פרשת כי תישא – מאמר שני
פרשת השבוע – כי תשא (שמות ל, יא – לד)
השבוע שבין ט- טו באדר א ה'תשע"א (13 – 19 בפברואר 2011).
בשנים מעוברות שלא בערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, מפטירים במעשה אליהו הנביא ונביאי הבעל, בספר מלכים א פרק יח.
הפטרת כי תשא – מלחמות דור דור בעבודה זרה
מלכים א יח
א וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר-יְהוָה הָיָה אֶל-אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר לֵךְ הֵרָאֵה אֶל-אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. ב וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ לְהֵרָאוֹת אֶל-אַחְאָב וְהָרָעָב חָזָק בְּשֹׁמְרוֹן. ג וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל-עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל-הַבָּיִת וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת-יְהוָה מְאֹד. ד וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי יְהוָה וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִיאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם. ה וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל-עֹבַדְיָהוּ לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל-כָּל-מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל-הַנְּחָלִים אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד וְלוֹא נַכְרִית מֵהַבְּהֵמָה. ו וַיְחַלְּקוּ לָהֶם אֶת-הָאָרֶץ לַעֲבָר-בָּהּ אַחְאָב הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֶחָד לְבַדּוֹ וְעֹבַדְיָהוּ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ-אֶחָד לְבַדּוֹ. ז וַיְהִי עֹבַדְיָהוּ בַּדֶּרֶךְ וְהִנֵּה אֵלִיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיַּכִּרֵהוּ וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו וַיֹּאמֶר הַאַתָּה זֶה אֲדֹנִי אֵלִיָּהוּ. ח וַיֹּאמֶר לוֹ אָנִי לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ. ט וַיֹּאמֶר מֶה חָטָאתִי כִּי-אַתָּה נֹתֵן אֶת-עַבְדְּךָ בְּיַד-אַחְאָב לַהֲמִיתֵנִי. י חַי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אִם-יֶשׁ-גּוֹי וּמַמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא-שָׁלַח אֲדֹנִי שָׁם לְבַקֶּשְׁךָ וְאָמְרוּ אָיִן וְהִשְׁבִּיעַ אֶת-הַמַּמְלָכָה וְאֶת-הַגּוֹי כִּי לֹא יִמְצָאֶכָּה. יא וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ. יב וְהָיָה אֲנִי אֵלֵךְ מֵאִתָּךְ וְרוּחַ יְהוָה יִשָּׂאֲךָ עַל אֲשֶׁר לֹא-אֵדָע וּבָאתִי לְהַגִּיד לְאַחְאָב וְלֹא יִמְצָאֲךָ וַהֲרָגָנִי וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת-יְהוָה מִנְּעֻרָי. יג הֲלֹא-הֻגַּד לַאדֹנִי אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בַּהֲרֹג אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי יְהוָה וָאַחְבִּא מִנְּבִיאֵי יְהוָה מֵאָה אִישׁ חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וָאֲכַלְכְּלֵם לֶחֶם וָמָיִם. יד וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ וַהֲרָגָנִי. {ס} טו וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ חַי יְהוָה צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי הַיּוֹם אֵרָאֶה אֵלָיו. טז וַיֵּלֶךְ עֹבַדְיָהוּ לִקְרַאת אַחְאָב וַיַּגֶּד-לוֹ וַיֵּלֶךְ אַחְאָב לִקְרַאת אֵלִיָּהוּ. יז וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת-אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל. יח וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל כִּי אִם-אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת-מִצְוֹת יְהוָה וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים. יט וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל. כ וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת-הַנְּבִיאִים אֶל-הַר הַכַּרְמֶל. כא וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם-יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר. כב וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל-הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיהוָה לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ. כג וְיִתְּנוּ-לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים. כד וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם-יְהוָה וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר. כה וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ. כו וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. כז וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ. כח וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד-שְׁפָךְ-דָּם עֲלֵיהֶם. כט וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין-קוֹל וְאֵין-עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב. ל וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל-הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל-הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת-מִזְבַּח יְהוָה הֶהָרוּס. לא וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי-יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. לב וַיִּבְנֶה אֶת-הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם יְהוָה וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ. לג וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת-הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל-הָעֵצִים. לד וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל-הָעֹלָה וְעַל-הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ. לה וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת-הַתְּעָלָה מִלֵּא-מָיִם. לו וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ ובדבריך (וּבִדְבָרְךָ) עָשִׂיתִי אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. לז עֲנֵנִי יְהוָה עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי-אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם אֲחֹרַנִּית. לח וַתִּפֹּל אֵשׁ-יְהוָה וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים וְאֶת-הָאֲבָנִים וְאֶת-הֶעָפָר וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה לִחֵכָה. לט וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים. מ וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל-יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם. מא וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה כִּי-קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם. מב וַיַּעֲלֶה אַחְאָב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל-רֹאשׁ הַכַּרְמֶל וַיִּגְהַר אַרְצָה וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין בִּרְכָּו. מג וַיֹּאמֶר אֶל-נַעֲרוֹ עֲלֵה-נָא הַבֵּט דֶּרֶךְ-יָם וַיַּעַל וַיַּבֵּט וַיֹּאמֶר אֵין מְאוּמָה וַיֹּאמֶר שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים. מד וַיְהִי בַּשְּׁבִעִית וַיֹּאמֶר הִנֵּה-עָב קְטַנָּה כְּכַף-אִישׁ עֹלָה מִיָּם וַיֹּאמֶר עֲלֵה אֱמֹר אֶל-אַחְאָב אֱסֹר וָרֵד וְלֹא יַעֲצָרְכָה הַגָּשֶׁם. מה וַיְהִי עַד-כֹּה וְעַד-כֹּה וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה. מו וְיַד-יְהוָה הָיְתָה אֶל-אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד-בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה.
א. סגנון במקרא
אבל על פי דרכינו ניתן ללמוד מהוספה זו דבר מאלף. הכתוב מספר על עובדיה, כי היה ירא את ה' מאד, דבר שמצא ביטוי במעשהו האמיץ שהחביא במערה מאה נביאים וכלכלם לחם ומים, חרף משטר האימים של איזבל שביקשה להכרית את כל נביאי ה'. אליהו יודע על כך, שהרי עובדיה מזכיר לו "הלא הגד לאדני את אשר עשיתי בהרג איזבל את נביאי ה' ואחבא מנביאי ה' מאה איש… ואכלכלם לחם ומים" (י"ח, יג), אך למרות זאת אליהו מכריז באזני כל: "אני נותרתי נביא לה' ל ב ד י" (י"ח, כב) ואף לה' הוא אומר בהמשך (שכבר לא נקרא בהפטרה): "ואת נביאיך הרגו בחרב ואותר אני לבדי" (י"ט, י). מי שהוא נביא אמת ודבר ה' בפיו אמת ועומד בפני מי שחותמו אמת – הוא יאמר דברי שקר ולא ידייק בדבריו?
על כרחנו נוקט המקרא ונוקט אליהו לשון גוזמא, ויכול הנביא לומר שהוא נותר לבדו למרות שנותרו עוד מאה נביאים. מעתה אפשר לומר מעין זה גם לגבי הלשון האמורה במעשה העגל שבפרשה. מן התיאור עולה כאילו רובו ככולו של העם השתתף בעבודת העגל. אבל בדיקה מדוקדקת מעלה, כי רק כמה אלפי איש השתתפו והרי זה מספר זניח ביחס לעם כולו. אך הבעייה היא מצב העם בכללותו, שגם אם אין הוא עובד עבודה זרה, הרי אין ליבו שלם עם ה' והם 'פוסחים על שני הסעיפים' (י"ח, כא). רוב פסוקי ההפטרה מתארים את ההתמודדות על נפש העם, נפשו של 'הרוב הדומם', הפוסח. מעתה תבוא ההפטרה ותאיר על הפרשה, לראות גם במעשהו של משה מאבק על נפש העם. ומכאן המשפט המיידי שיוזם משה לעובדי העגל.
ב. באש ומים
כי משותפת לפרשה ולהפטרה ההתמודדות עם עבודה זרה ועובדי עבודה זרה, אמרנו שבעיקרה היא התמודדות על נפש העם.
שני יסודות משמשים בשני המאבקים – האש והמים: עגל הזהב שבפרשה נוצר באש ("ואשלכהו באש ויצא העגל הזה" ל"ב, כד) ומיחויו נעשה ע"י אש ומים ("ויקח את העגל אשר עשו וישרף באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים" ל"ב, כ).
ושני אלו המים והאש היו גם האותות מלמעלה כנגד עבודת הבעל: המים – במניעתם משך זמן רב ובהתחדשותם עם ביעור נביאי הבעל וביעור אמונת הבעל מלב העם. והאש היתה הראיה החותכת והמיידית: "האלהים אשר יענה באש הוא האלהים" (י"ח, כד).
ג. כוחה של תפילה
מענה ה' הוא מענה לתפילת הנביא. גם בפרשה וגם בהפטרה מצינו את תפילותיהם של הנביאים המנהיגים – משה ואליהו. כל אחד מתפלל על פי דרכו ולפי צורך המצב והדור, אבל שניהם מופיעים כדברי העם וכמייצגיו כלפי שמיא, אף שבאמת כל אחד מהם היה רחוק מהעם לגבי כל הקשור לעבודה זרה, לא רק נפשית רוחנית אלא גם ממש פיסית, ובאמת גם בפרשה וגם בהפטרה ה' כביכול מזמין את הפנייה והתפילה. בפרשה – "ועתה הניחה לי" (ל"ב, י) ובהפטרה "ודבר ה' היה אל אליהו בשנה השלישית" (י"ח, א) – ה' כמצווה עליו לפעול.
בזה גם משתקף לנו הפרש בין תקופת המדבר לבין הישיבה בארץ ישראל. במדבר, הכליון בשל ע"ז עשוי להיות חרוץ ומיידי "הניחה לו ויחר אפי בהם ואכלם", ואילו בארץ ישראל הבצורת היא 'שוט' יש בידי הקב"ה, ואולי היא ביטוי ל'ניתוק יחסים', להיות בני ישראל כנזופים. אכן הבצורת, בהתמשכותה שנה אחר שנה יכולה גם היא להביא כלייה פיסית.
ד. סגירת מעגל
במובן מסויים יש בחיזיון של הכרמל סגירת מעגל שהחל למרגלות הר סיני. במדבר בסיני נשמעה בחלל הקריאה הקשה "אלה אלהיך ישראל" (ל"ב, ד). ולמרות שהתפלל משה וביער העגל וביער עובדיו והמחוללים סביבו, עדיין תיקון שלם לא מצינו, עדיין לא באה קריאה מתקנת כנגדה. רק משהדהדו שאגות העם ברכס הכרמל "ה' הוא הא-להים; ה' הוא הא-להים" או אז כמו בא העניין על תיקונו".
ה. משה ואליהו
קיימת הקבלה בין שני המנהיגים הנביאים – משה ואליהו – והמדרש הרחיב בה:
'ויקח אליהו י"ב אבנים כמספר שבטי בני יעקב'. כך פתח ר' תנחומא בי ר' אבא: ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים' (הושע, י"ב, יד)- זה משה 'ובנביא נשמר' – זה אליהו. אתה מוצא, שני נביאים עמדו להם לישראל משבטו של לוי, משה ראשון ואליהו אחרון … משה גאלם ממצרים… ואליהו גואלם לעתיד לבוא… ואת מוצא שמשה ואליהו שוין זה לזה בכל דבר … משה כינס את ישראל להר סיני ואליהו כינסם להר הכרמל; משה ביער עובדי ע"ז… ואליהו ביער עובדי ע"ז… משה התפלל על ישראל 'אל תשחת עמך ונחלתך' ואליהו נתפלל על ישראל 'ענני ה' ענני' … משה קיבלו ישראל על ידו אהבתו של מקום… ואליהו קיבלו ישראל על ידו אהבתו של מקום שנאמר 'ה' הוא האלהים' … משה הוריד את האש ואליהו הוריד את האש… משה בנה מזבח ואליהו בנה מזבח… משה כשבנה את המזבח… בנה אותו לי"ב אבנים למספר בני ישראל ואליהו כשבנה את המזבח בנה אותו למספר שבטי ישראל…" (פסיקתא רבתי, ד).
כבימי משה כך בימי אליהו פועל יצר הרע של עבודה זרה, וכל מנהיג נדרש להתמודד עם רעה זאת לפי דרך הדור והשעה, ומה שהתאים פעם לא בהכרח מתאים לדור אחר ולתקופה אחרת. אבל התכלית היא אחת: שנים עשר שבטי ישראל הם הנגאלים לראשונה ע"י משה, והם העתידים להיות מבושרים בגאולה אחרונה ע"י אליהו.