פרשת השבוע – וָאֵרָא (שמות ו, ב – ט)

השבוע שבין כד בטבת – א בשבט ה'תשע"ג (6 – 12 בינואר 2013)

מפטירים בנבואתו של יחזקאל על פרעה ומצרים: "הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנים (=התנין) הגדול הרובץ בתוך יאוריו". ההפטרה היא בספר יחזקאל, מפרק כ"ח פסוק כה.

לפעמים, כשאדם סובל מצרות ובעיות רבות, אנחנו רוצים לעודד אותו ולהגיד לו שיהיה בסדר, אבל הוא לא מקשיב לנו. כדי ללמוד איך לנהוג במצב זה, נחזור לתקופה שבה היה עם ישראל במצב דומה, תקופת שיעבוד מצרים:

שמות ו9: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה"

פרעה הכביד את העול על בני ישראל, וה' שלח את משה לבשר לבני ישראל שהגאולה קרובה (פסוק 6): "לכן אמר לבני-ישראל: אני ה'! והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים, והצלתי אתכם מעבדתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים…"; אבל בני ישראל לא שמעו אל משה, והפסוק מסביר מדוע:

מקוצר רוח ומעבודה קשה

קוצר רוח הוא מצב שבו הנשימות קצרות ומהירות. איזו רוח היתה קצרה?

1. לפי רוב המפרשים, הכוונה לרוחם של בני ישראל. כשאדם רץ מעניין לעניין, מתנשם ומתנשף, אין לו זמן לשבת ולקחת אויר, ואין לו סבלנות להקשיב לדבריהם של אחרים, גם אם מדובר בבשורות טובות. קוצר הרוח של בני ישראל נגרם מכמה סיבות:

המצרים איימו עליהם, הריצו אותם מעבודה לעבודה, ולא נתנו להם לשבת ולנוח: "וקוצר הרוח הוא פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב, כאשר אמרו שוטריהם אל משה; ועבודה קשה הוא הדוחק, שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו" (רמב"ן), "היתה נשימתן קצרה כאיש מבוהל" (כלי יקר).

הם עצמם היו טרודים בצרות ודאגות: "כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה, ואינו יכול להאריך בנשימתו" (רש"י).

הם כל-כך סבלו, שבכלל לא רצו לנשום, איבדו את טעם החיים: "כאדם שתקצר נפשו בעמלו, ולא ירצה לחיות רגע בצערו מרעתו [אפילו] שירוח לו אחר-כך" (רמב"ן).

הם היו שקועים בחומריות ולא עסקו בעניינים רוחניים: "אולי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו, ולזה ייקרא קוצר רוח, כי התורה מרחבת ליבו של אדם" (אור החיים), "כי לא נאמנה את אל רוחם ולא נתנו לב להתבונן" (ספורנו), "היה קשה בעיניהם לפרוש מעבודת כוכבים, וכן יחזקאל מפרש ואומר: "איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו… איש שקוצי עיניו לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו"." (שמות רבה ו, ה)

קוצר רוח הוא מצב נפשי פנימי, ועבודה קשה היא מצב חיצוני; השילוב של שני אלה – מצב נפשי פנימי המקשה על הנשימה ומצב חיצוני של עבודה קשה – גורם לכך שבני ישראל אוטמים את אזניהם ואינם מוכנים לשמוע. "דור מדוכא ומושפל אינו קולט את הנאמר לו: לא את דברי הנחמה לימים קרובים, ולא את דברי ההוד לעתיד הרחוק" (נחמה לייבוביץ', עיונים בפרשת השבוע).

2. ייתכן גם שהכוונה לרוחו של משה. כשאדם מאד רוצה להעביר בשורה חשובה, הוא מדבר במהירות, ומצפה שהשומעים יבינו אותו מייד, אין לו סבלנות להסביר שוב ושוב עד שכולם יבינו, וכתוצאה מכך המסר אינו נקלט. בני ישראל לא שמעו אל משה מקוצר רוח – בגלל שמשה היה קצר רוח בהסבריו.

לפי פירוש זה, קוצר רוח מתאר התנהגות של הדובר, ועבודה קשה מתארת מצב של השומע; השילוב של שני אלה – דובר חסר-סבלנות ועבודה קשה ומייסרת – גורם לכך שבני ישראל אוטמים את אזניהם ואינם מוכנים לשמוע.

מדוע אמר משה דבר שאינו נשמע?

(ע"פ הרב חנן פורת, "עוד יישמע!", "הגדת אור ודרור" עמ' 82).

מה ראה ריבונו של עולם לשלוח את משה להביא לעם בשורה שאין האוזניים כרויות לשמעה? הן כלל גדול נקוט בידינו: "כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע" (בבלי יבמות סה:)!

בשני רבדים עלינו להתמודד עם שאלה זו. האחד נוגע ל"חיי שעה" – לדור היוצא ממצרים; והשני ל"חיי עולם" – לכל הדורות כולם:

1. כבר ברובד הראשון – בדור יוצאי מצרים – ראוי להבחין בין המציאות המרה שעל פני השטח, לבין מה שמתחולל מתחת לפני השטח… ריבון העולמים מלמד את משה כי גם במציאות מרה זו אין להתייאש, ודבריו הנופלים לכאורה על צחיח סלע סופם לחלחל ולהגיע למעמקי תודעתו של העם… כבר עתה סוללת בשורתו של משה נתיב נסתר, ומאמצת את ליבו של העם בשעתו הקשה, גם אם אינו מודע לכך. כמו בפירושו של ר' מנדל מקוצק על דברים ו 6: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" – כאשר הלב סגור ואינך יכול להכניס את הדברים לתוך לבבך, שים את הדברים על לבבך, כך שייכנסו לשם ברגע שהלב ייפתח.

הכלל "מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע", מתייחס לדברי תוכחה וביקורת, שאין להשמיעם באזני מי שאינו מסוגל לקבלם ועלול להתקומם כנגדם; הוא אינו אמור כלפי דברי אמונה וחיזוק, שאותם יש להניח על הלב גם בשעה שאינו פתוח, מתוך תקוה כי תבוא השעה שבה ייפתח והם ייכנסו פנימה.

2. למעלה מזה קיים רובד נוסף, ארוך טווח. מעבר לכתפיו השפופות של דור יוצאי מצרים ניצבים כל הדורות הבאים, וגם אם דור זה לא יהיה מסוגל לקלוט את בשורת הגאולה, הנה יקום דור שיידע לשמוע אותה, ואליו מכוונים הדברים. עוד אלפי שנים לאחר נאומו של משה במצרים ימצאו כל בית ישראל נחמה ותקוה בבשורתו הגדולה, ומיליוני יהודים בכל קצוות תבל ירימו בליל הסדר ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות של גאולה שנזכרו בנאום זה. בשורת הגאול שבפיו אינה בשורה לשעה אלא בשורה לדורות.

מסקנות מעשיות

מהפסוק שלנו ניתן ללמוד, שכאשר רוצים לבשר בשורה טובה לאדם הנמצא במצוקה, צריך לוודא שלשומע יהיה אורך רוח:

להביא אותו למקום מוגן, ללא פחד ואיומים;

לאפשר לו לשבת, לנשום עמוק ולהירגע מהמחשבות על צרות ודאגות;

להנעים לו את הזמן, למשל על-ידי אוכל ושתיה, כך שיקבל טעם לחיות לפחות לזמן קצר, עד שהמצב ישתפר (וראו גם בפסוק 13).

לדבר איתו על עניינים רוחניים, להסיט את מחשבתו מעולם החומר לעולם הרוח.

בנוסף לכך, צריך שיהיה גם לנו – הדוברים – אורך רוח: לנשום עמוק לפני שמדברים, להסביר לאט ובנחת, ולהישאר רגועים גם כאשר השומעים אינם מקבלים את דברינו.

"יהיו דברים אלה קריאת כיוון לכל המורים והמחנכים עומדים לא אחת מתוסכלים, נוכח חוסר הרצון והיכולת של תלמידיהם לקלוט את דבריהם: גם אם נדמה לכם לעיתים שהינכם מדברים אל הקיר, והדברים נופלים על אזניים אטומות – אל תתייאשו. הוסיפו דבר ויהי מה! דבר אמת – גם אם יתמהמה – עוד יישמע!" (הרב חנן פורת, שם).

אפלטון ספר ז': משל המערה: אנשים כלואים במערה ורואים רק צללים וחושבים שזו המציאות האמיתית. איש אחד משתחרר משם ורואה את הדברים כהווייתם, אף כי בתחילה הוא מסתנוור. וכשהוא חוזר לשם לא מאמינים לו ומלעיגים עליו – כך האידיאות הן הממשות האמיתית ולכך צריך שיהיה מכוון החינוך. ולשם כך יש ללמדם מתמטיקה, כי היא היגיון טהור (גישה פיתגוראית). זו הכרת מה שהווה ולא מה שמתהווה וכלה. שני ללימוד – הנדסה, שלישי – תכונה, אך עוד לפניה – לימוד המעוקב. והשיטה הדיאלקטית מבטלת היפותסות בהתקדמה אל הראשית עצמה. וכאן – משל ההורים המאמצים, שבנם גילה שאינו בנם באמת ונוהג בהם פחות כבוד ומתחבר אל החנפנים – כך הפילוסוף והאדם שנסתרות הדעות שחונך עליהן, הוא זונחן. על כן אין לתת את הדיאלקטיקה לצעירים, מה גם שהם עסוקים מרגע שגילוה רק בהפרכת זולתם ומוצאים לה שם רע.

ושוב משה: לאחר התגלות ה' אליו בסנה, שהוא כמשל השמש המאירה כאן, הוא אומר ביחס לשליחותו – שמות ד1: "ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי כי יאמרו לא נראה אליך ה'", כך בני ישראל, המצויים בעבדות ובחשכה. ואכן – שמות ו9: "וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה". גם לאחר שחרורם עדיין מתגלע פער בין גישתם הלא מאמינה ובין גישת משה הבוטחת, וכך הוא אומר כאשר העם צמא למים – שמות יז4: "ויצעק משה אל ה' לאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלני". פרויד בספרו על משה אף טוען כי לבסוף אכן הרגו ישראל את משה. ורדיפות מסוג זה של העם אחר מי ש'ראה את האור', כלומר – הנביאים, אף חזרו על עצמם הלוך וחזור לאורך ההיסטוריה.

שמות ו

י וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יא בֹּא דַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. יב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם. {פ}

כט וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי יְהוָה דַּבֵּר אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ. ל וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה. {פ}

עֲרַל שְׂפָתָיִם

ספי מרקוס

בעייתו של משה
הן בפרשת שמות והן בפרשת וארא מעיד משה על עצמו שהוא בעל ליקוי ביכולת הדיבור: כבד פה וערל שפתיים.

בפרשנים, מצאנו עיסוק בשאלה מהי בדיוק הבעיה שהייתה למשה: הראב"ע הציע כי הכוונה לגמגום. הרשב"ם הביא דעה זו אך דחה אותה בטענה עקרונית שלא ייתכן שנביא ה' יהיה מגמגם. אי לכך הוא טען שהכוונה שאין הוא בקי בחיתוך הלשון המצרית שהרי עברו שישים שנה מאז עזב את מצרים. הראב"ע הציע הסבר נוסף שהכוונה שאינו יודע לדבר צחות ובלשוננו, אין הוא רטוריקן.

מדוע בחר ה' במנהיג כבד פה?
מעבר לשאלה העובדתית, ניתן לשאול שאלה עקרונית ברמה ההגותית: מדוע בחר ה' באדם כזה, עם בעיה כזו, להוציא את עם ישראל ממצרים? מה רוצה הקב"ה ללמדנו? כיוון אחד מצאנו בדברי הרב קוק באגרות (עמ' ל'). הרב מסביר שם שיש בבחירה זו התפלמסות עם אנשים או עמים שיש להם רק את הלשון החיצונית, הם יודעים לדבר ולנסח דברים בצורה מושלמת אך אין לדבריהם שום תוכן ממשי. יש להבדיל בין התוך הפנימי ובין הדיבור שהוא חיצוני יותר אף שיש לו מטרה של הטבה לאחרים, שהרי באמצעותו מעבירים מסרים בין בני אדם.

הסבר נוסף שמקורו בזוהר על פרשת וארא, טוען שמשה בתור המנהיג של העם מהווה תמונת ראי של מצב העם, מה הוא כבד פה, אף העם כבדי פה.

מהות השפה
לפני שנביא את דברי הזוהר ונרחיב בכוונתו, ברצוני לתת מעט דברי רקע ובשביל כך נחזור לראשיתו של ספר בראשית.

ישנן תפיסות הרואות בשפה ובדיבור כלי בלבד המאפשר תקשורת בין בני אדם. אין לשפה חשיבות כשלעצמה אלא רק כגורם מתווך.

אמנם, בתורה אנו מוצאים השקפה אחרת לגמרי. כבר בתחילת ספר בראשית אנו קוראים שהעולם כולו נברא ע"י דיבור וקריאת שמות וכבר עמדו על כך חז"ל באומרם "העולם נברא בעשרה מאמרות".

לאחר מכן, עם בריאת האדם, נותן הקב"ה לאדם את כוח הדיבור שהוא זה שימשיך בדבורו לקיים את העולם. כך פירש אונקלוס את דברי הכתוב שם 'ויהי האדם לנפש חיה' – רוח ממללא'. בפרק ב' בבראשית אנו קוראים שהקב"ה הביא את החיות אל האדם על מנת שזה יתן להם שמות.

המדרש מבטא היטב את משמעות קריאת השמות ע"י האדם:

"א"ר אחא בשעה שבא הקב"ה לבראת את האדם נמלך במלאכי השרת, אמר להן נעשה אדם, אמרו לו אדם זה מה טיבו, אמר להן חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם את הבהמה ואת החיה ואת העוף, אמר להם זה מה שמו, ולא היו יודעין. העבירן לפני אדם, אמר לו זה מה שמו, אמר זה שור זה חמור זה סוס וזה גמל. ואתה מה שמך, אמר לו אני נאה להקרא אדם, שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי, א"ל לך נאה להקראות אדני, שאתה אדון לכל בריותיך" (בראשית רבה, יז,ד)

השפה, א"כ, היא לא רק כלי של תוויות אלא היא מהות. היא מגדירה את הדברים ובכך היא נותנת להם חיות. ללא השם שהאדם נותן לדברים, אין בעצם עולם והכל הוא דומם ומת. רק ע"י קריאת השמות המהותיים, נותן האדם משמעות לעולם שהוא רואה מסביבו.

תפיסה זו של חשיבות הלשון בא בתורה לידי ביטוי בעוד הרבה מקומות ונסתפק רק בעוד דוגמא אחת. מילה מקבילה ל'עם' בתורה היא 'לשון' מה שאומר שהלשון של העם מבטאת את מהותו ואיננה רק דבר חיצוני.

הסבר הזוהר
כעת נביא את דברי הזוהר על פרשתנו (בתרגום הסולם):

"בוא וראה, כתוב: הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים. מהו ואני ערל שפתיים? הרי בתחילה כתוב: לא איש דברים אנכי וגו' כי כבד פה וגו' והקב"ה השיב לו: מי שם פה לאדם וגו' והוא אמר: אנכי אהיה עם פיך. הכי יעלה על דעתך שלא היה כן? ועתה אומר: ואני ערל שפתיים, וא"כ היכן הוא הדבר שהבטיח לו הקב"ה מקודם? אלא הוא סוד. משה (הוא) קול והדיבור שהוא המלה שלו היה בגלות, (ועל כן) היה משה ערל (פה) לפרש דברים ומשום זה אמר: ואיך ישמעני פרעה, בעוד שהמלה שלי היא בגלות שלה…בוא וראה כל זמן שהדיבור היה בגלות, נסתלק ממנו הקול והמלה הייתה ערלה בלי קול. כשבא משה, בא הקול, ומשה היה קול בלא מילה…וכך הלך עד שקרבו אל הר סיני ונתינה תורה. בעת ההיא נתחבר הקול עם הדבור ואז דיבר דבר, זה שנאמר: וידבר אלוהים את כל הדברים האלה, ואז נמצא משה שלם בדיבור כראוי…"

הרב סולוביצ'יק במאמרו 'גאולה, תפילה, תלמוד תורה' (בתוך הספר 'דברי הגות והערכה') מביא את דברי הזוהר הללו ומפרשם באריכות. הנה חלק מדבריו:

"גאולה זהה, כאמור, עם התקשרות הדדית, עם התגלותה של המילה, כלומר – עם הופעתו של הדיבור. משעה שעם נוטש עולם אילם ובא בעולם של קול, של דיבור ושיר, הוא נהיה לעם נגאל, עם בן חורין. במילים אחרות, חיים אילמים זהים לשעבוד! חיים שחוננו בדיבור חיי חרות הם"

השפה, לפי דברי הרב סולוביצ'יק, מבטאת את מהותו של האדם. עבד, אף אם יש לו יכולת טכנית לדבר, הוא אילם משום שהדיבור שלו אינו יכול לשקף את זהותו. העבדות מפקיעה את הזהות האישית של האדם וממילא הדיבור שלו הוא בגלות. כך היו בנ"י במצרים, עבדים שאין להם זהות אישית ולכן גם הדיבור של משה, בתור המנהיג של העם, לקוי.

רק עם יציאת מצרים, שעה שעם ישראל יוצא לחרות ומתחבר לזהותו, רק אז פורץ הדיבור מגרונו, שירת הים האדירה ולבסוף מעמד הר סיני שבמרכזו 'עשרת הדברות'.

בין דיבור לסיסמאות
הרעיון העולה מכאן חשוב מאוד להפנמה. אל לו לאדם לדבר רק כזרזיר המצפצף, לחזור על אמירות וסיסמאות שאחרים אמרו ללא הזדהות פנימית והבנת הדברים. אדם כזה הרי הוא בגלות הדיבור משום שהוא עבד לחברה הסובבת אותו ומשעבדת אותו ע"י סיסמאות. אדם צריך לשאוף שדיבורו ישקף את זהותו האישית והמיוחדת, שתהיה לו אמירה שיש לה משמעות עמוקה ופנימית. רק אז הוא יהיה אדם שבאמת ראוי להיקרא בן חורין.

הרב יובל שרלו

"הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני בפרעה ואני ערל שפתיים" – דברים אלה מבליטים עובדת יסוד אחת שלא היתה יכולה להתרחש בימינו ובשעה שמדובר על בחירת מנהיג בתוכנו. משה רבינו היה ערל שפתיים! משמעות הדבר היא שהוא לא יכול היה להתחבב על האומה בשיטות רטוריות או דמגוגיות. לא היה בנמצא איש יחסי ציבור שהיה יכול להעלים תכונה זו. ברם, לא היה בכך כל צורך. משה רבינו לא פנה לעם ישראל מכוח הצורה. הוא פנה אל האומה בכוח התוכן. אהרון הכהן היה המתווך, ואילו משה רבינו הקרין את החשוב מכל – פנימיות דבר ד' והוראותיו לעם ישראל.
קשה שלא להשוות עובדה זו למה שמתרחש במערכת הבחירות שאנו בעיצומה. קשה מאוד לדעת מהן הדעות ומהן העמדות של המועמדים השונים והמפלגות השונות. עובדה זו מרדדת מאוד את השיח הציבורי, ומסיטה את תשומת הלב מהצורה אל התוכן. היא מחנכת לשקר ולרמאות, בשל העובדה שהיא ממקדת את תשומת הלב בדרכי הביטוי וביכולת "לעבור מסך", ואינה פונה אל הבחינה המדוקדקת של הרעיון, עד שהיא מביאה לנכונות עצמית להתפתות ליפי המליצה ומאפשרת למועמד לעוות את דעתו. מציאות זו מעצבת את רשות הרבים הפוליטית כתחרות ספורט, והמונחים "המנצח הגדול" תופשים את מקום המנהיגות.
ברם, עיקר העיקרים של הבעיה מצוי בפער הקיים בין התכונות הנדרשות כדי להיבחר לבין התכונות הנדרשות כדי לשמש בתפקיד. ביסודו של דבר היה ראוי כי מועמד יעמוד למבחן האם קיימות בו התכונות הראויות למילוי התפקיד של נבחר הציבור – בין אם מדובר בכישרון ויכולת, ובין אם מדובר בנקיון כפיים וצחות לבב. גם כאן אנו יכולים ללמוד ממשה רבינו.

כנראה מפשוטו של מקרא במבחן הכאת המצרי והאמירה למכה את רעהו "למה תכה רעך". רק לאחר שהצטיין מנהיג האומה ביכולת ההנהגה האישית והפרטית, נבחר על ידי ריבונו של עולם להיות מושיען של ישראל. אולם במבנה הקיים ובצורה בה נבחרים אצלנו המועמדים אנו מוצאים את ההפך הגמור – דווקא המועמדים המסורים יותר לתפקידם והמקדישים את זמנם לעבודת הכנסת ולדרכי ההתנהלות בה נמצאים לוקים, בשל העובדה שתכונות אלה כלל אינן מצטלמות יפה, ואין הן מכוונות לדרכי הביטוי ולצורתן.

הדבר נכון גם בכיוון ההפוך – המועמד הזוכה לאמון הציבור אינו זה שגם יעבוד בשליחות הציבור, שכן לא בשם עבודה זו הוא בא, ולא בכך הוא מצטיין. הצטיינותו נעוצה בדמותו החיצונית ולא בכוונותיו הפרלמנטריות. מציאות זו הולכת ומחמירה לאור מה שמתגלה כיום בציבוריות הישראלית, המתעלמת לחלוטין הן מרמת ניקיון הכפיים של המועמדים השונים והן מהשאלה האם הם מתכוונים לשרת את הציבור במסגרת תפקידם.
זו ההזדמנות אפוא לפתור חלק מהבעיה לפחות במסגרות הנושאות שם שמיים עליהן. שבח גדול להן הוא ניקיון הכפיים שבהן, ובעובדה שלא דבק רבב בדרכי ההתנהלות של מסגרות אלה. עתה הן צריכות לצעוד צעד נוסף ולבאר לציבור המתבקש לבחור בהן מהן העמדות, מהו המצע, כיצד מתכוונים הנבחרים העתידיים להגשים אותו ולממש אותו בפועל. בדרך זו לפחות הציבור המצביע למסגרות אלה יזכה בדיון אמיתי ומסודר, ויחזיר את החיים הציבוריים לנתיב בו עליהן לצעוד מלכתחילה.
למעלה מכך, עיקר מגמת מסגרות אלה אינה להתקוטט בינן לבין עצמן ולהניע בוחרים מזו לזו, אלא לנסות ולהשפיע על מאגר רחב יותר של בוחרים להתרשם בראש ובראשונה מעצם העובדה שעוסקים בתוכן ולא בצורה, במהות ולא בקישוט, בדרך ולא בשוליה.

שמות ז

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ. ב אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. ג וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת-לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. ד וְלֹא-יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת-יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאֹתַי אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים. ה וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה בִּנְטֹתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם. ו וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתָם כֵּן עָשׂוּ. ז וּמֹשֶׁה בֶּן-שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן-שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל-פַּרְעֹה. {פ}

נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה

ילקוט שמעוני, סימן קפ: ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלוהים לפרעה – זה שאמר הכתוב: שאו שערים ראשיכם ויבוא מלך הכבוד, שחולק כבוד ליראיו. כיצד?מלך בשר ודם אין יושבין על כסאו,
והקב"ה הושיב לשלמה על כסא ה'. מלך בשר ודם אין רוכבין לסוסו, והקב"ה הרכיב לאליהו על סוסו. ומה סוסו סופה וסערה, שנאמר: ה' בסופה ובשערה דרכו. מלך בשר ודם אין משתמשין בשרביטו, ומשה נשתמש בשרביטו של הקב"ה, שנאמר: ויקח משה את מטה האלהים בידו. מלך בשר ודם אין לובשין עטרה שלו, והקב"ה נתן עטרה שלו למלך המשיח שנאמר: תשית לראשו עטרת פז. מלך בשר ודם אין לובשין לבושו, וישראל לבשו לבושו של הקב"ה ונתנו לישראל, שנאמר: ה' עוז לעמו יתן, מלך בשר ודם אין קורין בשמו, כמו קיסר אגוסטוס בסיליאוש, ואם נקרא באחד מהן ממיתין אותו, אבל הקב"ה אמר למשה הרי עשיתי אותך כמותי, לפרעה אני נקרא אלוהים, ובוא בשם בראתי את העולם, שנאמר: בראשית ברא אלוהים, ובו בשם ראה נתתיך אלוהים לפרעה.
דבר אחר: ראה נתתיך אלוהים – א"ל הקב"ה: לפי שעשה עצמו אלוה, הודיעו שאינו כלום בעולם, הריני עושה אותך עליו אלוהים. ומנין שעשה פרעה את עצמו אלוה? שנאמר: יען אמר לי יאורי ואני עשיתני – אני הוא שבראתי את עצמי. וזה אחד מארבעה בני אדם שעשו עצמן אלוהות, והרעו לנפשם, שלוש מאומות העולם ואחד מישראל, ואלו הן: חירם, ונבוכדנצר, ופרעה, ויואש.
חירם מנין? שנאמר: אמור לנגדי צור כה אמר ה' אלוהים יען גבה לבך ותאמר אל אני, ולפי שעשה עצמו אלוה, הרע לנפשו, שנאמר: שחת חכמתך על יפעתך על ארץ השלכתיך וגו',
נבוכדנצר מנין? שנאמר: אעלה על במתי עב אדמה לעליון. א"ל הקב"ה: חייך, אך אל שאול תורד אל ירכתי בור. מה עשה לו הקב"ה? הגלה אותו עד שהוא במלכותו והאכיל עשב כבהמה, שנאמר: ועשבא כתורין לך יטמון, והיו בהמה וחיה רואין אותו בדמות בהמה וחיה ונושכים אותו, שנאמר: ושד בהמות יחיתן – שנעשה מחיה לכל בהמה וחיה.
יואש מנין? שנאמר: ואחרי מות יהוידע באו שרי יהודה וישתחוו למלך, שעשו אותו אלוה וקבל עליו, שנאמר: ואת יואש עשו שפטים.
פרעה עשה עצמו אלוה והרע לנפשו, שנאמר: הנני נותן את פרעה הפרע [חפרע]. מהו הפרע? שקבל פרעון מהקב"ה.

דבר אחר: הפרע, כענין שנאמר: ופרע את ראש האשה, לפיכך אמר הקב"ה למשה: לפי שעשה עצמו אלוה, ראה נתתיך אלוהים לפרעה. למה? כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, הוי אלוה עליו ועשה אותו שחץ בעולם, והיינו דכתיב: את כל גבוה יראה והוא מלך על כל בני שחץ. וכי השפלים אין הקב"ה רואה? והא כתיב: עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ?! ומהו את כל גבוה יראה? אלא הן הגוותנין שרוחן גסה עליהם ומגביהים עצמן ועושין עצמן אלוהות. מה הקב"ה עושה להם? מראה אותם לבריות ועושה אותם שחץ בעולם.
אמר הקב"ה: אם יסתר איש במסתרים ואנילא אראנו נאם ה' – אם ילך אדם וייגע בתורה וישב לו, אני מראה מעשיו לבריות. וכן אם יטמין אדם עצמו לעשות עבירה, אני מראה אותו לבריות, שנאמר: ואני לא אראנו נאם ה' הלא את השמים ואת הארץ אני מלא – ממלא ממנו העליונים והתחתונים ומראה שחץ לבריות.
דבר אחר: א"ל הקב"ה: לא בשביל שקראתי לך אלוהים תהא רוח גסה עליך, אין אתה אלוה אלא על פרעה. וכן הוא אומר: וידבר אלוהים אל משה ויאמר אליו אני ה' אין אתה אלוה אלא על פרעה, שנאמר נתתיך אלוהים לפרעה.