פרשת יתרו – מאמר שני
פרשת השבוע – יתרו (שמות יח – כ)
השבוע שבין יא בשבט – יז בשבט ה'תשע"א (16 בינואר – 22 בינואר 2011)
ההפטרה בספר ישעיהו מפרק ו' פסוק א עד פרק ז' פסוק ו'.
ההפטרה – הקדשת נביא
בתנ"ך, הקדשה לנבואה (או נבואת הקדשה) הוא המעמד שבו מוטלת על נביא השליחות אל עם ישראל.
נביאים שונים התנהגו באופן שונה כאשר הוקדשו לנבואה. יש נביאים שהתנגדו להקדשה: כך למשל משה רבנו התווכח באריכות עם אלוהים כאשר הוטלה עליו השליחות, טען כי לא איש דברים הוא וביקש "בִּי אֲדֹנָי, שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שמות ד', יג); או ירמיהו הטוען, כאשר ה' מודיע לו שנבחר להיות נביא, כי "הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי" (ירמיהו א, ו). ולעומתם ישעיהו, התנדב לקבל עליו את הנבואה מרצונו: כאשר שמע (בחזון הנבואה) את ה' שואל "אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ?" עונה מיד: "הִנְנִי שְׁלָחֵנִי" (ישעיהו ו', ח). אצל נביאים אחרים שהמקרא מתאר את הקדשתם לנבואה, כמו שמואל ויחזקאל, לא מתוארת תגובתם.
לעתים מתלווה להקדשה לנבואה מעשה סמלי המרמז על השליחות המוטלת על הנביא. ירמיהו מתאר: "וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי, וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ" (א', ט). יחזקאל נצטווה לאכול מגילה שהיו כתובים בה דברי קינה, כסמל לנבואות התוכחה שהוא עתיד להשמיע לעם ישראל, ולאחר שאכל אותה "וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק" (יחזקאל ג', ג).
בהקדשה לנבואה נאמרים לנביא דברי חיזוק ועידוד לקראת העימותים הצפויים לו עם העם. ליחזקאל נאמר: "הִנֵּה נָתַתִּי אֶת-פָּנֶיךָ חֲזָקִים לְעֻמַּת פְּנֵיהֶם, וְאֶת-מִצְחֲךָ חָזָק לְעֻמַּת מִצְחָם. כְּשָׁמִיר חָזָק מִצֹּר נָתַתִּי מִצְחֶךָ; לֹא-תִירָא אוֹתָם וְלֹא-תֵחַת מִפְּנֵיהֶם, כִּי בֵּית-מְרִי הֵמָּה" (יחזקאל ג', ח-ט). למשה רבנו ניתנו במעמד ההקדשה (הוא מעמד הסנה הבוער) אותות מיוחדים שיסייעו לו לשכנע את העם בנבואתו. בתפיסת חז"ל וחכמי ימי הביניים, ההקדשה לנבואה היא סיומו של תהליך ארוך של עבודה רוחנית. לפי המתואר בתלמוד ובספר "משנה תורה" לרמב"ם, הנבואה התאפשרה רק למי שהשלים עצמו מבחינה רוחנית. לפי תפיסה זו, משה רבנו הוכשר לנבואה בשנים שהיה בבית פרעה. בתנ"ך עצמו כמעט אין תיאורים של הכשרה כזו. יש תיאורים של "בני נביאים" ושל תלמידים של נביאים, אולם בדרך כלל לא מתואר כיצד התלמידים הללו הגיעו למדרגת נביאים בעצמם. חריג מבחינה זו הוא אלישע, שהיה תלמידו של אליהו וירש את נבואתו לאחר שאליהו עלה בסערה השמימה. אצל ירמיהו כתוב בפירוש שהוא הוקדש לנבואה עוד מבטן אמו, בניגוד לתפיסת חז"ל שהנבואה היא תוצאה של עלייה רוחנית ממושכת.
שארית הפליטה – כור המצרף
ישעיהו ו
א בִּשְׁנַת-מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת-אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת-הַהֵיכָל. ב שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף. ג וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת מְלֹא כָל-הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. ד וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן. ה וָאֹמַר אוֹי-לִי כִי-נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא-שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם-טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת-הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי. ו וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן-הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ. ז וַיַּגַּע עַל-פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל-שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר. ח וָאֶשְׁמַע אֶת-קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר אֶת-מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ-לָנוּ וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי. ט וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל-תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל-תֵּדָעוּ. י הַשְׁמֵן לֵב-הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן-יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ. יא וָאֹמַר עַד-מָתַי אֲדֹנָי וַיֹּאמֶר עַד אֲשֶׁר אִם-שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה. יב וְרִחַק יְהוָה אֶת-הָאָדָם וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. יג וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ. {פ}
הבשורה על-פי מתי פרק יג
10 ויגשו אליו התלמידים ויאמרו למה זה במשלים תדבר אליהם: 11 ויען ויאמר כי לכם נתן לדעת את-סודות מלכות השמים ולהם לא נתן: 12 כי מי שיש-לו נתן ינתן לו ויעדיף ומי שאין לו גם מה-שיש-לו ינטל ממנו: 13 על-כן במשלים אדבר אליהם כי בראתם לא יראו ובשמעם לא ישמעו אף-לא יבינו: 14 ותקים בהם נבואת ישעיהו האמרת שמעו שמוע ואל-תבינו וראו ראו ואל-תדעו: 15 כי השמן לב-העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן-יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו: 16 ואתם אשרי עיניכם כי תראינה ואזניכם כי תשמענה: 17 כי-אמן אמר אני לכם נביאים וצדיקים רבים נכספו לראת את אשר אתם ראים ולא ראו ולשמע את אשר אתם שמעים ולא שמעו:
תשובת הרמב"ם, ב"יד החזקה", הלכות תשובה ו. ג: ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת, שיהא פרעון זה החוטא על חטאים שעשה ברצונו ומדעתו, שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שעשה. הוא שהקב"ה אומר ע"י ישעיהו "השמן לב העם הזה ועיניו הכבד ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה עיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו (ישעיהו ו', י). וכן הוא אומר "ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא" (דה"ב ל"ו, טז). כלומר, חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחיבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא. לפיכך כתוב בתורה "ואני חזקתי את לב פרעה" (שמות י"ד, ד) לפי שחטא מעצמו תחילה …נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו. לפיכך חזק הקב"ה את לבו. ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה? וכבר אמר לו הקב"ה אין אתה משלח ! …כדי להודיע לבאי עולם שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא אינו יכל לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו. ישעיהו מזדעזע מהעונש הכבד ואומר "עד מתי ה'"? שהרי העם לא יוכל לשוב גם לאחר שיקבל סדרה של עונשים, הוא לא יפנים את הלקח ולא ישנה את דרכו למרות האסון המתקרב, שהרי כדברי הרמב"ם: "מונעין ממנו תשובה", האם אין מוצא? אולי לא נעים להודות, אבל לאותו דור אין. סופו של תהליך, כדבר ה' "עד אשר שאו ערים מאין יושב", כלומר, חורבן! ומה בדבר בחירה חופשית ואפשרות תשובה? לדברי הרמב"ם לעיל, אמנם הבחירה החופשית היא יסוד מוסד ביהדות, אך לכל כלל יש יוצאים מן הכלל, וזה אחד מהם. אך מנין לקח זאת הרמב"ם? שכן את הפסוקים אפשר לפרש גם בדרכים אחרות. דומה שהרמב"ם למד זאת מסברא ומדברי חז"ל. הסברה היא שלעתים, לאחר הזדמנויות חוזרות ונשנות של בחירה חופשית שאינה מנוצלת – דינו של החוטא לשלול ממנו את זכות הבחירה, סוג זה של הנהגה הוא "מידה כנגד מידה. הקב"ה מתרה ומזהיר, נותן לאדם ולעם הרבה אפשרויות לשוב. אם שב – מה טוב. אך משלא ניצל את האפשרויות, ואף בז להם, העליב את הנביאים ותעתע בהם – הוא עצמו סתם חטא בדיוק בחסימת דרכי התשובה שניתנו לו. לעתים העם עשה עצמו כאילו שב אבל לא באמת ובלב שלם, או לתקופה קצרה יחסית, כפי שהיה גם בימי השופטים וכסיכומו הנפלא של הפסוק בדברי-הימים המובא לעיל.
מקור הרמב"ם בדברי חז"ל: "האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב – אין מספיקין בידו לעשות תשובה" (יומא פ"ה ע"ב). מי שניצל את התשובה כדי לשוב רק למראית עין כדי להינצל מפורענות קרובה, אבל בדעתו להמשיך לחטוא, אין עוד דרך תשובה עבורו. התשובה הפכה בידו למכשיר לחטוא.
אסון המסוקים – בדברי ישעיהו?
ישעיהו ז
א וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן-יוֹתָם בֶּן-עֻזִּיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עָלָה רְצִין מֶלֶךְ-אֲרָם וּפֶקַח בֶּן-רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה עָלֶיהָ וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ. ב וַיֻּגַּד לְבֵית דָּוִד לֵאמֹר נָחָה אֲרָם עַל-אֶפְרָיִם וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ כְּנוֹעַ עֲצֵי-יַעַר מִפְּנֵי-רוּחַ. {ס} ג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-יְשַׁעְיָהוּ צֵא-נָא לִקְרַאת אָחָז אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ אֶל-קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֶל-מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס. ד וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל-תִּירָא וּלְבָבְךָ אַל-יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה בָּחֳרִי-אַף רְצִין וַאֲרָם וּבֶן-רְמַלְיָהוּ. ה יַעַן כִּי-יָעַץ עָלֶיךָ אֲרָם רָעָה אֶפְרַיִם וּבֶן-רְמַלְיָהוּ לֵאמֹר. ו נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ אֵת בֶּן-טָבְאַל. {פ}
הפרשה – יתרו
שמות יח
א וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי-הוֹצִיא יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. ב וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת-צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ. ג וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. ד וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי-אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה. ה וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל-מֹשֶׁה אֶל-הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר-הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים. ו וַיֹּאמֶר אֶל-מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ. ז וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק-לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ-לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה. ח וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם יְהוָה. ט וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל-הַטּוֹבָה אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם. י וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת-הָעָם מִתַּחַת יַד-מִצְרָיִם. יא עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-גָדוֹל יְהוָה מִכָּל-הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם.
על רקע הערפול שיש בכתובים לגבי שמו של יתרו קובע המדרש כי ליתרו שבעה שמות: יתר, יתרו, חובב, רעואל, חבר, פוטיאל ו-קיני . פרט לכך משבחים חז"ל בדרך כלל את יתרו כי למרות שעבד כל עבודה זרה שהייתה קיימת בימיו, ואף היה מיועציו של פרעה (שמות רבה כז, ו) – הכיר לבסוף באלהי ישראל. בכך הוא נבדל ממי שלפי התלמוד (בבלי, מסכת סוטה דף י"א עמ' א) היו בני דורו, בלעם ואיוב.
לעומת זאת, נטען בילקוט הראובני כי כל מטרת בואו של יתרו אל משה הייתה יצירת מעמדות בחברה הישראלית. גישה זו אינה יחידאית שכן פרשנים נוספים מבקרים את יתרו ומטילים ספק בכוונותיו האמיתיות, אך היא מהווה דעת מיעוט.
סיפורו של יתרו מופיע גם בקוראן, שם הוא נקרא שועיב (شعيب) ומתואר כנביא העיר מדיין, הקורא לאמונה באל אחד ולצדק חברתי אך נתקל בלעג ובזלזול של בני עירו.
דמותו של יתרו כפי שמופיע במסורת הדרוזית ככל נראה מושפעת רבות מדמותו במקורות היהודים: יתרו הוא שועייב, נביא הדרוזים, המשמש ככהן גדול במדיין. גם במסורת הדרוזית מופיע יתרו כאדם חכם אשר יעץ למשה איך לשפוט את העם באופן יעיל, וכחותנו. דמותו נקשרת למשה ולעם ישראל, לאורך כל התקופה ההיסטורית. הדרוזים אשר מאמינים בתורת יתרו מאמינים גם בתורת ישראל. יתרו מוצג כאיש חכם, בעל ידע על כל דת, יודע את ה', מכיר בו ואף אוהב אותו מאוד. תורתו דומה מאוד לתורת היהדות: סוגיות כגון כבוד האישה, כבוד הבעל ומצוות ומנהגים אחרים בדת הדרוזית. הדרוזים של ימינו רואים משמעות אך ורק בספר התורה, ללא כתובים ונביאים בשל החזרות הרבות המופיעות בפרקים מסוימים בנביאים ובכתובים.
הדרוזים אף חוגגים את חג הנביא שועייב (عيد النبي شعيب) מדי שנה במשך ארבעה ימים החל מה-24 באפריל, בקבר הנביא שועייב המזוהה על ידם בכפר חיטין באזור טבריה, שחרב בעת מלחמת העצמאות.
גרותו של יתרו
פרשת השבוע קרויה על שמו של "יתרו כהן מדין חתן משה" (שמות יח, א). בספרות חז"ל נאמר עליו: "נתגייר" או "נעשה יהודי", וגם שהיה "גר של אמת", כלומר "גר צדק" שהתגייר לשם שמים.
ונאמר בתלמוד הירושלמי: "בשעה שישראל עושים רצונו של הקב"ה, מחזר בכל העולם כולו ורואה אי זה צדיק באומות העולם ומביאו ומדבקו לישראל, כגון יתרו…".
בתלמוד הבבלי נאמר גם שזכה יתרו ומבני בניו "ישבו בלשכת הגזית".
במדרש משמשת קבלת יתרו כדוגמה לקבלת גרים בעתיד:
רבי אליעזר אומר: נאמר למשה "אני", אני הוא שאמרתי והיה העולם, אני הוא המקרב ולא המרחק… אני הוא שקרבתי את יתרו ולא רחקתיו. אף אתה כשיבוא אדם אצלך להתגייר ואינו בא אלא לשום שמים, אף אתה קרבהו ולא תרחיקהו. מכאן אתה למד שיהא אדם דוחה בשמאל וימין מקרב…
הראשון לציון, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (1953-1880), הסתמך על מאמר זה בשעה שצידד להקל בגיורה של בת לאב יהודי ולאם שאינה יהודייה, שנישאה ליהודי בנישואים אזרחיים בקולומביה. וזה לשונו:
"מאמרם זה מלמדנו שגם כשיש מקום לתלות סיבת הגרות, כגון יתרו חתן משה שהיה מתכבד במשה, אני חתן המלך… בכל זאת, אם אתה יודע שאינו בא אלא לשם שמים, מצוה לקרבו ולא לרחקו."
לפי המתואר בפרשת בהעלתך, ביקש משה מחותנו להיכנס עם בני ישראל לארץ המובטחת: "לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל" (במדבר י, כט). יתרו סירב. הפציר בו משה ואמר: "אל נא תעזב אתנו, כי על כן ידעת חנתֵנו במדבר והיית לנו לעינים. והיה כי תלך עמנו, והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך" (שם, לא-לב). ורש"י אומר על בקשת משה:
אין נא אלא לשון בקשה. שלא יאמרו: לא נתגייר יתרו מחִבּה. סבור היה שיש לגרים חלק בארץ, עכשיו שראה שאין להם חלק, הניחם והלך לו.
כוונת דברי רש"י היא שארץ ישראל התחלקה לשבטים ולא לגרים. לפיכך, "אין מקום לתת חלק ונחלה לבני חובב תוך ישראל, זולת בדרך מתנה מחלקם…" וכך מסביר רש"י את הבטחת הטובה:
מה טובה הטיבו לו? אמרו: כשהיו ישראל מחלקין את הארץ, היה דושנה של יריחו ת"ק [=חמש מאות] אמה על ת"ק אמה, והניחוה מלחלוק. אמרו: מי שיבָּנה בית המקדש בחלקו הוא יטלנו. בין כך ובין כך, נתנוהו לבני יתרו, ליונדב בן רֵכָב, שנאמר: ובני קיני חתן משה עלו מעיר התמרים וגו'.
ומשמע הדברים שבעת שנתחלקה הארץ, ידוע היה שעתיד בית המקדש להיבנות בחלק אחד מן השבטים, ולשם כך הופרש דושנה של יריחו – המקום השמן והדשן – ויועד למי שייבנה בית המקדש בחלקו. מאז ועד שנבנה הבית, אכלו בני יתרו מדושנה של יריחו, ורק לאחר שנבנה המקדש ניתן המקום לבני בנימין.
לאכילתם של בני יתרו מדושנה של יריחו, נודעה נפקות הלכתית. מחלוקת תנאים היא אם גר המביא ביכורים יכול לקרוא את פסוקי המקרא המכונים "מקרא ביכורים". יסוד המחלוקת הוא בשאלה אם הגר רשאי לומר: "כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו" (דברים כו, ג). במשנת ביכורים נאמר שהגר "מביא ואינו קורא", משום שאינו יכול לומר מילים אלו. ואולם דעת רבי יהודה בתלמוד הירושלמי היא שהגר מביא וקורא. והנה נאמר בתוספתא:
ר' יהודה אומר: כל הגרים כולן מביאין ולא קורין. בני קיני חתן משה מביאין וקורין, שנאמר: "והיה כי תלך עמנו (במדבר י, לב).
ונחלקו ראשונים בשאלת ההלכה. הרמב"ם, הרמב"ן ואחרים פסקו שכל הגרים מביאים וקוראים. התוספות מביאים שתי דעות אחרות: ר"י סובר שאין הגר מביא וקורא, אלא אם כן הוא מבני יתרו שנטלו חלק בארץ; ורבנו תם סובר שגם מי שהוא מבני קיני מביא ואינו קורא.
הגיור בארץ ישראל ובמדינת ישראל
השיבה לארץ ישראל והקמת מדינת ישראל הציבו שאלות חדשות בתחום הגיור, ובכלל זה המשקל שיש לתת לעובדה שאין מדובר בגיור בגולה אלא בישראל.
במסכת גרים נאמר: "חביבה ארץ ישראל, שהיא מכשרת הגרים". הרב שלמה גורן עמד על העובדה שמאמריהם הקשים של אמוראי ארץ ישראל, רבי חלבו ורבי יצחק, נגד הגרים לא נשנו בתלמוד הירושלמי, והוא סבור שהיחס לגרים בתלמוד הירושלמי הוא חיובי. הטעם לכך הוא: "שבארץ ישראל יש לעודד את הגירויות, באשר ישנם סיכויים להשרשותם בעם בדת ובאמונה, אבל בחו"ל עתידם מוטל בספק…".
הרב איסר יהודה אונטרמן העיד על עצמו שבתקופה ששימש ברבנות באנגליה עמד על כך שאין לקבל מי שמתגייר לשם אישות. הוא סבר שיש להבדיל בין גרות בגולה לבין גרות בישראל משני טעמים עיקריים. הטעם האחד הוא שבחוץ לארץ היה נחשול של נישואי תערובת, וכל גר שנתקבל פתח פתח לאחרים, "ועל ידי זה הפרץ נבעה ועלול להתרחב ביותר".והטעם השני, שהגרים נשארו בסביבה נכרית ולא הרגישו עצמם מנותקים מעברם, להבדיל ממי שנעקר ממקומו ובא להתגייר בישראל, שהוא רחוק מסביבתו.
הרב אונטרמן נדרש לשאלת ההתמודדות עם גל העלייה מברית המועצות בתחילת שנות השבעים, ומגמתו העיקרית הייתה לקרב אנשים אלה, שאינם יהודים, ולגיירם כדין תורה "בשעת דחק זו כשאי אפשר בשום פנים למנוע שיתערבו עולים זרים בין בני ישראל".
מאז המשיכו לעלות לישראל רבבות עולים מארצות חבר העמים, שאינם יהודים מבחינת ההלכה או שהם ספק יהודים, ושמכל מקום לא התגיירו. בכך עלתה והוחרפה "בעיה הלכתית בהיקף שדורות לא נדרשו לשכמותה". נראה שסוגיה רבת משמעות זו תמשיך ותעסיק אותנו הרבה גם בעתיד הנראה לעין.
סדרי משפט
שמות יח
יג וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת-הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל-מֹשֶׁה מִן-הַבֹּקֶר עַד-הָעָרֶב. יד וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל-אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל-הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן-בֹּקֶר עַד-עָרֶב. טו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. טז כִּי-יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת-חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת-תּוֹרֹתָיו. יז וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא-טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. יח נָבֹל תִּבֹּל גַּם-אַתָּה גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ. יט עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת-הַדְּבָרִים אֶל-הָאֱלֹהִים. כ וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת-הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. כא וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. כב וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם בְּכָל-עֵת וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ. כג אִם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם. כד וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר. כה וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי-חַיִל מִכָּל-יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל-הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. כו וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם בְּכָל-עֵת אֶת-הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל-מֹשֶׁה וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם. כז וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת-חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל-אַרְצוֹ. {פ}
ארבע תכונות חיוניות לכל מנהיג, בין ברמה המקומית ובין ברמה הארצית, נזכרו בעצתו של יתרו חותן משה:
שמות יח21: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל, יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים, שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת."
עצה שמשה קיבל במלואה:
שמות יח 24: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ, וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר".
במילה ואתה רומז יתרו למשה שיבחר את המנהיגים בעצמו, ובמילה תחזה רומז יתרו למשה שישתמש בחזון הנבואה: "ואתה תחזה – ברוח הקודש שעליך" (רש"י, וכן מלבי"ם). ואכן, כדי לבחור אנשים שהם "אנשי חיל, יראי אלהים, אנשי אמת, שונאי בצע" דרושה רוח-נבואה, או לפחות יכולת לקרוא מחשבות. אולם, גם בימינו, כשאין נביאים היודעים לקרוא מחשבות, ניתן להסיק מסקנות מעשיות מעצות אלו.
א. אנשי חיל
למילה חיל ישנם כמה פירושים, ולפי זה, גם למושג אנשי חיל:
1. חיל הוא צבא-מלחמה, ו אנשי חיל הם אנשים הראויים לשרת בצבא – חזקים וגיבורים, שאינם פוחדים להילחם על הערכים החשובים להם, גם אם הדבר כרוך בסיכון אישי, למשל:
חייל קרבי מיחידה מובחרת;
עיתונאי שמפרסם כתבת תחקיר נגד בעלי הון או פוליטיקאים, ואינו נרתע מהאיומים שלהם; חבר-כנסת שמעביר הצעת חוק הפוגעת בבעלי הון או אנשי תקשורת, ואינו נרתע מהעובדה שהם עלולים לפעול נגדו במערכת הבחירות הבאה.
כפי שנאמר בספר משלי (משלי טז32): "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר", הגבורה האמיתית היא היכולת להתגבר על היצרים והדחפים, כדברי חז"ל "איזהו גיבור – הכובש את יצרו" (אבות ד). אם כך, אנשי חיל הם אנשים היודעים להתגבר על יצרם: "אנשי חיל – אלו שהן גיבורים במצוות, ומדקדקים על עצמן, וכובשין את יצרן" (רמב"ם, הלכות סנהדרין ב ח). כאמור, כדי לדעת מיהו איש חיל אמיתי דרושה רוח הקודש, אולם ניתן להשתמש בעצה זו על-דרך השלילה – אדם שנוהג לאבד את השליטה על עצמו ולפעול לפי דחפים כנראה אינו איש חיל ולא ראוי להיות מנהיג, למשל:
פוליטיקאי שהורשע בעבירת מין; פוליטיקאי שנוהג להתעצבן ולצעוק על עיתונאים המראיינים אותו. אמנם, יש עיתונאים שמתנהגים בצורה מאד מעצבנת, וייתכן שחלק מהם אף משתדלים בכוונה להרגיז את הפוליטיקאים שהם לא אוהבים, אולם זה בדיוק מבחנו של איש חיל, שיידע להתמודד עם עיתונאים קשים ועויינים מבלי לאבד את השליטה על רוחו.
2. חיל הוא גם קהל גדול, ולפי זה, אנשי חיל הם "אנשים ראויים להנהיג עם גדול, כי כל קבוץ ואוסף יקרא חיל" (רמב"ן). אם כך, כדי לבדוק אם המועמדים הם אנשי חיל יש לבדוק את ניסיונם בניהול, למשל:
ניהול של יחידה צבאית גדולה;
ניהול של עסק פרטי גדול ומצליח;
וגם… ניהול של עדר כבשים; שהרי רוב המנהיגים הגדולים של עם ישראל התחילו את דרכם כרועי צאן.
חיל הוא גם רכוש רב, ולפי זה יש שפירשו: אנשי חיל – עשירים, שאין צריכין להחניף ולהכיר פנים (רש"י).
אולי יש לפרש על פי דברי חז"ל "איזה הוא עשיר – השמח בחלקו (אבות ד), ישנם אנשים שיש להם הון רב אינם שמחים בחלקם, ולכן ינסו להחניף ולהכיר פנים, כדי להשיג עוד. ויש אנשים שחיים בצמצום ושמחים בחלקם, ולכם לא ינסו להחניף ולהכיר פנים.
ואולי יש לפרש שהכוונה רק לאנשים שיצרו את החיל שלהם בעצמם בכשרונם ובעבודתם, ולא בדרכי שוחד ומרמה.
ב. יראי אלהים
יראת ה' היא הזהירות שלא לעבור על מצוות ה', זהירות הנובעת מתוך מודעות מתמדת לנוכחות של ה' (פירוט). כדי לדעת מיהו ירא אלהים אמיתי דרושה רוח הקודש, שהרי ישנם אנשים שמקיימים מצוות כ"מצוות אנשים מלומדה" ולא מתוך יראת ה' אמיתית אולם ניתן להשתמש בעצה זו על-דרך השלילה, לא לבחור אנשים שאינם יראי ה', למשל:
אדם שמצהיר על עצמו בפירוש שאינו ירא ה';
אדם שאינו כולל את ה' במערכת השיקולים שלו, ואינו מזכיר את שם ה' כלל בדבריו.
ג. אנשי אמת
אנשי אמת הם אנשים שאינם משקרים – לא על העבר ולא על העתיד; בפרט, הם מקיימים הבטחות: "בעלי הבטחה, שהם כדאי לסמוך על דבריהם" (רש"י). שוב, כדי לדעת מיהו איש אמת, מי מתכוון לקיים את הבטחותיו בעתיד, דרושה רוח הקודש, אך ניתן לדעת מי אינו איש אמת, ואינו ראוי שיבחרו בו:
מי שהפר את הבטחותיו בעבר, ופגע באמון שנתנו בו הבוחרים;
מי שנתפס בשקר, הציג מצג שווא – בין לממונים עליו בממשלה ובין לציבור.
אנשי אמת הם גם אנשים שהאמת חשובה להם ברמה הציבורית – אנשים שיש להם ניסיון מוכח במאבק בשחיתויות: "אנשי אמת – שיהיו רודפין אחר הצדק מחמת עצמן בדעתן, אוהבין את האמת ושונאין את החמס, ובורחין מכל מיני העוול" (רמב"ם, הלכות סנהדרין ב י), לא רק מאבק בשחיתות ציבורית אלא גם מאבק בשחיתות אישית, בין אדם לחברו: "אנשי אמת שונאי בצע – שהם אוהבים האמת ושונאים העושק, וכי יראו עושק וחמס – אין דעתם סובלת אותו, אבל כל חפצם להציל גזול מיד עושק" (רמב"ן).
ד. שונאי בצע
בצע הוא רווח שהאדם לוקח לעצמו תוך התעלמות מהמגיע לזולת; שונאי בצע הם אנשים השונאים להרויח כאשר זה בא על חשבון אחרים. כדי לדעת מי שונא בצע בליבו דרושה רוח הקודש, אך אפשר לדעת מי אינו שונא בצע במעשיו:
פוליטיקאי שמנסה להגדיל את משכורתו מעל המינימום הדרוש למחייתו (ראו לא צריך למשוך מנהיגים על-ידי משכורות גבוהות).
מועמד שמשקיע חלק ניכר מזמנו בתביעות משפטיות על ענייני ממון, גם אם בסופו של דבר הוא זוכה: "שונאי בצע – שהן שונאין לקבל ממון בדין" (רבי יהושע, מכילתא), וגם אם הוא יודע שהממון מגיע לו אך אין לו הוכחה ברורה לכך: "" שונאי בצע – ששונאין את ממונם בדין, כההיא דאמרינן 'כל דיינא דמפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא '", לשון רש"י. ירצה לפרש, שכל ממון שידעו בו שאדם יכול להוציאו מידם בדין, ישנאו אותו ויחזירוהו מעצמם, ואפילו הוא שלהם באמת, כגון שקנה עבד שלא בעדים וכיוצא בו ." (רמב"ן).
גם בספר משלי, עושק ופגיעה ברכוש הזולת מקבילים לאהבת בצע: משלי כח16: "נָגִיד חֲסַר תְּבוּנוֹת וְרַב מַעֲשַׁקּוֹת, [שֹׂנֵא]י בֶצַע יַאֲרִיךְ יָמִים".אדם שאוהב לקבל מתנות, גם כשהמתנות ניתנות מרצון וללא תנאי (רמב"ן על-פי אונקלוס ועל-פי תלמוד בבלי כתובות קה ב). מי שאוהב לקבל מתנות כשהוא אדם פשוט, עלול להתפתות לקבל שוחד כשיהיה מנהיג, או להכיר פנים לאנשים שנתנו לו מתנות.
גם בספר משלי, אהבת מתנות מקבילה לאהבת בצע: משלי טו27: "עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע, וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה".
אדם שמשקיע חלק ניכר מזמנו בניסיון להרוויח עוד ועוד כסף: "שונאי בצע – אלו שהן שונאין ממון עצמן" (רבי אלעזר המודעי, מכילתא), "שונאי בצע – אפילו ממון שלהם אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון, שכל מי שהוא נבהל להון – חסר יבואנו" (רמב"ם, הלכות סנהדרין ב ט). אהבתו לכסף עלולה לגרום לו לקחת שוחד, או לחוקק חוקים שיביאו תועלת אישית לעסקים הפרטיים שלו על-חשבון הציבור הרחב: "הם השונאים הממון הרב, ואין להם חפץ ברבוי כסף וזהב… יהיו אומרים: אפילו שורף גדישי, אפילו קוצץ נטיעותי, כהוגן אני דנו… שלא יחמלו על ממונם בענין הדין אם יבא להם הפסד ממנו" (רמב"ן על-פי מדרש ילמדנו).
ניתן ללמוד מהו "שונא בצע" על-דרך השלילה, מתיאור מעשיהם של בני שמואל:
שמואל א ח3: "וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בדרכו, וַיַּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע, וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיִּטּוּ מִשְׁפָּט".על פי חז"ל, ה"נטיה אחרי הבצע" התבטאה במעשים נוספים, מעבר לשוחד הנזכר בפסוק: "שלא עשו כמעשה אביהם. שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם… והם לא עשו כן, אלא ישבו בעריהם, כדי להרבות שכר לחזניהן ולסופריהן" (רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן, בבלי שבת נו א) – מכאן ש"שונא בצע" הוא אדם שמשקיע מזמנו למען הציבור, גם כשזה בא על-חשבון עסקיו הפרטיים.
בספר דברים נזכרו שלוש תכונות נוספות שצריכות להיות למנהיגים – חכמה, תבונה ושם טוב;
בזמן התורה, שלוש התכונות ההן היו ב"אחריותם" של בני ישראל, וארבע התכונות שבפסוק שלנו היו ב"אחריותו" של משה: בני ישראל היו צריכים לבחור אנשים חכמים נבונים וידועים, ומשה היה צריך לחזות מתוכם, ברוח הקודש שעליו, אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע.
אולם בימינו, כשאין נבואה, כל שבע התכונות הן באחריותנו, ועלינו לעשות כמיטב יכולתנו על-מנת לבחור את המנהיגים הראויים על-פי התורה.
סעודת יתרו במסורת יהודי תוניסיה
ביום חמישי לפרשת יתרו עורכים בבית סעודה, שכל הילדים מצפים לה בקוצר רוח. בסעודה זו משתמשים בכלים זעירים כגון צלחות, כוסות, סכו"ם שמותאמים לילדים. המנה העיקרית בסעודה היא – בשר יונה. שוחטים יונים כמספר הבנים שבמשפחה. בסוף הסעודה מגישים לילדים ממתקים וכמה מיני עוגות זעירות הנאכלות בפורים. רבני תוניס מחו כמה פעמים נגד מנהג זה, אך לא הצליחו לעקרו. אפשר לראות את מקורו של מנהג זה בכבוד הניתן לילדים שב"כותאב" (חדר), שהגיעו לשלב "הפרשה", הוא השלב השלישי בלימודיהם, וידעו לקרוא בפעם הראשונה את עשרת הדברות. במרוצת הזמן הפכה החגיגה לחגם של כל הבנים, ללא הבדל. סעודת יתרו מזכירה גם מגפת אסכרה, שהסתיימה בשבוע פרשת יתרו.
המאפיינים של המנהג
סעודת יתרו היא אחד המנהגים הכי פופולריים ומושכי תשומת לב במורשת היהודית התוניסאית. זה אירוע ססגוני, צבעוני, שמח ובעיקר מאוד מיוחד בשל מימדיו. האורח שאינו ממוצא תוניסאי ומזדמן לסעודה הזאת, יופתע בעיקר מגודל הכלים הזעירים המכילים את המאכלים הרבים שממלאים את השולחן. להזכירכם, "סעודת יתרו" נקראת גם "חג הבנים", לכן, היות ומדובר בחג לילדים הסעודה מוגשת כסעודת ילדים בכלים קטנים.
לדוגמה, "הצלחות" הן בגודל התחתיות של ספלי הקפה ואף קטנים יותר, "המזלגות" הן בגודל המזלגות המוגשות עם העוגה, "הכוסות" הן בגודל כוסיות ערק או ליקר, בקבוקי השתיה או היין הם בגודל רבע או שליש ליטר וכן בקבוקוני ויסקי שמגישים בטיסות.
המאכלים מוגשים במידה קטנה: המנה העיקרית, העוף (לפעמים ממולא) הוא יונה או פרגית. בסעודת יתרו יש פולים קטנים (ולרוב ירוקים) השולחן, הסלטים התוניסאים המתובלים והמגוונים מוגשים בצלוחיות קטנות. על השולחן פמוטים קטנים עם נרות צבעוניים קטנים.
לכל אלה מתווספות העוגיות התוניסאיות הטבולות בסירופ דבש. כל העוגות קטנות ומספיקות לנגיסה אחת בלבד. למטעמים ולעוגות התוניסאים מצטרף "גורם זר" מתוצרת הקונדיטוריה הצרפתית שהשפיעה על אורחות חיי התוניסאים, זאת עוגת מגדל הפחזניות המחוברות בקרמל מוקשה הנקראת Pièce Montée . זאת העוגה של כל אירוע חגיגי במשפחה ועם חלוף השנים העוגה הזאת החלה להופיע על שולחן סעודת יתרו, בדגם מוקטן, בתוניס הבירה ומאוחר יותר, עם הגירת יהודי תוניסיה לצרפת, היא הפכה לעוגת "חובה" על שולחנם שם. המתוקים האחרונים שמפוזרים על השולחן הם המרציפן העשוי בכל מיני צבעים וצורות זעירות, מהירקות והפירות ועד לחיות וצורות שונות כגון לבבות ופעמונים.
כמקובל בסעודת מצווה, הסועדים שרים פיוטים, לומדים מכתבי הקודש ואומרים דברי תורה כדי לזכות את בעל הסעודה ובני ביתו בברכות.קטעי הקריאה והפיוט וכן עשרת הדיברות שבפרשת השבוע, מופיעים על גבי "וארקת יתרו" הוא "דף יתרו", כדוגמת "דף הדבש" של ראש השנה, המכיל גם את כל הברכות והפיוטים של אותו ערב: ברכת הנהנים, ברכת המזון לנערים, קריאת שמע לקטנים (לפני השינה) וכן ברכת התורה.
מקור המנהג
הסבר ראשון והנפוץ ביותר הוא, המגפה שפגעה והפילה חללים רבים בעיקר בקרב הילדים הבנים הזכרים ונפסקה כליל בשבוע פרשת יתרו. אומרים שאז האכילו את הילדים שנפגעו מהמגפה בבשר יונה שידוע ברכותו ובטעמו הטוב וכן בסגולותיו לחזק את החולים כדי שיתגברו על המחלה ויתרפאו ממנה. לכן היונה היא במרכז שולחן הסעודה. כזכור, בתוניס העוף נחשב למעדן יקר שפקד את שולחנות היהודים רק בחגים בעיקר ולכפרות יום כיפור בפרט. כמו כן, העוף ומרק העוף היו המאכלים שהוכנו לחולים כדי שיתחזקו ויבריאו.
הסבר שני היא שהסעודה מקורה בפרשת השבוע (פרשת יתרו) בה כתוב: " … ויבוא אהרון וכל בני ישראל לאכל לחם עם חותן משה [הוא יתרו] לפני האלוקים … " (שמות י"ח 12). לזכר הארוחה שסעדו אהרון ובני ישראל אצל יתרו, חתן משה אחיו של אהרון, עורכים יהודי תוניסיה "סעודת יתרו" בשבוע שבו קוראים את הפרשה.
הסבר שלישי קשור בפרשת יתרו בה קוראים את עשרת הדיברות (שמות כ' 13-1). זאת הייתה הזדמנות לילדים הקטנים שלמדו קריאת התורה בכותאב, לקרוא בתורה בפעם הראשונה את עשרת הדיברות. לציון האירוע היו ההורים עורכים חגיגה וסעודת מצווה.