרָא אֶת-נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ-נָא אֶת-זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ. יח וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת-הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ. יט וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל-רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל-רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה. כ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא אַל-תָּשִׁיתִי אֶת-לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ. כא וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד. כב וְלֹא-דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם-אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד-טוֹב כִּי-שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת-אַמְנוֹן עַל-דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ. {פ}
לשון הרע
שמות כג
א לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל-תָּשֶׁת יָדְךָ עִם-רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס. ב לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת.
דיבור בגנות הזולת, למרות שהדבר הוא אמת ללא כל תערובת של שקר. המספר בגנות הזולת, אפילו אם הדברים הם דברי אמת, עובר על איסור "לשון הרע".
אסור לדבר בגנותו של הזולת, בין אם הדברים הנאמרים עליו נכונים ובין אם הם כוזבים. אם הדברים נכונים הם נקראים "לשון הרע", ואם כלול בהם דברי שקר, המספר אותם נקרא "מוציא שם רע".
חוק איסור לשון הרע
עוסק בהגנת כבודו ושמו הטוב של אדם באמצעות הטלת איסור על פרסום ביטויים העלולים להשפילו ולבזותו. החוק מגדיר כי פרסום לשון הרע יכול להוות עוולה אזרחית בנזיקין ויכול אף להתגבש לכדי עבירה פלילית. בגין העוולה האזרחית ניתן לקבל פיצויים וסעדים הן לפי החוק עצמו והן לפי פקודת הנזיקין, ובהתקיים העבירה הפלילית יוטל עונש של עד שנת מאסר. דינים אלה עורכים איזון בין חופש הביטוי והעיתונות מחד, לבין הזכות לכבוד ולשם טוב מאידך.
כשם שאסור לספר לשון הרע, כך אסור לשומעו, וכל שכן לקבלו . בחז"ל מובא, כי לשון הרע הורגת שלושה אנשים: את האומרו, את המקבלו ואת מי שמדברים עליו.
החפץ חיים מונה שלושים ואחת מצוות מן התורה – 17 מצוות "לא תעשה" ו – 14 מצוות "עשה" – שהמדבר או השומע לשון הרע יכולים להיכשל ולעבור עליהן. מניין זה מתייחס אמנם לתנאים ונסיבות שונות, אך בכל מקרה מביא דיבור לשון הרע לידי עבירות רבות – בהן חוטאים המדבר או השומע או שניהם יחד.
בגמרא מובא: "כיון דאשתמע ליה לישנא בישא, לא מש מליביה", כלומר: אדם ששמע לשון הרע, הדברים נכנסים ללבו ונקבעים בנפשו, עד שגם אם ירצה המספר לעקור את דבריו ולדבר על לב השומע לבל יאמין לו – לא ייעקר הרושם שהשאירו דבריו הראשונים.
כלל גדול הוא בתורת נפש האדם: הרושם הראשון נחרת כה עמוק עד שקשה מאוד – אם בכלל אפשרי – לעוקרו.
אף שעל לשון הרע אין עונש בידי אדם, מכיוון שדיבור לא נחשב מעשה, הזהירו חז"ל מאוד על לשון הרע
ירושלמי, פיאה פרק א, דף ד, א פרק א הלכה א: כי הוא חיים זה כיבוד אב ואם ובדבר הזה תאריכו ימים זו גמילת חסדים על האדמה זה הבאת שלום בין אדם לחבירו וכנגדן ארבעה דברים שהן נפרעין מן האדם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הן ע"ז גילוי עריות ש"ד ולשון הרע כנגד כולן.
בבלי, מסכת מכות כ"ג, ע"א: ואמר רב ששת משום ר' אלעזר בן עזריה כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר ראוי להשליכו לכלבים דכתיב (שמות כב) לכלב תשליכון אותו וסמיך ליה (שמות כג) לא תשא שמע שוא וגו' קרי ביה נמי לא תשיא.
בבלי, מסכת סוטה מב, ע"א: א"ר ירמיה בר אבא ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה כת ליצים וכת חניפים וכת שקרים וכת מספרי לשון הרע.
בבלי, מסכת ערכין ט"ו ע"א: נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה שכן מצינו שלא נתחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע שנאמר (במדבר יד) וינסו אותי זה עשר פעמים וגו':
בבלי, מסכת שבת נ"ו, ע"ב: אמר רב אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל ע"ז ולא גלינו מארצנו:
ואהבת לאויבך כמוך
שמות פרק כג
ד כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ, אוֹ חֲמֹרוֹ–תֹּעֶה: הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ, לוֹ. {ס}
ה כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ–עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ. {ס}
תלמוד ירושלמי מסכת בבא מציעא פרק ב הלכה ה: תרגום: שמעון בן שטח היה עוסק בכותנה. אמרו לו תלמידיו רבי הרפה ואנחנו קונים לך חמור אחד ואין אתה מתייגע הרבה.
הלכו קנו לו חמור אחד מערבי אחד ותלויה בו מרגלית אחת. באו אצלו אמרו לו מעתה אין אתה צריך להתייגע עוד. אמר להם למה? אמרו לו קנינו לך חמור אחד מערבי אחד ותלויה בו מרגלית אחת. אמר להם וידע בה בעליה? אמרו לו: לא. אמר להם לכו החזירו.