פרשת וארא – מאמר שלישי
פרשת השבוע – וָאֵרָא (שמות ו, ב – ט)
השבוע שבין כ בטבת – כו בטבת ה'תשע"ב (15 – 21 בינואר 2012)
מפטירים בנבואתו של יחזקאל על פרעה ומצרים: "הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנים (=התנין) הגדול הרובץ בתוך יאוריו". ההפטרה היא בספר יחזקאל, מפרק כ"ח פסוק כה.
ההפטרה: יחסי ישראל-מצרים
ארבעה פרקים מקדיש הנביא יחזקאל למצרים. נבואות חורבן, נבואות לעג. הנבואות האלה נמסרות בפרשת דרכים של ההיסטוריה: מצרים יורדת מגדולתה, ולא תהיה עוד מעצמה עולמית. בבל יורשת את מצרים. ויחזקאל הנביא "סוגר חשבון" עם מצרים, עם רעותיה והבטחותיה. ארבעים שנות חורבן מנבא הנביא למצרים, אבל עיקרה של הנבואה היא מה שיקרה אחרי שישיב ה' את שבות מצרים:
יחזקאל כט
יג כִּי כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲקַבֵּץ אֶת-מִצְרַיִם מִן-הָעַמִּים אֲשֶׁר-נָפֹצוּ שָׁמָּה. יד וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת מִצְרַיִם וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אֶרֶץ פַּתְרוֹס עַל-אֶרֶץ מְכוּרָתָם וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה. טו מִן-הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה וְלֹא-תִתְנַשֵּׂא עוֹד עַל-הַגּוֹיִם וְהִמְעַטְתִּים לְבִלְתִּי רְדוֹת בַּגּוֹיִם. טז וְלֹא יִהְיֶה-עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יְהוִה. {פ}
נסכם את מערכת הבריתות שכרת עם ישראל עם מצרים, ונראה מה מקומה של מצרים בתולדות ישראל.
הברית הראשונה עם מצרים
הברית הראשונה עם מצרים נכרתה בנסיבות חגיגיות. הייתה שם גם הבטחה מלכותית: פרעה בכבודו ובעצמו מזמין את ישראל לחיות במצרים.
בראשית מז
ה וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ. ו אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְאִם-יָדַעְתָּ וְיֶשׁ-בָּם אַנְשֵׁי-חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל-אֲשֶׁר-לִי.
הברית הופרה ללא כל פרובוקציה מצד ישראל. הסיבות היו טכניות בעיקרן. הסיבה הראשונה: שמות א
ח וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ עַל-מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף.
מצרים הבינה את ההתחייבות של פרעה כהתחייבות אישית, לא כהתחייבות מדינית. ולכן, כאשר פרעה מת, החובות מתות יחד אתו.
הסיבה השנייה להפרת הברית הייתה מדינית:
ט וַיֹּאמֶר אֶל-עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. י הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן-יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ.
מצרים מפחידה את עצמה. לא היה שום סיבה לפחד. לא הייתה שום התגרות מצד עם ישראל.
וכיצד נפרדים בני ישראל ממצרים? עם פרידה מכריז משה הכרזה, שהיא ספק הבטחה ספק מצווה:
שמות יד
יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם אַל-תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד-עוֹלָם.
רמב"ן מעיר לפסוק זה:
"על דעת רבותינו, הרי זו מצוות לא-תעשה לדורותם… כי כאשר ראיתם אותם היום, הקב"ה מצווה אתכם עוד שלא תוסיפו ברצונכם לראותם מעתה ועד עולם".
במקביל למצווה זו מקבלים בני ישראל את מצוות המלך. מהי המצווה הראשונה שהתורה מצווה את המלך?
דברים יז
טז רַק לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַיהוָה אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד.
ומהי הקללה העלולה לבוא על ישראל? בפרשת כי תבוא, בסוף פרשת הקללות, מוזכרת קללה קשה, המסיימת את סדרת הקללות לישראל החוטא ועוזב את אלהיו:
דברים כח
סח וֶהֱשִׁיבְךָ יְהוָה מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא-תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה. {ס}
הברית הראשונה עם מצריים הפכה להיות שעבוד במצרים. הברית נסתיימה ביציאת מצרים, ובחג שאנו חוגגים מידי שנה. אבל זיכרונות האימים של השעבוד מצאו את ביטויים בדינים המיוחדים המרחיקים את העם ממצרים, ואת המלך מלקחת דוגמה ממלכי מצרים.
תומס מאן, בספרו "אחי גיבורי התהילה", מתאר דו"ח של משלחת רומאית שבאה לארץ ישראל בשליחות הסנט, כדי לבדוק אם יש טעם בכריתת ברית בין רומא לירושלים. בדו"ח מספרים חברי המשלחת את פליאתם על כך שהיחס לעבדים ביהודה הוא עדין ומתחשב. עבד שברח, כמעט ולא נענש. וכאשר שאלו את השופט לסיבת העונש הקל, השיב: "ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים". המשלחת מסכמת את הדו"ח באמרה שאין אפשרות לקשר בין שתי המדינות. רומא, שהייתה אז בנויה על עבודת עבדים, אינה יכולה לכרות ברית עם יהודה, המתעבת את העבדות, ואינה שוכחת לרגע את ימיה בארץ מצרים.
הערה: במציאות כרתה רומא ברית עם יהודה המקבי, בתור נציג המורדים.
הברית השנייה עם מצרים
המבחן ליחס עם מצרים היה עם הקמתה של מלכות ישראל. שאול המלך הומלך והודח. דוד בנה את ממלכתו וכבש את כל האזור. הגיעה שעת מלכותו של שלמה. שעת הרגיעה. איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו.
שלמה מתעלם משתי מצוות המלך. התורה כאילו צפתה את התנהגותו של שלמה, והזהירה מפניה. וכך נאמר בתורה:
דברים יז
טז רַק לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַיהוָה אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. יז וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד.
וכבר הבינו חז"ל:
סנהדרין כא, ב
ואמר ר' יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם כתיב (דברים יז) לא ירבה לו נשים אמר שלמה אני ארבה ולא אסור וכתיב (מלכים א יא) ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו וכתיב (דברים יז) לא ירבה לו סוסים ואמר שלמה אני ארבה ולא אשיב וכתיב (מלכים א יא) ותצא מרכבה ממצרים בשש וגו':
אשתו האהובה של שלמה היא בת פרעה. תחילה הביא אותה לעיר דוד, ואחר כך בנה לה בית מיוחד. את בית המקדש בנה שלמה שבע שנים. את ביתו בנה שלוש עשרה שנים. [מ"א ז א]. ביתה של בת פרעה היה בדמות אולם המשפט שבנה, אולם "ספון בארז מהקרקע עד הקרקע" [מ"א ז ז-ח].
מלכים א ג
א וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּקַּח אֶת-בַּת-פַּרְעֹה וַיְבִיאֶהָ אֶל-עִיר דָּוִד עַד כַּלֹּתוֹ לִבְנוֹת אֶת-בֵּיתוֹ וְאֶת-בֵּית יְהוָה וְאֶת-חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב.
מלכים א ז
א וְאֶת-בֵּיתוֹ בָּנָה שְׁלֹמֹה שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְכַל אֶת-כָּל-בֵּיתוֹ
ח וּבֵיתוֹ אֲשֶׁר-יֵשֶׁב שָׁם חָצֵר הָאַחֶרֶת מִבֵּית לָאוּלָם כַּמַּעֲשֶׂה הַזֶּה הָיָה וּבַיִת יַעֲשֶׂה לְבַת-פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח שְׁלֹמֹה כָּאוּלָם הַזֶּה.
נישואין עם בת מלך זר אינם דבר נפרץ בעולם העתיק. הדבר היה מקובל גם בימי הביניים, ואפשר למצוא לו שרידים גם היום. נישואין פוליטיים כאלה מגינים על המלוכה ומחזקים אותה. דוד המלך התחתן עם מעכה בת תלמי מלך גשור. התועלת הפוליטית שהפיק מנישואין אלה היו שאבשלום בנו, שחתר תחתיו, מצא מקלט בבית סבו, מלך גשור.
שלמה מתחתן עם בת פרעה, והוא מקווה שברית זו תגן על ממלכתו מדרום. הגברת הראשונה של המלוכה הייתה בת פרעה. שלמה בנה בשבילה את המילֹא.
סנהדרין קא, ב :
אמר רבי יוחנן מפני מה זכה ירבעם למלכות מפני שהוכיח את שלמה ומפני מה נענש מפני שהוכיחו ברבים שנאמר (מלכים א יא) וזה הדבר אשר הרים יד במלך שלמה בנה את המלוא סגר את פרץ עיר דוד אביו אמר לו דוד אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל ואתה גדרת אותם כדי לעשות אנגריא (מסים) לבת פרעה.
רש"י מ"א ט כד: "את המלוא" – לבנות לתוכו בתים לעבדיה ולשפחותיה וזה שהוכיחו ירבעם … הערים האמורות למעלה הוצרך לבנות למסכנות לרכב ולפרשים ולגדולה אך את המלוא לא היה בונה לשום גדולה כי אביו הניחו לפרוש בו עולי רגלים אהלים אלא שבת פרעה עלתה אל ביתה והמלוא סמוך לאותו בית אז בנה את המלוא.
ספר מלכים מראה את הפן הגלוי של הברית הזאת. קצתה מצליחה, קצתה מעוררת כעס בלב העם. חז"ל מראים את הצד המטה-היסטורי של הברית. מדרש אגדה קצר נותן לברית זו משמעות טראגית:
שבת נו, ב :
אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שנשא שלמה את בת פרעה הכניסה לו אלף מיני זמר ואמרה לו כך עושין לעבודה זרה פלונית וכך עושים לע"ז פלונית ולא מיחה בה אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שירטון ועליו נבנה כרך גדול [של רומי]
חז"ל קושרים את נשואי שלמה עם בת פרעה, לתחילתה של רומא. מבחינה היסטורית התאריכים מתאימים: אבל האגדה הרומית על האחים רומולוס ורמוס, מייסדיה האגדיים של רומא מוחלפת כאן בשני מייסדים אחרים. לא רומולוס ורמוס יסדו את רומא, אלא שלמה ובת פרעה. והרעיון מובן וזועק בבהירותו: חורבן הארץ בידי רומא התחיל בנשואי שלמה עם בת פרעה. ברגע שכרת שלמה ברית עם בת פרעה, העמיד אותה במוקד המלוכה, בנה לה שטחים שהיו מיועדים לעולי הרגל – באותה שעה החל החורבן. זה לא קרה מיד, עברו עוד 900 שנים עד שהדבר התבצע. אבל התהליך החל, והשעון ההיסטורי החל מתקתק.
וכיצד שמר פרעה אמונים לחתנו? הוא שולח את בתו להתחתן עם שלמה, ובמקביל הוא כורת ברית עם אויבי שלמה. כאשר הדד האדומי בורח מדוד, מקבל הוא מקלט אצל פרעה.
מלכים א יא
יד וַיָּקֶם יְהוָה שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה אֵת הֲדַד הָאֲדֹמִי מִזֶּרַע הַמֶּלֶךְ הוּא בֶּאֱדוֹם. טו וַיְהִי בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת-אֱדוֹם בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא לְקַבֵּר אֶת-הַחֲלָלִים וַיַּךְ כָּל-זָכָר בֶּאֱדוֹם. טז כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב-שָׁם יוֹאָב וְכָל-יִשְׂרָאֵל עַד-הִכְרִית כָּל-זָכָר בֶּאֱדוֹם. יז וַיִּבְרַח אֲדַד הוּא וַאֲנָשִׁים אֲדֹמִיִּים מֵעַבְדֵי אָבִיו אִתּוֹ לָבוֹא מִצְרָיִם וַהֲדַד נַעַר קָטָן. יח וַיָּקֻמוּ מִמִּדְיָן וַיָּבֹאוּ פָּארָן וַיִּקְחוּ אֲנָשִׁים עִמָּם מִפָּארָן וַיָּבֹאוּ מִצְרַיִם אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם וַיִּתֶּן-לוֹ בַיִת וְלֶחֶם אָמַר לוֹ וְאֶרֶץ נָתַן לוֹ. יט וַיִּמְצָא הֲדַד חֵן בְּעֵינֵי פַרְעֹה מְאֹד וַיִּתֶּן-לוֹ אִשָּׁה אֶת-אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ אֲחוֹת תַּחְפְּנֵיס הַגְּבִירָה. כ וַתֵּלֶד לוֹ אֲחוֹת תַּחְפְּנֵיס אֵת גְּנֻבַת בְּנוֹ וַתִּגְמְלֵהוּ תַחְפְּנֵס בְּתוֹךְ בֵּית פַּרְעֹה וַיְהִי גְנֻבַת בֵּית פַּרְעֹה בְּתוֹךְ בְּנֵי פַרְעֹה. כא וַהֲדַד שָׁמַע בְּמִצְרַיִם כִּי-שָׁכַב דָּוִד עִם-אֲבֹתָיו וְכִי-מֵת יוֹאָב שַׂר-הַצָּבָא וַיֹּאמֶר הֲדַד אֶל-פַּרְעֹה שַׁלְּחֵנִי וְאֵלֵךְ אֶל-אַרְצִי. כב וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה כִּי מָה-אַתָּה חָסֵר עִמִּי וְהִנְּךָ מְבַקֵּשׁ לָלֶכֶת אֶל-אַרְצֶךָ וַיֹּאמֶר לֹא כִּי שַׁלֵּחַ תְּשַׁלְּחֵנִי
כה וַיְהִי שָׂטָן לְיִשְׂרָאֵל כָּל-יְמֵי שְׁלֹמֹה וְאֶת-הָרָעָה אֲשֶׁר הֲדָד וַיָּקָץ בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְלֹךְ עַל-אֲרָם. {פ}
וראה זה פלא: פרעה מתחתן עם שלמה, ובאותה שעה הוא מתחתן גם עם הדד האדומי, אויב שלמה. להדד נותן הוא את אחות אשתו, אחות תחפנחס הגבירה.
יופי היסטורי או לעג ההיסטוריה? שלמה מגדל בארמונו את נכדיו של פרעה מלך מצרים. ופרעה מגדל בארמונו את ילדיו של אויב שלמה.
הברית השניה עם מצרים נכשלה אף היא. היא הייתה הרקע הרוחני לחורבן ירושלים והמקדש. שלמה חשב שהוא מגן על אגפו הדרומי, אבל הזמין את הפלישה ממערב, מרומא.
הברית השלישית עם מצרים
עברו מאתיים שנה. ושוב כורת ישראל ברית עם מצרים. הפעם אנו שומעים את תגובת הנביא לברית זו – ואנו יכולים לראות את הברית משתי נקודות מבט: מנקודת מבט פוליטית, זו שהמנהיגים פועלים על פיה, ומנקודת מבט אלוהית, זו המסכלת מחשבות אדם ומנהיגה את העולם על פי מערכת ערכים.
הימים הם ימיה האחרונים של מלכות ישראל. לישראל יש אוטונומיה מנהלית בשומרון. הם כפופים לאשור, ומעלים לה מס. מלך ישראל הוא הושע בן אלה, שלמנאסר מלך אשור כובש את הארץ, והושע מעלה לו מנחה. הושע, כמלך בעל תושייה פוליטית הוגה רעיון גאוני. הוא רוצה לנטרל את הסכנה מצפון, על ידי ברית הגנה עם השכן מדרום. הברית הזאת אינה רק ברית שלום, היא יותר מזה, היא ברית הגנה. הושע שולח מלאכים לסוא מלך מצרים, ומפסיק להעלות מסים לשלמנאסר מלך אשור.
ומה יש לנביא ישעיהו להגיד על זה?
ישעיהו לא
א הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל-סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל-רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי-עָצְמוּ מְאֹד וְלֹא שָׁעוּ עַל-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-יְהוָה לֹא דָרָשׁוּ. ב וְגַם-הוּא חָכָם וַיָּבֵא רָע וְאֶת-דְּבָרָיו לֹא הֵסִיר וְקָם עַל-בֵּית מְרֵעִים וְעַל-עֶזְרַת פֹּעֲלֵי אָוֶן. ג וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא-אֵל וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא-רוּחַ וַיהוָה יַטֶּה יָדוֹ וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר וְיַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן. {ס} ד כִּי כֹה אָמַר-יְהוָה אֵלַי כַּאֲשֶׁר יֶהְגֶּה הָאַרְיֵה וְהַכְּפִיר עַל-טַרְפּוֹ אֲשֶׁר יִקָּרֵא עָלָיו מְלֹא רֹעִים מִקּוֹלָם לֹא יֵחָת וּמֵהֲמוֹנָם לֹא יַעֲנֶה כֵּן יֵרֵד יְהוָה צְבָאוֹת לִצְבֹּא עַל-הַר-צִיּוֹן וְעַל-גִּבְעָתָהּ. ה כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן יְהוָה צְבָאוֹת עַל-יְרוּשָׁלִָם גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט .
ומה המסקנה? לשמור את הברית עם מצרים בכל מחיר?
ו שׁוּבוּ לַאֲשֶׁר הֶעְמִיקוּ סָרָה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
אבל ישראל ומלכם יודעים יותר טוב מן הנביא מה טוב לישראל. והם לא שבו סרה. הברית עם מצרים נשמרה.
ומה התרחש במציאות? מלך אשור עולה על ארץ ישראל. סוא מלך מצרים, זה המלך שהושע סמך עליו וכרת עמו ברית, אינו זז ממקומו. עשרת השבטים גולים אל לחלח וחבור והר גוזן וערי מדי, והשליטה היהודית בשומרון נפסקת לאלפיים ושש מאות שנים.
מי רימה את מי בברית הגנה זו? הושע משער כי מלך אשור יירתע מהתקיף את ישראל, אם לישראל תהיה ברית הגנה עם מצרים. מצרים, כפי שאמנם אירע, לא התכוונה כלל לבצע את הברית שהתחייבה עליה. עד כאן המשוואה ברורה. אך מה חשב מלך אשור? האם הוא היסס לרגע לפני שתקף את ישראל? גם מחשבותיו של מלך אשור גלויות בפנינו. רבשקה מדבר דברים מאוד ברורים על הברית הזאת. בנאום לחזקיהו מלך יהודה הוא אומר:
מלכים ב יח
יז וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-תַּרְתָּן וְאֶת-רַב-סָרִיס וְאֶת-רַבְשָׁקֵה מִן-לָכִישׁ אֶל-הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד יְרוּשָׁלִָם וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֲשֶׁר בִּמְסִלַּת שְׂדֵה כֹבֵס. יח וַיִּקְרְאוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ אֲשֶׁר עַל-הַבָּיִת וְשֶׁבְנָה הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן-אָסָף הַמַּזְכִּיר. יט וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה אִמְרוּ-נָא אֶל-חִזְקִיָּהוּ כֹּה-אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ. כ אָמַרְתָּ אַךְ-דְּבַר-שְׂפָתַיִם עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה עַתָּה עַל-מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי. כא עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל-מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לְכָל-הַבֹּטְחִים עָלָיו.
דבריו של רבשקה מקבילים לדברי ישעיהו. גם ישעיהו אמר "וכשל עוזר ונפל עזור". מכל השלושה שהיו מעורבים בברית – הושע בן אלה, סוא מלך מצרים ושלמנאסר מלך אשור – רק אחד רימה את עצמו: הושע בן אלה מלך ישראל. השנים האחרים ידעו יפה את כללי המשחק. מלך אשור ידע את אשר בלבו של מלך מצרים: אם תותקף ישראל – מצרים לא תזוז ממקומה. והוא תקף. והוא ניצח.
מלכים ב יז
א בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְאָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ הוֹשֵׁעַ בֶּן-אֵלָה בְשֹׁמְרוֹן עַל-יִשְׂרָאֵל תֵּשַׁע שָׁנִים. ב וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו. ג עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיְהִי-לוֹ הוֹשֵׁעַ עֶבֶד וַיָּשֶׁב לוֹ מִנְחָה. ד וַיִּמְצָא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל-סוֹא מֶלֶךְ-מִצְרַיִם וְלֹא-הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר כְּשָׁנָה בְשָׁנָה וַיַּעַצְרֵהוּ מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא. ה וַיַּעַל מֶלֶךְ-אַשּׁוּר בְּכָל-הָאָרֶץ וַיַּעַל שֹׁמְרוֹן וַיָּצַר עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. ו בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיֹּשֶׁב אוֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי. {פ}
כד וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ.
הברית השלישית שבין ישראל למצרים נסתיימה בגלות עשרת השבטים, ובקריעת ארבע חמישיות מעם ישראל מארצו. את מקומם של הגולים מילאו גולים אחרים, שמלך אשור הביאם מבבל, והושיבם בשומרון. ערבוב אוכלוסין והגליה המונית הייתה שיטת השלטון של מלך אשור. הושע בן אלה נפל בפח שטמן לעצמו.
הברית הרביעית עם מצרים
עברו מאתים שנים נוספות. ושוב שינויים על פני במת ההיסטוריה. בבל מנצחת את אשור, ובקרב כרכמיש על נהר פרת מכה נבוכדנצר את מצרים בשנה הרביעית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה. מלך בבל כובש את ירושלים, מעביר את יהויכין מן המלוכה, וממליך במקומו את דודו, מתניה. ולאות שלטון על האיש קובע מלך בבל מה יהיה שמו: צדקיהו. צדקיהו היה הבן השלישי של יאשיהו. הוא לא צריך היה למלוך. הוא הומלך בחסד נבוכדנצר, והמלכתו הייתה בטקס, שחלק ממנו מתואר בדה"ב לו יג: "אשר השביעו באלהים". צדקיהו התחייב ונשבע לשמור אמונים למלך בבל. גם יחזקאל מזכיר ברית זו:
יחזקאל יז
יא וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. יב אֱמָר-נָא לְבֵית הַמֶּרִי הֲלֹא יְדַעְתֶּם מָה-אֵלֶּה אֱמֹר הִנֵּה-בָא מֶלֶךְ-בָּבֶל יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח אֶת-מַלְכָּהּ וְאֶת-שָׂרֶיהָ וַיָּבֵא אוֹתָם אֵלָיו בָּבֶלָה. יג וַיִּקַּח מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַיִּכְרֹת אִתּוֹ בְּרִית וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה וְאֶת-אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח. יד לִהְיוֹת מַמְלָכָה שְׁפָלָה לְבִלְתִּי הִתְנַשֵּׂא לִשְׁמֹר אֶת-בְּרִיתוֹ לְעָמְדָהּ. טו וַיִּמְרָד-בּוֹ לִשְׁלֹחַ מַלְאָכָיו מִצְרַיִם לָתֶת-לוֹ סוּסִים וְעַם-רָב הֲיִצְלָח הֲיִמָּלֵט הָעֹשֵׂה אֵלֶּה וְהֵפֵר בְּרִית וְנִמְלָט. טז חַי-אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם-לֹא בִּמְקוֹם הַמֶּלֶךְ הַמַּמְלִיךְ אֹתוֹ אֲשֶׁר בָּזָה אֶת-אָלָתוֹ וַאֲשֶׁר הֵפֵר אֶת-בְּרִיתוֹ אִתּוֹ בְתוֹךְ-בָּבֶל יָמוּת. יז וְלֹא בְחַיִל גָּדוֹל וּבְקָהָל רָב יַעֲשֶׂה אוֹתוֹ פַרְעֹה בַּמִּלְחָמָה בִּשְׁפֹּךְ סֹלְלָה וּבִבְנוֹת דָּיֵק לְהַכְרִית נְפָשׁוֹת רַבּוֹת. יח וּבָזָה אָלָה לְהָפֵר בְּרִית וְהִנֵּה נָתַן יָדוֹ וְכָל-אֵלֶּה עָשָׂה לֹא יִמָּלֵט. {ס} יט לָכֵן כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה חַי-אָנִי אִם-לֹא אָלָתִי אֲשֶׁר בָּזָה וּבְרִיתִי אֲשֶׁר הֵפִיר וּנְתַתִּיו בְּרֹאשׁוֹ. כ וּפָרַשְׂתִּי עָלָיו רִשְׁתִּי וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי וַהֲבִיאוֹתִיהוּ בָבֶלָה וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ שָׁם מַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל-בִּי. כא וְאֵת כָּל-מִבְרָחָו בְּכָל-אֲגַפָּיו בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וְהַנִּשְׁאָרִים לְכָל-רוּחַ יִפָּרֵשׂוּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי. {פ}
צדקיהו לא היה ראוי למלוך. לא בגלל מקומו בין הבנים, לא בזכות אישיותו. ובכל זאת הומלך והוא רק בן עשרים ואחת, בוודאי בגלל הצהרת האמונים שהצהיר לנבוכדנצר, ובגלל השבועה שנשבע לו.
לתקופת מה נחלש נבוכדנצר. וצדקיהו מנסה להקים קואליציה נגד מלך בבל. שליחים באים לירושלים, מאדום וממואב, מעמון מצור ומצידון, וכל אלה מנסים לגבש קואליציה למרוד בנבוכדנצר. ירמיהו הנביא יוצא נגד המרד, וצדקיהו בן כנענה – בעדו.
תאור התהפוכות הפוליטיות ניתן בספר ירמיהו:
ירמיהו פרק לז
ה וְחֵיל פַּרְעֹה, יָצָא מִמִּצְרָיִם; וַיִּשְׁמְעוּ הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עַל-יְרוּשָׁלִַם, אֶת-שִׁמְעָם, וַיֵּעָלוּ, מֵעַל יְרוּשָׁלִָם. {פ}
ו וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא, לֵאמֹר. ז כֹּה-אָמַר יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כֹּה תֹאמְרוּ אֶל-מֶלֶךְ יְהוּדָה, הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם אֵלַי לְדָרְשֵׁנִי: הִנֵּה חֵיל פַּרְעֹה, הַיֹּצֵא לָכֶם לְעֶזְרָה, שָׁב לְאַרְצוֹ, מִצְרָיִם. ח וְשָׁבוּ, הַכַּשְׂדִּים, וְנִלְחֲמוּ, עַל-הָעִיר הַזֹּאת; וּלְכָדֻהָ, וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ. {פ}
ט כֹּה אָמַר יְהוָה, אַל-תַּשִּׁאוּ נַפְשֹׁתֵיכֶם לֵאמֹר, הָלֹךְ יֵלְכוּ מֵעָלֵינוּ, הַכַּשְׂדִּים: כִּי-לֹא, יֵלֵכוּ. י כִּי אִם-הִכִּיתֶם כָּל-חֵיל כַּשְׂדִּים, הַנִּלְחָמִים אִתְּכֶם, וְנִשְׁאֲרוּ-בָם, אֲנָשִׁים מְדֻקָּרִים–אִישׁ בְּאָהֳלוֹ יָקוּמוּ, וְשָׂרְפוּ אֶת-הָעִיר הַזֹּאת בָּאֵשׁ. יא וְהָיָה, בְּהֵעָלוֹת חֵיל הַכַּשְׂדִּים, מֵעַל, יְרוּשָׁלִָם–מִפְּנֵי, חֵיל פַּרְעֹה. {ס}
אם נרצה למצוא מקבילה היסטורית ליציאת מצרים לעזרה, נוכל למצוא אותה באחד הרגעים הקשים של מלחמת העולם השניה. הצבא הרוסי הגיע לגבולות פולין. והוא מעודד את המחתרת המקומית, את ארמיה קריובה, (ארמיה קריובה "צבא המולדת", AK) הייתה תנועת מחתרת בפולין בתקופת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה) למרוד בגרמנים, בהנחה שהנה זה מגיע הצבא הרוסי לעזרה. ולאחר שארמיה קריובה פותחת במתקפה, נעצר הצבא הרוסי ביולי 1944, ורק בינואר 1945 חידש את המתקפה, ובימים אחדים השלים את כיבוש פולין. בינתיים השלימו הגרמנים את רצח היהודים ואת השמדת ארמיה קירובה, שהייתה קשורה בממשלה הפולנית הגולה, שלא הייתה קומוניסטית, ולא הייתה לרצון לצבא הרוסי. הצבא הרוסי נכנס לארץ מטוהרת ממתנגדים.
כך נהג מלך מצרים. הוא יצא מארצו, אבל לא הגיע לכלל מגע עם הצבא הבבלי. הצבא הבבלי עזב לרגע את ירושלים, אבל משגילה את כוונותיו האמיתיות של הצבא המצרי – חזר, נלחם, וכבש את ירושלים.
חוזרים ליחזקאל – ההפטרה
נבואות הזעם של יחזקאל מופנות בעיקר נגד מצרים, שהבטיחה עזרה לישראל, ולא עמדה בהבטחתה. וזאת – בפרק כט.
נבדוק את תאריכי נבואות יחזקאל על מצרים: ירושלים נפלה בשנה האחת עשרה לצדקיהו המלך. נבואות יחזקאל על מצרים מתרכזות בשתי שנים: בשנה שלפני החורבן, ובשנה שלאחריה.
ביחזקאל כט מופיעה נבואה שנמסרה בשנה העשירית, בחודש העשירי, בשנים עשר לחודש. המצור על ירושלים התחיל בשנה התשיעית לצדקיהו, בחודש העשירי. [ירמיהו לט א]. יחזקאל נושא את דבריו לאחר בגידת פרעה, אחרי תחילת המצור, ולפני החורבן. וכך אומר יחזקאל על מצרים:
יחזקאל כט
א בַּשָּׁנָה הָעֲשִׂרִית בָּעֲשִׂרִי בִּשְׁנֵים עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. ב בֶּן-אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ עַל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וְהִנָּבֵא עָלָיו וְעַל-מִצְרַיִם כֻּלָּהּ. ג דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי. ד וְנָתַתִּי חחיים (חַחִים) בִּלְחָיֶיךָ וְהִדְבַּקְתִּי דְגַת-יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִתּוֹךְ יְאֹרֶיךָ וְאֵת כָּל-דְּגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ תִּדְבָּק. ה וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה אוֹתְךָ וְאֵת כָּל-דְּגַת יְאֹרֶיךָ עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה תִּפּוֹל לֹא תֵאָסֵף וְלֹא תִקָּבֵץ לְחַיַּת הָאָרֶץ וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה. ו וְיָדְעוּ כָּל-יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל. ז בְּתָפְשָׂם בְּךָ בכפך (בַכַּף) תֵּרוֹץ וּבָקַעְתָּ לָהֶם כָּל-כָּתֵף וּבְהִשָּׁעֲנָם עָלֶיךָ תִּשָּׁבֵר וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם כָּל-מָתְנָיִם. {ס} ח לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי מֵבִיא עָלַיִךְ חָרֶב וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ אָדָם וּבְהֵמָה. ט וְהָיְתָה אֶרֶץ-מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה וְחָרְבָּה וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי יְהוָה יַעַן אָמַר יְאֹר לִי וַאֲנִי עָשִׂיתִי. י לָכֵן הִנְנִי אֵלֶיךָ וְאֶל-יְאֹרֶיךָ וְנָתַתִּי אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם לְחָרְבוֹת חֹרֶב שְׁמָמָה מִמִּגְדֹּל סְוֵנֵה וְעַד-גְּבוּל כּוּשׁ. יא לֹא תַעֲבָר-בָּהּ רֶגֶל אָדָם וְרֶגֶל בְּהֵמָה לֹא תַעֲבָר-בָּהּ וְלֹא תֵשֵׁב אַרְבָּעִים שָׁנָה. יב וְנָתַתִּי אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁמָמָה בְּתוֹךְ אֲרָצוֹת נְשַׁמּוֹת וְעָרֶיהָ בְּתוֹךְ עָרִים מָחֳרָבוֹת תִּהְיֶיןָ שְׁמָמָה אַרְבָּעִים שָׁנָה וַהֲפִצֹתִי אֶת-מִצְרַיִם בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִים בָּאֲרָצוֹת. {ס} יג כִּי כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲקַבֵּץ אֶת-מִצְרַיִם מִן-הָעַמִּים אֲשֶׁר-נָפֹצוּ שָׁמָּה. יד וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת מִצְרַיִם וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אֶרֶץ פַּתְרוֹס עַל-אֶרֶץ מְכוּרָתָם וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה. טו מִן-הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה וְלֹא-תִתְנַשֵּׂא עוֹד עַל-הַגּוֹיִם וְהִמְעַטְתִּים לְבִלְתִּי רְדוֹת בַּגּוֹיִם. טז וְלֹא יִהְיֶה-עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יְהוִה. {פ}
יחזקאל מרמז רמיזה כפולה: התנים הגדול – הלא הוא מצרים – רובץ בתוך יאוריו. הוא הבטיח לצאת מארצו, ולעזור לישראל, אבל הוא נשאר רובץ בתוך היאור. והעונש: ונטשתיך המדברה, אותך ואת כל דגת יאוריך… לא רצית לצאת מן היאור כדי לעזור לישראל, תצא מן היאור, למדבר, ושם תיפול.
ורמז שני: "וידעו כל יושבי מצרים כי אני ה', יען היותם משענת קנה לבית ישראל. בתפשם בך בכף תרוץ, ובקעת להם כל כתף, ובהשענם עליך תשבר, והעמדת להם כל מתנים". יחזקאל משתמש בדימויים של רבשקה, מימי מלחמת חזקיהו לפני מאתים שנה. כך אמר רבשקה:
עַתָּה עַל-מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי. כא עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל-מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לְכָל-הַבֹּטְחִים עָלָיו.
ויחזקאל משתמש בביטוי זה, שהפך צאן ברזל בהגדרות של מצרים: "משענת הקנה הרצוץ". יחזקאל יכול לקצר את הדימוי, הכל מכירים אותו: "יען היותם משענת קנה לבית ישראל: "בתפשם בך בכף תרוץ, ובקעת להם כל כתף, ובהשענם עליך תשבר…"
ולאחר שמצרים תישא את עוונה, מבטיח הנביא:
יחזקאל כט
יג כִּי כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲקַבֵּץ אֶת-מִצְרַיִם מִן-הָעַמִּים אֲשֶׁר-נָפֹצוּ שָׁמָּה. יד וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת מִצְרַיִם וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אֶרֶץ פַּתְרוֹס עַל-אֶרֶץ מְכוּרָתָם וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה. טו מִן-הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה וְלֹא-תִתְנַשֵּׂא עוֹד עַל-הַגּוֹיִם וְהִמְעַטְתִּים לְבִלְתִּי רְדוֹת בַּגּוֹיִם. טז וְלֹא יִהְיֶה-עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יְהוִה. {פ}
מצרים לא תגלה גלות עולמים. אבל היא תפסיק להיות אימפריה עולמית. היא תהיה ממלכה שפלה.
הסטטוס שקובע הנביא למצרים דומה למעמד שקובע נבוכדנצר לישראל. זו בדיוק הדרישה של בבל מירושלים:
יחזקאל יז
הִנֵּה-בָא מֶלֶךְ-בָּבֶל יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח אֶת-מַלְכָּהּ וְאֶת-שָׂרֶיהָ וַיָּבֵא אוֹתָם אֵלָיו בָּבֶלָה. יג וַיִּקַּח מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַיִּכְרֹת אִתּוֹ בְּרִית וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה וְאֶת-אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח. יד לִהְיוֹת מַמְלָכָה שְׁפָלָה לְבִלְתִּי הִתְנַשֵּׂא לִשְׁמֹר אֶת-בְּרִיתוֹ לְעָמְדָהּ.
המעמד שבבל מוכנה לתת לישראל, זהו המעמד שמצרים תקבל לאחר שתשלים את עונשה. לא ירושלים תהיה ממלכה שפלה – אלא מצרים.
בשנה האחת עשרה לצדקיהו, שלושה חדשים לפני החורבן, חוזר יחזקאל וקורא:
יחזקאל ל
כב לָכֵן כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם וְשָׁבַרְתִּי אֶת-זְרֹעֹתָיו אֶת-הַחֲזָקָה וְאֶת-הַנִּשְׁבָּרֶת וְהִפַּלְתִּי אֶת-הַחֶרֶב מִיָּדוֹ. כג וַהֲפִצוֹתִי אֶת-מִצְרַיִם בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִם בָּאֲרָצוֹת. כד וְחִזַּקְתִּי אֶת-זְרֹעוֹת מֶלֶךְ בָּבֶל וְנָתַתִּי אֶת-חַרְבִּי בְּיָדוֹ וְשָׁבַרְתִּי אֶת-זְרֹעוֹת פַּרְעֹה וְנָאַק נַאֲקוֹת חָלָל לְפָנָיו. כה וְהַחֲזַקְתִּי אֶת-זְרֹעוֹת מֶלֶךְ בָּבֶל וּזְרֹעוֹת פַּרְעֹה תִּפֹּלְנָה וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי יְהוָה בְּתִתִּי חַרְבִּי בְּיַד מֶלֶךְ-בָּבֶל וְנָטָה אוֹתָהּ אֶל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. כו וַהֲפִצוֹתִי אֶת-מִצְרַיִם בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִי אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי יְהוָה. {פ}
ובחודש השלישי, חודש אחד לפני חורבן ירושלים, חוזר יחזקאל וקורא על מצרים:
יחזקאל לא
טו כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה בְּיוֹם רִדְתּוֹ שְׁאוֹלָה הֶאֱבַלְתִּי כִּסֵּתִי עָלָיו אֶת-תְּהוֹם וָאֶמְנַע נַהֲרוֹתֶיהָ וַיִּכָּלְאוּ מַיִם רַבִּים וָאַקְדִּר עָלָיו לְבָנוֹן וְכָל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה עָלָיו עֻלְפֶּה. טז מִקּוֹל מַפַּלְתּוֹ הִרְעַשְׁתִּי גוֹיִם בְּהוֹרִדִי אֹתוֹ שְׁאוֹלָה אֶת-יוֹרְדֵי בוֹר וַיִּנָּחֲמוּ בְּאֶרֶץ תַּחְתִּית כָּל-עֲצֵי-עֵדֶן מִבְחַר וְטוֹב-לְבָנוֹן כָּל-שֹׁתֵי מָיִם. יז גַּם-הֵם אִתּוֹ יָרְדוּ שְׁאוֹלָה אֶל-חַלְלֵי-חָרֶב וּזְרֹעוֹ יָשְׁבוּ בְצִלּוֹ בְּתוֹךְ גּוֹיִם. יח אֶל-מִי דָמִיתָ כָּכָה בְּכָבוֹד וּבְגֹדֶל בַּעֲצֵי-עֵדֶן וְהוּרַדְתָּ אֶת-עֲצֵי-עֵדֶן אֶל-אֶרֶץ תַּחְתִּית בְּתוֹךְ עֲרֵלִים תִּשְׁכַּב אֶת-חַלְלֵי-חֶרֶב הוּא פַרְעֹה וְכָל-הֲמוֹנֹה נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. {פ} חודשיים אחר החורבן חוזר יחזקאל וקורא על מצרים:
יחזקאל לב
א וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁנֵי-עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. ב בֶּן-אָדָם שָׂא קִינָה עַל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כְּפִיר גּוֹיִם נִדְמֵיתָ וְאַתָּה כַּתַּנִּים בַּיַּמִּים וַתָּגַח בְּנַהֲרוֹתֶיךָ וַתִּדְלַח-מַיִם בְּרַגְלֶיךָ וַתִּרְפֹּס נַהֲרוֹתָם. {ס} ג כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה וּפָרַשְׂתִּי עָלֶיךָ אֶת-רִשְׁתִּי בִּקְהַל עַמִּים רַבִּים וְהֶעֱלוּךָ בְּחֶרְמִי. ד וּנְטַשְׁתִּיךָ בָאָרֶץ עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה אֲטִילֶךָ וְהִשְׁכַּנְתִּי עָלֶיךָ כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וְהִשְׂבַּעְתִּי מִמְּךָ חַיַּת כָּל-הָאָרֶץ. ה וְנָתַתִּי אֶת-בְּשָׂרְךָ עַל-הֶהָרִים וּמִלֵּאתִי הַגֵּאָיוֹת רָמוּתֶךָ. ו וְהִשְׁקֵיתִי אֶרֶץ צָפָתְךָ מִדָּמְךָ אֶל-הֶהָרִים וַאֲפִקִים יִמָּלְאוּן מִמֶּךָּ. ז וְכִסֵּיתִי בְכַבּוֹתְךָ שָׁמַיִם וְהִקְדַּרְתִּי אֶת-כֹּכְבֵיהֶם שֶׁמֶשׁ בֶּעָנָן אֲכַסֶּנּוּ וְיָרֵחַ לֹא-יָאִיר אוֹרוֹ. ח כָּל-מְאוֹרֵי אוֹר בַּשָּׁמַיִם אַקְדִּירֵם עָלֶיךָ וְנָתַתִּי חֹשֶׁךְ עַל-אַרְצְךָ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. ט וְהִכְעַסְתִּי לֵב עַמִּים רַבִּים בַּהֲבִיאִי שִׁבְרְךָ בַּגּוֹיִם עַל-אֲרָצוֹת אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתָּם. י וַהֲשִׁמּוֹתִי עָלֶיךָ עַמִּים רַבִּים וּמַלְכֵיהֶם יִשְׂעֲרוּ עָלֶיךָ שַׂעַר בְּעוֹפְפִי חַרְבִּי עַל-פְּנֵיהֶם וְחָרְדוּ לִרְגָעִים אִישׁ לְנַפְשׁוֹ בְּיוֹם מַפַּלְתֶּךָ. {פ}
יא כִּי כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה חֶרֶב מֶלֶךְ-בָּבֶל תְּבוֹאֶךָ. יב בְּחַרְבוֹת גִּבּוֹרִים אַפִּיל הֲמוֹנֶךָ עָרִיצֵי גוֹיִם כֻּלָּם וְשָׁדְדוּ אֶת-גְּאוֹן מִצְרַיִם וְנִשְׁמַד כָּל-הֲמוֹנָהּ. יג וְהַאֲבַדְתִּי אֶת-כָּל-בְּהֶמְתָּהּ מֵעַל מַיִם רַבִּים וְלֹא תִדְלָחֵם רֶגֶל-אָדָם עוֹד וּפַרְסוֹת בְּהֵמָה לֹא תִדְלָחֵם. יד אָז אַשְׁקִיעַ מֵימֵיהֶם וְנַהֲרוֹתָם כַּשֶּׁמֶן אוֹלִיךְ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. טו בְּתִתִּי אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁמָמָה וּנְשַׁמָּה אֶרֶץ מִמְּלֹאָהּ בְּהַכּוֹתִי אֶת-כָּל-יוֹשְׁבֵי בָהּ וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי יְהוָה. טז קִינָה הִיא וְקוֹנְנוּהָ בְּנוֹת הַגּוֹיִם תְּקוֹנֵנָּה אוֹתָהּ עַל-מִצְרַיִם וְעַל-כָּל-הֲמוֹנָהּ תְּקוֹנֵנָּה אוֹתָהּ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. {פ}
יז וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. יח בֶּן-אָדָם נְהֵה עַל-הֲמוֹן מִצְרַיִם וְהוֹרִדֵהוּ אוֹתָהּ וּבְנוֹת גּוֹיִם אַדִּרִם אֶל-אֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת אֶת-יוֹרְדֵי בוֹר. יט מִמִּי נָעָמְתָּ רְדָה וְהָשְׁכְּבָה אֶת-עֲרֵלִים. כ בְּתוֹךְ חַלְלֵי-חֶרֶב יִפֹּלוּ חֶרֶב נִתָּנָה מָשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל-הֲמוֹנֶיהָ. כא יְדַבְּרוּ-לוֹ אֵלֵי גִבּוֹרִים מִתּוֹךְ שְׁאוֹל אֶת-עֹזְרָיו יָרְדוּ שָׁכְבוּ הָעֲרֵלִים חַלְלֵי-חָרֶב. כב שָׁם אַשּׁוּר וְכָל-קְהָלָהּ סְבִיבוֹתָיו קִבְרֹתָיו כֻּלָּם חֲלָלִים הַנֹּפְלִים בֶּחָרֶב. כג אֲשֶׁר נִתְּנוּ קִבְרֹתֶיהָ בְּיַרְכְּתֵי-בוֹר וַיְהִי קְהָלָהּ סְבִיבוֹת קְבֻרָתָהּ כֻּלָּם חֲלָלִים נֹפְלִים בַּחֶרֶב אֲשֶׁר-נָתְנוּ חִתִּית בְּאֶרֶץ חַיִּים. כד שָׁם עֵילָם וְכָל-הֲמוֹנָהּ סְבִיבוֹת קְבֻרָתָהּ כֻּלָּם חֲלָלִים הַנֹּפְלִים בַּחֶרֶב אֲשֶׁר-יָרְדוּ עֲרֵלִים אֶל-אֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת אֲשֶׁר נָתְנוּ חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים וַיִּשְׂאוּ כְלִמָּתָם אֶת-יוֹרְדֵי בוֹר. כה בְּתוֹךְ חֲלָלִים נָתְנוּ מִשְׁכָּב לָהּ בְּכָל-הֲמוֹנָהּ סְבִיבוֹתָיו קִבְרֹתֶהָ כֻּלָּם עֲרֵלִים חַלְלֵי-חֶרֶב כִּי-נִתַּן חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים וַיִּשְׂאוּ כְלִמָּתָם אֶת-יוֹרְדֵי בוֹר בְּתוֹךְ חֲלָלִים נִתָּן. כו שָׁם מֶשֶׁךְ תֻּבַל וְכָל-הֲמוֹנָהּ סְבִיבוֹתָיו קִבְרוֹתֶיהָ כֻּלָּם עֲרֵלִים מְחֻלְלֵי חֶרֶב כִּי-נָתְנוּ חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים. כז וְלֹא יִשְׁכְּבוּ אֶת-גִּבּוֹרִים נֹפְלִים מֵעֲרֵלִים אֲשֶׁר יָרְדוּ-שְׁאוֹל בִּכְלֵי-מִלְחַמְתָּם וַיִּתְּנוּ אֶת-חַרְבוֹתָם תַּחַת רָאשֵׁיהֶם וַתְּהִי עֲוֹנֹתָם עַל-עַצְמוֹתָם כִּי-חִתִּית גִּבּוֹרִים בְּאֶרֶץ חַיִּים. כח וְאַתָּה בְּתוֹךְ עֲרֵלִים תִּשָּׁבַר וְתִשְׁכַּב אֶת-חַלְלֵי-חָרֶב. כט שָׁמָּה אֱדוֹם מְלָכֶיהָ וְכָל-נְשִׂיאֶיהָ אֲשֶׁר-נִתְּנוּ בִגְבוּרָתָם אֶת-חַלְלֵי-חָרֶב הֵמָּה אֶת-עֲרֵלִים יִשְׁכָּבוּ וְאֶת-יֹרְדֵי בוֹר. ל שָׁמָּה נְסִיכֵי צָפוֹן כֻּלָּם וְכָל-צִדֹנִי אֲשֶׁר-יָרְדוּ אֶת-חֲלָלִים בְּחִתִּיתָם מִגְּבוּרָתָם בּוֹשִׁים וַיִּשְׁכְּבוּ עֲרֵלִים אֶת-חַלְלֵי-חֶרֶב וַיִּשְׂאוּ כְלִמָּתָם אֶת-יוֹרְדֵי בוֹר. לא אוֹתָם יִרְאֶה פַרְעֹה וְנִחַם עַל-כָּל-הֲמוֹנֹה חַלְלֵי-חֶרֶב פַּרְעֹה וְכָל-חֵילוֹ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. לב כִּי-נָתַתִּי אֶת-חתיתו (חִתִּיתִי) בְּאֶרֶץ חַיִּים וְהֻשְׁכַּב בְּתוֹךְ עֲרֵלִים אֶת-חַלְלֵי-חֶרֶב פַּרְעֹה וְכָל-הֲמוֹנֹה נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. {פ}
החשבון ההיסטורי מוצה עד תום. האימפריה המצרית ירשה את אשור, ועכשיו היא חולקת עם אשור את מקומה בבית הקברות של ההיסטוריה. ועונשה לעתיד: להיות ממלכה שפלה. את שתכננה בבל לישראל, קבלה מצרים. מחיר בגידתה בישראל כבד ויקר: לא עוד אימפריה עולמית. ממלכה שפלה.
(על פי פרופסור יהודה איזנברג, יליד ירושלים, למד במרכז הרב ובאוניברסיטה העברית – חינוך ופילוסופיה. לימד בבר אילן, בטורו קולג' ובישיבה אוניברסיטה).