פרשת בשלח – מאמר שלישי
פרשת השבוע – בשלח (שמות יג, יז – יז)
השבוע שבין ה בשבט – יא בשבט ה'תשע"ב (29 בינואר – 4 בפברואר 2012)
את פרשת בשלח קוראים בדרך כלל בשבת הסמוכה לט"ו בשבט. מכיוון שקוראים בה את שירת הים, היא מכונה גם "שבת שירה". שירת הים נאמרת בתפילת שחרית בכל יום בתוך פסוקי דזמרא.
למנהג כל העדות מפטירים בשירת דבורה שבספר שופטים.
אור פני משה לבעל חתם סופר, טעמי המנהגים לקוטים כ"א ע"ב: ונוהגין לפזר לציפורין זרעונין, טעם אחד מהם זה הודות כי הקב"ה המציא לישראל במדבר מזונותיהם בלא עמל ויגיעה כצפרים ועופות שמוצאים מזונותיהם בכל מקום.
הרב משה סופר (שרייבר) (14 בספטמבר 1762 – 3 באוקטובר 1839), הידוע בכינוי החת"ם סופר (על שם ספרו חידושי תורת משה), ראש ישיבה ומגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים. תרם תרומה מכרעת לעיצוב ההשקפה האורתודוקסית-יהודית).
בפרשת בשלח מופיע סיפור המן ירידת המן במדבר. בהמשך סיפור המן כתוב הפסוק: 'ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו'. המדרש בילקוט שואל: היה לו לכתוב 'ולא היה', שלא היה שם מעולם. מדוע כתוב 'ולא מצאו'? והתשובה: דתן ואבירם יצאו בלאט בשבת מחוץ למחנה, ופיזרו מן המן שבידיהם במדבר, כדי לעשות פלסתר את דבריו של משה, שאמר 'כי ביום השביעי לא יהיה בו'. העופות אכלו את המן לפני שבאו האנשים ללקוט, ובכך "הגנו" על משה. לזכר זה נותנים להם שכר בשבת שירה, שקוראים בה את פרשת המן. (מנהגי ישורון צד 134).
קאשע / זאב גלילי / "מקור ראשון"
זאב גלילי (נולד ב-1936) הוא עיתונאי ישראלי. גלילי עבד כ-30 שנה ב"ידיעות אחרונות" כמשכתב ראשי בדסק החדשות, ראש כתבים, מרכז מערכת וממלא מקום העורך. הוא מלמד כתיבה עיתונאית, מחבר ספרי ילדים ומשמש כסופר צללים. הוא היה בעל טור בעיתון "מקור ראשון" מ-1996 עד 2007. כיום מפרסם את טורו באתר האינטרנט שלו.
ערב שבת שירה היתה אמא מבשלת סיר מיוחד ובו "קאשע" לציפורים. "קאשע" ביידיש היא דייסת גריסים. אמא היתה מכניסה לסיר מכל הבא ליד – עדשים, בורגול, אורז וגם שאריות מזון ודוּרה. דוּרה היתה מין דגן ששימש בעיקר להאבסת עופות ובהמות. בשנות מלחמת העולם הראשונה, בגלל הרעב ששרר בארץ נאלצו להכין ממנו לחם, שגרם לכאבי בטן.
בשבת השכם בבוקר, לפני ההליכה לבית הכנסת, היינו יוצאים אל הכפור. שבתות שירה זכורות לי תמיד כשבתות שבהן היתה צפת מכוסה שלג עמוק. היינו מפזרים את ה"קאשע" שהכינה אמא בחצר. כשחזרנו מבית הכנסת כבר לא נותר פירור אחד מסיר ה"קאשע". הציפורים ליקטו הכול.
בבית קידם את פנינו הריח המשכר של ה"חמין" שהכינה סבתא. "חמין" ולא "טשולנט". זה כמעט אותו הדבר, אבל לא בדיוק. העדפנו לקרוא לזה חמין כדי שגם שכנינו הספרדים יוכלו לאכול ממנו.
הכנת החמין היתה מומחיות מיוחדת של סבתא. היה בבית תנור פחמים בנוי בקיר ומעליו ארובה. באמנות רבה הכינה סבתא את הפחמים בתנור כך שעם כניסת השבת לא יישאר מהם אלא אפר חם. את הסיר ובו החמין הכניסה לתוך התנור וכיסתה אותו באפר, לפני כניסת השבת. הכל לפי ה"שולחן ערוך".
בשבת בצהריים כבר היה החמין מוכן ובתוכו מעדן מלכים. בין השעועית וגריסי הפנינה המבעבעים, בינות לשברי העצם וה"קישקע", היה מעדן בתוך מעדן: שקית ובה אורז ועדשים שהתבשלו בתוך העיסה. כשחולקו המנות המהבילות ביקשו כולם לטעום מן המעדן שבתוך שקית הבד. ואנחנו הילדים לקחנו את חלקנו מן הצלחת ורצנו החוצה לתת אותו לציפורים.
שמות יד
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל-הַיָּם. ג וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. ד וְחִזַּקְתִּי אֶת-לֵב-פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל-חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה וַיַּעֲשׂוּ-כֵן. ה וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ. ו וַיֶּאְסֹר אֶת-רִכְבּוֹ וְאֶת-עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ. ז וַיִּקַּח שֵׁשׁ-מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל-כֻּלּוֹ. ח וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת-לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה. ט וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל-הַיָּם כָּל-סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל-פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן. י וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-יְהוָה. יא וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם אַל-תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד-עוֹלָם. יד יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן. {פ}
אלוהי צדק?
ד וְחִזַּקְתִּי אֶת-לֵב-פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל-חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה וַיַּעֲשׂוּ-כֵן.
ח וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת-לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה.
ישעיהו ו
י הַשְׁמֵן לֵב-הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן-יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ. יא וָאֹמַר עַד-מָתַי אֲדֹנָי וַיֹּאמֶר עַד אֲשֶׁר אִם-שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה. יב וְרִחַק יְהוָה אֶת-הָאָדָם וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. יג וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ. {פ}
המבלי אין קברים
הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם.
הערות לשוניות
הביטוי המבלי אין הוא ביטוי כפול המבטא תמיהה גדולה, כמו בשמות יד 11: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה 'הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר?! מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם'"
במל"ב א מסופר שאחזיה מלך ישראל היה חולה, ושלח שליחים לדרוש בבעל-זבוב אלהי עקרון. אליהו הוכיח את שליחיו של אחזיה וגם את אחזיה עצמו. התוכחה נזכרת בכמה גרסאות:
"המבלי אין אלהים בישראל אתם הולכים לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון" – אליהו למלאכי אחזיה – הם היו שהלכו לדרוש בבעל זבוב (מלכים ב א 3)
"המבלי אין אלהים בישראל אתה שולח לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון" – מלאכי אחזיה לאחזיה – הם מאשימים אותו. הוא זה ששלח (שם 6)
"יען אשר שלחת מלאכים לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון המבלי אין אלהים בישראל לדרוש בדברו" – אליהו לאחזיה – בלשון עבר "שלחת" כי כבר עבר הרבה זמן מאז (שם 16)
למילה קבר יש שתי צורות רבים: קברים וקברות.
צורת הרבים המקובלת היום היא "קברים" בלבד. בצורה קברות משתמשים רק בצירוף "בית קברות".
בתנ"ך מופיעות בדרך כלל צורות הרבים "קברים" (ובנסמך: קברי־):
הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? (שמות יד 11)
לְקִבְרֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל (דבה"ב כח כז)
גם הצורה "קברות" מופיעה בתנ"ך. זוהי צורה מאוחרת יותר שנוצרה בלשון חז"ל, והיא מופיעה במקרא רק בספרי התנ"ך המאוחרים; לרוב בסמיכות ורק פעם אחת בנפרד:
וְהוּא, לִקְבָרוֹת יוּבָל; וְעַל-גָּדִישׁ יִשְׁקוֹד (איוב כא לב)
הָעִיר בֵּית-קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה (נחמיה ב ג)
וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא "קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה", כִּי-שָׁם קָבְרוּ אֶת-הָעָם הַמִּתְאַוִּים (במדבר יא לד)
כיום, כאמור, הצורה 'קברות' אינה בשימוש מלבד בצירוף הקפוא "בית קברות".
תלמוד או מעשה
אחת המחלוקות החשובות ביותר, שהעסיקו את החכמים במשך דורות אחדים, היתה השאלה מה עדיף – תלמוד או מעשה. פירושו של המושג "מעשה" בהקשר זה הוא קיום מצוות בתחום החברתי, כגון צדקה, גמילות חסדים, סיוע לחתנים וכלות, ביקור חולים, קבורת המת וניחום אבלים. מובן, כי איש לא שלל את חשיבותם של התלמוד ושל המעשה כאחד. הבעיה שעמדה לפני חכמים היתה: מה קודם? למעשה היתה זו אפוא שאלה של עדיפויות. כך, לדוגמה, האם חבורת תלמידים, העוסקים בלימוד תורה עם רבם, צריכים להפסיק את תלמודם כל אימת שיש צורך בסיוע ובעזרה לנזקקים.
ספרי דברים, מא: וכבר היו רבי טרפון ורבי עקיבה ורבי יוסי הגלילי מסובים בבית עריס בלוד; נשאלה שאלה זו לפניהם: מי גדול? תלמוד או מעשה? אמר רבי טרפון: גדול מעשה. רבי עקיבה אומר: גדול תלמוד. ענו כולם ואמרו: גדול תלמוד – שהתלמוד מביא לידי מעשה.
יש חוקרים, שנטו לפרש מחלוקת זו בדרך שונה; הם פירשו את המושג "מעשה" במשמעויות אחרות, כגון העשייה בתחום המדיני. הם הדגישו את זמנו של המקור, מן הימים שלפני מרד בן כוסבה, וביקשו אפוא לשוות לו משמעות בת הזמן. אולם דעתו של רבי עקיבה, שהעדיף דווקא את התלמוד, כבר יש בה משום הפרכת הנחה זו; שכן ידועה תמיכתו במרד בן כוסבה. יתר על כן, בתלמוד הירושלמי מצויה מסורת, המובאת בקשר למקור זה והמראה בעליל כי משמעותו של המושג "מעשה" היא בתחום הפעילות הסוציאלית:
ירושלמי, פסחים ג ז, ל ע"ב: רבי אבהו שלח לרבי חנינה בנו: יזכה [בתורה] בטבריה. באו ואמרו לו: גומל הוא חסד [של אמת]. שלח ואמר לו: המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטבריא, שכבר נמנו וגמרו בעליית בית ארוס בלוד שהתלמוד קודם למעשה.
בין החכמים ניתן להבחין בין ההולכים בשיטת רבי עקיבה ומעדיפים את התלמוד, ובין ההולכים בשיטת רבי טרפון ומעדיפים את המעשה. אחד החכמים שהעניקו עדיפות למעשה הוא רבי יהודה בן אלעיי, מחשובי החכמים בדור אושה שלאחר מרד בן כוסבה:
ירושלמי, חגיגה א ז, עו ע"ג: רבי יהודה כשהיה רואה את המת ואת הכלה מתקלסין, היה נותן עיניו בתלמידים ואומר: המעשה קודם לתלמוד.
אבות דרבי נתן, נוסח א, ד: שוב מעשה ברבי יהודה בר אלעאי שהיה יושב ושונה לתלמידיו ועברה כלה לפניו. אמר להם: מהו זה. אמרו לו: כלה שעברה. אמר להם: בני, עמדו והתעסקו בכלה…
בן דורו של רבי יהודה, רבי שמעון בר יוחיי, תלמידו המובהק של רבי עקיבה, מעניק במופגן קדימות לתלמוד על המעשה. כך, לדוגמה:
אבות דרבי נתן, נוסח א, מא: מעשה ברבי שמעון בר יוחאי שהיה מבקר את החולים ומצא אדם אחד שתפוח ומוטל בחולי מעים ואומר גידופין לפני הקדוש ברוך הוא. אמר לו: ריקה, היה לך שתבקש רחמים על עצמך ואתה אומר גידופין. אמר לו: הקדוש ברוך הוא יסלקנו ממני ויניחנו עליך. אמר: יפה עשה לי הקדוש ברוך הוא שהנחתי דברי תורה והייתי מתעסק בדברים בטלים. אמנם המצב המתואר במקור זה לכתחילה הוא שרבי שמעון בר יוחיי גופו עסק בביקור חולים. אף אין ספק, שתגובתו באה גם מחמת חציפותו של החולה. אך אין ככל אלה כדי לסלק את המשמעות החריפה העולה מדבריו, שביקור חולים הוא בבחינת "דברים בטלים".נראה, כי החכמים דבקו רובם בשיטתם של רבי עקיבה ורבי שמעון בר יוחיי, היינו שתלמוד תורה כנגד כולם. יש לציין כי לתלמוד תורה עצמו יש גם משמעות חברתית, לא רק ביחסים שבין החכם לבין תלמידיו, אלא גם בפעולתו של החכם בחברה:
אבות דרכי נתן, נוסח א, ד: ותלמוד תורה חביבה לפני המקום מעולות, לפי שאם אדם למד תורה יודע דעתו של מקום, שנאמר "אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא" (משלי ב ה). מכאן לחכם שיושב ודורש בקהל, שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב חלב ודם לגבי מזבח .
מקור זה משקף בעליל את התהליך, שנדון למעלה – כיצד תפס לאחר חורבן בית המקדש תלמוד תורה את מקומם של הקרבנות, ולתפיסתו של בעל המימרה הוא אפילו עדיף מהם.
שמות יד
כו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה נְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל-מִצְרַיִם עַל-רִכְבּוֹ וְעַל-פָּרָשָׁיו. כז וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר יְהוָה אֶת-מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם. כח וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת-הָרֶכֶב וְאֶת-הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם עַד-אֶחָד. כט וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. ל וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם. לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת-יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ. {ר}
הגדה של פסח
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלָּקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת? בְּמִצְרַיִם מָה הוּא אוֹמֵר? וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה: אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא, וְעַל הַיָּם מָה הוּא אוֹמֵר? וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְיָ, וַיַּאֲמִינוּ בַּיְיָ וּבְמשֶׁה עַבְדוֹ. כַּמָּה לָקוּ בְאֶצְבַּע? עֶשֶׂר מַכּוֹת. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַיִם לָקוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל אַרְבַּע מַכּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. עֶבְרָה – אַחַת, וָזַעַם – שְׁתַּיִם, וְצָרָה – שָׁלשׁ, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים – אַרְבַּע. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַיִם לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת.
רַבִּי עֲקִיבֶא אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל חָמֵשׁ מַכּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. חֲרוֹן אַפּוֹ- אַחַת, עֶבְרָה – שְׁתַּיִם, וָזַעַם – שָׁלֹשׁ, וְצָרָה – אַרְבַּע, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים – חָמֵשׁ. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַיִם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּוֹת.
כַּמָּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ!
אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְלֹא הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ הֶעֱבִירָנוּ בְתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה וְלֹא שִׁקַּע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ, דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ שִׁקַּע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה ולֹא הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן, דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, דַּיֵּינוּ.
אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה וְלֹא הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּיֵינוּ.
אִלּוּ הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה, דַּיֵּינוּ.
עַל אַחַת, כַּמָּה וְכַמָּה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ: שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְעָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְהָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, וְנָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, וְקָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְהֶעֱבִירָנוּ בְתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, וְשִׁקַּע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְהֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן, וְנָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְנָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְהִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה לְכַפֵּר עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ.
פרקי דרבי אליעזר פרק מא:
ויהי בשלח פרעה את העם זהו שאמ' הכתוב שלחיך פרדס רמונים מה הפרדס הזה מלא מין עץ אילן עושה פרי כך יצאו ישראל ממצרים מלאים כל טוב מין ברכות לכך נאמר שלחיך פרדס רמונים.
ראה משה בצרתם של ישראל עמד להתפלל עליהם אמ' לו הב"ה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו אמ' משה לפני הב"ה רבון כל העולמים האויבים אחריהם והים מלפניהם לאי זה דרך יסעו מה עשה הב"ה שלח למיכאל השר ונעשה חומת של אש בין המצריים לישראל והמצריים היו רוצין לבא אחר ישראל ולא היו יכולין לבא מפני האש וראו העליונים בצרתן של ישראל כל אותה הלילה ולא נתנו שבח והודאה לאלהיהם שנ' ולא קרב זה אל זה כל הלילה.
אמ' לו הב"ה למשה משה נטה ידך על הים ובקעהו ונטה משה את ידו על הים וראו המים פניו של הב"ה ורגזו וחלו וירדו לתהומות שנ' ראוך עמים יחילו. ר' אליעזר אומ' ביום שאמ' הב"ה יקוו המים בו ביום נקפאו המים ונעשו שנים עשר חלקים כנגד שנים עשר שבטים ועשו חומות מים בין שביל לשביל והיו רואין אלו את אלו וראו הב"ה מהלך לפניהם ועקבות רגליו לא ראו שנ' בים דרכך ושבילך במים ראו.
והיו המצריים רצים לבא אחר ישראל וחוזרין לאחוריהן יראים שלא ישובו המים עליהם מה עשה הב"ה נראה לפניהם כאיש רוכב סוסיא נקבה שנ' לסוסתי ברכבי פרעה דמתיך רעייתי והסוס שהיה רוכב פרעה ראה סוסיא נקבה ורץ אחריה ונכנס אחריהם בים וכשראו המצריים לפרעה שנכנס לים נכנסו כלם אל הים אחריהם שנ' וירדפו מצרים ויבאו אחריהם כל סוס פרעה מיד שבו המים ועלו ויכסום שנ' וישובו המים ויכסו את הרכב.
בן עזאי אומ' הכל במדה כשם שנתגאו המצריים על ישראל והשליכו הילדים ליאורה כך הב"ה השליך אותם לים שנ' שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים.
ר' שילא אומר כל הילדים שהשליכו המצריים ליאור לא מתו אלא היאור היה מפליט אותם למדבר מצרים והיה הב"ה מביא סלע בפי כל אחד ואחד וסלע בצדו והסלע שהיה בפיו היה מניק אותם ומסיך אותם שמן כחיה שהיא מסכת את בנה שנ' ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור.
ר' לוי בר סימון אומ' ביום הרביעי חנו ישראל על שפת הים מנגד לים והיו המצריים צפים כנודות על פני המים ויצא רוח צפון והשליך אותם והביא אותם ואמרו אלו פלטרין של פרעה ואלו הנוגשים היו מכירין כל אחד ואחד שנ' וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים.
השירה המקראית
ראשיתה של השירה העברית כבר בתנ"ך, שבו מופיעות שירות המשולבות בפרוזה, כגון שירת הים בספר שמות ושירת דבורה בספר שופטים, והן ספרים המכילים דברי שירה בלבד, בראש ובראשונה מזמורי ספר תהלים. שירי המקרא עדיין אינם מכילים חריזה או מקצב מפותח, מצויה בהם מאוד התקבולת לסוגיה, ורק במיעוטם קיים אקרוסטיכון אלפביתי או כיאסמוס. חלק מספרי הנבואה כתובים בפרוזה הקרובה לשירה. כדוגמה לשיר מקראי אפשר להביא את פתיחת שירת האזינו:
הַאֲזִינוּ הַשָמַיִם וַאֲדַבֵּרָה / וְתִשְמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי.
יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי / תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי
כִּשְׂעִירִם עֲלֵי-דֶשֶׁא / וְכִרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב.
כִּי שֵם ה' אֶקְרָא / הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ.
דברים ל"ב, א-ג
בחיבורים העיקריים של תקופת חז"ל, המשנה, התלמוד והמדרשים, כמעט לא מצויים קטעי שירה, למעט כמה קטעי שירה קצרים וחידתיים. המשל השירי הבא מופיע בתלמוד הבבלי, במסכת מועד קטן דף כ"ה ע"ב:
אם בארזים נפלה שלהבת / מה יעשו איזובי קיר?
לויתן בחכה הועלה / מה יעשו דגי רקק?
בנחל שוטף נפלה חכה / מה יעשו מי גבים?
ואולם בתקופת חז"ל החלו ניצניו של השלב הבא בשירה העברית, הפיוט, שהלך והתפתח בימי הביניים.
שמות טו
א אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. ב עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ. ג יְהוָה אִישׁ מִלְחָמָה יְהוָה שְׁמוֹ. ד מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף. ה תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן. ו יְמִינְךָ יְהוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְהוָה תִּרְעַץ אוֹיֵב. ז וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ. ח וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִבוּ כְמוֹ-נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב-יָם. ט אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי. י נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים. יא מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא. יב נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ. יג נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם-זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל-נְוֵה קָדְשֶׁךָ. יד שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. טו אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן. טז תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָה עַד-יַעֲבֹר עַם-זוּ קָנִיתָ. יז תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. יח יְהוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד. יט כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם אֶת-מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם. כ וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת-הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. כא וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. {ס}