פרשת ויקהל-פקודי – מאמר שני

פרשת השבוע – ויקהל (שמות לה – לח, כ)

השבוע שבין טז באדר א –  כב באדר א ה'תשע"א, (20 בפברואר – 26 בפברואר 2011).

ברוב השנים הפשוטות, קוראים את פרשת ויקהל ביחד עם פרשת פקודי, בשנים מעוברות קוראים את פרשת ויקהל לבדה.

מפטירים בתיאור בניית בית המקדש בימי שלמה, בספר מלכים א פרק ז'.

בצלאל בן אורי

אביעד הכהן

מלמד משפט עברי ומשפט חוקתי באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת "בר אילן"; מנהל המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט".

1. שוויון הזדמנויות

לפרשת המינוי של העושים במלאכת המשכן מקדישה התורה מקום ניכר. לאחר שתי פרשיות, פרשת תרומה ופרשת תצווה, העמוסות בפרטי פרטים על הכלים והבגדים במשכן, מידות ושיעורים (למעלה ממאתיים פסוקים!), מגיע בפרשה זו תור המינויים:

שמות לא

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה.  ג וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה.  ד לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת.  ה וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל-מְלָאכָה.  ו וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן וּבְלֵב כָּל-חֲכַם-לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ.  ז אֵת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת-הָאָרֹן לָעֵדֻת וְאֶת-הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עָלָיו וְאֵת כָּל-כְּלֵי הָאֹהֶל.  ח וְאֶת-הַשֻּׁלְחָן וְאֶת-כֵּלָיו וְאֶת-הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה וְאֶת-כָּל-כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת.  ט וְאֶת-מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו וְאֶת-הַכִּיּוֹר וְאֶת-כַּנּוֹ.  י וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד וְאֶת-בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת-בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן.  יא וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת-קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ  כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוִּיתִךָ יַעֲשׂוּ.  {פ}

ולא זו בלבד, אלא שכעבור כמה פרקים (שמות לה, ל-לה) שבה התורה ומונה את העושים במלאכה.

שמות לה

ל וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְהוָה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה.  לא וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה.  לב וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת.  לג וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל-מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת.  לד וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ  הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן.  לה מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל-מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת.

שמות לו

א וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם-לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת-כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה.  ב וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-בְּצַלְאֵל וְאֶל-אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל-אִישׁ חֲכַם-לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל-הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ.  ג וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל-הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר.  ד וַיָּבֹאוּ כָּל-הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל-מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ-אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר-הֵמָּה עֹשִׂים

וכל כך למה? פרשני התורה התחבטו בסוגיות אלה, ולמדו מהן פרקים גדולים ב"תורת המינויים" של עובדי ציבור ואנשי ציבור לתפקידים שונים: מהם הכישורים הנדרשים? האם קרבת משפחה או נגיעה אחרת פוסלת את המועמד? מהי דרך המינוי הראויה, האם על ידי מכרז פתוח השווה להליך המינוי של דיינים:

רמב"ם, הלכות סנהדרין ב, ח: "אמרו חכמים שמבית דין הגדול היו שולחים בכל ארץ ישראל ובודקים: כל מי שימצאוהו חכם וירא חטא ועניו ושפוי ופרקו נאה ורוח הבריות נוחה הימנו – עושין אותו דיין בעירו, ומשם מעלין אותו לפתח הר הבית, ומשם לפתח העזרה, ומשם מעלין אותו לבית הדין הגדול".

 או שמא בדרך ישירה?

האם תנאי מחייב למינוי הוא שיהא מקובל על הציבור כולו?

שאלות אלה מאפיינות אף את העיסוק הרב בסוגיה זו במשפט בן ימינ, והן זכו למקום נכבד גם בחקיקה ובפסיקה במדינת ישראל.להלן נעמוד על כמה מן העקרונות המנחים בסוגיה זו במשפט העברי, ונבחן את יישומם במערכת משפטה של "מדינה יהודית-דמוקרטית".

רש"י, (לשמות לה, ל) פרשן המקרא הגדול (אשכנז, המאה הי"א), נדרש לזהותם של שני ה"ממונים" הראשיים, אהליאב ובצלאל. ככל הנראה נתקשה בשאלה: מה טעם נתפרש "ייחוסו" של בצלאל, עד שהוזכר לא רק שם אביו, כנהוג במקרא, אלא גם שם סבו: "ובצלאל בן אורי בן חור"? והוא אומר ש"חור" הנזכר כאן הוא בנה של מרים, היינו: קרוב משפחתו של משה. רש"י מבקש ללמדנו שחובה על העוסקים בתורת המינויים לפעול ל"גילוי נאות" של העובדות ופירוט קרבת המשפחה בין הממנה והמתמנה, כדי למנוע ניגוד עניינים אפשרי ולהבטיח שקיפות מלאה של דרך המינוי.

לעומת ייחוסו הנכבד של בצלאל, שותפו למלאכה, אהליאב בן אחיסמך, בא ממשפחה "אנונימית" שלא השתייכה לאליטה. ואף בכך ראו חכמינו, ורש"י בעקבותיהם, מסר גדול.

רש"י, (לשמות לה, לד) ואהליאב – משבט דן, הן הירודים שבשבטים, מבני השפחות. והשווה אותו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים [=שבט יהודה], לקיים מה שנאמר: "ולא ניכר שוע [=עשיר] לפני דל" (איוב לד, יט).

עֶקרון שוויון ההזדמנויות – "ולא ניכר שוע לפני דל" – עֶקרון-יסוד הוא בתורת המשפט הציבורי, לאמור: הכישורים – לא הקשרים – הם שצריכים לקבוע את כשירותו של אדם לתפקיד בלא קשר למוצאו המשפחתי או שיוכו החברתי או מעמדו הכלכלי. vהוראה הכללית הקבועה בדין הישראלי לגבי כלל העובדים: "לא יפלה מעביד בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת … גילם, גזעם, דתם, לאומיותם, ארץ מוצאם, השקפתם או מפלגתם".

אף צריך שיהיו הכישורים הנדרשים רלבנטיים לתפקיד: חכמה, תבונה, "דעת בכל מלאכה", "לחשׁב מחשבת לעשות בזהב, בכסף ובנחושת" (שמות לא, ג-ו). אין די בתאורטיקנים חולמי חלומות, אלא יש צורך בכושר עשייה מוכח; אין די באומנים וטכנאים, אלא יש צורך גם באָמן המסוגל "לחשוב מחשבות", לנצל את כוח היצירה שבו כדי להפיח בגושי הכסף והזהב נשמה יתרה שהיא דבר נחוץ למשכן ה'. גם יחסי אנוש טובים ויכולת לעבוד בצוות הן מן המידות הנדרשות: "ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב… ויבאו כל החכמים העשים את כל מלאכת הקדש, איש איש ממלאכתו אשר המה עושים" (שמות לו, א-ד).

על חשיבות יכולתו של המתמנה לעבוד עם שאר העושים במלאכה, עמד בעל ספר "החינוך" (ספרד, סוף המאה הי"ג):

וכל חכם לב יקח מוסר שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים בטבעם ומשונים בהנהגתם, כמו צדיק ורשע, והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי החיים שאינם בני שׂכל, כל שכן בבני אדם אשר להם נפש מַשׂכלת לדעת יוצרם וכו'. גם בית המשפט העליון התחשב בנקודה זו, משבא לפסול כשירותו של אדם לתפקיד ציבורי משום שהוא "איש ריב ומדון".

2. על דעת הקהל

פרשת מינוי בצלאל ואהליאב ממנה יתד ממנה פינה להלכה הגדולה שנקבעה במשפט העברי, ולפיה לא די שיהיה המועמד כשיר לבצע את התפקיד, אלא רצוי ואף ראוי שיתקבל המינוי "על דעת הציבור". כך יובטח אֵמון הציבור ברָשות ובפעולותיה. וכך אמרו חכמים:

ברכות נה ע"א: אמר רבי יצחק: אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכין בציבור, שנאמר: "ראו קרא ה' בשם בצלאל" (שמות לה, ל). אמר הקב"ה למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: ריבונו של עולם, אם לפניך הגון, לפניי לא כל שכן. אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הגון, לפנינו לא כל שכן.
לאמור: רק משסמך הציבור את ידיו על המינוי, והמינוי רצוי בעיניו, ניתן לו תוקף. עדות מופלאה ליישומה של הלכה זו למעשה עלתה בידינו משתי עדויות, ממזרח וממערב.

העדות הראשונה באה לידינו מתשובתו של ר' משה סופר, החתם סופר, מנהיגה של היהדות האורתודוקסית בהונגריה בסוף המאה הי"ח וראשית המאה הי"ט. החתם סופר נתבקש להתייחס לשאלת כשירותו של רב פלוני לכהן במשרתו אף שנכפה מינויו על בני הקהילה, תוך שימוש בכוח הכפייה של השליט המקומי. ואלה דבריו:

 הגיעוני נעימות ידידותם ונפשם היפה בשאלתם להורות להם הדרך ילכו בה עניין רב אחד אשר השׂתרר עליהם מבלי שאלת ורצון רוב בני הקהילה, רק על פי פקודה ממקום גבוה על גבוה, והלך וישב לו על כסא הרבנות בעל כרחם, שלא ברצונם. מה משפט האיש הזה על פי דת תורתנו הקדושה, האם מחוייבים או רשאים לנהוג בו כבוד הרבנות, ואם כדין עשה או לא?
תשובה: הרב הזה, וגם אם] גבהו כארזים וחסון כאלונים, לא יפה עשה בעמיו להתמנות למשרה הרמה בחוזק יד. ואיה חכמתו בתלמוד? הלוא כה אמרו במסכת ברכות (נה ע"א): "אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם נמלכין בציבור, שנאמר: ראו קרא ה' בשם, בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. ואמלא אותו רוח אלקים, בחכמה ובתבונה ובדעת (שמות לה, ל). אמר הקדוש ברוך הוא למשה: הגון לפניך בצלאל? אמר לו: ריבונו של עולם, אם לפניך הגון – לפניי לא כל שכן. אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם לישראל: הגון לפניכם בצלאל" וכו'.ומעתה ישפוט אדם: אם בצלאל, שהיה מלא בחכמה ובתבונה ובדעת, וצִיווה עליו הקב"ה על ידי שלוחו הנאמן, משה רבנו עליו השלום, ולא רצה להכריחם להתמנות שלא בשאלת פיהם ורצונם, ואיך יתמנה שום אדם בשום התמנויות מבלי שאלת פי ורצון רוב הקהל?

אף על פי שאין לעשות מינוי כפוי מעין זה, מהרהר החתם סופר שמא אין לפסלו בדיעבד, למרות הפגם שדבק בו:

אך בכל זה, אף על פי שאין להתמנות אלא על פי רצון הציבור, מכל מקום אם מינה אותו המלך והשר – דינו דין, שקיימת בידינו הלכה] דינא דמלכותא – דינא. אך שהדיין מחוייב להודיע לשלטון שמינה אותו שאין רצונו לקבל על עצמו מינוי זה שלא ברצון הקהילה. ואז, אם השר כופהו על כרחו, אז: דינא דמלכותא – דינא. אך אם לא הודיעהו להשר כך, ומכל שכן אם הוא השתדל לעצמו הממשלה להשיג מינוי זה – הרי הוא אדם שאינו הגון, ומצווה להודיע להשר שהדיין הזה עושה שלא כהוגן, ולא ישב על כסא ישראל, ולא ידרוך בארמנותינו. וברוך ה', כי תהילה לאל יתברך רוב כל שרי ארצנו אנשי חסד המה, וחסים על ישראל, ורוצים בקיום הדת ולא להרסו. על כן לכשיודיעוהו להשר, ישמע ויאזין וירחם ויסיר זרוע רמה מעל קהילות ישראל.

העדות השנייה עלתה רק בעת האחרונה מפנקס קהילת יהודי תוניס, וזמנה לפני כמאה ושבעים שנה:

בהיות שהחכם והשלם הרב דוד בונאן, ישמרהו צורו וגואלו, עמדו כמה יחידים מהק"ק פורטוגיזיס ומינוהו להיות דיין בהק"ק הנזכרת. וכאשר נתמנה, עמדו כמה יחידים אחרים וערערו על המינוי הנזכר. ואחר שישב החכם הנזכר דיין איזה שבועות, כאשר ראה ראו בלבול הקהל מחמת המינוי, אשר נתמנה שלא ברשות כל הקהל, עמד וסילק את עצמו מלהיות עוד דיין. הן עתה אנו החתומים מטה מודיעים ידיעה נאמנה שמכאן ואילך, שלא יוכל שום חכם להתמנות להיות דיין על הקהל, לא החכם הנזכר להיות דיין עוד ולא חכם אחר, אלא דווקא ברשות כל הקהל למגדול ועד קטן. ואפילו יחיד אחד עיכב במינוי הדיין שרוצים למנות, אין שאר הקהל שרוצים יכולים למנות לדיין אלא דווקא ברשות אותו יחיד שעיכב. ואם עברו איזה יחידים ומינו לדיין בלתי רשות כל הקהל כולם, מעתה אותו המינוי בטל ומבוטל, ואין אותו המינוי נחשב לכלום. ועל דבר אמת וצדק כתבנו וחתמנו שמותינו ביום י"ג לחודש כסלו התקצ"ג [5.12.1832] ליצירה וקיים.

3. מינוי קרובי משפחה

הפתגם העממי אומר: "במקום שיש קשרים, אין צורך בפרוטקציה". מימות עולם, ביקשו מיני "קרובים" ו"מקורבים" להתמנות לתפקידים ציבוריים בעיקר (ולעתים אף רק) בגלל קשריהם לגורם הממנה, לא בשל כישוריהם. במשפט העברי יש בעניין זה התפתחות מעניינת. מצד אחד, בשל שיטת המשפט הציבורי המבוססת במידה רבה על עקרונות שלטון "מלוכניים", נקבע דין "ירושה" בהורשת משרות ציבוריות, מאב לבן. ראשיתו של הדין בדיני המלכות, וממנו הוא הורחב לכל מינוי שיש בו "שררה". ואולם ברבות הימים צומצמה תחולתה של "זכות" זו עד למינימום, והיא סויגה בחובה שהבן המבקש להתמנות תחת אביו עומד בקריטריונים הנדרשים מבחינה מהותית לתפקיד. וכך אומר הרמב"ם בעניין זה:

הלכות מלכים א, ז: ומאחר שמושחין המלך, הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה, שנאמר: "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" (דברים יז, כ)… ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל – ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם.

ותוך כדי דיבור, מסייג הרמב"ם כלל זה:

והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה. היה ממלא ביראה. אע"פ שאינו ממלא בחכמה, מעמידין אותו במקום אביו, ומלמדין אותו. וכל מי שאין בו יראת שמים, אע"פ שחכמתו מרובה, אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל וכו'.

במשך מאות שנים, נוצרה ספרות ענֵפה במשפט העברי בנושא "ירושת שררה", וחכמים ביקשו למצוא איזון בין המנהג והמסורת לבין הרצון למנות את האנשים הראויים ביותר לתפקיד ולשמור על אֵמון הציבור בפעולת הרָשות הציבורית.

הד לגישה אחרת במקורות המשפט העברי בא לידי ביטוי מופלא בסיפור פטירתו של עקביא בן מהללאל, מגדולי התנאים:

משנה, עדויות ה, ו-ז: בשעת מיתתו [=של עקביא]… אמר לו [=בנו:] אבא, פַּקד עליי לחבריך [צווה לחבריך שימנו אותי]. אמר לו: איני מפקד. אמר לו: שמא עילה [אשמה] מצאת בי? אמר לו: לאו. מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך.

הד לגישתם השלילית של חכמים לנפוטיזם – העדפת קרובי משפחה שלא כדין, מצוי בכמה מן המקורות. נביא כאן אחד מהם, המבטא את התייחסותם של החכמים לעניין זה בחריפות:

תלמוד בבלי פסחים נז ע"א: אוי לי מבית בייתוס בית בייתוס, (בייתוסים: אחת הכיתות בימי בית שני שהיו קרובות לצדוקים. הבייתוסים כפרו בכמה מעיקרי האמונה: שכר ועונש, תחיית המתים, ועוד)  אוי לי מאלתן. אוי לי מבית חנן, אוי לי מלחישתן [=עצתם הרעה]. אוי לי מבית קתרוס, אוי לי מקולמוסן [=לשון כתיבתם העוקצנית והחריפה]. אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי, אוי לי מאגרופן [=אלימותם], שהן כהנים גדולים, ובניהם גזברין, וחתניהן אמרכלין, ועבדיהן חובטין את העם במקלות.

ניגוד העניינים האפשרי במינוי אנשים שיש להם קרבת משפחה מדרגה ראשונה בא לביטוי בהלכה שנשנתה בתלמוד הירושלמי:

פאה ח, ז; כא ע"א: "אין מעמידין שני אחין פרנסין. רבי יוסי עבד חד מן תרין אחין [=ר' יוסי מינה אחד משני אחיו לתפקיד מסוים, אך נמנע מלמנות גם את אחיו לתפקיד אחר]. עייל ואמר קומיהון [=נכנס ואמר לפניהם]: לא נמצא לאיש פלוני [=לאח] דבר עבירה, אלא שאין מעמידין שני אחין פרנסין.

מקורות רבים במשפט העברי מגנים בחריפות מינוי שיסודו בשיקולים זרים. אופיינית לעניין זה הערתו הסרקסטית של רבי יעקב חאגיז (ירושלים, המאה הי"ז) על מינויים שהושגו באמצעות ממון:

לקט הקמח, הלכות הסכמות ותקנות:  "דינר קוצר, דינר בוצר, דינר מתיר, דינר אוסר, דינר מעמיד פרנס בור על הציבור".

4. מינויים וממנים במשפט הישראלי

המשפט הישראלי הקדיש פרק נרחב לסוגיית המינויים. בעקבות חילופי השלטון התדירים וריבוי המינויים לדירקטורים בחברות הממשלתיות וברשויות מנהל אחרות, נזקק בית המשפט לדון כמה פעמים בשאלת כשרותם של המינויים וכשירות המתמנים למשרות השונות. הכלל הגדול בכגון דא נוסח בפס"ד דקל, מפי השופט אֵלון:

רשות ציבורית הממנה עובד בשירות הציבורי, פועלת כנאמן הציבור. וכלל גדול בידינו שנאמנות זו צריך ותופעל בהגינות, ביושר, ללא שיקולים זרים, ולטובת הציבור שמכוחו ולמענו מסורה סמכות המינוי בידי הרָשות הממנה.

וממילא:

המינוי הפוליטי מהווה הפרת אֵמון של הרָשות המבצעת כרָשות ציבורית כלפי הציבור. הוא עלול לפגוע באֵמון הציבור בשירות הציבורי. הוא פוגע בעֶקרון השוויון. הוא פוגע ברמה המקצועית של עובדי הציבור, שאינם נדרשים להוכיח במסגרת מכרז את היותם הטובים ביותר. הוא עלול להביא לתופעה בה הקשרים קודמים לכישורים, והפוליטיקה במובן הצר הופכת לגורם המרכזי למינוי… הוא עלול להביא להשחתת המוסר הציבורי… על ידי כל אלה פוגע המינוי הפוליטי בעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית, של תפיסתנו העֶרכית את מהותו של השירות הציבורי ושל האמנה החברתית שהיא בסיס הווייתנו כחברה מתוקנת.

סוף דבר: עמדנו על מקצת טעמי מינויים במשפט העברי, ויותר, הרבה יותר, ממה שכתבנו לפניכם כאן מצוי במקורות המשפט העברי לדורותיהם, וכל הרוצה ליטול מהם חכמה, בינה ודעת לעשות במלאכת המינויים – יבוא ויטול מלוא חופניו.

בוריס שץ – מייסד "בצלאל":

יצירתו ופעילותו האמנותית של בוריס שץ היו חלק בלתי נפרד מהשקפתו הציונית: האמנות והיצירה היו בעיניו תנאי הכרחי להבראת האומה – "האמנות היא נשמת האומה". את חזון הציונות שלו הציג שץ בספרו האוטופי, "ירושלים הבנויה – חלום בהקיץ", שנכתב בטבריה בשנת תרע"ח – 1918, ובו תיאור של המדינה שעתידה לקום בארץ ישראל, 100 שנים לאחר מכן (בשנת 2018). בפתיחת ספרו תיאר שץ את פגישתו עם בצלאל בן אורי, בונה המשכן, ואת הסיור המשותף של שניהם ברחבי הארץ בכלי התעבורה החדיש – האווירון. הספר משרטט חזון אופטימי לעתיד העם היהודי והאמנות בארץ ישראל, ומציג אידיליה של החיים בארץ במאה ה- 21: הרמוניה בין האדם לטבע כמו גם בין אדם לזולתו ובין תושבי הארץ, ללא מתחים בין העדות או בין יהודים לערבים (שרבים מהם אף מתגיירים). במדינה האוטופית של שץ משגשגים חיי האמנות והיצירה ומשמשים מקור תעסוקה מרכזי ליהודי הארץ, והאקדמיה לאמנות בצלאל לבדה מעסיקה שני מיליון וחצי איש ביצירה אמנותית ואומנותית. "ירושלים הבנויה" היא מרכז רוחני, מוסרי ותרבותי, ועל הר הבית נבנה מחדש בית המקדש, שאינו אלא מוזיאון המוקדש כולו ליצירה היהודית (ובכלל זה – יצירותיו של שץ), והאמנים משרתים בו ככוהנים: "חלמתי כת של אמנים בעלי רוח הקודש, בני חורין הרחוקים מעולם הבורסה ומהכנופיה של מבקרי האמנות… שאהבתם טבעית וטבעם טבעי… ותעודה (=מטרה) אחת לפנינו: להראות לבני האדם מה נאה וחביב הוא עולמו של הקדוש ברוך הוא". התיאור האוטופי של הארץ ב"ירושלים הבנויה" מדגיש את ההיבטים האסתטיים של החברה היהודית העתידית – את התכנון של הנוף והמרחב – ערי פרברים טובלות בירק, את האמנות המשגשגת והאמנויות העממיות, ובהן אופנת הלבוש המשלבת מוטיבים מזרחיים. את כריכת הספר "ירושלים הבנויה – חלום בהקיץ" עיצב האמן זאב רבן, ובה נראה שץ כשהוא יושב על גג בניין בצלאל (הישן), ולפניו בצלאל בן אורי המקראי, בונה המשכן.
שץ קיווה שספרו יזכה לתפוצה רחבה ויתורגם לכמה שפות, וההכנסות ממכירותיו יוכלו לשפר את  מצבו הכספי של בצלאל. אך הייתה לשץ גם מטרה אידיאולוגית – להפיץ את רעיונותיו על החזון הציוני ועל מקומה של האמנות בתחייה הלאומית. בסופו של דבר שתי התקוות נכזבו: הספר לא זכה להצלחה, לא הניב רווחים ו"לא הייתה לו כל השפעה על חיי האמנות בארץ".

גלריית בן אורי או בשמה השני המוזיאון היהודי לאמנות בלונדון הוא מוסד תרבות שהוקם בשנת 1915 בלונדון במטרה להציג ולטפח אמנות יהודית. הגלריה הוקמה בראשון ביולי 1915 על ידי האמן היהודי לזר ברסון, מהגר לאנגליה מרוסיה, אשר הקים את הגלריה באיסט אנד לונדון בשם ‏ “The Jewish National Decorative Art Association (London), Ben Ouri”. השם “בן אורי“ נלקח משמו של בצלאל בן אורי, האמן והאדריכל הראשי שהועסק בתכנון המשכן וכן מתוך כבוד למוסד בצלאל שנפתח בעשור כעשור קודם לכן. במוזיאון מוצגות בין השאר יצירות של מארק גרטלר, אברהם גיימס, מארק שאגאל ויעקב אפשטיין.

תם ספר שמות

                                                                     

חזק חזק ונתחזק