פרשת בשלח – מאמר רביעי

פרשת השבוע – בשלח (שמות יג, יז – יז)

השבוע שבין ט בשבט – טו בשבט ה'תשע"ג (20 בינואר – 26 בינואר 2013)

את פרשת בשלח קוראים בדרך כלל בשבת הסמוכה לט"ו בשבט. מכיוון שקוראים בה את שירת הים, היא מכונה גם "שבת שירה". שירת הים נאמרת בתפילת שחרית בכל יום בתוך פסוקי דזמרא.

למנהג כל העדות מפטירים בשירת דבורה שבספר שופטים.

אור פני משה לבעל חתם סופר, טעמי המנהגים לקוטים כ"א ע"ב: ונוהגין לפזר לציפורין זרעונין, טעם אחד מהם זה הודות כי הקב"ה המציא לישראל במדבר מזונותיהם בלא עמל ויגיעה כצפרים ועופות שמוצאים מזונותיהם בכל מקום.

הרב משה סופר (שרייבר) (14 בספטמבר 1762 – 3 באוקטובר 1839), הידוע בכינוי החת"ם סופר (על שם ספרו חידושי תורת משה), ראש ישיבה ומגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים. תרם תרומה מכרעת לעיצוב ההשקפה האורתודוקסית-יהודית).

שמות יד

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל-הַיָּם. ג וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. ד וְחִזַּקְתִּי אֶת-לֵב-פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל-חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה וַיַּעֲשׂוּ-כֵן. ה וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ. ו וַיֶּאְסֹר אֶת-רִכְבּוֹ וְאֶת-עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ. ז וַיִּקַּח שֵׁשׁ-מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל-כֻּלּוֹ. ח וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת-לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה. ט וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל-הַיָּם כָּל-סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל-פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן. י וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-יְהוָה. יא וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם אַל-תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד-עוֹלָם. יד יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן. {פ}

טו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה מַה-תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. טז וְאַתָּה הָרֵם אֶת-מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה. יז וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת-לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל-חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו. יח וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו. יט וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם. כ וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת-הַלָּיְלָה וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה כָּל-הַלָּיְלָה. כא וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. כב וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. כג וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל-תּוֹךְ הַיָּם. כד וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף יְהוָה אֶל-מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם. כה וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי יְהוָה נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם. {פ}

כו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה נְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל-מִצְרַיִם עַל-רִכְבּוֹ וְעַל-פָּרָשָׁיו. כז וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר יְהוָה אֶת-מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם. כח וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת-הָרֶכֶב וְאֶת-הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם עַד-אֶחָד. כט וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. ל וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם. לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת-יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ. {ר}

קריעת ים סוף היה האירוע הלאומי הראשון של עם ישראל לאחר יציאת מצרים. הוא התרחש בכ"א בניסן – בשביעי של פסח קוראים בתורה בפרשת בשלח על קריעת ים סוף ואת שירת הים.

פרשת קריעת הים מסתיימת במסקנה:"וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם. לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ .

חשיבותו של נס קריעת ים סוף הוא בהגברת האמונה בה'. ולכן הוא זוכה למקום בתפילה:

בתפילת שחרית – מלבד קריאת שירת הים נאמר לפני שמונה עשרה: "אֱמֶת. מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ ה' אֱלהֵינוּ. וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ. כָּל בְּכורֵיהֶם הָרָגְתָּ. וּבְכורְךָ יִשרָאֵל גָּאָלְתָּ. וְיַם סוּף לָהֶם בָּקַעְתָּ. וְזֵדִים טִבַּעְתָּ. וִידִידִים הֶעֱבַרְתָּ. וַיְכַסּוּ מַיִם צָרֵיהֶם. אֶחָד מֵהֶם לא נותָר"

בתפילת מעריב – גם דן לפני "שמונה עשרה":"הַמַּעֲבִיר בָּנָיו בֵּין גִּזְרֵי יַם סוּף. אֶת רודְפֵיהֶם וְאֶת שונְאֵיהֶם בִּתְהומות טִבַּע. וְרָאוּ בָנָיו גְּבוּרָתו. שִׁבְּחוּ וְהודוּ לִשְׁמו".

בני ישראל יוצאים ממצרים לאחר שפרעה מצווה על משה רבינו ואהרן הכהן. הכתוב מפרט את דברי מלך מצרים:"וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר:

קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם-אַתֶּם גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָֹה כְּדַבֶּרְכֶם:

גַּם-צֹאנְכֶם גַּם-בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם-אֹתִי:

והסיבה: וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל-הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן-הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים.

עברו רק שלושה ימים ופרעה התחרט על ההחלטה. ובימים חמישי ושישי. הוא לקח את צבאו ומרכבותיו והחל לרדוף אחרי בני ישראל. הוא משער ש"נבכים הם" – דהיינו: "הם כלואים במדבר, שאינן יודעין לצאת ממנו ולהיכן ילכו"(רש"י). ואכן הוא השיג אותם כפי שמובא במקרא: "וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל-הַיָּם כָּל-סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל-פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן ".

בני ישראל התאוננו על מר גורלם ושאלו את משה, מדוע היה עליהם לצאת ממצרים ולמות במדבר. והיו אומרים לו: "הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר" (י"א). הייאוש הוא כללי. רבי עובדיה ספורנו מבאר בד"ה לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר – "כִּי אֲפִלּוּ לא יִתְגָּר בָּנוּ מִלְחָמָה פַּרְעה וְחֵילו, הִנֵּה בְּעָמְדָם לְפָנֵינוּ לִשְׁמר אֶת דֶּרֶךְ כָּל מִחְיָה, נָמוּת בַּמִּדְבָּר בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירם וּבְחסֶר כּל".

ואז הקב"ה מצווה על משה "לשבור את הקפאון" . " דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (י"א). ואז יתרחש נס קריעת ים סוף, כפי שמתואר בפרשה:"וְאַתָּה הָרֵם אֶת-מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה" (ט"ז).

ונותר רק לבחור מי יהיה הראשון – הנחשון. התלמוד הבבלי במסכת סוטה מתאר מה קרה. "דתניא: "היה רבי מאיר אומר: כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה: זה אומר "אני יורד תחלה לים" וזה אומר "אני יורד תחלה לים" – קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה, שנאמר:  "שָׁם בִּנְיָמִן צָעִיר רֹדֵם שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם שָׂרֵי זְבֻלוּן שָׂרֵי נַפְתָּלִי" אל תקרי 'רודם' אלא רד ים, והיו שרי יהודה רוגמים אותם, שנאמר "שרי יהודה רגמתם", לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה, שנאמר:" לבנימן אמר: ידיד ה' ישכן לבטח עליו חפף עליו כל היום] ובין כתפיו שכן".

סברה אחרת היה לרבי יהודה, והוא אמר לא כך היה מעשה, אלא: זה אומר "אין אני יורד תחילה לים" וזה אומר "אין אני יורד תחילה לים" קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה, שנאמר [8]סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם (שיראו לסמוך עליו וכחשו באמונתם) וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד רָד עִם-אֵל ('רד עם אל' – שבטח בהקב"ה) וְעִם-קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן. ועליו נאמר בתהילים: הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד-נָפֶשׁ. טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי-מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי (באתי במעמקי מים ושבלת שטפתני) אַל-תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל-תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה …"

באותה שעה היה משה מאריך בתפלה; אמר לו הקב"ה: ידידיי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה לפני! ? אמר לפניו: רבונו של עולם – ומה בידי לעשות?

אמר לו: ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אלי?] דבר אל בני ישראל ויסעו, ואתה הרם את מטך ונטה את ידך [על הים ובקעהו; ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה] – לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל, שנאמר: בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז. הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו". – מה טעם "היתה יהודה לקדשו" ו"ישראל ממשלותיו" (דיהודה שנתקדש למשול בהן)? – משום ב"ְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז: הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו: הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר".

ובינתיים התייצב מחנה ישראל: מלאך האלהים, המוליך את עמוד הענן נוסע לפני מחנה ישראל. מאחריהם – נסע עמוד היה עמוד הענן . המלאך הויך אותו מקדימה לאחורה במטרה " להפסיק בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל וישם מאפל ביניהם כדכתיב ביהושע: שלא יוכלו לקרב זה אל זה כל הלילה." (הרשב"ם).

ורש"י מביא משל:"ויבא בין מחנה מצרים – "משל למהלך בדרך ובנו מהלך לפניו באו לסטים לשבותו נטלו מלפניו ונתנו לאחריו באו זאבים מאחריו נתנו לפניו באו לסטים לפניו וזאבים מאחריו נתנו על זרועו ונלחם בהם כך (הושע יא) ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו"

רוח קדים נשבה בלילה, בכל נס יש משהו מהטבע. ואז "וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם". הים יבש "וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם

הנס גורם להצלת בני ישראל, אך עדיין צבא מצרים קיים. פרעה וצבאו ממשיכים במרדף אחרי בני ישראל החוצים את הים ואז מתרלש הנס הבא: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה נְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל-מִצְרַיִם עַל-רִכְבּוֹ וְעַל-פָּרָשָׁיו" – המצרים טובעים בים.

ולפי המכילתא כך היה הסיום וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים – מפני ד' דברים ראו ישראל את המצרים מתים:

כדי שלא יהו אומרים: כשם שעלינו מן הים מצד זה, כך המצרים עלו מן הים מצד אחר, וכדי שלא יהו אומרים המצריים: כשם שאבדנו בים, כך אבדו ישראל בים.

וכדי שיקחו את ישראל הבזה שהיו המצרים טעונים כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות. וכדי שיהיו ישראל נתונים עיניהם בהם ומכירים אותם מתים ומוכיחין בהם, שנאמר: אוכיחך ואערכה לפניך.

שירת הים: נהוג לאומרה כל יום בתפילת שחרית לאחר אמירת "פסוקי דזמרה" ו"ויברך דוד".

הקריאה בתורה נתקנה לראשונה, ע"פ המדרש במסכת בבא קמא, לאחר "קריעת ים סוף", ע"י הנביאים משה רבינו ואהרן הכהן, וזוהי התקנה הראשונה שנתקנה בעם ישראל. תקנה זו נתקנה בשל רצון העם ללמוד תורה וחולשתם ללא תורה. מדרש זה מבוסס כנראה על המדרש במסכת יומא שהאבות וכן זקני ישראל במצרים ידעו את התורה ושמרו את המצוות, שכן התורה ניתנה לעם ישראל רק לאחר מכן, במעמד הר סיני.

בתלמוד נעשה שימוש במונח "קריעת ים סוף" לאירועים הקשים לאדם. וכך נאמר במסכת פסחים: אמר רב שיזבי משמיה דרבי אלעזר בן עזריה: קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף (רשב"ם: כלומר: נס גדול עושה לו הקדוש ברוך הוא למי שנותן לו מזונות – כאשר עשה לישראל שקרע להם ים סוף; ונפקא מיניה למבעי רחמי), דכתיב נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר [כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ] וסמיך ליה, לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים [כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ].

אמר רבי אלעזר בן עזריה: קשין נקביו של אדם (כשהוא עצור) כיום המיתה וכקריעת ים סוף, שנאמר ישעיהו נא,יד מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ [וְלֹא יָמוּת לַשַּׁחַת וְלֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ] (רשב"ם: צועה – לשון עצור וחגור, כמו צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ) וכתיב בתריה [וְאָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ] רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו [ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ].

המונח מוזכר גם במדרש רבה :" רבי יהודה בר סימון פתח "אלהים מושיב יחידים ביתה". מטרונה שאלה את ר' יוסי בר חלפתא אמרה לו :לכמה ימים ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו. אמר לה: לששת ימים כדכתיב כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. אמרה לו מה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו. אמר לה הקב"ה יושב ומזווג זיווגים בתו של פלוני לפלוני אשתו של פלוני לפלוני ממונו של פלוני לפלוני. אמרה לו ודא הוא אומנתיה. אף אני יכולה לעשות כן.

כמה עבדים כמה שפחות יש לי לשעה קלה אני יכולה לזווגן. אמר לה אם קלה היא בעיניך קשה היא לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף . הלך לו ר' יוסי בר חלפתא מה עשתה נטלה אלף עבדים ואלף שפחות והעמידה אותן שורות שורות אמרה פלן יסב לפלונית ופלונית תיסב לפלוני וזיווגה אותן בלילה אחת. למחר אתון לגבה דין מוחיה פציעא דין עינו שמיטא דין רגליה תבירא אמרה להון מה לכון דא אמרה לית אנא בעי לדין ודין אמר לית אנא בעי לדא.

מיד שלחה והביאה את ר' יוסי בר חלפתא אמרה לו לית אלוה כאלהכון אמת היא תורתכון נאה ומשובחת יפה אמרת אמר לא כך אמרתי לך אם קלה היא בעיניך קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף הקדוש ברוך הוא מה עושה להן מזווגן בעל כרחן שלא בטובתן הה"ד (תהלים סח) אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות מהו בכושרות בכי ושירות מאן דבעי אומר שירה ומאן דלא בעי בכי א"ר ברכיה כלשון הזה השיבה ר' יוסי בר חלפתא הקב"ה יושב ועושה סולמות משפיל לזה ומרים לזה ומוריד לזה ומעלה לזה הוי אומר (תהלים עה) אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים יש שהוא הולך אצל זיווגו ויש שזיווגו בא אצלו יצחק בא זיווגו אצלו שנאמר (בראשית כד) "ויצא יצחק לשוח בשדה", יעקב הלך אצל זיווגו שנאמר "ויצא יעקב מבאר שבע".

החוקר המפורסם רון ויאט, לאחר מחקר יסודי לגלות היכן המיקום המדוייק שבו היהודים נכנסו לתוך הים, הגיע למסקנה (בהתבסס על הפסוקים בספר שמות, ועל ספרו של יוסף בן מתתיהו), כי מדובר על חוף במפרץ Aqaba, בשפת Nuweiba ("ואדי Watir"). אכן, במקום הזה, מצא רון עמוד עתיק מאבן, עם כתובת עברית ארכאית, שבו נכתבו המילים: "מצרים, מוות, פרעה, משה, יהוה, שלמה". רון סבור כי העמוד נבנה על ידי שלמה המלך, כדי לציין את המיקום של חציית ים סוף, להנציח את האירוע. בצלילה על קרקעית הים באתר זה בשנת 1978, רון ושני בניו מצאו (וצילמו) חלקים של מרכבות מצופים באלמוגים. מאז, כמה ארכיאולוגים (Mark Krasberg מנורבגיה, Ross Petterson מאוסטרליה, Yuka Fontan משבדיה, Mike Redman מאנגליה, ועוד) צללו באתר זה, והממצאים התרבו מפעם לפעם: תאי מרכבות מזהב, שרידי שלדי אדם, גלגלי מרכבות (בעלי ארבעה, שישה ושמונה חישורים) ושלדים של סוסים. אחד הממצאים היה גלגל מרכבה בעל שמונה חישורים, אשר הובא למנהל העתיקות המצרית, ד"ר Nassif  Mohammed Hassan. לאחר שבדק את הגלל, מיד הכריז שהוא מזמן שתואם לתקופת יציאת מצרים, כיון שגלגלים בעלי שמונה חישורים היו בשימוש רק באותה תקופה.

פרט נוסף בעל משמעות: לאורך כל מפרץ Aqaba, חוץ מהמקום המוזכר לעיל, שיפוע החוף מתחת למים יורד בחדות רבה, בסביבות 45 מעלות. אם היהודים היו מנסים לצעוד בכל מקום אחר במפרץ, היו צריכים להתמודד עם ירידה חדה ביותר, לעומק של כ – 1500 מטרים. עם כל הילדים והצאן, המשימה היתה כמעט בלתי אפשרית. רק במיקום הספציפי המוזכר (שבו נמצאו המרכבות וכו'), המדרון הוא הדרגתי (14 מעלות), לעומק הרבה יותר סביר.

ניסים ואמונה באלוהים / מיכל רון

פרשת בשלח, האמונה בה': (הנושא המרכזי של פרשת בשלח)

הנושא של פרשת בשלח עולה כבר בפסוק הראשון:

"ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם ה' דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא. כי אמר ה': 'פן ינחם העם בראותם מלחמה, ושבו מצרימה.' " (שמות יג 17)

ה' לא סומך על בני ישראל. הוא יודע שמול הקושי הקטן ביותר, מול הפחד הקל ביותר, הם יתחרטו וירצו לחזור למצרים.

הוא ידע שאין אמונה בלבם. הפניה לאלוהים כשקשה, וההצלה על ידי נס

המבנה של פרשת בשלח הוא מבנה מעלי. הפרשה בנויה ממחזור סיפורים שלכולם אותו המבנה: קושי > אבדן אמונה מצד בני ישראל > הצלה ניסית עי ה'.

בתאור המצב ההתחלתי מקפיד המחבר לציין בתחילת הפרשה כי המצב הראשוני הוא טוב – ה' שומר על בני ישראל ומנחה אותם במדבר באמצעות עמודי הענן והאש, המלווים אותם יומם וליל. (שם: 22-21).

ובכל זאת, כשפרעה קרוב בני ישראל אומרים למשה: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו, להוציאנו ממצרים?" (שם:11),

קריעת ים סוף ושירת מרים: שמות יד-טו

וה' מציל את בני ישראל, כמסופר בשירת מרים, אותה אנו שרים מדי בוקר בתפילת שחרית (שם טו 19-11),

וכתוב: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, ויראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שם יד 31) –

לכאורה, מעשה הנס השיב את אמונתם של בני ישראל בה'.

סיפור מי מרה: שמות טו

ומיד לאחר שמרים שרה "שירו לה' כי גאה גאה" (שם:21) כתוב "ויסע משה את ישראל מים סוף… ולא מצאו מים… ולא יכלו לשתות מים ממרה, כי מרים הם… וילינו העם על משה לאמר: 'מה נשתה'?" (שם: 24-22),

ושוב – "ויצעק (משה) אל ה', ויורהו ה' עץ, וישלך אל המים, וימתקו המים" (שם:25).

וה', לפי הכתוב, מנצל את ההזדמנות – כינון האמונה מחדש? – כדי להבטיח ש"אם שמוע תשמע לקול ה'… כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך…" (שם:26).

נס המן ונס השליו: שמות טז

ומיד שוב, בתחילת פרק טז, "וילינו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרון במדבר, ויאמרו אליהם בני ישראל: 'מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשבע, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה, להמית את כל הקהל הזה ברעב." (3-2)

בני ישראל מציגים את המוות במצרים כדבר המעיד על אמונה – 'מותנו ביד ה' בארץ מצרים', להבדיל מהנדודים במדבר.

וה' מבטיח: "שמעתי את תלונות בני ישראל. דבר אליהם לאמר: 'בין הערבים תאכלו בשר, ובבוקר תשבעו לחם. וידעתם כי אני ה' אלוהיכם." (שם:12) – ה' מצפה שבני ישראל יאמינו בו לאחר ניסי השליו והמן.

ואכן – בערב מגיע השליו, ובבוקר מופיע המן. (שם: 15-13).

ועדיין, בני ישראל אינם מאמינים, ובמקום לסיים את מנתם, ולבטוח בכך שלמחרת גם יהיה מזון, כמצווה: "איש אל יותר ממנו עד הבוקר" (שם:19), הם 'משאירים קצת בצד', ובאות תולעים ונהיה מגעיל ומשה כועס. (שם:20)

ימי שישי במדבר: שמות טז

באותו האופן, ביום שישי יש כמות כפולה של מן, ובניגוד לשאר ימי השבוע, המן נשאר טרי וניתן לאוכלו גם ביום שבת. (שם: 24-22)

ובכל זאת, ביום שבת ישנם מבני ישראל שיוצאים ללקט מתוך ציפיה למצוא מן. (שם:27)

נס המים בצור בחורב: מי מסה ומריבה: שמות יז

בהמשך הנדודים שוב חסרים לבני ישראל מי שתיה, "ויצמא שם העם למים, וילן העם על משה ויאמר: 'למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא'" (שם יז:3).

נראה שהעם לא רק פוחד, הוא גם כועס, ומשה ממש פוחד: "מה אעשה לעם הזה? עוד מעט וסקלוני!" (שם:4)

ושוב, בצור בחורב, ה' מספק לבני ישראל מים לשתות,

וקורא למקום מסה ומריבה "על ריב בני ישראל, ועל נסותם את ה' לאמר: 'היש ה' בקרבנו אם אין'" (שם:7) – הפעם בני ישראל במודע ובפירוש מנסים את ה', משמע – אינם מאמינים בו.

המלחמה בעמלק

ממי מסה ומריבה הסיפור המקראי ממשיך ישר למלחמה בעמלק,

ומספר מיד על ה' המציל את העם.

ובכל זאת, נושא האמונה מופיע – בצורה ישירה, במילה שלכאורה היא מיותרת במשפט: "וידי משה כבדים… ואהרון וחור תמכו בידיו… ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש." (שם:12)

ולזכר הנס שעשה ה', משה בונה מזבח וקורא לו "ה' ניסי" (שם:15).

סיכום: קשה להאמין בה'…

הפרשה מסתיימת עם מזבח לה' לכבוד הניסים שעשה, לכאורה – בלי שיהיו תלונות מצד בני ישראל על הפחד מפני עמלק ועל הקושי,

ובכל זאת, אנחנו נשארים עם התחושה של חוסר אמונה. ונשאלת השאלה – למה ככ קשה לנו להאמין? ואז איך בכל זאת מגיעים לחוויה הזו של אמונה? לחופש מפחד שמעניקה האמונה? איך לומדים להאמין?

ניסים, אמונה ועשיה: כשלא מצליחים להאמין בה'

מהמבנה של פרשת בשלח – מצוקה > אבדן אמונה > נס – עולה גם המסר של הפרשה – שזה לא עובד – שניסים אינם מביאים לאמונה. זה מה שמרומז מהמבנה המעגלי של הפרשה, כששוב ושוב חוזר אותו סיפור, ורק הפרטים משתנים –

סוג המצוקה, וצורת הנס. ניסים לא יכולים לגרום לנו להאמין מסר קצת מוזר, בהתחשב בטקסט דתי, שלכאורה – תפקידו להתלונן על חוסר האמונה של בני ישראל, שבסופו של דבר ממיט עליהם גם עונש –

40 שנים במדבר, עד אשר כל דור מצרים ימותו… התנ"ך, כדרכו, משאיר את המסרים שלו מרומזים, או נותן לנו להבין לבד. אז איך לומדים להאמין? ושאלתי את עצמי מה כן עובד?איך לומדים להאמין?

אז זהו, שזו התשובה – לומדים להאמין לא עי אמונה! אלא –  על ידי עשייה. הסיבה לאי האמונה – אי העשייה.

בחלק הראשון של המאמר ראינו שבני ישראל לא מאמינים, לא מצליחים להאמין, למרות שה' שוב ושוב מציל אותם באמצעות ניסים. ולמה הם לא מצליחים להאמין? כי הם לא עושים!

הכתוב מדגיש את העובדה שבני ישראל אינם עושים כלום – "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" מול פרעה וחילו (שמות יד:14),ושוב מופיעה אי העשיה בפרשה, בהקשר של השבת והמן:

"שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו…" (שם טז:29).

אי העשייה והנס

הכתוב רואה את אי העשייה כערך – אם בני ישראל היו פועלים, אולי הצלתו של ה' לא היתה בגדר נס? אבל דווקא אי העשייה, המאפשרת לנס להיות נס, היא העומדת בין העם ובין האמונה.

מאיר אריאל אמר: "עד היכן אתה רואה? משם אתה מאמין!" אזי פרקי אבות ענו לו: "יגעתי ומצאתי – תאמין"!

ולסיכום, אמונה, כמו חופש, זה דבר שזוכים בו!

שמות טו / שירת הים

א אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה וַיֹּאמְרוּ {ר}
לֵאמֹר {ס} אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה {ס} סוּס {ר}
וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. {ס} ב עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי-לִי {ר}
לִישׁוּעָה {ס} זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ {ס} אֱלֹהֵי {ר}
אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ. {ס} ג יְהוָה אִישׁ מִלְחָמָה יְהוָה {ר}
שְׁמוֹ. {ס} ד מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם {ס} וּמִבְחַר {ר}
שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף. {ס} ה תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ {ר}
אָבֶן. {ס} ו יְמִינְךָ יְהוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ {ס} יְמִינְךָ {ר}
יְהוָה תִּרְעַץ אוֹיֵב. {ס} ז וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס {ר}
קָמֶיךָ {ס} תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ. {ס} ח וּבְרוּחַ {ר}
אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם {ס} נִצְּבוּ כְמוֹ-נֵד {ר}
נֹזְלִים {ס} קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב-יָם. {ס} ט אָמַר {ר}
אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג {ס} אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ {ר}
נַפְשִׁי {ס} אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי. {ס} י נָשַׁפְתָּ {ר}
בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם {ס} צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם {ר}
אַדִּירִים. {ס} יא מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה {ס} מִי {ר}
כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ {ס} נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה {ר}
פֶלֶא. {ס} יב נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ. {ס} יג נָחִיתָ {ר}
בְחַסְדְּךָ עַם-זוּ גָּאָלְתָּ {ס} נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל-נְוֵה {ר}
קָדְשֶׁךָ. {ס} יד שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן {ס} חִיל {ר}
אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. {ס} טו אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי {ר}
אֱדוֹם {ס} אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד {ס} נָמֹגוּ {ר}
כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן. {ס} טז תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה {ר}
וָפַחַד {ס} בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן {ס} עַד {ר}
יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָה {ס} עַד-יַעֲבֹר עַם-זוּ {ר}
קָנִיתָ. {ס} יז תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ {ס} מָכוֹן {ר}
לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה {ס} מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ {ר}
יָדֶיךָ. {ס} יח יְהוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד. {ס} יט כִּי {ר}
בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם {ס} וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם {ר}
אֶת-מֵי הַיָּם {ס} וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם. {ר}

יש הרואים ב"שירת הים" אחת מהשירות העתיקות במקרא, וסבורים שחוברה בימי השופטים (מאה 11 לפני הספירה לערך). לפי פירוש זה, פסוק 17: "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדנָי כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ" מתאר את מקדשו השמימי של ה', או את המקדש העתיד לקום בירושלים בימי שלמה. קדמותה של השירה ניכרת גם מלשונה ומביטויים נדירים המופיעים בה, למשל:

• הסיומת מוֹ (במשמעות: שלהם, אותם) היא סיומת שירית עתיקה, למשל: יאכְלֵמוֹ; תִּמְלָאֵמוֹ; תּוֹרִישֵׁמוֹ; תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ;

• מילת הזיקה זוּ (במשמעות "אשר", "ש…") אופיינית לעברית הקדומה, למשל: "עַם זוּ קָנִיתָ", (פסוק 16).

• צורות תחביריות מוארכות, האופיינית לעברית הקדומה, כגון: אֲרמֲמֶנְהוּ, יְכַסְיֻמוּ, יִרְגָּזוּן.

לפי דעה אחרת, נתחבר מזמור זה בימי הבית הראשון ואולי אף לקראת סופו (מאה שישית לפני הספירה). בשלב זה, כבר עמד בית המקדש בירושלים על תִלו, ומזמור זה חוגג את מלכות ה' ושלטונו, כפי שהם באים לידי ביטוי בקריעת ים סוף, בכיבוש הארץ, בבניית המקדש המפואר בירושלים ובניצחונו של עם ישראל על אויביו. על פי גישה זו, המאורעות המתוארים בשירה אירעו כולם בעבר ואזכורם בלשון עתיד הוא קישוט ניסוחי-אמנותי בלבד. למשל, הניצחונות על עמי הסביבה, המתוארים בפסוקים 15-14 ("חִיל אָחַז ישְׁבֵי פְּלָשֶׁת; אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב יאחֲזֵמוֹ רָעַד, נָמגוּ כּל ישְׁבֵי כְנָעַן") הם הניצחונות שנחל דוד על אויביו.

חוקר המקרא מ"ד קאסוטו, מצא ב"שירת הים" רמזים למיתוס על מלחמת האל בים. במיתולוגיה הכנענית והבבלית מתוארת מלחמתו של האל הראשי בים ובעוזריו. לדעת קאסוטו, גם בישראל סופרו סיפורים מיתולוגיים על מלחמתו של ה' בים ובמפלצות הים, ועל הכנעת כוחות אלה בידי ה'. כניעה זו נרמזת, לדעת קאסוטו, בפסוקים ובביטויים אחדים ב"שירת הים", כגון פסוק 8: "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נזְלִים קָפְאוּ תְהמת בְּלֶב יָם".

תבוסת הצבא המצרי לפני ה' וטביעתו בים סוף מתוארות פעמיים בספר שמות: פעם אחת בסיפור (שמות י"ד) ופעם אחת בשיר ("שירת הים", שמות ט"ו). ניתן להבחין בהבדלים בין הסיפור לבין השירה.

1. בסיפור, משה עומד במרכז ההתרחשויות. הוא מניף את מטהו והמים נערמים בשני צדדים מנוגדים וחושפים ביניהם יבשה, שבני ישראל עוברים בה. בהנפת מטה נוספת מחזיר משה את המים למקומם והמצרים טובעים. משמע, הוא ממלא חלק נכבד בהתרחשויות. בשירת הים משה אינו נזכר כלל. הניצחון הוא ניצחונו של ה', וטיבוע המצרים התרחש על-פי רצונו ובזכות מעשיו בלא מתווכים.

2. בסיפור, סדר המאורעות ברור ונמסר על פי התרחשותם: בתחילה המצרים רודפים אחרי בני ישראל אל תוך המדבר, בני ישראל עוברים בחרבה, המצרים נכנסים אל החרבה וטובעים במים השבים עליהם. בשיר, מאורעות אלה נמסרים באופן מקוטע, תוך חזרה על המאורע החשוב והמרכזי מכולם – טביעת צבא פרעה בים סוף: "מַרְכְּבת פַּרְעה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף… יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן" (שמות ט"ו 6-5), ושוב: " נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים" (10). המאורעות אינם נזכרים בסדרם הכרונולוגי: ראשית נזכרת טביעת צבא פרעה, אחר כך היפרדות הים (רמז למעבר בני ישראל בחרבה), רדיפת הצבא המצרי אחרי בני ישראל, ואז שוב תיאור טביעת צבא פרעה בים סוף.

אחרי "שירת הים" נאמר, שמרים החלה לשיר עם נשות העם: "שִׁירוּ לַּה' כִּי גָאה גָּאָה". מכאן, הסיקו חוקרים אחדים, ששירת מרים היא הגרעין ממנו צמחה "שירת הים". חוקרים אחרים סבורים, שהמספר רצה לומר, שמרים שרה שוב עם הנשים את שירת הים. לשם כך, ציין המספר רק שמרים חזרה בשירתה על החרוז הפותח את השירה.

השאר תגובה