פרשת בא – מאמר רביעי

פרשת השבוע – בֹּא (שמות ב, י – שמות יג, טז)

השבוע שבין ב בשבט – ח בשבט ה'תשע"ג (13 בינואר – 19 בינואר 2013)

כמו בפרשת וארא, גם בפרשת בא מפטירים בנבואות שנבאו הנביאים על מצרים. התימנים והתוניסאים מפטירים ב"משא מצרים" של ישעיהו (פרק י"ט, פסוקים א-כה), והספרדים והאשכנזים מפטירים בנבואת מצרים של ירמיהו (פרק מ"ו, פסוקים יג-כח).

ההפטרה

ירמיהו מו

יג הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל-יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לָבוֹא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְהַכּוֹת אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם. יד הַגִּידוּ בְמִצְרַיִם וְהַשְׁמִיעוּ בְמִגְדּוֹל וְהַשְׁמִיעוּ בְנֹף וּבְתַחְפַּנְחֵס אִמְרוּ הִתְיַצֵּב וְהָכֵן לָךְ כִּי-אָכְלָה חֶרֶב סְבִיבֶיךָ. טו מַדּוּעַ נִסְחַף אַבִּירֶיךָ לֹא עָמַד כִּי יְהוָה הֲדָפוֹ. טז הִרְבָּה כּוֹשֵׁל גַּם-נָפַל אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל-עַמֵּנוּ וְאֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה. יז קָרְאוּ שָׁם פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם שָׁאוֹן הֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד. יח חַי-אָנִי נְאֻם-הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא. יט כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ יוֹשֶׁבֶת בַּת-מִצְרָיִם כִּי-נֹף לְשַׁמָּה תִהְיֶה וְנִצְּתָה מֵאֵין יוֹשֵׁב. {ס} כ עֶגְלָה יְפֵה-פִיָּה מִצְרָיִם קֶרֶץ מִצָּפוֹן בָּא בָא. כא גַּם-שְׂכִרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק כִּי-גַם-הֵמָּה הִפְנוּ נָסוּ יַחְדָּיו לֹא עָמָדוּ כִּי יוֹם אֵידָם בָּא עֲלֵיהֶם עֵת פְּקֻדָּתָם. כב קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ כִּי-בְחַיִל יֵלֵכוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ כְּחֹטְבֵי עֵצִים. כג כָּרְתוּ יַעְרָהּ נְאֻם-יְהוָה כִּי לֹא יֵחָקֵר כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר. כד הֹבִישָׁה בַּת-מִצְרָיִם נִתְּנָה בְּיַד עַם-צָפוֹן. כה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי פוֹקֵד אֶל-אָמוֹן מִנֹּא וְעַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם וְעַל-אֱלֹהֶיהָ וְעַל-מְלָכֶיהָ וְעַל-פַּרְעֹה וְעַל הַבֹּטְחִים בּוֹ. כו וּנְתַתִּים בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל וּבְיַד-עֲבָדָיו וְאַחֲרֵי-כֵן תִּשְׁכֹּן כִּימֵי-קֶדֶם נְאֻם-יְהוָה. {פ}

מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה

שיחות בספר ירמיהו / יהודה איזנברג / פרק נ: חרב היונה – לתולדותיו של מושג

ביטוי מיוחד במינו קיים במקרא, והוא חוזר שלוש פעמים בפי ירמיהו, ופעם אחת בפי צפניה: הביטוי "היונה" כשם תואר למשהו.

ירמיהו פרק כה פסוק לח
(לח) עָזַב כַּכְּפִיר סֻכּו כִּי הָיְתָה אַרְצָם לְשַׁמָּה מִפְּנֵי חֲרון הַיּונָה וּמִפְּנֵי חֲרון אַפּו:

ירמיהו פרק מו פסוק טז
(טז) הִרְבָּה כּושֵׁל גַּם נָפַל אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיּאמְרוּ
קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל עַמֵּנוּ וְאֶל אֶרֶץ מולַדְתֵּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּונָה:
ירמיהו פרק נ פסוק טז
(טז) כִּרְתוּ זורֵעַ מִבָּבֶל וְתפֵשׂ מַגָּל בְּעֵת קָצִיר מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּונָה
אִישׁ אֶל עַמּו יִפְנוּ וְאִישׁ לְאַרְצו יָנֻסוּ:
צפניה פרק ג פסוק א
(א) הוי מרְאָה וְנִגְאָלָה הָעִיר הַיּונָה:

ירמיהו משתמש בביטוי בכל מקום כאשר הוא מנבא לאומות העולם ומבטיח גמול על המלחמות שהם נלחמים בישראל.
רד"ק מפרש את הביטוי:
היונה האונסת, כי אין מי שיעמוד כנגדה. וכן והאכלתי את מוניך – אונסיך. וכן לא יונו עוד נשיאי את עמי. ויונתן תרגם מעניין יין, שתרגם מן קדם חרב סנאה דהיא כחמר מרויא [מלפני חרב השונא, שהיא משכרת כיין]:

ורש"י מפרש גם הוא:
חרב היונה – חרבא דסנאה דהיא כחמר מרויא,
'היונה' – לשון יין. לשון אחר: לשון אונאה:

ניתוח לשוני מלא של הביטוי נותן רד"ק, בפירושו ליחזקאל מה, ח. שם נאמר "ולא יונו עוד נשיאי את עמי, והארץ ישנו לבית ישראל לשבטיהם". ועל הביטוי "ולא יונו עוד נשיאי את עמי", מעיר רד"ק: "ולא יונו" – יש בלשון הזה לקיחת ממון האדם או גופו מדעת, ושלא מדעת. שלא מדעת, כמו "לא תונו איש את עמיתו". מדעת, שאונס אותו בגלוי בכח, ומזה "ולא יונו עוד נשיאי את עמי", וכן "והאכלתי את מוניך" "חרב היונה" "העיר היונה".
הביטוי "חרב היונה" נכנס לתודעה כביטוי של חורבן. החרב האונסת, הכופה על בני אדם ומזיקה להם. נראה כיצד השתמשו בביטוי זה במהלך הדורות: כמקור ראשון נביא מכתב מן המאה החמש עשרה, שנכתב על ידי רבי שמעון דוראן, ממשפחה שמקורה בפרובנס, גלתה לספרד, וברחה לצפון אפריקה. רבי שמעון שמש כרב באלג'יר. וכך הוא כותב:

שו"ת יכין ובועז חלק ב סימן מח: אני הגבר ראה עני, בשבט עברת הזמן, אשר פח לרגלי טמן… ולכן ראוי לבעל נפש, באפר יתחפש, להוריד עדיו מעליו, וטיט חוצות שם בפניו, ויהמה כיונה, מפני חרב היונה… והאיש הירא את ה' בעת הזה, לא ירדוף אחר הזהב והכסף, כי יצא מלפני ה' הקצף. ואם כתם אופיר כעפר יאסף. יהיה הכל בעיניו היו כלא היו, כי המה הבל. ואחריתם אבל.

יש כאן משחק מילים מעניין: ויהמה כיונה, מפני חרב היונה… הקינה שרשב"ץ מקונן, מזכירה את המיית היונה המקוננת. ביטוי זה שגור ומוכר. לביטוי זה מצמיד רשב"ץ את הביטוי המיוחד: חרב היונה. והוא מציע לכל בעל נפש "להוריד עדיו מעליו, וטיט חוצות שם בפניו, ויהמה כיונה, מפני חרב היונה…". חרב היונה – כמשמעה במקורות שראינו: החרב המקפחת, המקפדת חיי אדם שלא לרצונו.
ועוד שימוש בביטוי זה, מאתיים שנה לאחר מכן. הכותב הוא רבי אהרן שמואל בן ישראל קוידנובר (מהרש"ק), שנולד ברוסיה בשנת 1614 לערך, בעקבות גזירות ת"ח ות"ט 1648, ברח לוילנא ושם היה לדיין. בתשובותיו משתקפים התנאים הקשים של המלחמות והנדודים על סבלם וצרותיהם, שפקדו את עם ישראל בימיו. וכך הוא כותב:

שו"ת אמונת שמואל סימן מא: …ובתוך הזמן פתע פתאום נשתבש אותו המדינה בגייסות ושיירות עד שכמעט חרב איש ברעהו בכל המדינה ההוא והקהל היו ג"כ מוכרחים לברוח מתוך ק"ק הנ"ל לשאר ארצות מתוך חרב היונה ונעשה חורבן בעוונותינו הרבים במדינה ההיא באחינו בני ישראל ונהרגו כמה אלפי' נפשות מישראל וכמעט שבת עובר מני אורח שהי' בלתי אפשרי…

גם כאן השימוש בביטוי חרב היונה הוא כמשמעו במקרא ובפרשניו: החרב ההורסת, המכלה את כל העומד בדרכה.

חרב היונה

מאת יונה, פורסם בד' בשבט תשע"ב (28/01/2012)

ולא מצאה היונה מנוח

כי מים על פני כל הארץ

דואה היונה ברוח

אף אחד לא עומד בפרץ

והמים רבים, סוערים ושוצפים

בתוכם האבן, הם אותה מכסים.

כך עפה היונה וסובבת

מחפשת וגם מתאכזבת

אז החלטה בליבה מתגברת

הנה היא אל התיבה חוזרת.

חובטת היונה בכנפיה

הן נח לשובה מצפה

שטה היא במרומים

ממרחק אל המים תצפה.

ורואה היונה- עלה זית

אשר הוא בפיה טרף,

מרחוק משתקף

בעין סערה,

ומראהו כחרב.

כשההונאה מתחפשת ליונה הזית הופך לחרב…

בכמה מקומות בנביאים ההונאה הופכת לתואר 'עיר היונה' (צפניה ג, א) או 'חרב היונה' (ירמיהו מו, טז; נ, טז). עיר היונה מתארת את שיא בגידתנו באלהים, העיר שעושה הונאה

'חרב היונה' היא דווקא החרב הבבלית, החרב החזקה והלא מוסרית שנלחמת בכל כוח ורשעות. אנחנו היונה? הגויים הם היונה? לפעמים כך ולפעמים אחרת, ובכל מקרה היונה הזו היא הונאה.

למרבה המזל, כפל המשמעות של ה'יונה' – ההונאה מחד, והציפור העדינה המבשרת שקלו המים או האהובה המדומה ל'יונתי בחגוי הסלע…' מאידך, מזמינים אותנו לשעשוע היהודי עתיק היומין ועתיר המשמעות – המדרש.

התום של הציפור לעומת התחכום המרושע של אנשי ההונאה. חרב המלחמה מול עלה הזית המבשר את תום המבול.

בכמה פיוטים אנחנו מוצאים שהפייטן משתמש בכפל המשמעות של 'חרב היונה', מחזיר את היונה למקומה השימיימי והחלש ומתאר את עם ישראל הנרדף כיונה הבורחת מפני החרב.

האם היום כשאנו יצרני ומפעילי חרבות אנו עדיין רשאים לראות בעצמינו יונה הניצבת מול חרב האויב? או שמא אנחנו בעת ובעונה אחת גם היונה וגם החרב? האם אנחנו משולים ליונה קצת עייפה ומבולבלת?