פרשת כי תישא – מאמר שלישי

פרשת השבוע – כי תשא (שמות ל, יא – לד)

השבוע שבין י- טז באדר ה'תשע"ב (10-4 במארס 2012).

הפטרת הפרשה היא במעשה אליהו הנביא ונביאי הבעל, בספר מלכים א פרק י"ח. בנוסח תימן קוראים פסוקים א-מו, בנוסח הספרדים פסוקים כ-לט, ובנוסח אשכנז פסוקים א-לט. הפטרה זו נקראת בפועל בשנים מעוברות, בשנים פשוטות מסוג הכז ובשנים פשוטות מסוג השא שלא בערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון.

שנת הכז היא אחת מארבעה עשר סוגי השנים בלוח העברי הקבוע. שנה מסוג הכז היא שנה המתחילה ביום חמישי (ה), היא כסדרה (כ) ועל כן בחשוון יש 29 ימים ובכסלו יש 30 ימים, וחג הפסח חל בשבת (ז). שנה מסוג הכז היא שנה פשוטה (לא שנה מעוברת) ואורכה 354 ימים שבהם 51 שבתות.

שנת הכז היא סוג השנה הנפוץ ביותר והיא מתרחשת ב-18% מהשנים. שנה מסוג הכז הייתה לאחרונה בה'תשמ"ח בה'תשנ"א ובה'תשנ"ח כמו גם שנה זו – ה'תשע"ב, וצפויה שוב בה'תשע"ה ובה'תשע"ח.

שנת השא היא אחד מארבעה עשר סוגי השנים בלוח העברי הקבוע. שנה מסוג השא היא שנה המתחילה ביום חמישי (ה), היא שלמה (ש) ועל כן יש 30 ימים גם בחשוון וגם בכסלו, וחג הפסח חל ביום ראשון (א). שנה מסוג השא היא שנה פשוטה (לא שנה מעוברת) ואורכה 355 ימים שבהם 51 שבתות.

שנת השא מתרחשת בשנים פשוטות בהן מולד הלבנה הממוצע של חודש תשרי חל ביום חמישי בין השעה 9 שעות ו 204 חלקים (3:11 לפנות בוקר) לשעה 18 (12:00 בצהריים). שנת השא היא הנדירה ביותר בלוח העברי והיא מתרחשת בערך ב 3.3% מהשנים. שנה מסוג השא הייתה לאחרונה בשנת ה'תשנ"ד וצפויה שוב בה'תשפ"ה.

עגל הזהב

שמות לב

א וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. ב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. ג וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. ד וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ה וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהוָה מָחָר. ו וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק. {פ}

ז וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֶךְ-רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ח סָרוּ מַהֵר מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא. י וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל. יא וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. יב לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ. יג זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם. יד וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. {פ}

טו וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן-הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. טז וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל-הַלֻּחֹת. יז וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת-קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל-מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה. יח וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. יט וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר. כ וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר-דָּק וַיִּזֶר עַל-פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן מֶה-עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי-הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה. כב וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל-יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-הָעָם כִּי בְרָע הוּא. כג וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. כד וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ-לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה. כה וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי-פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם. כו וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַיהוָה אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל-בְּנֵי לֵוִי. כז וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ עַל-יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ. כח וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיהוָה כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה. ל וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל-יְהוָה אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם. לא וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. לב וְעַתָּה אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם-אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. לג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. לד וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת-הָעָם אֶל אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם. לה וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת-הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן. {ס}

 

עם ישראל היוצא ממצרים אל המדבר מתקשה להמיר את סמכותו של הנוגש המצרי בסמכות אלוהיו הבלתי-נראה. העם אינו עומד בניסיונות שמנסה אותו אלוהיו ואף מעז פנים ומנסה אותו, וימות המדבר הם אפוא ימים של כפיות טובה בלתי-פוסקת.

הנורא מכל החטאים שישראל חוטא במדבר הוא חטא העגל (שמות לב). בעלות משה אל האלוהים לקבל את התורה, פונה העם המודאג אל אהרן בבקשה כי יעשה להם אלוהים אשר יובילם במדבר תחת משה שבושש לשוב (פסוק א). אהרן יוצר עגל זהב, עגל מסכה, והעם קורא לפניו: "… אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (פסוק ד). הקמת העגל על מכונו מלווה בחגיגות, ואף בגילויים של פריצות (פסוק ו: "ויקומו לצחק"). אלוהים מודיע למשה הניצב לפניו על חטאם של ישראל ומבקש להשמידם (פסוקים ז-י), אך משה מצליח לשכך את חמת האלוהים (פסוקים יא-יד). ברדת משה מן ההר ובראותו את העם החוגג לפני העגל הוא משבר את לוחות הברית, מעשה ידי האלוהים (פסוקים טו-יט), שורף את העגל, טוחנו עד דק, זורה את אפרו על פני המים ומשקה את בני ישראל (פסוק כ).

מעשה ההשקאה הוא מעין אורדיאל, משפט אלוהים, לדעת מי אשם בחטא ומי אינו אשם בו, וכדברי חז"ל: "מלמד שבדקן כדרך שבודקין את הסוטות (תוספתא עבודה זרה ד, ג, והשוו: תלמוד בבלי, עבודה זרה מד ע"א), ללמדך שהמבחן שבחן בו משה את ישראל דומה להשקיית האשה החשודה בזנות תחת אישה במים המאררים, לראות אם חטאה אם לאו (ראו במדבר ה, יא-לא). סוף המעשה במכה שמכים בני לוי, הנענים לקריאת משה "מי לה' אלי", בעם הפרוע והורגים ממנו שלושת אלפי איש. זכות המעשה עומדת לבני לוי, המתמנים לעבודת הקודש (פסוקים כה-כט). משה עוד יצטרך בהמשך הדברים לכפר על העם בפני האלוהים, לשוב ולעלות אליו ולקבל לוחות שניים.

מעשה העגל בשמות ל"ב מטיל חלק מן האחריות לעוון על אהרן, אשר נענה לבקשת העם לעשות לו את הפסל. ספר דברים, השב ומספר את סיפור העגל אך נותן אותו בפי משה (פרק ט), שם את עול האשם כולו על כתפי העם. רק כתוב אחד בפרק זה, המבקש להתאים את מהלך העלילה אל זה של ספר שמות, שיבץ את אהרן בסיפור: "ובאהרן התאנף ה' מאוד להשמידו, ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא" (פסוק כ).

הכאב הצורב של חטא האלילות והייחוס המוטעה של הישועה ממצרים לעגל הזהב, מקבלים ביטוי שירי במזמור היסטורי המונה שרשרת של גילויי כפיות טובה כלפי אלוהים במהלך תולדות העם:

תהילים קו

יט יַעֲשׂוּ-עֵגֶל בְּחֹרֵב וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַסֵּכָה. כ וַיָּמִירוּ אֶת-כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב. כא שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם. כב נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חָם נוֹרָאוֹת עַל-יַם-סוּף. כג וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית.

ותן דעתך להשוואה האירונית שעושה המשורר בין אלוהי ישראל הכול-יכול, נורא התהילות, ובין העגל, "שור אוכל עשב", שאפילו חיים אין בו, והריהו "תבנית שור" גרידא.

סיפור התורה איננו היחיד שמספר בעגל זהב ובעבודתו. מעין דז'ה-וו חש הקורא מאוחר יותר למקרא הסיפור על אודות פילוג הממלכה המאוחדת תחת בית דוד, כאשר ירבעם המורד בשלמה וברחבעם בנו מבקש להטות את לב בני עמו ממלכה של ירושלים ומבית מקדשה ולהשיבם לעבוד בערי המקדש המסורתיות, בית-אל ודן. בשני מקדשים אלה מציב ירבעם עגלי זהב (מלכים א' יב, כו-ל). ביצירת עגלי הזהב ובהצבתם רואה בעל ספר מלכים חטא חמור: "ויהי הדבר הזה לחטאת…" (שם, פסוק ל), גילוי של עבודת אלילים, כמו שעולה מסיכומו העגום של עורך ספר זה לתולדות ממלכת ישראל עם חורבנה: "ויעזבו את כל מצוות ה' אלהיהם ויעשו להם מסכה שני עגלים, ויעשו אשירה וישתחוו לכל צבא השמים ויעבדו את הבעל" (מלכים ב' יז, טז).

בעל ספר דברי הימים, המספר בדרכו שלו את קורות ישראל בתקופת המלוכה, נותן בפי המלך אביה בן רחבעם מיהודה נאום שמכוון כנגד ירבעם, אויבו, וכנגד צבאו: "… ואתם המון רב ועמכם עגלי זהב אשר עשה לכם ירבעם לאלהים. הלא הדחתם את כהני ה' את בני אהרן והלויים ותעשו לכם כהנים כעמי הארצות… והיה כהן ללא אלהים" (דברי הימים ב' יג, ח-ט).

עם זאת דומה כי ההיסטוריוגרפים המקראיים, בעל ספר מלכים ובעל ספר דברי הימים, המתגוללים על ירבעם באשמת עבודה זרה, אינם משקפים את תפישתו של מלך זה ואת תפישת בני עמו באשר להקמת עגלי הזהב במקדשים בבית-אל ובדן. אין זה מתקבל על הדעת כי בשעת משבר – ניתוק מבית דוד – יחולל ירבעם מהפכה ויעורר לעבודת עגלים אשר לא ידעום אבותיו ואבות בני ישראל. מי שעשה נפשות לחזרה אל המקדשים המסורתיים חשב אל נכון כי גם העגלים רצויים הם לאלוהים, וכי בהצבתם יש משום חזרה ברוכה אל מסורת אבות. התפישה השוללת את עגלי ירבעם נולדה בממלכה המתחרה לה, בממלכת יהודה, שראתה בפולחן שבמקדש ירושלים את הדרך היחידה לעבוד את האלוהים.

התיאור של יצירת עגלי ירבעם אכן מעורר בפרטים רבים את זכר עשיית עגל הזהב במדבר:

בשני הסיפורים מכונה העגל "עגל מסכה" (שמות לב, פסוקים ד, ח; דברים ט, פסוקים יב, טז; מלכים א' יד, ט; מלכים ב' יז, טז.

ההכרזות נוכח עגלי הזהב כמעט זהות בלשונן: "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" – דברי עם ישראל במדבר (שמות לב, ח), ו"הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" – דברי ירבעם (מלכים א' יב, כח [ואגב, שימו לבכם לדמיון הדברים אל הדיבר הראשון: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים…" – שמות כ, ב ודברים ה, ו]).

בסמוך לעגל נבנה מזבח (שמות לב, ה; מלכים א' יב, לב) ובמהלך החגיגה מעלים עליו עולות (שמות לב, ו; מלכים א' יב, לב).

כאהרן גם ירבעם משרת ככוהן (שמות לב, ב-ו; מלכים א' יב, לג; יג, א).

שמות שני בניו של ירבעם – נדב, המולך תחתיו; ואביה, שמת בילדותו (מלכים א' יד, פסוקים א, כ; טו, כה) – מעוררים את זכר שמות שני בניו הגדולים של אהרן שמתו בחטאם, נדב ואביהוא (ויקרא י, א-ב).

בזיקה שבין שני סיפורי העגל, זה של התורה וזה של ספר מלכים, חשו כבר חז"ל, ראו לדוגמה: "אמר רבי אושעיא: עד ירבעם היו ישראל יונקים מעגל אחד, מכאן ואילך משניים ושלושה עגלים" (תלמוד בבלי, סנהדרין קב ע"א).

נראה לומר כי אנשי מלכות ישראל הבינו ללבו של ירבעם וידעו כי מעשה העגלים אינו בגדר רפורמציה, כי אם רסטורציה, השבת עטרה ליושנה, חזרה אל המסורת שעל-פיה אכן הוקם העגל במדבר, אך לא כמעשה של מרי וחטא, אלא כביטוי של ייסוד הפולחן הישראלי, מסורת שמקבילה לבניין המשכן וכליו, שנעשו אף הם במדבר. ולא זו אף זו: דומה כי רוב הנביאים שפעלו במלכות ישראל אף הם לא סברו כי יש חטא בשילוב העגלים בפולחן, שהרי לא אליהו, הלוחם הגדול בבעל, אף לא תלמידו אלישע ועמם רוב רובם של נביאי ישראל, לא השמיעו קולם נגד העגלים. יוצא דופן הוא הנביא הושע, המבקר את עמו:

הושע ח

ד הֵם הִמְלִיכוּ וְלֹא מִמֶּנִּי הֵשִׂירוּ וְלֹא יָדָעְתִּי כַּסְפָּם וּזְהָבָם עָשׂוּ לָהֶם עֲצַבִּים לְמַעַן יִכָּרֵת. ה זָנַח עֶגְלֵךְ שֹׁמְרוֹן חָרָה אַפִּי בָּם עַד-מָתַי לֹא יוּכְלוּ נִקָּיֹן. ו כִּי מִיִּשְׂרָאֵל וְהוּא חָרָשׁ עָשָׂהוּ וְלֹא אֱלֹהִים הוּא כִּי-שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן.

ועוד: "ועתה יוסיפו לחטוא ויעשו להם מסכה מכספם כתבונם [= כתבנית] עצבים מעשה חרשים כלה, להם הם אומרים זובחי אדם [= בני אדם ה זובחים] עגלים ישקון" (יג, ב(. המשך הנבואה מעמת את חטא העגל ואת ההכרזה לפניו – "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" – עם שני הראשונים בעשרת הדיברות: "ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, ואלהים זולתי לא תדע ומושיע אין בלתי" (פסוק ד; השוו שמות כ, ב-ג: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים… לא יהיה לך אלהים אחרים על פני").

נראה אפוא כי ירבעם ונתיניו לא התכוונו לחטוא כלפי אלוהי ישראל, לא בעשיית העגלים ולא בהכרזה כי "הנה אלוהיך ישראל". דומה כי לא ראו בעגלים אלא סמל לנוכחות ה' אלוהי ישראל במקום, ואולי אף כן שעליו ניצבה האלוהות הבלתי-נראית. מבחינה זו נראה כי לא היה הבדל רב בין העגלים שבמקדשי ממלכת הצפון ובין הכרובים, אותן חיות מכונפות, מרכבת האל, שניצבו במקדש ירושלים (מלכים א' ו, כג-כח).

הכול הודו, כפי הנראה, כי ירבעם רק חידש מסורת קדמונית בהקימו את העגלים, אך התורה, שביקשה להבאיש את ריחו של ירבעם, עיצבה את מעשה העגל בשמות ל"ב כחטא של עבודת אלילים. מי שקורא עתה את מעשה ירבעם (הכתוב מתוך עוינות למלך המורד בבית דוד) לאורו של שמות ל"ב, מתרשם כי ירבעם חוזר להכעיס לחטוא בחטא הקדמון, הנורא בחטאי ימות המדבר. כמו כן סביר ביותר לומר כי בממלכת ישראל, שבה ראו בירבעם מעין "משה שני" (ראו להלן בפרק כד), הצביעו גם הצביעו על הקשר שבין עגל המדבר לעגליו של המלך, אך ציירו בצבעים שונים לחלוטין, חיוביים בהחלט, את מעשה העגל הראשון, היסוד והמניע למעשה ירבעם.

כבר צוין למעלה כי בשמות ל"ב אהרן הוא החוטא ואילו משה הוא הצדיק המכפר על העוון. אין להוציא מכלל אפשרות, עם זאת, כי במסורת שסופרה בממלכת ישראל, המשווה, כאמור, את ירבעם למשה, היה זה משה ולא אהרן אשר יצר את העגל, ומשה עשה מה שעשה לכבוד האלוהים ולא כפגיעה בו. מסורת שעל-פיה משה הוא אב בית כהונה בדן, אחד ממקדשי העגלים, נרמזת בשופטים יח, ל (ראו להלן, פרק יג). התפישה היהודאית, אשר הפרידה בין אבי הנביאים, משה, ובין בית הכהונה, בית אהרן, העדיפה לייחס את מעשה העגל, שראתה בו חטא, לאהרן, כדי לסלק כל זיקה בין משה ובין תפקיד הכהונה ומשפחת כהונה המשתלשלת ממנו.

לסיכום: המסורת שהחזיקו בה בני ממלכת הצפון ראתה בעגל הזהב, אשר הוקם בסיני, סמל לגיטימי לנוכחותו של אלוהי ישראל, ואל מסורת זו חזר ירבעם בבנותו עגלי זהב בבית-אל ובדן. כפולמוס כנגד ירבעם ומעשיו עוצב הסיפור בשמות ל"ב כצורתו המוכרת לנו, קרי, כסיפור של חטא ושל עבודת אלילים, אך למסורת העתיקה נמצא הד בנוסח המקורי של ספר ירמיה, כפי ששחזרנוהו לעיל. מתברר אפוא כי סיפור העגל, עיבודיו והדיו, הם עדות למתח שבין שתי הממלכות, האחיות-היריבות, ובין הדרכים השונות לעבודת אלוהי ישראל שנהגו בהן.

מידות האל

שמות לד

 ו וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל-פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהוָה יְהוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת. ז נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים.

פסוקים אלו נאמרו על ידי משה רבנו לאחר חטא העגל, בבקשתו שהאלהים יסלח לעם ישראל על החטא.

שלש עשרה מידות הרחמים, הידועות בכינוי י"ג מידות, הינן, לפי היהדות, "מידותיו" של אלוהים.

מידות אלו – שְׁלשָׁה עָשָׂר מִדַּיָא – מוזכרות בפיוט אחד מי יודע.

המסורת פירשה, כי בפסוקים אלו הוזכרו 13 מידות הרחמים של האל. ופירושים רבים ניתנו לחלוקה זו. החלוקה המקובלת היא:

(א) ה' (ב) ה'

(ג) אל (ד) רחום (ה) וחנון

(ו)ארך אפים (ז) ורב חסד (ח) ו(גם רב) אמת

(ט)נוצר חסד – לאלפים

(י)נושא עוון (יא) ו(גם נושא) פשע (יב) ו(גם נושא) חטאה

(יג)ונקה…

את כפילות המילה "ה'" מסביר התלמוד הבבלי (מסכת ראש השנה, דף יז:) בכך שהמידה הראשונה היא רחמיו על החוטא לפני החטא (אע"פ שגלוי לפניו שיחטא), והשניה היא רחמיו על החוטא אחרי החטא.

"ארך אפים" פירושו 'נושם עמוק' שאינו 'מתרגז' ומעניש מיד, אלא ממתין ומחכה לחוטא שיחזור בו ויתקן את דרכו.

משמעות "רב חסד ואמת": רב חסד – כלומר עושה חסד גדול, וכן רב אמת – כלומר עושה הרבה אמת (הכוונה לדין אמת). על מידת ה'אמת' חָלַק יונה הנביא בתפילתו ("כי עתה ידעתי כי אתה…") ומחליף אותה ב'ניחם על הרעה'. בכך הוא מחה על אי הצדק שבעולם. הוא נענה שמידת הרחמים הכרחית לקיום העולם. אף כאן בסיומה של אמירת שלש עשרה המידות, מחליפים את אמירת 'ונקה לא ינקה' באמירת 'ונקה…' בלבד. מוטיב זה – של חשיבות הרחמים לפני האמת הנו מרכזי בספרות הקבלה.

"נוצר חסד" – פירושו שומר חסד, כלומר נותן 'אשראי' של חסד – למרות שחטאו נגדו. לאלפים – לאלפי אנשים.

"נושא עוון ופשע וחטאה" – כלומר מוכן 'לשאת' ולסבול על גבו "עוון" – פעולה רעה, ו"פשע" – פעולה מכוונת בזדון, ו"חטאה" – פעולה 'המחטיאה את המטרה' בטעות או בהבנה לקויה.

סיום מידות הרחמים במילה "ונקה", בהתעלם מהמשך הפסוק "לא ינקה", מתבסס על מאמר התלמוד כי "מנקה הוא לשבים (בתשובה) ואינו מנקה לשאינם שבים"(מסכת שבועות, ל"ט, א'). לפי פרוש זה, רק המשך הפסוק אינו תיאור מידות הרחמים של ה', ועל כן אין אומרים אותו.

ישנה מחלוקת בין הפוסקים בעניין דרך מנייתם של שלוש-עשרה המידות, כלומר כולם מודים שיש שלוש-עשרה מידות אך חולקים בדבר מנייתם בהתאם למילים. במסורת התקבל כי את מידות הרחמים מזכירים בתפילה בזמן שמבקשים לעורר את רחמיו של אלוהים. נוהגים להזכיר אותן באמירת סליחות, ויש עדות הנוהגות להזכיר אותן בתפילת תחנון.

בתורת הקבלה, לי"ג המידות קדושה וכח רוחני רב, ועל כן, על האומר אותן להבין פירושן וכוונתן ולדקדק באמירתן.

על י"ג מידות כתב רבינו בחיי(רבנו בַּחְיֵי בן יוסף אִבְּן פַּ‏‏קוּדָה (בערך ד'תת"י, 1050 – ד'תת"פ 1120) היה רב ופילוסוף יהודי, מחבר חובות הלבבות, הוגה דעות ודיין יהודי שגדל וחי בעיר סרגוסה שבספרד המוסלמית בתור הזהב של יהדות ספרד. ספרו העיקרי, "תורת חובות הלבבות").

כמו כן פסק ר' יונה גירונדי כי "אסור להזכיר י"ג מידות שלא בכוונה" (שערי תשובה תקפ"א).

את קדושתן של י"ג מידות ניתן גם ללמוד מההלכה כי למתפלל ביחיד אסור לומר בתחנון את י"ג המידות, אלא אם כן קורא אותן בטעמיהן, וכך הוא כ"קורא בתורה" ולא כאומרן בתפילתו.

ניתן גם לעמוד על חשיבותן של י"ג מידות מנוסח התפילה שנוהגים לומר כהקדמה לאמירתן:

את מידות הרחמים מזכירים בתפילה בזמן שמבקשים לעורר את רחמיו של אלוהים.
מזכירים אותן בתפילת שחרית ומנחה בכל יום באמירת התחנון. בסליחות – בימי צום, וכן בתקופות שונות (בחודש אלול או סופו, בעשרת ימי תשובה ובימי בין המצרים), ובתפילות ימים נוראים.

בתפילות ימים נוראים, י"ג המידות מוזכרות בסיומה של כל תפילת עמידה, וכן כחלק מהתפילה. ביום כיפור הן מוזכרות כחלק מפיוטי הסליחות בתפילת המוסף, ונאמרים שלש עשרה פעמים בתפילת נעילה, בסיום יום הכיפורים.

סביב י"ג מידות נכתבו פיוטים רבים, הנאמרים בקהילות השונות עם הסליחות והתפילות.

רבי משה קורדובירו (רבי משה קוֹרְדוֹבֵירוֹ (רמ"ק, ה'רפ"ב – כ"ג בתמוז ה'ש"ל, 1522 – 1570), מחשובי מקובלי צפת במאה ה-16, מחבר ספרי קבלה ורבו של האר"י). בספרו תומר דבורה מרחיב על שלש עשרה המידות הנלמדות מהפסוקים:

מִי אֵל כָּמוֹךָ – נֹשא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ.
לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ – כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא.
יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ! יִכְבּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ!
– וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם!

תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, חֶסֶד – לְאַבְרָהָם.
אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם.

תהילים פו

 טו   וְאַתָּה אֲדֹנָי אֵל-רַחוּם וְחַנּוּן    אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת.

ראש–השנה יז ע"ב: ויעבור ה' על פניו ויקרא א"ר יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה אל רחום וחנון אמר רב יהודה ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם.