פרשת בשלח – מאמר ראשון

פרשת השבוע – בשלח (שמות יג, יז – יז)

השבוע שבין ט בשבט – טו בשבט ה'תשס"ט (24 בינואר – 30 בינואר 2010)

את פרשת בשלח קוראים בדרך כלל בשבת הסמוכה לט"ו בשבט. מכיוון שקוראים בה את שירת הים, היא מכונה גם "שבת שירה". שירת הים נאמרת בתפילת שחרית בכל יום בתוך פסוקי דזמרא.

למנהג כל העדות מפטירים בשירת דבורה שבספר שופטים.

אור פני משה לבעל חתם סופר, טעמי המנהגים לקוטים כ"א ע"ב: ונוהגין לפזר לציפורין זרעונין, טעם אחד מהם זה הודות כי הקב"ה המציא לישראל במדבר מזונותיהם בלא עמל ויגיעה כצפרים ועופות שמוצאים מזונותיהם בכל מקום.

הרב משה סופר (שרייבר) (14 בספטמבר 1762 – 3 באוקטובר 1839), הידוע בכינוי החת"ם סופר (על שם ספרו חידושי תורת משה), ראש ישיבה ומגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים. תרם תרומה מכרעת לעיצוב ההשקפה האורתודוקסית-יהודית).

היציאה לדרך

שמות יג

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא  כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.  יח וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם-סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  יט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ  כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם.  כ וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר.  כא וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה.  כב לֹא-יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם.  {פ}

מדרש תנחומא: (נקרא על שם האמורא הארצישראלי רבי תנחומא בר אבא, שהרבה מאמרותיו מופיעות במדרש. הגיע לכלל גיבוש במחצית הראשונה של המאה ה-9 לספירה) ללמדך, במידה שאדם מודד, בה מודדין לו כשם שיוסף נהג ביעקב אביו, כך משה רבינו נהג ביוסף וכן משה רבינו זכה שהשכינה עסקה בקבורתו. יוסף קבר את אביו, שנאמר: ויעל יוסף לקבור את אביו (ספר בראשית נ' ז') , ואין באחיו גדול ממנו, שהיה מלך. וכתיב: ויעל עמו גם רכב גם פרשים ( שם שם ט' ) . וזכה לצאת מן הקבר על ידי משה. משה הוציא את עצמות יוסף ממצרים. ואין בעולם גדול ממנו והוא מלך, שנאמר: ויהי בישרון מלך ( ספר דברים ל"ג, ה') . לפיכך זכה משה שיתעסק בו שכינה, שנאמר: ויקבר אתו בגיא (שם ל"ד, ו' ) . ולא עוד, אלא עם יעקב עלו עבדי פרעה וזקני ביתו וזקני ארץ מצרים.

מדרש רבה: (מדרש רבה (רבה בארמית: גדול) הוא שם שניתן לעשרה חיבורים מדרשיים שנסדרו סביב חמשת חומשי תורה וסביב חמש המגילות. בעוד שבראשית רבה, ויקרא רבה ורוב המגילות, הם חיבורים מוקדמים יותר, ונערכו במתכונתם הנוכחית קרוב לוודאי לפני המאה השישית, הרי שהשמות רבה, במדבר רבה, דברים רבה ומגילת אסתר רבה נחשבים מאוחרים יחסית, וחלקם נערכו במתכונתם הנוכחית אחרי שנת 1000 לספירה. חיבורים אלו נקראו לראשונה מדרש רבה כשנדפסו בקבצים בשם זה במאה ה-16.): " שנאמר: אֶפְרַיִם כַּאֲשֶׁר-רָאִיתִי לְצוֹר שְׁתוּלָה בְנָוֶה וְאֶפְרַיִם לְהוֹצִיא אֶל-הוֹרֵג בָּנָיו". והרגום פלשתים, שנאמר: "וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי-גַת (הפלישתים) הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת-מִקְנֵיהֶם". והיו עצמותיהם שטוחין בדרך חמרים חמרים, שכבר היה להם ל' שנה שיצאו עד שלא יצאו אחיהם ממצרים. אמר הקדוש ברוך הוא: אם יראו ישראל עצמות בני אפרים שטוחין בדרך יחזרו למצרים. בני אפרים ניסו לצאת ממצרים לפני בני ישראל, לפי סברה אחת, בגלל שטעו בחישוב הקץ, שהקב"ה הוסיף 30 שנה ל-400 שנה שנאמרו בברית בין הבתרים. כאשר יצאו הם הושמדו על-ידי פלישתים ולפי גירסה אחרת על-ידי המצרים. מכל מקום, ראוי היה כי עם ישראל לא יעבור במקום שנפלו לו בני אפרים. וכך ממשיל זאת המדרש:

למה הדבר דומה ? למלך שנשא אשה, וביקש לילך למדינתו. הושיבה באפריון ולא הספיק ליכנס למדינה, עד שמתה אשתו. קברה על פתח המדינה ואחר כך נשא אחותה. אמר המלך: הריני מסבבה שלא תראה קברה של אחותה ותחזור לה. מה עשה ? סיבבה מאחורי המדינה. כך אמר הקדוש ברוך הוא: יהיו מסבבים את הדרך, כדי שלא יראו עצמות אחיהם מושלכין בדרך ויחזרו למצרים. מה עשה הקדוש ברוך הוא ? נטל דמם של בני אפרים וטבל בו כליו כביכול, שנאמר: (ישעיה סג, ב) מדוע אדום ללבושך. אמר הקדוש ברוך הוא: איני מתנחם עד שאנקום נקמתן של בני אפרים, שנאמר: ולא נחם אלהים. "

שירת הים (שמות טו)

א אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'. וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.

ב עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה; זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.

ג ה' אִישׁ מִלְחָמָה; ה' שְׁמו.

ד מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם; וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף.

ה תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ; יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן.

ו יְמִינְךָ ה', נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ; יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב.

ז וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ; תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ, יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ.

ח וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם, נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים; קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב-יָם.

ט אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג, אֲחַלֵּק שָׁלָל; תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי, תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי.

י נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ, כִּסָּמוֹ יָם; צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים.

יא מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה', מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ; נוֹרָא תְהִלֹּת, עֹשֵׂה פֶלֶא.

יב נָטִיתָ יְמִינְךָ, תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ.

יג נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם-זוּ גָּאָלְתָּ; נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ.

יד שָׁמְעוּ עַמִּים, יִרְגָּזוּן; חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת.

טו אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב, יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד; נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן.

טז תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד, בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן; עַד-יַעֲבֹר עַמְּךָ ה', עַד-יַעֲבֹר עַם-זוּ קָנִיתָ.

יז תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ, ה'; מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ.

יח ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד.

יט כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם, וַיָּשֶׁב ה' עֲלֵהֶם אֶת-מֵי הַיָּם; וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם.

שירת הים היא שיר תהילה לנצחון על המצרים ביציאת מצרים. מעמדו של שיר זה הפך אותו לשיר הנאמר בכל יום, והוא כלול בתפילת שחרית של כל ימות השנה.
מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכת דשירה פרשה א: (מכילתא הוא כינויו של מדרש ההלכה על חומש שמות, מפרשת בא עד פרשת ויקהל. בידינו מצויים שני חיבורים חלקיים המכונים מכילתא". האחד מכונה מכילתא דרבי ישמעאל, והוא הספר הנפוץ בכינוי "מכילתא", השני נקרא מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי. גיבושן הסופי של ה"מכילתות" היה כפי הנראה בין סוף מאה השלישית לאמצע הרביעית): ר' אליעזר בן תדאי אומר: משה היה פותח בדברים תחלה, וישראל עונין אחריו וגומרין עמו. משה היה פותח ואומר אשירה לה', וישראל עונין אחריו וגומרין עמו אשירה לה' כי גאה גאה. משה היה פותח ואומר עזי וזמרת יה
וישראל עונין אחריו וגומרין עמו עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. משה היה פותח ואומר ה' איש מלחמה וישראל עונין אחריו וגומרין עמו ה' איש מלחמה ה' שמו.

 מחזור ויטרי סימן רסה ד"ה דעו כי: (מחזור ויטרי הוא ספר הלכה ומחזור תפילות, המיוחס לרבנו שמחה ב"ר שמואל מן העיר ויטרי, שהיה תלמידו של רש"י. המחזור נחשב לאחד המקורות החשובים ביותר בתולדות ספרות התפילות. המחזור הושלם בשנת 1208.): דעו כי שירת הים היה מנהגינו מנהג כל קהל רומא, ומנהג כל קהילות אשר סביבותינו, ומנהג כל קהילות אשר בספרד מיום גלות ירושלם ועד עתה, לומרה כל השנה כולה בכל יום ויום, זולתי תשעה באב בלבד. שאין אומרי' אותה משום אבל. וכן בבית האבל אינו אומ' אותה כל שבעה ימים. ומנהג אבותינו תורה היא. ושנהיגו רבותינו לאומרה, יען כי הזמירות חובה היה עלינו לאומרה בכל יום. דאמר רבי יוסי: "יהי חלקי מגומרי הלל בכל יום". ומסקנא כי קאמרינן בפסוקי דזמרה. ולפיכך תיקנו רבותינו לומר עמהם זו השירה שהיא על מפלת אויבינו, ולתת שבח למפליא פלאות ולברך את שמו לפניהם ולאחריהם: לפניהם ברוך שאמר. ולאחריהם ישתבח. הילכך אין ראוי למונעה אלא יום תשעה באב בלבד.
מנורת המאור פרק ב – תפילה סדר מאה ברכות עמוד 82: (מנורת המאור ליצחק אבוהב, ספרד 1300): כל האומר שירת הים בכל יום זוכה לחיי העולם הבא. מפני שהוא מאמין בה' ברוך הוא ובנפלאות שעשה עם אבותינו. וגרסינו במסכת חולין בפרק גיד הנשה: חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה בכל עת שירצו, ומלאכי השרת אין אומרים אותה אלא פעם אחת ביום, ואמרי לה פעם אחת בשבת, ואמרי לה פעם אחת בחדש, ואמרי לה פעם אחת בשמיטה, ואמרי לה פעם אחת ביובל.
וגרסינן במדרש יהי אור, בשעה שאומר אדם שירת הים אחר פסוקי דזמרה, כנסת ישראל מתעטרת באותו כתר שמעטר בו הקב"ה למלך המשיח, ועל אותו חקוקים שמות הקדושים, ובו נתעטרו ישראל יום שקרע להם הקב"ה ים סוף, וניער פרעה וחילו בתוכו.
לפיכך צריך אדם לכוון את לבו בשירה זו בכל יום ויום, והזוכה בה יזכה לראות פני המשיח, בתיקון אותו כתר, מידה כנגד מידה: הוא אומר שירת הים בכל יום, ומאמין שגאל הקב"ה את אבותיו ממצרים וקרע להם הים והעבירם בתוכו בחרבה ושקע צריהם בתוכו, לפיכך יזכה לראות ימות המשיח וגאולה שעתיד הקב"ה לגאול אותנו מגלות זה.

מדרש תנחומא: אז ישיר משה, הדא הוא דכתיב (תהלים סח, כו): קדמו שרים אחר נוגנים.
אמר רבי יוחנן: בקשו המלאכים לומר שירה לפני הקב"ה באותו הלילה, שעברו ישראל את הים ולא הניחן הקב"ה. אמר להם: לגיונותי נתונין בצרה ואתם אומרים לפני שירה?! הדא הוא דכתיב (שמות יד, כ): ולא קרב זה אל זה כל הלילה. כמה דתימא (ישעיה ו, ג): וקרא זה אל זה ואמר, וכיון שיצאו ישראל מן הים, באו המלאכים להקדים שירה לפני הקדוש ברוך הוא, אמר להם הקדוש ברוך הוא: יקדמו בני תחלה, הדא הוא דכתיב: אז ישיר משה, אז שר לא נאמר, אלא אז ישיר שהקדוש ברוך הוא אמר: ישיר משה ובני ישראל תחלה.
וכן דוד הוא אומר: קדמו שרים, אלו ישראל, שעמדו על הים, דכתיב: אז ישיר משה. אחר נוגנים, אלו המלאכים. ולמה כך? אמר הקדוש ברוך הוא למלאכים: לא מפני שאני משפיל אתכם, אני אומר שיקדמו תחלה, אלא מפני שבשר ודם יאמרו תחלה, עד שלא ימות אחד מהם, אבל אתם כל זמן שאתם מבקשים, אתם חיים וקיימים.
משל למלך, שנשבה בנו והלך והצילו, והלכו בני הפלטון מבקשין לקלס למלך, ובנו מבקש לקלסו.
אמרו לו: אדונינו! מי יקלסך תחלה? אמר להם: בני! מכאן ואילך, מי שרוצה לקלסני, יקלסני!
כך כשיצאו ישראל ממצרים, וקרע להם הקדוש ברוך הוא את הים, והיו המלאכים מבקשים לומר שירה, אמר להם הקדוש ברוך הוא: אז ישיר משה ובני ישראל תחלה, ואחר כך אתם, הוי, קדמו שרים, אלו ישראל.
אחר נוגנים, אלו המלאכים. (תהלים שם, שם): בתוך עלמות תופפות, אלו הנשים, שהן קלסו באמצע, כדכתיב: ותקח מרים הנביאה.

רבי יהודה אומר: מי אמר קילוס להקדוש ברוך הוא? התינוקות אותן שהיה פרעה מבקש להשליך ליאור, שהם מכירין להקדוש ברוך הוא. כיצד? כשהיו ישראל במצרים והיתה אשה מבנות ישראל מבקשת לילד, והיתה יוצאת לשדה ויולדת שם, וכיון שהיתה יולדת עוזבת הנער ומוסרת אותו להקדוש ברוך הוא, ואומרת: רבון העולם! אני עשיתי את שלי, ואתה עשה את שלך.

מהו: כאהלי קדר? מה אהלים של ישמעאלים כעורים מבחוץ ונאים מבפנים, כך הם תלמידי חכמים אף על פי שהן נראים כעורים בעולם הזה, הם מלאים מבפנים, מקרא, משנה, תלמוד, הלכות ואגדות.
כל השירות שנאמרו בעולם לשון נקבות, לומר, מה הנקבה הזאת מתעברת ויולדת וחוזרת ויולדת, כך הן הצרות באות עליהן, והיו אומרים שירות בלשון נקבות, לכך עמדו בבל ומדי ויון ואדום ושיעבדו את ישראל, אבל לעתיד לבוא אין עוד צרות בו, שנאמר (ישעיה סה, טז): כי נשכחו הצרות הראשונות. וכתיב (שם לה, י): ששון ושמחה ישיגו וגו'. באותה שעה אומרים שיר לשון זכר, שנאמר (תהלים צח, א): שירו לה' שיר חדש:

אשירה לה' כי גאה גאה, הדא הוא דכתיב (איוב מ, י): עדה נא גאון וגבה. הכל מתגאין זה על זה.
חשך מתגאה על התהום, שהוא למעלה הימנו. והרוח מתגאה על המים, שהוא למעלה הימנו.
והאש מתגאה על הרוח, שהוא למעלה הימנו. והשמים מתגאים על האש, שהם למעלה ממנו.
והקדוש ברוך הוא מתגאה על הכל הוי, כי גאה גאה.
אמר רבי אבין: ארבעה מיני גאים נבראו בעולם: גאה שבבריות, אדם. גאה שבעופות, נשר.
גאה שבבהמות, שור. גאה שבחיות, ארי. וכולן נטלו מלכות, ונתנה להם גדולה, והם קבועים תחת המרכבה של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (יחזקאל א, י): ודמות פניהם פני אדם ופני אריה ופני שור ופני נשר. וכל כך למה? כדי שלא יתגאו בעולם, וידעו שיש מלכות שמים עליהם, ועל זה נאמר (קהלת ה, ז): כי גבוה מעל גבהו שומר וגבוהים עליהם.
הוי, כי גאה גאה: כי גאה גאה, הדא הוא דכתיב (שיר א, ט): לסוסתי ברכבי פרעה.
מהו (שם שם, שם): דמיתיך רעיתי? שנדמו גלי הים לסוסיות נקבות, ומצרים הרשעים לסוסים זכרים מזוהמין, והיו רצים אחריהם עד שנשתקעו בים, שנאמר: סוס ורוכבו רמה בים. והיה המצרי אומר לסוסו: אתמול הייתי מושכך להשקותך מים ולא היית בא אחרי, עכשיו אתה בא לשקעני בים?! והיה הסוס אומר לו: רמה בים, ראה מה בים, רומו של עולם אני רואה בים:

מדרש רבה, שמות, פרשה כ"א: "אמר רבי ברכיה, יפה היתה הקרבת פרעה לישראל, ממאה צומות ותפלות. למה? שכיון שרדפו אחריהם וראו אותן נתייראו מאד ותלו עיניהם למרום, ועשו תשובה והתפללו. שנאמר (שמות, י"ד י'), ויצעקו בני ישראל אל ה'. אמרו ישראל למשה, מה עשית לנו?! עכשיו הם באים ועושים לנו כל מה שעשינו עמהם. שהרגנו בכוריהם ונטלנו ממונם וברחנו. לא אתה אמרת לנו (שם ג, כב) ושאלה אשה משכנתה? באותה שעה היו עומדים ולא היו יודעים מה לעשות. והיה הים סוגר, והשונא רודף וחיות רעות מן המדבר… כיון שראו ישראל שהיו מוקפין משלוש רוחות…תלו עיניהם לאביהם שבשמים, וצעקו לקב"ה. שנאמר ויצעקו בני ישראל אל ה'. ולמה עשה הקב"ה להם כך? אלא שהיה הקב"ה מתאווה לתפילתן. אמר רבי יהושע בן לוי, למה הדבר דומה? למלך שהיה בא בדרך. והיתה בת מלכים צועקת לו בבקשה ממך הצילני מיד הליסטים. שמע המלך והצילה. לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה, היה מתאוה שתדבר עמו, ולא היתה רוצה. מה עשה המלך? גירה בה הלסטים כדי שתצעק, וישמע המלך. כיון שבאו עליה הלסטים התחילה צועקת למלך. אמר לה המלך, לכך הייתי מתאוה לשמוע קולך. כך כשהיו ישראל במצרים והיו משעבדים בהם התחילו צועקים ותולין עיניהם להקב"ה… התחיל הקב"ה מוציאן משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, והיה הקב"ה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת, ולא היו רוצין. מה עשה? גירה לפרעה לרדוף אחריהם. שנאמר: ופרעה הקריב. מיד ויצעקו בני ישראל אל ה'. באותה שעה אמר הקב"ה לכך הייתי מבקש לשמוע קולכם. שנאמר (שיר השירים ב' י"ד): יונתי בחגוי הסלע השמיעני את קולך, אותו קול ששמעתי במצרים".

שִׁיר הַשִּׁירִים רָבָּה, פָּרָשָׁה ב',

בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לְמַה הָיוּ דּוֹמִים?
לַיּוֹנָה שֶׁבָּרְחָה מִפְּנֵי הַנֵּץ, וְנִכְנְסָה לִנְקִיק הַסֶּלַע וּמָצְאָה שָׁם נָחָשׁ מְקַנֵּן.
לֹא הָיְתָה יְכוֹלָה לְהִכָּנֵס פְּנִימָה – שֶׁעֲדַיִן הַנָּחָשׁ מְקַנֵּן שָׁם.
לַחְזֹר לְאָחוֹרֶיהָ לֹא הָיְתָה יְכוֹלָה – שֶׁהַנֵּץ עוֹמֵד בַּחוּץ.
מַה עָשְׂתָה הַיּוֹנָה?
הִתְחִילָה צוֹוַחַת וְטוֹפַחַת בַּאֲגַפֶּיהָ כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע בַּעַל הַשּׁוֹבָךְ וְיָבֹא וְיַצִּילָהּ.
כָּךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל דּוֹמִים עַל הַיָּם:
לֵירֵד לַיָּם לֹא הָיוּ יְכוֹלִים – שֶׁעֲדַיִן לֹא נִקְרַע לָהֶם הַיָּם.
לַחְזֹר לַאֲחוֹרֵיהֶם לֹא הָיוּ יְכוֹלִים – שֶׁכְּבָר פַּרְעֹה הִתְקָרֵב.
מֶה עָשׂוּ?
"וַיִּרְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' " (שְׁמוֹת פרק י"ד, פסוק י)
רש"י: (רבי שלמה בן יצחק (רש"י: רבי שלמה יצחקי; 22 בפברואר 1040 – 13 ביולי 1105) צרפת, גדול מפרשי התנ"ך והתלמוד, והראשון שעשה זאת באופן מקיף): וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם … קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם… נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם …כלומר כשאדם כועס יוצאת רוח מנחירי אפו, וכך, כאילו יצאה רוח מנחיריו של האל וייבשה את המים עד שנעשו מעין גלים וכריות בערמה גבוהה כמו חומה.
חזקוני🙁רבי חזקיה בן מנוח המכונה חזקוני, נולד בערך בשנת ה'י' (1250) בצרפת או בפרובנס, ונפטר ככל הנראה בצרפת, בשנת ה'ע' (1310): לדעתי המים נבקעו רק בשליש העליון שלהם ונעשו חומה לישראל מזה ומזה. שני השלישים התחתונים, קפאו, ולכך הכוונה במילים "קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם… " ועל המישור שנוצר צעדו בני ישראל מבלי לעלות ולרדת, כי המים היו בגובה הארץ.

מסיפורי חסידים: אז ישיר משה (בשלח  טו-א). בימי הרב הקדוש ר’ שמילקא מניקלשבורג ז"ל יצאה פעם אחת איזו גזירה רעה על בני העיר. נסע ר’ שמילקא עם תלמידו הרב הקדוש ר’ משה ליב מסאסוב ז"ל לווינא, לחצר המלך, להשתדל שם על ביטול הגזירה. הדבר היה בזמן הפשרת שלגי, וכשהוצרכו לעבור את נהר  דונאי, התרוצצו על הנהר גושי קרח בשטף גדול, ואי אפשר  היה לעבור את הנהר בשום ספינה. והיות שהזמן היה דחוף, כי קרבו ימי צאת הגזירה לפועל, ביקש הרב ר’ שמילקא מספן אחד שיתן לו עריבה קטנה, שיותר משני אנשים לא יוכלו לשבת בה. הספן נתן לו את העריבה. נכנסו לתוכה הר"ש ותלמידו הרמ"ל. עמד ר’ שמילקא ואמר שירת הים שבפרשת "בשלח", ותלמידו ענה אחריו. מיד עברה הספינה הקטנה בין גלי הכפור בשלום, בלא שום מכשול. ואנשי עיר ווינא עמדו מעבר הנהר, וראו כן תמהו על הפלא הגדול הזה. נעה רעש גדול, עד שהגיעה השמועה גם לחצר המלך. כשראו המלך והשרים את גודל מעלתו וקדושתו של ר’ שמילקא, מילאו מיד את בקשתו בדבר ביטול הגזרה מעל בני עירו.

חוק ומשפט 

שמות טו

כב וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּם-סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל-מִדְבַּר-שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם.  כג וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ מָרָה.  כד וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה-נִּשְׁתֶּה.  כה וַיִּצְעַק אֶל-יְהוָה וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ.  כו וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו‍ֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהוָה רֹפְאֶךָ.  {ס} כז וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ-שָׁם עַל-הַמָּיִם.

במרה נאמר :"שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט". על כך אמרו חז"ל: עשרה מצות ניתנו לישראל : שבע מהן שכבר נצטוו עליהן בני נח והוסיפו עליהן ישראל שלוש. רש"י: "שם שם לו" – במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם שבת ופרה אדומה ודינין.

ואלו שבע מצוות בני נח בתלמוד בבלי:"תנו רבנן: שבע מצות נצטוו בני נח: דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי:

ועוד הוסיפו עליהן: אברהם אבינו – ברית המילה, יעקב אבינו – גיד הנשה, יהודה בן יעקב – היבום.

הרמב"ן (רבי משה בן נחמן (רמב"ן) (1194 – י"א בניסן ה'ל, 1270) מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא): כאשר החלו לבא במדבר הגדול והנורא וצימאון אשר אין מים שם להם במחייתם, וצורכיהם מנהגים אשר ינהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת, כי המנהג יקרא "חוק", ויקרא "משפט" בהיותו משוער כהוגן. או שייסרם בחוקי המדבר, לסבול הרעב והצמא, לקרוא בהם אל ה', לא דרך תלונה. ומשפטים, שיחיו בהם, לאהוב איש את רעהו, ולהתנהג בעצת הזקנים, והצנע לכת באוהליהם בעניין הנשים והילדים, ושינהגו שלום עם הבאים במחנה למכור להם דבר, ותוכחות מוסר שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה ולא יתבוששו, וכעניין שציוה בתורה (דברים כג י): כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע:

מכילתא: שם שם לו חק ומשפט – חק – זה השבת. ומשפט – זה כיבוד אב ואם, דברי ר' יהושע.

ר' אלעזר המודעי אומר: חק – אלו עריות, שנאמר: לבלתי עשות מחוקות התועבות. ומשפט אלו דיני אונסין ודיני קנסות ודיני חבלות.

המלחמה בעמלק

שמות יז

ח וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם.  ט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל-רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי.  י וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר-לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה.  יא וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק.  יב וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ-אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד-בֹּא הַשָּׁמֶשׁ.  יג וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת-עֲמָלֵק וְאֶת-עַמּוֹ לְפִי-חָרֶב.  {פ}

מכילתא: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר -" וכי ידיו של משה מגברות ישראל או ידיו שוברות עמלק ?! אלא כל זמן שמגביה ידו כלפי מעלה היו ישראל מסתכלין בו ומאמינין במי שפקד משה לעשות כן והקב"ה עשה להם נסים וגבורות".

רש"י בד"ה עד בא השמש – " שהיו עמלקים מחשבין את השעות באצטרולוגיאה באיזו שעה הם נוצחים, והעמיד להם משה חמה וערבב את השעות". " ויחלש יהושע – "חתך ראשי גיבוריו ולא השאיר אלא חלשים שבהם ולא הרגם כולם, מכאן אנו למדין שעשה על פי הדבור של שכינה".

רבי עובדיה ספורנו, (רבי עובדיה ספורנו (1476 לערך – 1550 לערך), מפרשני המקרא. נולד בסיסינא, ליד העיר צ'סנה שבאיטליה. שם רכש כנראה את רוב ידיעותיו התורניות, וכשבגר עזב את כפרו והתיישב בעיר הבירה רומא, שבה רכש ידע רב במקצועות כלליים ביניהם: פילוסופיה, בלשנות, מתמטיקה ועוד, אך מקצועו העיקרי היה רפואה.): בד"ה וַיּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ " אָמַר: טַעַם תְּפִלָּתִי זאת הוּא מִפְּנֵי שֶׁהָאֵל יִתְבָּרַךְ נִשְׁבַּע שֶׁתִּהְיֶה לו "מִלְחָמָה בַּעֲמָלֵק מִדּר דּר", וְחַיָּבִים אָנוּ לְהִלָּחֵם מִלְחַמְתּו בְּכָל דּור וָדור, כְּאָמְרָם "שָׁלשׁ מִצְות נִצְטַוּוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ: לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ, וּלְהַכְרִית זַרְעו שֶׁל עֲמָלֵק, וְלִבְנות לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה", וְלָכֵן הִתְפַּלַּלְתִּי שֶׁיִּהְיֶה הוּא נִסִּי וְרומְמוּתִי עַל הָאויֵב."

שירת דבורה (שופטים ה)

א וַתָּשַׁר←דבורה שרה ברוח הנבואה, והצטרף אליה ברק דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר.

 ב בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, בְּהִתְנַדֵּב ←כאשר התנדבו נפתלי וזבולון לצאת מלחמה עָם בָּרְכוּ יְהוָה.

ג שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים←שרים, אָנֹכִי לַיהוָה←אשיר לה' (החזרה על המילה אָנֹכִי היא בסיגנון שירי) אָנֹכִי אָשִׁירָה אֲזַמֵּר לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

 ד יְהוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר←מהר סיני, כמו בדברים לג,ב: 'יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ'  בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם ←ארץ אדום, גם כן כינוי להר סיני אֶרֶץ←כל הארץ רָעָשָׁה←רעדה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ←טיפטפו גשם, גַּם עָבִים←עננים נָטְפוּ מָיִם.

ה הָרִים נָזְלוּ←נמסו למים מִפְּנֵי יְהוָה, זֶה סִינַי←כמו הר סיני שבזמן מתן תורה גם כן הזדעזע: וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד (שמות יט, יח), מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

ו בִּימֵי שַׁמְגַּר←השופט שהוזכר בסוף פרק ג בֶּן עֲנָת בִּימֵי יָעֵל←שהרגה את סיסרא (כנראה שהיתה אישיות מפורסמת) חָדְלוּ אֳרָחוֹת←לעבור שיירות של עוברי דרכים (מפחד מהכנענים), וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת←בנתיבי תחבורה, בדרכים ראשיות, ‏‏יֵלְכוּ←נאלצו ללכת בגלל שודדי דרכים אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת←בדרכים עוקפות מפותלות.

 ז חָדְלוּ פְרָזוֹן←הפסיקו לגור בערים פרזות, ללא חומה, מפני השודדים, וכולם עברו לגור רק בתוך הערים המבוצרות בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ, עַד שַׁקַּמְתִּי←שעמדתי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם←אישה, שופטת בְּיִשְׂרָאֵל.

ח יִבְחַר←כאשר בחרו להם ישראל אֱלֹהִים חֲדָשִׁים אָז לָחֶם←קרבה המילחמה שְׁעָרִים←לשערי העיר, מָגֵן אִם יֵרָאֶה←לא יראה, לא קיים וָרֹמַח←חרב, חנית (גם לא תראה, כי ישראל לא מוכנים למילחמה) בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף←הלוחמים בקרב (שלפני כן לא העזו לתקוף) בְּיִשְׂרָאֵל.

 ט לִבִּי←רחשי הכבוד של ליבי נתונים לְחוֹקְקֵי←למנהיגי יִשְׂרָאֵל הַמִּתְנַדְּבִים←המוזכרים בפסוק ב בָּעָם, בָּרְכוּ יְהוָה.

י רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת←על נקבה של חמור צְחֹרוֹת,←אתונות לבנות היו נחשבות לכלי תחבורה של אנשים מכובדים יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין←באוהל על בגדים שפרשו על האדמה וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ←בדרכים, שִׂיחוּ←דברו על הנס שארע.

 יא מִקּוֹל←בשמוע את קולות מְחַצְצִים←מחלקי הגדודים בֵּין מַשְׁאַבִּים←מעיינות ובארות  שָׁם יְתַנּוּ←ישירו ויספרו צִדְקוֹת←על ישועות יְהוָה צִדְקֹת פִּרְזוֹנוֹ←שעשה לערים הפרזות (שהציל את הערים שהוזכרו בפסוק ז) בְּיִשְׂרָאֵל,  אָז יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים←למילחמה עַם יְהוָה.

 יב עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר, קוּם בָּרָק וּשְׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם.

יג אָז יְרַד←ירדו שָׂרִיד לְאַדִּירִים←שרידי המנהיגים (שעברו את תקופת השיעבוד) עָם←שבעם,  יְהוָה יְרַד לִי←ירד לישראל, לעזור להם בקרב בַּגִּבּוֹרִים←בקרב הגיבורים.

 יד מִנִּי←הגיבורים שהוזכרו לעיל הם משבט אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם←מוצאם בַּעֲמָלֵק←בהר 'העמלקי' (איזור ליד הר גריזים)  אַחֲרֶיךָ←ואחרי שבט אפריים הלכו לקרב שבט בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ←בציבאותיך,  מִנִּי מָכִיר←כינוי לשבט מנשה, על שם בנו היחיד (במדבר כו, כט) יָרְדוּ מְחֹקְקִים  וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים←ירדו המפקדים בְּשֵׁבֶט←בעט שכותבים פקודות בעט סֹפֵר.

 טו וְשָׂרַי←שרים בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה  וְיִשָּׂשכָר כֵּן←כמו בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו, בִּפְלַגּוֹת←במחנות רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי←החלטות לֵב←חשובות (רק החלטות אך לא מעשי התנדבות).

 טז לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם ←גדרות הצאן לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים←הרועים לעדריהם, לִפְלַגּוֹת←חזרה על סוף הפסוק הקודם רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב.

יז גִּלְעָד←כינוי לשבטי גד ומנשה השוכנים בגילעד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן←הוא שוכן, כביכול רחוק ולא יכול להגיע ולהשתתף במילחמה  וְדָן לָמָּה יָגוּר←בזמן שאחיו יוצאים לקרב הוא ממשיך לעסוק ב אֳנִיּוֹת, אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים  וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן.

 יח זְבֻלוּן עַם←הוא שבט שלעומתם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת, וְנַפְתָּלִי, עַל מְרוֹמֵי←חרף את נפשו על הר תבור שָׂדֶה.

יט בָּאוּ מְלָכִים←בעלי הברית של יבין נִלְחָמוּ←תפקידם היה לעצור את השבטים שבאו מדרום מלעזור לברק  אָז נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן בְּתַעְנַךְ עַל מֵי מְגִדּוֹ, בֶּצַע כֶּסֶף←אבל לא זכו לתפוס שלל, כי ישראל ניצחו אותם לֹא לָקָחוּ.

 כ מִן שָׁמַיִם←מהשמיים, כביכול הככוכבים והמזלות נִלְחָמוּ, הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם←ממסלוליהם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא.

 כא נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם←שטף את האויבים  נַחַל קְדוּמִים←קדום הוא נַחַל קִישׁוֹן,  תִּדְרְכִי נַפְשִׁי←דבורה אומרת לעצמה ולכל ישראל עֹז←בגבורה.

  כב אָז←כאשר מלחי כנען נמלטו הָלְמוּ עִקְּבֵי סוּס מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו←סוסי המילחמה.

 כג אוֹרוּ←קללו מֵרוֹז←את העיר הנקראת 'מרוז' שלא הצטרפה לעזרת ישראל אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה, אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ,  כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יְהוָה  לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים.

 כד תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים, יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי,  מִנָּשִׁים←יותר מכל הנשים בעולם בָּאֹהֶל←היושבות באוהל תְּבֹרָךְ.

כה מַיִם שָׁאַל←ביקש בפרק הקודם פסוק יט חָלָב נָתָנָה, בְּסֵפֶל אַדִּירִים←של שרים, מפואר וגדול הִקְרִיבָה←קירבה אליו חֶמְאָה←השמנת שמעל החלב (כביכול עשתה לו בהתחלה כבוד גדול, אך אחר כך…).

כו יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ←את יד ימין שלה לְהַלְמוּת←לפטיש עֲמֵלִים←פועלים, וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה←השמידה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה←העבירה את הידתד דרך רַקָּתוֹ.

כז בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע←שכב עייף נָפַל שָׁכָב, בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר←במקום בו כָּרַע←שכב לישון שָׁם נָפַל שָׁדוּד←הרוג.

כח בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה←השקיפה בדאגה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב←דרך החלון. ושאלה:, מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא, מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי←להישמע צעדי מַרְכְּבוֹתָיו.

כט חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה←תשבנה לה, אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ←לעצמה.

ל הֲלֹא←הם מתעכבים כי יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם←אישה, שבויית מילחמה רַחֲמָתַיִם←או שתי נשים לְרֹאשׁ←לכל (ספירה לפי ראשים) גֶּבֶר, שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא  שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה, צֶבַע רִקְמָתַיִם←רקום כפליים לְצַוְּארֵי שָׁלָל←על צואר השבויות.

לא כֵּן←כמו סיסרא יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ יְהוָה וְאֹהֲבָיו←ולעומת זאת אוהבי ה' יאירו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ←כשכוחה של השמש הולך וגובר (כאן סוף השירה),  וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה.

מדרש רות רבא: וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים" אוי לדור ששפטו את שופטיהם ואוי לדור ששופטיו צריכין להשפט שנאמר (שופטים ב, יז): "וגם אל שופטיהם לא שמעו" ומי היו? רב אמר ברק ודבורה היו. ריב"ל אמר שמגר ואהוד היו. רב הונא אמר דבורה וברק ויעל היו שפט חד, שפטים תרין, השפטים תלתא.

בבלי, פסחים, ס"ו, ע"ב: חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל (שופטים, ה', ז'). אמר רב יהודה אמר רב: כל המתיהר… אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו… מדבורה דכתיב: חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה וגו'". רש"י שם: "עד שקמתי דבורה- יוהרא, שהיתה משפלת המנהיגים שלפניה ומתפארת בעצמה".

פסחים, קיח:…אמר לו הקב"ה לנחל קישון: לך והשלם ערבונך. מיד גרפם נחל קישון והשליכן לים. שנאמר: נחל קישון גרפם נחל קדומים. מאי נחל קדומים? נחל שנעשה ערב מקדם, באותה שעה פתחו דגים של ים ואמרו: ואמת ה' לעולם".

ילקוט שמעוני, שופטים, ד', המשך סימן מב: (לקט מדרשים קדומים על התנ"ך. לא ידוע על מחבר הילקוט או על זמן יצירתו): "ודבורה אשה נביאה', וכי מה טיבה של דבורה, שנתנבאת על ישראל ושפטה אותם, והלא פנחס בן אלעזר עומד? מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשיו של אדם, רוח הקדש שורה עליו. תנא דבי אליהו: אמרו, בעלה של דבורה, עם הארץ היה. אמרה לו: בא ואעשה לך פתילות, ולך לבית המקדש שבשילה. אז יהיה חלקך בין הכשרים שבהם, ותבוא לחיי עולם הבא. והיא עושה פתילות והוא הולך לבית המקדש, וג' שמות יש לו לברק: ברק, מיכאל ולפידות. ברק, ע"ש שפניו היה דומה לברק, מיכאל ע"ש שהיה ממיך את עצמו, לפידות, ע"ש שאשתו עושה פתילות והיא מתבוננת ועושה פתילות עבות, כדי שיהא אורן מרובה. והקב"ה..אמר לה: דבורה, את נתכוונת להרבות אורי אף אני ארבה אורך ביהודה וירושלים כנגד י"ב שבטים".