פרשת וארא – מאמר שני

פרשת השבוע – וָאֵרָא (שמות ו, ב – ט)

השבוע שבין יט בטבת – כה בטבת ה'תשע"א ( 26 בדצמבר – 1 בינואר 2011)

מפטירים בנבואתו של יחזקאל על פרעה ומצרים: "הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנים (=התנין) הגדול הרובץ בתוך יאוריו". ההפטרה היא בספר יחזקאל, מפרק כ"ח פסוק כה.

תנועה לאומית?

שמות ו

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה  כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ.  {ס} ב וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה.  ג וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.  ד וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ.  ה וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת-בְּרִיתִי.  ו לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.  ז וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.  ח וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָה.  ט וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.  {פ}

תנועה המבטאת נאמנות ללאום (nation) ומבקשת להביא לעצמאות מדינית ולריבּוֹנוּת. התנועה הלאומית של עם כלשהו מתבססת על היסודות המשותפים של בני העם: זיכרונות היסטוריים, שפה, טריטוריה, תרבות.

מחלוקת נטושה בין החוקרים בשאלה האם התופעה של הלאומיות הינה תופעה מודרנית לחלוטין, או שהיא מהווה המשך רציף לזהויות האתניות של העולם העתיק וימי הביניים עם התאמות ושינויים מתבקשים לעולם המודרני. בגישה הראשונה מצדדים אישים כמו ארנסט גלנר ואריק הובסבאום. אחרים קושרים אותה לשינויים תרבותיים-כלכליים ורעיוניים של העולם המודרני, כמו משבר הדת והצורך בחלופה, התפשטות הדפוס ואמצעי התקשורת שיצרו איחוד לשוני ותודעת שיתוף, התערערות הלגיטימציה של השלטון האבסלוטי ועוד. החוקרים הבולטים באסכולה השנייה הם אנתוני ד' סמית' ובנדיקט אנדרסון. מן הראוי להזכיר גם את ספרו של אדריאן הייסטינגס הטוען שיש להפריד לחלוטין את רעיון הלאומיות מן המודרניות, ושבאנגליה הלאום האנגלי קיים בצורה ברורה כבר באמצע ימי הביניים, ובצורה מוחלשת יותר גם בצרפת ובגרמניה. הייסטינגס גם מקנה מקום מרכזי לעם ישראל בתקופה המקראית כדגם של מדינת לאום, וטוען שלתנ"ך הייתה השפעה מכרעת על התפשטות רעיון הלאומיות, ובכל מקום שתורגם התנ"ך לשפה המקומית (במאות 15-16 בעיקר) התחזקה מאוד התודעה הלאומית.

 

פני הדור כפני הכלב

חיים נחמן ביאליק

                                     (ט וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.  {פ})

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!

אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה,

לְלֹא מְחוֹנֵן וּמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן צָעַד.

מִי אָסַף גִּיל הַפְּדוּת מֵעֵינְכֶם וּמִי כִבָּה שְׁבִיב אִשָּׁהּ?

לָמָּה שָׁפֵל קוֹלְכֶם הַיּוֹם וּמַדּוּעַ כֹּה נָבְלָה שְׂפַתְכֶם?

וּתְמוֹל עוֹד צָלְלוּ אָזְנַיִם וְסִפִּים רָעֲשׁוֹ לִתְרוּעַתְכֶם.

מִי הִקְדִּיר עֲלֵיכֶם עַפְעַפֵּי שַׁחַר בְּטֶרֶם יִבָּקֵעַ,

וּמִי הִכְרִית שְׂשׂוֹן תִּקְוָה וְאַחֲרִית מֵאָהֳלֵי דַלִּים,

צְחוֹק וּרְנָנָה מִגְּרוֹן יְלָדִים וּשְׁאוֹן-עָם מִבָּתֵּי מוֹעֵד?

מִי הִזְנָה אֶת-בַּחוּרֵיכֶם וַיַּטֵּם מֵאָרְחוֹת נֹעַר,

לְכַלּוֹת כֹּחָם לָרִיק וּלְתִתָּם לְרַאֲוָה וּלְשִׁמְצָה,

וּמִי הִרְחִיב פִּיהֶם וַיְמַלֵּא בִּטְנָם קָדִים

וּלְהוֹרוֹת נָתַן בְּלִבָּם וּלְהַטִּיף – תַּחַת לְמֹד וְהַקְשֵׁב?

וּמַה-שֶּׁפֶךְ הַתָּמִיד מֵעַל כָּל-בָּמָה עַל קָדְקֳדֵיכֶם,

זִרְמַת מִלִּים נְבוּבוֹת, מִזְרַת מוֹץ וּנְעֹרֶת,

לַהֲפֹךְ יְקַר הֲגִיגְכֶם לְשִׁקּוּץ מְשׁוֹמֵם וּלְתוֹעֵבָה?

מִי הִפְרִיחַ בִּבְשַׂרְכֶם, לַהֲמִקּוֹ, צָרַעַת מִתְנַבְּאִים נִכְפִּים,

טְמֵאֵי נֶפֶשׁ מִתְקַדְּשִׁים, שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת וּשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים בְּלִבָּם,

הַמְשַׁוְּעִים כָּל-הַיּוֹם, אֲחוּזֵי עֲוִית וּמְרֻתְּחֵי קֶצֶף, לַגְּדֹלוֹת,

וּבְתָפְשָׂם בְּפִיהֶם אֶת-הַמְרֻבֶּה וּבְתָבְעָם אוֹתוֹ מִזּוּלָתָם,

נַפְשָׁם תְּרוּעָה, וְיָדָם לַשָּׂכָר, כְּאִלּוּ כְבָר בִּצְּעוּהוּ;

וּמִי הִשְׁלִיחַ בָּכֶם לַהֲקַת חוֹרְצֵי עֵט וְלָשׁוֹן,

עֲדַת נְגוּעֵי אֱלֹהִים, אֲכוּלֵי מַשְׂטֵמָה וּמְזֵי קִנְאָה,

לְסַכְסֵךְ אֶתְכֶם אִישׁ בְּאָחִיו וּלְהַאֲכִילְכֶם אֶת-בְּשַׂרְכֶם

וּלְפַגֵּל עֲלֵיכֶם כָּל-קֹדֶשׁ בְּהֶבֶל פִּיהֶם וּבְמַגַּע אֶצְבָּעָם?

מִי הִתִּיר אֲגֻדַּתְכֶם וַיֶּחֱצֶנָּה בֵּין נְעָרִים אֱוִילִים?

אָנָה נָפוֹצוּ נִקְבְּצֵיכֶם וּמַדּוּעַ בּוֹשֵׁשׁ מְאַסִּפְכֶם?

אֵיפֹה נֶחְבָּא קוֹל הַמְצַוֶּה, מַדּוּעַ לֹא יַשִּׂיג אֹזֶן?

הֲשָׁב וְהֵתֵל בָּכֶם אֱלֹהִים, אִם תִּעְתְּעוּ בָכֶם נְבִיאָיו,

וֶהֱשִׁיבְכֶם מָחָר נִכְלָמִים וַחֲפוּיֵי רֹאשׁ לִנְתִיב הַתְּלָאָה,

לְמַעַן נַסּוֹתְכֶם וּלְמַעַן עַנּוֹתְכֶם עַד מָוֶת, עַד הָאַכְזָרִי מִמָּוֶת:

זָחֹל עַל גָּחוֹן, – מִפְלֶצֶת לְמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה

וּמִרְמָס לְרֶגֶל גַּאֲוָה, – לִקְרַאת בּוּז וְדֵרָאוֹן,

שְׁתוֹת כַּמַּיִם קַלָּסָה וּגְמֹעַ רֹק כְּמִמְסַךְ יָיִן

וְגָרֵם חַרְשֵׂי כוֹס הַתַּרְעֵלָה אַחֲרֵי מְצוֹתְכֶם קֻבַּעְתָּהּ,

עַד הַגִּיעֲכֶם אֶל שֻׁלְחַן עַמִּים פְּדוּיֵי אֱלֹהִים וּקְרִיאֵי מוֹעֵד

כּוֹרְתֵי בְרִיתָם לִשְׁלוֹם עוֹלָמִים עֲלֵי זִבְחֵיכֶם,

וְלִקַּטְתֶּם תַּחְתָּיו בְּהוֹנוֹת יְדֵיכֶם וְרַגְלֵיכֶם הַמְקֻצָּצוֹת.

וְאִם אָזְלַת יַד כֻּלְּכֶם גַּם יַחַד מֵהוֹשִׁיעַ לְנַפְשְׁכֶם,

הַאֵין אִישׁ בִּיהוּדָה, הַאֵין אֶחָד בְּכָל-מַעַרְכוֹתֵיכֶם

גֶּבֶר חַיִל, מוֹשֵׁל בָּעֹז, גְּדָל-רוּחַ וּנְגִיד-עָם,

תַּקִּיף וּבַר לֵבָב, שֵׁבֶט בַּרְזֶל וּתְבוּנוֹת כַּפַּיִם עִמּוֹ,

אֲשֶׁר יֹאחֶזְכֶם בְּצִיצִית רֹאשְׁכֶם וִינַעֶרְכֶם בְּחֹזֶק-יָד

כְּנַעֵר שִׁכּוֹר הֲלוּם סָבְאוֹ וּמִתְבּוֹסֵס בְּקִיאוֹ,

לְמַעַן הָשֵׁב רוּחֲכֶם וְכֹחֲכֶם אֲלֵיכֶם וּלְמַעַן הֲקִימְכֶם?…

אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!

אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה! –

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

בזל, תמוז, תרצ"א. 1931

מי אמר?

* המנהיג – המנהיג מגיע לשלטון בזכות תכונותיו המיוחדות והוא מורם מעם. סמכותו של המנהיג אינה מוגבלת מכיוון שהוא מעצב את האידאולוגיה של המדינה, שלטונו יחיד וטוטליטרי. המנהיג ניצב מעל לכל, והעם חייב להאמין בו ולציית לו.

* הדמוקרטיה התומכת בשלטון העם מגבילה את השלטון, לכן היא מהווה איום על שלמות העם וביטחונו. הליברליזם אינו מאפשר למנהיג לפעול בחופשיות. השוויון, החירות וחופש הדעה נוגדים את רצונו של השליט לפעול למען העם. יש רק אמת אחת בלעדית.

כשל מנהיגותי או כשל חברתי – ויכוח

כשל חברתי

הכשל של ההנהגה בישראל הוא כשל נמשך שמלווה אותנו כבר שנים רבות. זה לא רק ביבי או ברק, זו שדירה ארוכה של מנהיגים ופוליטיקאים שהובילו אותנו למצב אסוני, תוך בריחה מאחריות או מאומץ מוסרי או ציבורי. אבל מה אם מדובר לא רק רק במנהיגים שאינם ראויים לפקד או לנהל, אלא בבבואה אמיתית ואכזרית של העם היושב מציון. אולי קיבלנו בדיוק את מה שמגיע לנו? אולי זאת ההנהגה שעם ישראל ראוי לה?

למה לנו לבוא בטענות למנהיגות הרופסת שלנו, אם הצצה על העם שלנו מראה תמונת ראי עגומה לא פחות:

למה אנו צריכים לבוא בטענות אל רבנים ומנהיגים היוצאים בקריאות גזעניות, אם הם מייצגים את דעתו של רוב העם?

מדוע יש לנו טענות כלפי המנהיגות הצבאית שלנו שאינה מסוגלת להגיע להכרעות צבאיות אם דעת הקהל שלנו אינה מסוגלת לספוג אבידות?
אם חיילים אינם מוכנים לצאת ולהסתער (בגלל מליון סיבות מצוינות)
וגם מכיוון שאחוז הגיוס לצה"ל נושק ל- 50%?

מדוע אנו נרתעים כל כך מביטויי שינאה כלפי מגוון ציבורים שנאמרים בקול רם ע"י שורה רחבה של פוליטיקאים ואנשי ציבור (וזה כולל ימין ושמאל כאחד), זאת בזמן שהם משקפים נאמנה את החברה הישראלית האלימה, השסועה והשונאת כל כך את כולם (ללא הבדל דת, גזע ומין).

מדוע אנו מתרעמים על ההתייחסות הציבורית לנשים: החל מציפי לבני, דרך הנשים המתלוננות וכלה ביחס לנשיאת בית המשפט, זאת כאשר החברה שלנו מפלה נשים על בסיס קבוע ומתמשך: החל ממקום העבודה, דרך ההחפצה שלהם כחלק מעולם הפרסום המציץ אלינו מכל חלון או בניין, וכלה ביחס שלנו כלפי הטרדות מיניות הנעשות על בסיס יומיומי?

אין בישראל כשל מנהיגותי. אלא כשל חברתי. ורק אם נצליח להכיר בו, ולשנות אותו, נוכל לייצר מנהיגים טובים יותר.

מדובר בתהליך עמוק, אשר ייקח זמן רב, והמחייב סיבוב פרסה של כלל החברה בישראל מהכיוון אליו אנו הולכים.
האם יש לנו את הכוחות לכך? האם יש לנו את הזמן לכך?
ואולי פשוט צריך ללכת לפתרון הפשוט והמיידי וללכת לשגרירות הרומנית/ פולנית ולהוציא דרכונים?

כשל מנהיגותי

העם בישראל לא אשם בדבר. הוא ככל עם אחר. מנהיגות רעה היא מנהיגות רעה והיא לא "מגיעה" לנו.

מה זה השטות הזו? לאיטלקים הגיע לקבל את מוסוליני ולספרדים את פרנקו? לא אדבר על הגרמנים בשביל לא להרגיז. היו פה מנהיגים ראויים – בן גוריון, שרת, לוי אשכול, יצחק רבין, מנחם בגין. המנהיגות של היום היא מתחת לכל ביקורת והאשם לא בעם, כי אם במנהיגים.

ה"כולנו אשמים" הוא נסיון נואל למסמס את האחריות ולפטור את המנהיגות הפושעת (ממש כך) בלא כלום. אני לא פוליטיקאי ומנהיג. עניני מדינה הם לא בתחום אחריותי. תלמידי, שאני מרצה להם והמחקר שלי הם בתחום אחריותי ואני מצליח בהם. אם אכשל – אשא באחריות. התלמידים, או חברי שהצביעו למנותי לפרופסור לא אחראים על תיפקודי, אם הוא יהיה גרוע.
אני אהיה אחראי.

פרק במנהיגות

שמות ו

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יא בֹּא דַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.  יב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר  הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.  {פ}

יג וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  {ס}

כח וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.  {ס} כט וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי יְהוָה דַּבֵּר אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ.  ל וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה  הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה.  {פ}

כאשר הקב"ה הטיל על משה את שליחות בשורת הגאולה, ליד הסנה הבוער, משה ניסה להתחמק בטענה: "כי כבד פה וכבד לשון אנכי". לאחר שאולץ  לקבל את התפקיד, הוא הביא לבני ישראל את בשורת הגאולה, ובמקביל הוא הופיע לפני פרעה בבקשה  לשלוח את העם לחגוג במדבר. כאשר משה נתבקש להופיע פעם נוספת לפני פרעה, הוא העלה את הטיעון: "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים". האם יש קשר בין הרישא של הפסוק לבין הסיפא שלו?

 יש הבדל בין המושג "כבד פה וכבד לשון" לבין המושג "ערל שפתיים".  "כבד פה וכבד לשון" – זהו פגם  פיזיולוגי שפגע בכושר הדיבור  של משה, ואילו "ערל שפתיים" – זו בעיה פסיכולוגית. "ערל"- הוא ביטוי למושג "אטום" ( ערל אוזן וערל  לב- אטום לשמוע ואטום להבין – רש"י ). ליד הסנה, משה השתמש בציון הפגם הגופני שלו כמכשול  לשליחות, שממנה הוא רצה להתחמק, ואילו כאן, משה הרגיש ששפתיו אטומות כי נסתתמו טענותיו לפני פרעה, באין מנדט מבני ישראל להוצאתם ממצרים. פרעה היה מודע  לסירובם של בני ישראל לשמוע אל משה. הוא ניצל זאת בצורה  סרקסטית: "ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם כאשר דיבר ה'". הסיפא של הפסוק: "ערל שפתיים", הוא  אכן ממין הטענה, כהמשך מתאים לרישא של הפסוק: "הן  בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה".

למשמע טענת משה, הקב"ה שינה את שיטת הפניה לפרעה ולבני ישראל. לא עוד גישה פייסנית של: "שלח את עמי ויחוגו לי במדבר"- לפרעה, ו"אמור אל בני ישראל  אני ה' והוצאתי אתכם, והצלתי אתכם, וגאלתי אתכם, ולקחתי אתכם"- לבני ישראל, אלא לשון של  ציווי: "ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים"(שמות ו',יג').

בני ישראל נצטוו להוציא  את עצמם מארץ מצרים על ידי שינוי בתודעה. אין הבדל בין מי שרוצה לצאת לבין מי שאינו רוצה לצאת. כולם נצטוו לצאת, בפקודה ! הפניה החדשה לפרעה בציווי היתה: "שלח את עמי"! ואם לא, תבוא עליך המכה , ועמה סבל, לך ולעמך.

 משה למד כאן פרק בהלכות פוליטיקה ומנהיגות. יש למצות תחילה את ההדברות והשכנוע בדרכי נעם. כשאפסו הסיכויים ללכת בדרך הזאת, יש לפנות לשיטה האגרסיבית, בכדי להזיז דברים ולהגיע  ליעד כמתוכנן.

שמות ז

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ.  ב אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.  ג וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת-לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.  ד וְלֹא-יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת-יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאֹתַי אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים.  ה וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה בִּנְטֹתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם.  ו וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתָם כֵּן עָשׂוּ.  ז וּמֹשֶׁה בֶּן-שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן-שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל-פַּרְעֹה.  {פ}

משנה, סדר נזיקין, מסכת אבות, פרק ה, משנה כא: הוּא (יהודה בן תימא) הָיָה אוֹמֵר, בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה, בּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף, בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ, בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה, בֶּן שִׁשִּׁים לַזִקְנָה, בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה, בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה, בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ, בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם:

"ימי האדם שבעים שנה ובגבורת שמונים שנה…" תהילים צ' י'  אחרי השנים המוקצבות לאדם בעולם הזה, ישנה תוספת לאלה שהמלך חפץ ביקרם והתורה מדגישה לנו זאת באומרה: " ואברם בן שמונים שנה…" בראשית ט"ז טז' "ומשה בן שמונים שנה… " שמות ז' ז' "…בן שמונים שנה אנכי היום… שמואל ב' י"ט לו'

 גם כאשר בני ישראל עושים רצונו ית' "ותשקט הארץ שמנים שנה…" שופטים ג' ל'