פרשת וארא – מאמר ראשון
פרשת השבוע – וָאֵרָא (שמות ו, ב – ט)
השבוע שבין כד בטבת – א בשבט ה'תשס"ט ( 10 בינואר – 16 בינואר 2010)
מפטירים בנבואתו של יחזקאל על פרעה ומצרים: "הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנים (=התנין) הגדול הרובץ בתוך יאוריו". ההפטרה היא בספר יחזקאל, מפרק כ"ח פסוק כה.
נאום ה'
שמות ו
ב וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה. ג וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. ד וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ. ה וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת-בְּרִיתִי. ו לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. ז וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. ח וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָה. ט
מדרש תנחומא לשמות: תדע לך, שלא גלה אותו לאבות העולם. ולמה גלה אותו למשה. על הלך לגאל את ישראל. מה כתיב למעלה מן הענין, וישב משה אל ה' ויאמר, ה' למה הרעותה לעם הזה. אם אמר אדם לגדול הימנו למה הרעותה, דבר קשה הוא אומר. ולא עוד אלא אמר, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי, ולא אמרתי להם ששמי ה' כשם שאמרתי לך, ולא הרהרו אחר מדותי.
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. {פ}
מדרש תנחומא לשמות: משל נאמר למה אנו דומין, לשה שבא הזאב ליטול אותה מן העדר, רץ הרועה אחריה להצילה מפי הזאב, בין הרועה והזאב נבקע השה. כך אמרו ישראל למשה, מבינך לבין פרעה אנו מתים.
אותות ומופתים: תנין ונחש
שמות ז
ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. ט כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל-אַהֲרֹן קַח אֶת-מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי-פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין. י וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין. יא וַיִּקְרָא גַּם-פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן. יב וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן אֶת-מַטֹּתָם. יג וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה. {ס} יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם. טו לֵךְ אֶל-פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל-שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר-נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ.
מדרש תנחומא לשמות, סימן ד: כי ידבר אליכם פרעה לאמר. ילמדנו רבינו, מי שעמד להתפלל ובא הנחש ונשכו, מהו שיפסיק. כך שנו רבותינו, העומד בתפלה, אפילו המלך שואל בשלומו, לא ישיבנו. אפלו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק. מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהיה עומד ומתפלל, בא ערוד ונשכו, וברחו התלמידים. אחר שעה באו ומצאו אותו ערוד מת מושלך על פי חורו. אמרו, ווי לו לאדם שנשכו ערוד, ווי לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא.
כשהלך אצל פרעה מה כתיב שם, ואחר באו משה ואהרן (שמות ה, א). אמר רבי חייא בר אבא, יום פרוזבטיא של פרעה היה, והיו כל המלכים באין ומעטרין אותו, שיהיה קוזמוקרטור על כל המלכים. משעטרו אותו, היו משה ואהרן עומדים על פתח פלטרין של פרעה. נכנסו משרתיו אליו ואמרו לו, שני זקנים עומדין בפתח. אמר להן, יש בידם עטרות. אמרו לו, לאו. אמר להם, באחרונה יכנסו. נמצאו עומדין לפני פרעה. אמר להם, מה אתם מבקשין. אמרו לו, אלהי העברים שלחני אליך לאמר שלח את עמי ויעבדוני. אמר להם, מי ה' אשר אשמע בקולו, ולא היה יודע לשלוח לי עטרה, אלא בדברים אתם באים, לא ידעתי את ה' וגו'. אמר רבי לוי, באותה שעה הוציא דפתרא של אלוהות, התחיל קורא, אלהי אדום, אלהי מואב, אלהי צידון, וכן כלם. אמר להם, הרי קראתי כל כתבי ואין שם שמו של אלהיכם. אמר רבי לוי, משל למה הדבר דומה, לכהן שהיה לו עבד שוטה. יצא הכהן חוץ למדינה, הלך העבד לבקש את רבו בבית הקברות. התחיל צווח לבני אדם שעומדין שם, לא ראיתם בכאן רבי. אמרו לו, רבך לא כהן הוא, אמר להם, הן. אמרו לו, שוטה, ומי ראה כהן בבית הקברות. כך אמרו לו משה ואהרן לפרעה, שוטה. אלוהות אלו שאתה אומר, מתים הן, אבל ה' אלהים אמת, הוא אלהים חיים ומלך עולם. אמר להם פרעה, בחור הוא, זקן הוא, כמה שנותיו, כמה עיירות לכד, כמה מדינות כבש, כמה שנים יש לו מיום שעלה למלכות. אמרו לו, אלהינו כחו וגבורתו מלא עולם, הוא היה עד שלא נברא העולם, והוא יהיה בסוף כל העולמים, והוא יצרך ונתן בך רוח חיים. אמר להן, ומה מעשיו. אמרו לו, נוטה שמים וארץ, וקולו חוצב להבות אש, מפרק הרים ומשבר סלעים, קשתו אש, חציו שלהבות, רומחו לפיד, מגנו עננים, חרבו ברק, יוצר הרים וגבעות, מכסה שמים בעבים, מוריד גשמים וטללים, מפריח דשאים ומדשן פירות, ועונה חיות, צר את העובר במעי אמו ומוציאו לאויר העולם, מהעדה מלכין ומהקם מלכין. אמר להם, מתחלה שקר אתם מדברין, שאני הוא אדון העולם, ואני בראתי עצמי ואת נילוס, שנאמר, לי יאורי ואני עשיתני (יחזק' כט ג). באותה שעה קבץ את כל חכמי מצרים, אמר להם, שמא שמעתם שמעו של אלהיהם של אלו. אמרו לו, שמענו שבן חכמים הוא בן מלכי קדם. אמר להם הקדוש ברוך הוא, לעצמכם קראתם חכמים ולי בן חכמים. חייכם, אני מאבד חכמתכם.
דם
שירי מכות מצרים / נתן אלתרמן, תש"ד
נֹא-אָמוֹן, מִבַּרְזֶל צִירַיִךְ,
שְׁעָרִים נִתְלְשׁוּ בִּילֵל.
תְּסֻפַּרְנָה מַכּוֹת מִצְרִים
שֶׁעָשׂוּ בָּךְ מִשְׁפָּט בַּלֵּיל.
אֵיךְ עָלוּ מִצִּיָּה נִחֶרֶת,
אֵיךְ נִגְלוּ מִיאוֹרִים גּוֹרְשִׁים,
וּבְשׁוּרָה, בְּלִי חֵמָה נִמְהֶרֶת,
עֲבָרוּךְ כַּעֲבֹר חוֹרְשִׁים.
נֹא-אָמוֹן, עוֹד עוֹמְדִים מֵתַיִךְ
אֶל קִירוֹת בָּתֵּיהֶם מֵאָז.
וְקוֹפְאִים עֲלֵיהֶם עֵיטַיִךְ
כַּחֲלוֹם שֶׁאֵינֶנּוּ גָּז.
כִּי הִכּוּ בָּךְ אָלוֹת עֲשֶׂרֶת,
עַל אָשֵׁם וְצַדִּיק וָתָם.
וְזוֹכְרָה אַתְּ לֵילוֹת עֲשֶׂרֶת,
וְרִאשׁוֹן לָהֶם לֵיל הַדָּם.
טז וְאָמַרְתָּ אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא-שָׁמַעְתָּ עַד-כֹּה. יז כֹּה אָמַר יְהוָה בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר-בְּיָדִי עַל-הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם. יח וְהַדָּגָה אֲשֶׁר-בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן-הַיְאֹר. {ס} יט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה-יָדְךָ עַל-מֵימֵי מִצְרַיִם עַל-נַהֲרֹתָם עַל-יְאֹרֵיהֶם וְעַל-אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל-מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ-דָם וְהָיָה דָם בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים. כ וַיַּעֲשׂוּ-כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּיְאֹר לְדָם. כא וְהַדָּגָה אֲשֶׁר-בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא-יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן-הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. כב וַיַּעֲשׂוּ-כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה. כג וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ וְלֹא-שָׁת לִבּוֹ גַּם-לָזֹאת. כד וַיַּחְפְּרוּ כָל-מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר. כה וַיִּמָּלֵא שִׁבְעַת יָמִים אַחֲרֵי הַכּוֹת-יְהוָה אֶת-הַיְאֹר. {פ}
מדרש תנחומא לשמות: ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן וגו', הכה מה שביאור ובאגמים ובנהרות ועל כל מקוה מימיהם, מה שבקיתון. והיה דם בעצים ובאבנים. אפילו מה שהמצרים היו רוקקים, כלו דם. אמר רבי אבין הלוי ברבי, ממכת הדם העשירו ישראל. כיצד. המצרי וישראל בבית אחד והגיגית מלאה מים, והמצרי הולך למלאות את הקיתון מתוכה, מוציאה מלאה דם. וישראל שותה מים, ומצרי דם [מתוך הגיגית. והמצרי אומר לו, תן לי בידך מעט מים, ונותן לו, ונעשים דם. אמר ליה, נשתה בתוך הקערה אני ואתה ביחד. ישראל שותה מים, והמצרי שותה דם. וכשהיה לוקח מישראל בדמים יקרים, היה שותה מים. מכאן העשירו ישראל.
ערוב
שמות ח
טז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. יז כִּי אִם-אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת-עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת-הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת-הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-הֵם עָלֶיהָ. יח וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת-אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת-שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. יט וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה. כ וַיַּעַשׂ יְהוָה כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב. כא וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל-מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ. כב וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת-תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ. כג דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ. כד וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא-תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי. כה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵא מֵעִמָּךְ וְהַעְתַּרְתִּי אֶל-יְהוָה וְסָר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ מָחָר רַק אַל-יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת-הָעָם לִזְבֹּחַ לַיהוָה. כו וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל-יְהוָה. כז וַיַּעַשׂ יְהוָה כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ לֹא נִשְׁאַר אֶחָד. כח וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת-לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת-הָעָם. {פ}
מדרש תנחומא לשמות, סימן יד: ויאמר ה' אל משה השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה. למה היה יוצא המימה. לפי שהיה אותו רשע משתבח ואומר שהוא אלוה ואינו יוצא לנקביו, לפיכך היה יוצא המימה בהשכמה, שלא יראוהו בני אדם שעומד בקלון. לכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה, עמוד בהשכמה בשעה שהוא נצרך, תפוש אותו ואמר לו, כה אמר ה' כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי.
ילקוט שמעוני לתהילים,פרק ע"ח: "רבי חנינא בר פפא ור' סימון תרויהון אמרין מין חיה הוא ושמו פנתרין והביאה הקב"ה עליהם".
ברד
שמות ט
יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. ..
כב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה נְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם עַל-הָאָדָם וְעַל-הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. כג וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּהוּ עַל-הַשָּׁמַיִם וַיהוָה נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה וַיַּמְטֵר יְהוָה בָּרָד עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. כד וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי. כה וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵת כָּל-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה וְאֵת כָּל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת-כָּל-עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר. כו רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר-שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד. כז וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם יְהוָה הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים. כח הַעְתִּירוּ אֶל-יְהוָה וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד. כט וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת-הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת-כַּפַּי אֶל-יְהוָה הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה-עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַיהוָה הָאָרֶץ. ל וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים. לא וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל. לב וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה. לג וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת-הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל-יְהוָה וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא-נִתַּךְ אָרְצָה. לד וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי-חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו. לה וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד-מֹשֶׁה. {פ}
מדרש תנחומא לשמות: משל למה הדבר דומה, לשני לגיונות קשין ששונאין זה את זה. לימים הגיע זמן מלחמתו של מלך. מה עשה המלך. עשה שלום ביניהם והלכו ועשו שליחות המלך. כך אש וברד צהובין זה לזה. כיון שהגיע זמן מלחמה של מצרים, עשה הקדוש ברוך הוא שלום ביניהם והכו במצרים. הוי, ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד. היה יושב מצרי, נכוה בברד. עומד, נכוה באש, כמשפט רשעים בגיהנם, שנאמר, יהרג בברד גפנם ושקמותם בחנמל (תהל' עח מז).
וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות וגו'. כך הן הרשעים. כל זמן שהן בצרה, מכניעין עצמן. משהצרה עוברת, חוזרין לקלקולם.
מכות מצרים – סיכום ביניים
פרשתנו מספרת על שבע מתוך עשר מכות מצרים: דם, צפרדע, כנים, ערוב, דבר, שחין, ברד.
מדרש תנחומא לשמות: כשהיה יוצא משה מאצל פרעה, היה אומר אותו רשע, אם יבא אצלי בן עמרם, אני הורגו, אני צולבו, אני שורפו. כשהיה משה נכנס, מיד פרעה נעשה מטה. ויחזק לב פרעה. בחמש מכות הראשונות אין כתיב בהן אלא ויחזק לב פרעה. כיון שבאו חמש מכות ולא שלח, אמר הקדוש ברוך הוא, מכאן ואילך אם רצה לשלוח איני מקבל. שכך כתיב בחמש מכות האחרונות, ויחזק ה' את לב פרעה. והיה משה גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים.
מכות מצרים אינן אוסף אקראי של אסונות – יש בהן סדר ומבנה פנימי. יש דרכים שונות להציג מבנה זה:
1. יש מפרשים, שדברי רבי יהודה "היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב" למעשה מבטאים חלוקה של המכות לשלוש קבוצות:
דם צפרדע כינים
ערוב דבר שחין
ברד ארבה חושך מכת בכורות
2. קאסוטו מציע מבנה מעט שונה, המתקבל כאשר מצרפים ל-10 המכות את מופת-התנין שלפניהן ואת קריעת ים סוף שאחריהן. כך מקבלים 4 קבוצות של 3 מכות:
תנין דם צפרדע
כינים ערוב דבר
שחין ברד ארבה
חושך בכורות ים-סוף
בכל שלשה כזאת, ה'מכה' הראשונה היא קלה יחסית, והיא בעצם רק מופת שנועד להזהיר את המצרים מפני שתי המכות שיבואו אחריו. לכן משה לא מתרה בפרעה לפני המופתים האלה (בניגוד לשאר המכות, שלפניהן משה נצטווה להתרות בפרעה). כל מופת קשור לאחד מארבעת מצבי-הצבירה היסודיים של החומר – נוזל (מים), מוצק (עפר), אנרגיה (אש), גז (אויר):
התנין קשור למים – הוא מסמל את היאור (ראו יחזקאל כט ג). זה מסביר, למה המטה לא הפך לנחש, כמו שהיה כשמשה עשה את האות הזה לפני בני ישראל. ואכן שתי המכות שאחריו – דם וצפרדע – בוצעו בכך שאהרן נטה את מטהו על היאור.
הכינים קשורות לעפר: המכה בוצעה בכך שאהרן הכה את עפר הארץ. וגם במכת הערוב מודגש: " ומלאו בתי מצרים.. וגם האדמה אשר הם עליה".
השחין קשור לאש: המכה בוצעה על ידי כך שמשה ואהרן לקחו פיח מתוך כבשן – האש, ומשה זרק אותו השמימה. וגם במכת הברד כתוב " ותהלך אש ארצה", " ואש מתלקחת בתוך הברד". וגם מכת הארבה נמשלה לאש (ראו יואל א ד, יואל א יט).
החושך קשור לאויר, ואכן המכה בוצעה בכך שמשה נטה את ידו על השמים.
הביטוי "רוח קדים" נזכר בשתי מכות – מכת הארבה וקריעת-ים-סוף. ואכן, "רוח-קדים" היא רוח חמה, וזה מתאים גם לשלשה שקשורה לאש (ארבה) וגם לשלשה שקשורה לאויר (קריעת-ים-סוף).
בשלוש השלשות הראשונות יש עוד חוקיות שקשורה להתראות: במכה הראשונה של כל שלשה (תנין, כנים, שחין) לא נצטווה משה להתרות בפרעה – כנ"ל; במכה השניה (דם, ערוב, ברד) נצטווה משה להתרות בפרעה בבוקר. ובמכה השלישית (צפרדע, דבר, ארבה) נצטווה משה ל"בוא אל פרעה" ולהתרות בו – לא דווקא בבוקר.
מלבד החלוקה הזאת, ניתן לחלק את המכות לשתי קבוצות של 6 מכות:
קבוצה א: תנין דם צפרדע כינים ערוב דבר
קבוצה ב: שחין ברד ארבה חושך בכורות ים-סוף
4 המכות הראשונות בכל קבוצה מתבצעות ע"י אדם:
בקבוצה א – אהרון: תנין דם צפרדע כנים
בקבוצה ב – משה: שחין ברד ארבה חושך
2 המכות האחרונות מתבצעות ע"י ה':
בקבוצה א – ערוב דבר
בקבוצה ב – בכורות ים-סוף
במכה האחרונה שבכל שישיה נזכרת ידו של ה':
במכת דבר – " הנה יד ה' הויה במקנך… דבר כבד מאד"
בים סוף – " וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים…"
תהילים עח, 51-44
סדר המכות שונה:
וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם וְנוֹזְלֵיהֶם בַּל-יִשְׁתָּיוּן – דם
יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב וַיֹּאכְלֵם וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם. – ערוב וצפרדע
וַיִּתֵּן לֶחָסִיל יְבוּלָם וִיגִיעָם לָאַרְבֶּה. – ארבה
יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל. וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים. – ברד
יְשַׁלַּח-בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים.
יְפַלֵּס נָתִיב לְאַפּוֹ לֹא-חָשַׂךְ מִמָּוֶת נַפְשָׁם וְחַיָּתָם לַדֶּבֶר הִסְגִּיר. – דבר
וַיַּךְ כָּל-בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי-חָם. – מכת הבכורות
רבי אברהם אבן עזרא מסביר למה יש שינוי בסדר ולמה ההשמטות:"הזכיר ערוב תחלה כי היתה קשה ממכת הצפרדע, או פירושו וצפרדע כבר השחיתה אותם, כמו: וירם תולעים ויבאש ולא הזכיר, מכת כנים גם מכת שחין גם מכת חשך גם מכת דבר, בעבור שנמלטו בני אדם ובעבור היות מכת דם ראשונה למכות הזכירה, גם צורך גדול יש למים".
אשר לפסוק:"יְשַׁלַּח-בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ …" – מציין אבן עזרא את ההשפעה הרבה שהייה למכת הברד ולמעשה הפסוק מביע את ההתרשמות ממנה:"רמז לרוב פחדם ממכת הברד כאשר הזכיר כל מגפותי אל לבך והלא תראה לא הודה פרעם לעולם לאמר: אני ועמי הרשעים, רק במכה הזאת והנה דימה אלה המגפות לעברת השם, ומשלחת מלאכי רעים בעבור האש כמו עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט "
פסיקתא רבתי פי"ז: ר' לוי בר זכריה בשם ר' ברכיה מוצא דרך מיוחדת במינה להציג את מכות מצרים בתור תכסיסי מלחמה:
בתחילה סכר אמת מים שלהם – דם
הביא עליהם משמיעי קולות – צפרדעים
ירב עליהם חיצים – כנים
הביא לגיונות של חיות – ערוב
הביא עליהם דורמסיות – דבר
רמה בהם נפט – שחין
השליל אבני בליסטראות – ברד
העמיד עליהם כובשים – ארבה
הבשן בפילקיות – חשך
הוציא מהם כל גדול והרגו – מכת הבכורות
עלי אלון, הערות שוליים על יציאת מצרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ' 21-20
המכות – תחרות הקוסמים נגד החרטומים
אנחנו ניטול מטה, והם יקחו מקל
אנחנו נהפוך אותו לדֶמון, והם יהפכו אותו לנחש עקלתון, מלך עזאזל
אז נהפוך את מימיהם לדם, והם יהפכו את דמנו למים נגרים לים
כתגובה נהפוך אותם לג'וקים מסוממים, לצפרדעים – את הקסם הזה גם חרטומיהם יודעים
נכה בהם בכנים, בדבר ובערוב – באלה הם מבינים הרבה יותר טוב
אז נסלים בִּבְרד טילים, כל אחד טון, שישברו להם את העצמות
והם יגיבו ברצח בעיניים, במטר אבנים וקלעים, קסאמים ומרגמות
כארבה נכה בהם בחישוף ובריסוס ובגידוע,
נשאיר אדמה חרוכה,
ניקח אותם לעבדים
בכל עבודה קשה בתבן, חומר ובלבנים
והם ישתינו לנו למים ויחרבנו בבטון
ויירקו במסעדות לתוך המעדנים.
אז נכה בחמת זעם בתשתיות, בתעלות
ובסכרים, נחריב ערים, נצרוב בתודעתם
שאלוהינו הוא החזק שבאלוהים, נמרר את חייהם
במחסומים עד שיחשך עליהם יומם.
והם יפוצצו את בתינו, יציתו את יערותינו
ואת שדותינו, הארץ תבער תחתינו
באש גיהינום אדומה והלילה יהיה לנו ליום
שבעתיים כאור החמה.
ואז נכה אותם בבכיריהם, מכה ניצחת
ואחרונה וסופית
והם יכו אותנו בבכורינו מכה אנושה
כמלאכי משחית…
וכך זה יימשך בלי הרף… אין סוף למכות ואין
מי שיאמר להרג: הרף!
ואלוהים הכביד את הלבבות ואת הפיות אטם
שכחנו לדבר כאילו היינו חיות ולא בני אדם.
הראש היהודי ממציא לנו פטנטים:
"הבה נתחכמה לו פן ירבה ופן ישרוץ"
ואללה הרחמן פתח את רחמן…
כי כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ.
עלי אלון (נולד ב-5 בינואר 1935, קיבוץ עין שמר) משורר עברי ועורך, בן קיבוץ עין שמר, חבר בתנועות השלום השונות ובעל השקפת עולם הומנית שמאלנית. אלון כותב תחת שם העט א. עלי.