פרשת כי תישא – מאמר ראשון

פרשת השבוע – כי תשא (שמות ל, יא – לד)

השבוע שבין יד – כ באדר ה'תשס"ט, 28 בפברואר – 6 במרס 2010).

מפטירים במעשה אליהו הנביא ונביאי הבעל, בספר מלכים א פרק ט"ו. פרשת כי תשא נקראת בשבת בה חל שושן פורים ובערים מוקפות חומה קוראים את הפטרת פורים.

עגל הזהב

שמות לב

א וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.  ב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי.  ג וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן.  ד וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  ה וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהוָה מָחָר.  ו וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.  {פ}

מדרש תנחומא לשמות, סימן יט: וירא העם כי בושש משה, בא שש שעות. נתכנסו ארבעים אלף שעלו עם ישראל ושני חרטומי מצרים עמהם, ושמותם יונו"ס ויומברו"ס, שהיו עושין לפני פרעה כל אותם כשפים, כמו שכתוב, ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם (שמות ז יא). ונקהלו כלם על אהרן, שנאמר, ויקהל העם על אהרן ויאמר וגו', שמשה שוב אינו יורד כבר. ואותו היום יום ארבעים היה בשש שעות ביום. אמרו להם אהרן וחור, עכשיו יורד מן ההר, לא השגיחו. ויש אומרים, שעמד שטן והראה להם דמות מטתו מן ההר, ממה שאמרו, כי זה משה האיש. מיד עמד חור וגער בהם. עמדו עליו והרגוהו. כשראה אהרן כך, נתירא והתחיל מעסיקן בדברים, והם אומרים לו, קום עשה לנו אלהים. והכל גלוי לפני מי שאמר והיה העולם מה הם מבקשים. אמר להם אהרן, פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם. אמר אהרן להם דבר קשה, שהנשים מתעכבות בו, שהם ראו כל הנסים והגבורות שעשה הקדוש ברוך הוא במצרים ובים ובסיני. הלכו אצל הנשים. עמדו עליהם. ואמרו, חס ושלום שנכפור בהקדוש ברוך הוא שעשה לנו כל הנסים וגבורות האלו ונעשה עבודה זרה. כיון שלא שמעו להם, מה כתיב, ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב. אשר באזני נשיהם לא נאמר, אלא אשר באזניהם. אמר רבי ירמיה, כשהביאו הנזמים, תלה אהרן עיניו לשמים ואמר, אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים (תהל' קכג א), אתה יודע את כל המחשבות, שבעל כרחי אני עושה. השליך לאש ובאו החרטומים ועשו בחרטומיהם. ויש אומרים, שמיכה היה שנתמכמך בבנין, מה שהציל משה מן הלבנים. נטל הלוח שכתב עליו משה, עלה שור, כשהעלה ארונו של יוסף. השליכו לתוך הכור בין הנזמים, ויצא העגל גועה כשהוא מקרטע. התחילו אומרים, אלה אלהיך ישראל. פתחו מלאכי השרת ואמרו, שכחו אל מושיעם עושה גדולות במצרים (שם קו כא). מה עשה אהרן. אמר ידחה הדבר עד למחר, שנאמר, ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר. ורוח הקודש צוחת, מהרו שכחו מעשיו (שם שם יב). אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה, על ידי יצר הרע חטאתם. לעתיד, אני עוקרו מכם, שנאמר, והסירותי את לב האבן מבשרכם (יחזקאל לו כו):

הזוהר הק' [חלק ב', קצ"ב] ומשכו מכשפי הערב רב ב' רוחות ביחד, אחד מהזכר {הקלי'פה שהיא ס"מ} ואחד מן הנוקבא [הקל'פה שהיא הלילית]. הזכר התלבש בצורה שור והנוקבא התלבשה בצורת חמור ושניהם היו כלולים בעגל כאחד: למה שני צורות האלה? השור -לפי שהס"מ בהיותו למעלה היה בצורת אדם ונקרא אדם בליעל איש און, וכשירד למטה לבושו הראשון היה שור שהוא המזיק הראשון מארבעה אבות נזיקין, וכן הטס שבו שמות הקודש שכתב משרע"ה לעלות ארונו של יוסף היה כתוב עליו "עלה שור" ועל כן נוצר דמות שור.

וחמור למה? בגלל שאלו מכשפי מצרים כתוב בהם "אשר בשר חמורים בשרם" [יחז' כ"ג, כ'], וקלי'פה זו מושרשת באומת מצרים ועל כן לפי שבעגל היה ממשות של רוחות טמאות מזכר ונקבה של הקלי', כל אלו מישראל שמתו מהמים המאררים שנתן להם משה לשתות מתו כיון שהתחברו עם הערב רב בהרהור לבם שהאמינו שהעגל הוא ח"ו אלהות, והוא הרהור בע"ז שפוגם גם שמחשבה כמו שמפרשים חז"ל "למען תפש את בית ישראל בלבם [שם י"ד, ה'] ובגלל שהיו שני דיוקנים של שור ושל חמור לכן כתוב "אלה אלהיך ישראל", ולא כתוב "זה", אלא "אלה" כי שני רוחות היו כאחד, "אשר העלוך מארץ מצרים" – העלוך ולא העלך.

הערב רב וראשי מכשפיהם שהיו במצרים במיוחד בני בלעם, יונוס ויומבורוס, שהיו עע"ז והיו עובדי טלאים ומשתחוים לשה {כמ"ש משה לפרעה ,כי תועבת מצרים  נזבח לה'" ותרגם יונתן "הרי כבשים שהם אלילי מצרים  מהם ניקח ונקריב לפני ה'} וכשראו שהקב"ה פגע בכל אלילי מצרים ולא עמדו לפניו, הגיסו כיון שמזל טלה נפגע ישתמשו במזל שאחריו בגלגל המזלות והוא מזל שור!

יהודה הלוי, ספר הכוזרי, א צז: [בני ישראל היו] ממתינים למשה, ובושש מהם ארבעים יום והוא לא לקח צידה ולא נפרד מהם אלא על מנת שישוב ליומו, אז גברה המחשבה הרעה על קצת ההמון והתחילו העם להיחלק מחלקות ומרבים העצות והמחשבות, עד שנצטרכו מהם אנשים לבקש נעבד מורגש, יכוונו נגדו משאר האומות, מבלי שישכחו באלוהות מוציאם ממצרים … ולא היה העוון ההוא יציאה מכלל עבודת מוציאם ממצרים, אך הוא מרי לקצת מצוותיו, כי הוא יתברך הזהיר מן הצורות והם עשו צורה, והיה להם להמתין שלא יקבעו לעצמם דבר שיקבילוהו ויימשכו אחריו ומזבח וקרבנות.

ראב"ע: חלילה חלילה שעשה אהרן עבודה זרה, גם ישראל לא בקשו עבודה זרה. רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פירש. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני, ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד. גם הוא לא ידע. כי ה' אמר לו: עלה אלי ההרה ושב שם עד שאתן לך לוחות הברית … בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם וכן עשו כאשר צום … לא בקשו רק אשר ילך לפניהם ולכבוד השם עשיתיו. רק בעבור שישראל היו מעורבים עם ערב רב … וחשבו מעטים מישראל שהייתה עבודה זרה והביאו זבחים והשתחוו לו ואמרו "אלה אלוהיך ישראל". ואל תתמה בעבור שהכתוב אומר כי שחת עמך סרו מהר. כי לא כתוב כל עמך. הלא תראה כי לא מעל בחרם רק עכן לבדו, והנה כתוב: "חטא ישראל גם עברו גם גנבו גם כחשו גם שמו בכליהם". והנה כל עובדי העגל לשם עבודה זרה שאמרו: "אלה אלהיך ישראל" או היתה כן במחשבתם לא היו רק שלשת אלפים. והנה הם חצי עשירית עשירית המחנה.

 אהוד בנאי / עגל הזהב

אנחנו כאן בלב מדבר

צמאים למים חיים

ואתה על ראש ההר

מעל העננים

אין תשובות

אין סימן

כל כך הרבה ימים

במעגל סגור מסתובבים

סביב עגל הזהב

אין מי שיכה הסלע

מי יתן כיוון

באפלה כאן נלחמים על כל פרור

סביב עגל הזהב

הוא לא יורד מראש ההר

לא הוא לא יורד אל העם

הם יוצאים במחול טרוף

ושוכחים את עצמם

רוקדים סביב עגל הזהב

סביב עגל הזהב

מתחננים אליו

אל נא תעזוב אותנו עכשיו

היה לנו לאב

עדר נעזב

רוקד סביבו

קורא אליו לשווא

עגל הזהב

משא ומתן: אלהים – משה

שמות לב

ז וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה  לֶךְ-רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  ח סָרוּ מַהֵר מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה  רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא.  י וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל.  יא וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה.  יב לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ.  יג זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם.  יד וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ.  {פ}

המשחק בין אלהים למשה: כל אחד מהם מעביר את הכדור למחנה של היריב.

בבלי ברכות דף לב: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, רד מגדולתך! כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו ישראל חטאו – אתה למה לי?

שְׁמוֹת רַבָּה, פָּרָשָה מ"ג, סִימָן ו':

לְאַחַר שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת מַעֲשֵׂה עֵגֶל הַזָּהָב,
עָמַד מֹשֶׁה וּפִיֵּס אֶת הָאֱלֹהִים.
אָמַר מֹשֶׁה: רִבּוֹן הָעוֹלָם, עָשׂוּ לְךָ סִיּוּעַ  וְאַתָּה כּוֹעֵס עֲלֵיהֶם.
הָעֵגֶל הַזֶּה שֶׁעָשׂוּ יִהְיֶה מְסַיֶעֲךָ
אַתָּה מַזְרִיחַ אֶת הַחַמָּה  – וְהוּא מַזְרִיחַ אֶת הַלְּבָנָה
אַתָּה מַזְרִיחַ אֶת הַכּוֹכָבִים –  וְהוּא מַזְרִיחַ אֶת הַמַּזָּלוֹת,
אַתָּה מוֹרִיד אֶת הַטַּל  –  וְהוּא מֵשִׁיב רוּחוֹת,
אַתָּה מוֹרִיד גְּשָׁמִים  –  וְהוּא מְגַדֵּל צְמָחִים.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
מֹשֶׁה, אַף אַתָּה טוֹעֶה כְּמוֹתָם. וַהֲלֹא הָעֵגֶל הַזֶּה, אֵין בּוֹ מַמָּשׁ, אֵין הוּא יָכֹל לַעֲשׂוֹת דָּבָר.
אָמַר לוֹ מֹשֶׁה: אִם כֵּן, לָמָּה אַתָּה כּוֹעֵס עַל בָּנֶיךָ אִם עָשׂוּ דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ כְּלוּם?
רש"י: ראו כי רעה נגד פניכם (שמות י, י, פרעה מזהיר את משה מהיציאה) – ומדרש אגדה שמעתי: כוכב אחד יש ושמו רעה. אמר להם פרעה רואה אני באיצטגנינות שלי אותו כוכב עולה לקראתכם במדבר, והוא סימן דם והריגה. וכשחטאו ישראל בעגל וביקש הקב"ה להרגם אמר משה בתפילתו למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם, זו היא שאמר להם כי רעה נגד פניכם.

העונש

שמות לב

טו וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן-הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ  לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים.  טז וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל-הַלֻּחֹת.  יז וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת-קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל-מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה.  יח וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ.  יט וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר.  כ וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר-דָּק וַיִּזֶר עַל-פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  כא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן מֶה-עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה  כִּי-הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה.  כב וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל-יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-הָעָם כִּי בְרָע הוּא.  כג וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ  כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.  כד וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ-לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה.  כה וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא  כִּי-פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם.  כו וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַיהוָה אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל-בְּנֵי לֵוִי.  כז וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ עַל-יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ.  כח וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ.  כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיהוָה כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה.  ל וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל-יְהוָה אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם.  לא וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר  אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב.  לב וְעַתָּה אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם-אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ.  לג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה  מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי.  לד וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת-הָעָם אֶל אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם.  לה וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת-הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן.  {ס}

כ וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר-דָּק וַיִּזֶר עַל-פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

רש"י: וישק את בני ישראל – נתכוון לבדקן כסוטות.

במדבר ה

כו וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן-הַמִּנְחָה אֶת-אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת-הָאִשָּׁה אֶת-הַמָּיִם.  כז וְהִשְׁקָהּ אֶת-הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם-נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ.

מַתָּי כו

26 וַיְהִי בְּאָכְלָם וַיִּקַּח יֵשׁוּעַ אֶת־הַלֶּחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּפְרֹס וַיִּתֵּן לַתַּלְמִידִים וַיֹּאמַר קְחוּ וְאִכְלוּ זֶה הוּא גּוּפִי׃ 27 וַיִּקַּח אֶת־הַכּוֹס וַיְבָרֶךְ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאמַר שְׁתוּ מִמֶּנָּה כֻּלְּכֶם׃ 28 כִּי זֶה הוּא דָּמִי דַּם־הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים׃

פרקי דרבי אליעזר, מד: והיה משקה את ישראל וכל מי שנשק את העגל היו שפתותיו נתפשות מהזהב, ושבט לוי היו הורגים אותו עד שנפלו מישראל כשלושת אלפי איש.

וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם

גזרות שנת ד'תתנ"ו לרבי שלמה בירבי שמשון: וצעקו והשמיעו צעקה גדולה ומרה, ולא ענם אביהם וסתם תפילתם ויסך בענן לו מעבור תפילתם וימאס אהלם ויסירם מעל פניו, כי היתה גזירה מלפניו מ"ביום פקדי". וזה הדור הוא נבחר לפניו להיות לו למנה, כי היה בהם כוח וגבורה לעמוד בהיכלו ולעשות דברו ולקדש שמו הגדול בעולמו.

גזרות אלחאכם בתור זכר למעשה העגל: אלחאבם, אמאם (שליט) פאטמי (שיעי) של מצרים במאה ה-11, אכף את תנאי עֻמַר (תנאי השפלה) על היהודים ועל הנוצרים. על היהודים ציווה לשאת על צווארם גזע עץ כבד בצאתם לרחוב, "זכר למעשה העגל".

הפגישה

שמות לג

יז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה גַּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה  כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם.  יח וַיֹּאמַר  הַרְאֵנִי נָא אֶת-כְּבֹדֶךָ.  יט וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל-טוּבִי עַל-פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם.  כ וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי  כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.  כא וַיֹּאמֶר יְהוָה הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל-הַצּוּר.  כב וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד-עָבְרִי.  כג וַהֲסִרֹתִי אֶת-כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.  {פ}

מנחות לב, ב: אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: מלמד שהראה לו הקב"ה למשה קשר של תפילין (קשר של תפילין מאחורי העורף, והקב"ה מניח תפילין).

  מדרש פיוט, מאת: עידן בנימין

בפרשת כי תשא (פרק ל"ג) מבקש משה לראות את כבוד השם ונתקל בסירוב: "ויאמר אלוהים… והסרתי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו".

ומכאן והלאה אסתפק ברמיזות,                    בעיקר מכיוון שלא מצאתי מילים ראויות.

אולי תורת משה אינה תורת אלוהים,              משה אף לא זכה לראות אותם חוקים.

כבודו לא נגלה אליו,                                   אלא רק אחוריו.

וגם אם אלו החוקים שמשה נתנם,                 לא נדע אלוהים- דרכם.

אולי נוכל לזכות לחלק ממחשבות משה,          בתורה שבכתב וזו שבעל פה.

נקראת התורה על שם משה בן אמרם,           תכיל היא רק חלק מהאלוהי אברהם.

גם משה לא זכה לדעת איך מונהג היקום,        זכה הוא רק לרמזים וזכות קיום.

נראה שתורת משה אינה תורת אלוהים,          אך נותנת היא מבטים חטופים.

 ניסיון נוסף

שמות לד

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל-הַלֻּחֹת אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ.  ב וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל-הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל-רֹאשׁ הָהָר.  ג וְאִישׁ לֹא-יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם-אִישׁ אַל-יֵרָא בְּכָל-הָהָר גַּם-הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל-יִרְעוּ אֶל-מוּל הָהָר הַהוּא.  ד וַיִּפְסֹל שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל-הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְהוָה.  ו וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל-פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהוָה יְהוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת.  ז נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים.  ח וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.  ט וַיֹּאמֶר אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ-נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ  כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ.

מדרש [שמות רבה מ"ג, א']: למה הדבר דומה? למלך ששלח לקדש לו אשה ושלח הכתב עם סרסור: הלך הסרסור לעשות שליחותו וקלקלה האשה עם אחר. הסרסור שהיה נקי באמונתו למלך. מה עשה? נטל את כתובתה מה שנתן לו המלך לקדשה, וקרעה. אמר, מוטב שתדון כפנויה ולא כאשת איש. כך עשה משה, כיון שעשו ישראל אותו מעשה, נטל את הלוחות ושברן, כלומר שאילו היו רואים ישראל  את הלוחות ומה כתוב בהן והיו יודעים מה עונשן, לא חטאו. ועכשיו משלא ראו אותם הרי כאילו לא באו לידם ולא נתחייבו. ועוד אמר משה, מוטב נידונים כשוגגין ואל יהו מזידים. למה? שהיה כתוב בלוחות "אנכי ה' אלריך…לא יהיה לך אלקים אחרים…לא תעבדם". ועונשו אצלו, זובח לאלקים יחרם", "ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית". אמר רבי אסי אין דור ודור בישראל שאינו נוטל בתוך פורעניות עוונות דורו שלנו גם אוקיא מידה קטנה ממעשה עגל שנאמר ביום פקדתי אפקוד" – בכל יום ויום.

מידות האל

וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.

מידות הרחמים, הידועות בכינוי י"ג מידות, הינן, לפי היהדות, "מידותיו" של אלוהים. מידות אלו – שְׁלשָׁה עָשָׂר מִדַּיָא – מוזכרות בפיוט אחד מי יודע.

המסורת פירשה, כי בפסוקים אלו הוזכרו 13 מידות הרחמים של האל. ופירושים רבים ניתנו לחלוקה זו. החלוקה המקובלת היא: ה'. ה'. אל. רחום. חנון. ארך אפים. ורב חסד. ו(רב) אמת. נוצר חסד לאלפים. נושא עוון. (נושא) [ו]פשע. (נושא) [ו]חטאה. ונקה.

את כפילות המילה "ה'" מסביר התלמוד בכך שה' אחד הוא הנהגתו לפני החטא, והשני הוא הנהגתו אחרי החטא. כמו כן, סיום מידות הרחמים במילה "ונקה", בהתעלם מהמשך הפסוק "לא ינקה", מתבסס על פרשנות התלמוד כי "מנקה הוא לשבים (בתשובה) ואינו מנקה לשאינם שבים". לפיכך סיום הפסוק מהמילים "לא ינקה הן כבר מידות שאינן של רחמים. ישנה מחלוקת בין הפוסקים בעניין דרך מנייתם של שלוש-עשרה המידות, כלומר כולם מודים שיש שלוש-עשרה מידות אך חולקים בדבר מנייתם בהתאם למילים. במסורת התקבל כי את מידות הרחמים מזכירים בתפילה בזמן שמבקשים לעורר את רחמיו של אלוהים. נוהגים להזכיר אותן באמירת סליחות, ויש עדות הנוהגות להזכיר אותן בתפילת תחנון. על חשיבותן אפשר לעמוד מנוסח התפילה שנוהגים לומר כהקדמה לאמירתן:

"אל, הורית לנו לומר שלוש עשרה, וזכור לנו היום ברית שלוש עשרה. כהודעת לענו מקדם (משה רבנו) כמו שכתוב, וירד ה' בענן ויתייצב עמו שם, ויקרא בשם ה', ושם נאמר: ויעבר ה' על פניו ויקרא: ה' ה' אל…"

תהילים פו

 טו   וְאַתָּה אֲדֹנָי אֵל-רַחוּם וְחַנּוּן    אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת.

ראשהשנה יז ע"ב: ויעבור ה' על פניו ויקרא א"ר יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה אל רחום וחנון אמר רב יהודה ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם.

שמות לד

כז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה כְּתָב-לְךָ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה  כִּי עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת-יִשְׂרָאֵל.  כח וַיְהִי-שָׁם עִם-יְהוָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל-הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים.  כט וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא-יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ.  ל וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו.  לא וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל-הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם.  לב וְאַחֲרֵי-כֵן נִגְּשׁוּ כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל-אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אִתּוֹ בְּהַר סִינָי.  לג וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל-פָּנָיו מַסְוֶה.  לד וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת-הַמַּסְוֶה עַד-צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה.  לה וְרָאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת-הַמַּסְוֶה עַל-פָּנָיו עַד-בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ.  {ס}

הקרניים של משה

משה המקבל את לוחות הברית , מתואר בציורים רבים עם קרניים לראשו.

פסלו של מיכלאנג'לו (משנת 1542, בכנסיה פטרוס אין וינקולי ברומא) הוא הדוגמא הידועה ביותר. מקור התיאור של משה עם קרניים, הוא בפרשנות עתיקה של המילים "קָרַן עוֹר פָּנָיו". צירוף מילים זה חוזר שלוש פעמים בזה אחר זה, בספר שמות פרק לד: "(כט) וַיְהִי בְּרֶדֶת משֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד משֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ: (ל) וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת משֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו: (לה) וְרָאוּ בְנֵי יִשְרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶה".
עקילס, בתרגומו היווני לתורה (המאה השנייה לספירה), ובעקבותיו הירונימוס בתרגומו הלטיני לתורה (הוולגטה, המאה הרביעית לספירה), הבינו את הפועל "קרן" כנגזר של שם העצם "קרן", ולפיכך, בתרגומים אלו משתמע כי משה היה בעל קרניים. הם בססו את תרגומם על פסוקים במקרא בהם שם העצם "קרן" הוא מטפורה לכוח, "שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד" (תהילים קלב 17). כך גם בתיאור צדקיה בן כנענה שעשה לו "קַרְנֵי בַרְזֶל" (מלכים א כב 11) כעידוד ליציאה למלחמה בארם. דעה פרשנית זו נתמכת גם על ידי המסורת ההלניסטית, בה אלכסנדר מוקדון והמלכים הסלווקים הוצגו כבעלי קרניים.

רשב"ם התנגד לתיאור משה כבעל קרניים, ואמר שהמילים "קָרַן עוֹר פָּנָיו" הן במשמעות "הוד". ראב"ע ופרשנים אחרים מבינים כי "קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶה" הוא תיאור של קרני אור שזרחו מפניו של משה. ניתן להבין כי זהו האור האלוהי שדבק במשה כאשר שהה במחיצת אלוהים. כך מתאר חבקוק הנביא את קרני האור הנוגהים עם הופעת אלוהים: "אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא… (ד) וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ" (ג 3-4). הצירוף "אור-פנים" המיוחס לאלוהים, רווח במקרא, "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ" (במדבר ו 25), "הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה" (תהילים פ 4 ).
משה עם קרניים של בעל חיים לראשו מופיע באמנות לראשונה במאה ה-11 . מאז נחלקים האמנים בתיאור פרט זה אצל משה. יש שמציירים או מפסלים אותו עם קרניים של ממש (מיכלאנג'לו), יש שעידנו את התיאור והם מציירים את משה עם שתי קווצות שער זקופות כקרניים (רמברנדט), ויש המציירים אותו עם שתי קרני אור היוצאות מראשו (דורה, שגאל). לעומתם יש אמנים רבים המציירים את משה ללא כל קרניים (ליליאן).
למרות שהקרניים בראשו של משה "דבקו" בו בשל טעות בהבנה ובתרגום הכתובים מעברית ליוונית וללטינית, הן נתקבעו במהלך הדורות כאטריבוט של משה. הקרניים הן האיפיון הפיזי המתקשר לדמותו, והן סימן ההיכר שלו, כשם שלוחות הברית הן האטריבוט של משה

מבין חוקרי המקרא מחזיק בדעה זו א. יירקו (חוקר גרמני מראשית המאה ה-20) בפירושו לס' שמות ובמאמר מיוחד שפרסם לאחרונה. הוא משווה את "קרני משה" לקרנים שבפסלי האלילים בעולם העתיק שסימלו את כחם וגבורתם.

פירוש ריאליסטי, אולם שונה, מביא חיוי הבלכי (חיוי – שם פרסי; הבלכי – מהעיר בלך. חי במחצית השניה. של המאה התשיעית. ספרו "מאתים טענות" נגד היהדות אבד, הוא ידוע בחלקו מהתשובות שהשיב סעדיה גאון לכל טענותיו חיוי הבלכי נקרא בכתבי גאוני בבל "הכלבי", על שום שכתב דברי מינות. ספרו אשר נגדו יצא רב סעדיה גאון, נכתב בערך בשנת 870).

 בעבור שמשה לא אכל לכם ולא שתה מים ארבעים יום וארבעים לילה בהיותו עם ה' בהר סיני, שבו פניו יבשים כמו הקרן… וייראו מגשת אליו, מפני שהיו פניו מכוערות..

הראב"ע : ד"ה ומלת קרן: ישתחקו עצמות חוי הפושע, שאמר כי בעבור שלא אכל לחם, שבו פני משה יבשות כמו הקרן. וטעם "וייראו" (שמות לד ל), מפני שהיו פניו מכוערות. ואיך לא פקח זה המקולל את עיניו, כי לא יירא האדם לגשת אל האדם רק בעבור דבר פלא שנתחדש בו, שלא ראה כמוהו. ואין אדם שלא ראה פני המת, ולא יירא מגשת אליו. ועוד, אילו היה ככה, למה לא היה תמיד המסוה על פניו, ולמה היה מסיר אותו תמיד בדברו עם ישראל. והלוא ראה, כי בהיותו בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס לחֹה, ואף כי כאשר היה בן שמונים.

השאר תגובה