פרשת בא – מאמר חמישי

פרשת השבוע – בֹּא (שמות ב, י – שמות יג, טז)

השבוע שבין כו בטבת – ג בשבט ה'תשע"ד (29 בדצמבר 2013- 4 בינואר 2014)

כמו בפרשת וארא, גם בפרשת בא מפטירים בנבואות שנבאו הנביאים על מצרים. התימנים והתוניסאים מפטירים ב"משא מצרים" של ישעיהו (פרק י"ט, פסוקים א-כה), והספרדים והאשכנזים מפטירים בנבואת מצרים של ירמיהו (פרק מ"ו, פסוקים יג-כח).

אכילת בשר

שמות יב

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.  ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.  ג דַּבְּרוּ אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה  וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת.  ד וְאִם-יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת  אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל-הַשֶּׂה.  ה שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן-שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן-הַכְּבָשִׂים וּמִן-הָעִזִּים תִּקָּחוּ.  ו וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם.  ז וְלָקְחוּ מִן-הַדָּם וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם.  ח וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה  צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.  ט אַל-תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם  כִּי אִם-צְלִי-אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל-כְּרָעָיו וְעַל-קִרְבּוֹ.  י וְלֹא-תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ.

אודות אכילת בשר ביהדות קיימות הלכות שונות ביניהן לאיסור, להיתר, ואף למצווה. מבחינה הלכתית עקרונית, פעולת הפסקת חייו של בעל-חיים מותרת לצורך אכילה על ידי שחיטה, ובמקרים מסוימים הדבר חובה ומצווה. שני התחומים בהם עוסקת ההלכה בעניין זה הם הקורבנות והכשרות.

שמחה בבשר

בהלכה היהודית אכילת בשר-בהמות מהווה גורם לשמחה, אולם בשר עופות לא נחשב בשר הגורם שמחה. הנחת יסוד זו הובילה לפסיקה ההלכתית היהודית, שבזמנים שיש צורך להרבות בשמחה, כגון ימים טובים, חובה לאכול בשר:

בימים מסוימים, כגון שבת הדבר רצוי, אולם בזמנים שיש להמעיט בשמחה ואף להצטער, כגון בתשעת הימים שקודמים לתשעה באב, נהוג שלא לאכול בשר.

מקרים של משיכה אסורה לבשר

אכילת בשר בהמה נאסרה לעתים, כאשר הזמן או אופן האכילה איננה כשורה, וכך למשל נאסר אכילת בשר לפני קבורת המת, משום שהאונן צריך להיות טרוד בקבורת המת, ולא לעסוק בדברים אחרים המונעים זאת, (תוספות למועד קטן כג ע"ב דיבור המתחיל ואינו). מצווה נוספת הקשורה באכילת בשר, מופיעה בדין בן סורר ומורה, לפיה בן זה מתחייב במוות רק כאשר גנב מאביו כסף קנה ואכל בשר ויין:

בתלמוד זיהו את המשיכה בגיל צעיר ליין ולבשר אם הוא טרי ונשחט באותו יום, כעדות לאדם שללא ספק יהיה מסוכן לחברה, מכיוון שאדם הנמשך בגיל צעיר אחרי בשר ויין עד כדי כך שגנב מהוריו כסף לצורך כך, ומכיוון שאכילת בשר מושכת וגורמת לאדם להוסיף ולאכול בשר בקביעות, הוא בוודאי ימשיך במנהגו הרע ובסופו של דבר יעמוד על פרשת דרכים וילסטם את הבריות כדי לאכול בשר, ולכן התורה מצווה להורגו בקטנותו.

בשר לפני המבול ואחריו

הוגים ופרשנים ביהדות הסבירו את איסורו של אלוהים לאדם הראשון לאכול בשר, כביטוי של אכזריות וכעס. רבי יוסף אלבו כותב בספר העיקרים, בהתייחסו לאיסור זה בראשית הבריאה:

בעל הספר העיקרים מסייג את דבריו ואומר כי למרות זאת, לאחר המבול התיר הקדוש ברוך הוא לאכול בשר, וזאת כדי להפרישם מהדיעה החולה כי אסור לאדם להרוג בעלי חיים, מכיוון שאין הבדל בינו לבינם. הוא מסביר כי חטאם של קין והבל היה בנקודה זו. קין סבר שאין לאדם שום יתרון על בעלי החיים מלבד היותו יכול לעבוד את האדמה על ידי הדעת שניתנה בו, שזהו יתרון קטן, ולכן הביא קרבן מפרי האדמה ולא מבעלי החיים, כי לא סבר שיש לו יתרון עליהם וממילא סבר שאסור להרוג אותם. הבל היה חכם יותר, והבין שמותר להשתמש בבעלי החיים לצורך האדם, אך לא סבר שמותר לו להרוג אותם – אם לא לצורך גבוה, ולכן הביא קרבן מבעלי החיים, כלומר: בניגוד לקין הוא ידע שמותר להקריב מהם קרבן, אך חשב שאסור לו עצמו להרוג בעלי חיים כדי להשתמש בהם. ולכן שעה השם אל מנחתו, אך מכיוון שדעתו הייתה בכל זאת רחוקה מעט מהאמת הוא נהרג כדי שלא יטעו אחר דעתו, אך קין לא נהרג כי דעתו הכוזבת הייתה עוד יותר רחוקה ולא עלולה הייתה לגרום להמשך אחריו.

כדי לשרש דעה כוזבת זו הורה הקדוש ברוך הוא כי מותר להרוג בעלי חיים ולאכול אותם, אך למרות זאת אכילת בשר הותרה בקושי , חלקם לא הותרו כלל שכן הם מולידים תכונות רעות בנפש, וגם אלו שהותרו – הותרו מפני ש"לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע", וכמו שאמרו "כי תאווה נפשך לאכול בשר (דברים י"ב) למדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון (חולין פ"ד)".

פרשני מקרא נודעים כמו הרמב"ן והאור החיים מבארים, כי הטעם שהבשר הותר לנוח לאחר המבול הוא, משום שמכיוון שכל בעלי החיים ניצלו על ידי צדקתו של נוח, ובתיבתו שאיכלסה אותם בתקופת המבול, הוא זכה בהם בדין, ולכן התיר לו האלוהים להורגם למאכלו.

עוד מבואר בדבריהם, שבעלי החיים שהתורה אסרה מולידים בנפש האדם תכונות רעות, לעומת זאת בעלי החיים שהותרו לאכילה, ובאופן שהוכנו למאכל על פי דיני הכשרות, אין בהם כל חשש כזה.

בפירושו להורדת המן במדבר, כותב אברבנאל:

אחת המצוות הידועות ביותר הנקשרות לצער בעלי חיים היא שילוח הקן, עליה אומר הרמב"ן, בהזכירו את האימרה בתלמוד:

אכילת בשר מבחינה מוסרית

הגישות ההגותיות השונות התייחסו למכלול מרכיבים באכילת בשר, במקורו, בהשפעתו ובפן המוסרי שיש בו. הגישה המסורתית לא מזהה כל בעיה מוסרית, בכך שהבשר מגיע בעקבות מותו של יצור חי. גישה זו התבססה על כך שהיהדות מתירה ואף מחייבת קיום קורבנות, מחייבת לעתים אכילת בשר לצורכי שמחה ובכלל.

הטענה ההגותית שהצטרפה לכך ראתה את האדם כמרכז הבריאה, כפי המצטייר בסיפור הבריאה בספר בראשית, ואת הסובב אותו כדברים שנועדו לצורכו; לכן גם בעלי החיים נועדו לצורך האדם, ובתוך כך אף אכילת בשרם. גישה זו אף כופרת לעתים במוסריות של אלו הנמנעים לאכול בשר מטעמים שונים (צמחונות) נגד רשותו של בורא העולם שהוא מקור המוסר והצדק על פי תפיסת היהדות, היו שהוסיפו לטעון שגם צמחים מהווים גורם חי, ברמה מסוימת, ותלישתו לצורך אכילה אף היא מהווה רצח. ומכיוון שעל ידי כך נוצרת בעיה קיומית שכן כאשר אדם אינו מתבסס באכילה על הצומח או על החי, ימות. לכן גורסים בעלי תפיסה זו, ששרשרת המזון, היא דבר טבעי, ומוסרי, וניסיונות להתכחש להם אינם אמיתיים.

עם זאת קיימות קבוצות ביהדות שהתרפקו על מניעת האכילה של בשר לפני המבול כמתואר בתורה, ואף את החזון לשוב לתקופה זו. בעלי גישה זו התנגדו לאכילת בשר וראו בו פעילות לא מוסרית. הם צירפו לטענתם את ההלכות הנוגעות לצער בעלי חיים, והלכות נוספות. הם התמודדו עם בעיתיות ההיתר באכילת בשר לדעתם השורר היום על-פי ההלכה, כהיתר זמני, שבעתיד יתבטל (חזון הצמחונות והשלום של הרב אברהם יצחק הכהן קוק).

אלוהים והצמחונות

האם האל התכוון שנהיה צמחונים? / שלומית אולצ'יק

במקומות שונים במקרא יש סימנים לכך.  אם כך מדוע אין מצווה כמו – לא תאכל בשר?  כנראה שהאל סבר שלא נהיה מסוגלים לעמוד בכך…   במאמר זה אבקש לעבור על המקומות המרמזים שאכן הכוונה הראשונית של האל היתה – לצמחונות.

אחת המצוות הראשונות שנצטוו גם בני האדם וגם החיות.  בבראשית א' 29-30 אומר האל (מיד לאחר בריאת האדם): "ויאמר אלוהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי-עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה.  ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה ויהי כן."   אמנם האדם מורשה לרדות בחיות, אך לצרכי אכילה – הוא מופנה אל הפירות, הירקות והעשבים. ולא רק האדם, אלא גם החיות מיועדות לאכול אוכל צמחוני בלבד.  אם כן, זו היתה הכוונה הראשונית.

גם בגן העדן  – "ויצו ה' אלוהים על האדם לאמור: מכל עץ הגן אכול תאכל" (פרק ב' 16) – ולא נאמר דבר על אכילת החיות אשר בגן.

לאחר מכן המצב מסתבך. דור המבול חוטא ומושמד. היחידים ששורדים הם נוח, בני משפחתו, והחיות שהועלו לתיבה.   כנראה שגם נוח לא היה צדיק תמים אלא רק "לדורותיו", כלומר יחסית לאנשים אחרים בדורו.  אלוהים מבטא את אכזבתו מהאדם אשר יצר ומיכולתו להיות צדיק ברמה שהאל קיווה לה: "ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בר' ח' 21). האל אומר את הדברים האלה לאחר שנוח זובח לכבודו מהבהמה והעוף הטהור.   נראה שמחוסר ברירה, האל משנה את דעתו ומרשה את אכילת הבשר:  "ויברך אלוהים את נח ואת בניו…כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל." (בר' ט' 1-3).  בפסוק הבא אחריו האל מסתייג ומורה לא לאכול את הבשר על הדם.

בספר במדבר מובאת פרשת "קברות התאווה".  נראה שכוונת האל הראשונית היא שהעם יזון רק על המן הצמחוני.  אולם – "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר" (במדבר, יא' 4).  התגובה הראשונה של האל לתלונות היא כעס ואש שאוכלת בקצה המחנה, אולם המרד כללי מדי,  כל העם מתמרד: "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע" (שם, 10).  בעיני משה רע – אולי מפני שמשה היה צמחוני? משה גודל כנסיך בארמון מלך מצרים, והמצרים לא אכלו בשר, ככתוב: "תועבת מצרים כל רעה צאן", "ויקרא פרעה אל משה ולאהרן, ויאמר: לכו זבחו לאלוהיכם בארץ. ויאמר משה: לא נכון לעשות כן, כי תועבת מצרים נזבח לה' אלוהינו, הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם, ולא יסקלנו?"
האם הכעס של האל הוא מפני שהעם רוצים לאכול בשר או בגלל שהם מתגעגעים לעבדות במצרים?  פתרון המרד הוא מתן בשר בצורת שלווים, לכן נראה שהבעיה במרד היא הרצון לאכול בשר.
המרד בלתי ניתן לשליטה אף על ידי עונש וגם משה מתמרד ומבקש להתפטר מתפקידו: "מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי תנה לנו בשר ונאכלה. לא אוכל אני לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני.  ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג" (שם, 13-15).  לאחר מרד כה כוללני לא נותרת לאל ברירה.   האל מבטיח לעם שיאכלו בשר – "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא" (שם, 20).
האל אינו מציין שעצם אכילת הבשר היא רעה, אלא התלונה והגעגועים למצרים – וחוסר האמון באל אשר מבוטא על ידי כך. אבל למרות זאת;  כמה הרבה מאמץ ומלחמה בעד אכילת הבשר עד שהאל מתרצה.  אלוהים ממלא את הבקשה אך בצורה אלימה – רבים מתים כתוצאה מהתאווה לבשר. "הבשר עודנו בין שיניהם טרם יכרת ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאד. ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאווה כי שם קברו את העם המתאוים" (במדבר יא' 33-34).   האם המכה ניתנה בגלל הרצון לאכול בשר?

סיפור דומה מופיע בשמות פרק טז'.  בני ישראל מתלוננים על רעב, גם ללחם וגם לבשר:  "וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרון במדבר:  ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב" (פסוקים 2-3).
האל אינו מוחה על התלונות הכלליות ומבטיח את המן כמקור אוכל יחידי על מנת לנסות את העם – "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו – הילך בתורתי אם לאו".   העם מבקש לחם ובשר, ואלוהים נותן מן צמחוני בלבד בתגובה.  כנראה שהעניין לא נגמר בכך והסיפור המפורט על כך מופיע בספר במדבר יא'.  נראה שהתלונות ממשיכות ומשה אומר: "ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע בשמוע ה' את תלונותיכם אשר אתם מלינים עליו… וידבר ה' אל משה לאמור: שמעתי את תלונות בני ישראל. דבר אליהם לאמור בין הערביים תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם וידעתם כי אני אלוהיכם. ויהי בערב ותעל השלו ותכס את המחנה ובבוקר היתה שכבת הטל סביב למחנה. ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחוספס דק ככפור על הארץ. ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא. ויאמר משה אליהם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה" (שמות טז 11-15).

במקור זה לא נאמר דבר על פרשת קברות התאווה.  אולם יש רמז לדחייה לגבי אכילת הבשר – קודם האל מבטיח רק את המן, או הלחם, ולאחר מכן – גם את הבשר בצורת השלו. בכפילות הזו יש כנראה שריד לפרשת המאבק בבשר. גם כאן מצוין שהתלונות היו כלליות ולא ניתן היה להתעלם מהן – "וילונו כל עדת בני ישראל" (שמות טז' 2).

במקרה אחר בו בני ישראל מתלוננים על ה' ומביעים בו חוסר אמון – התשובה היא נס ולא עונש בשום צורה שהיא. "ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם ויראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה': המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו לקחתנו למות במדבר…  ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו. ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו" (שמות יד' 10-16).

גם כאן מובע הרצון לחזור להיות עבדים במצרים וחוסר האמון במנהיגות האל – אך בני ישראל אינם נענשים על כך. רק כאשר הם תובעים בשר מצוין כמה פעמים שחרה לה' מאד עקב כך, ורבים מהם מומתים בשל תאוותם לבשר.

בספר דניאל מסופר עלארבעה נערים יהודים שהובאו לפני מלך פרס. ברצונם לשמור על כשרות הם מגבילים את עצמם לאכילת זרעונים ושתיית מים בלבד. (דניאל, א' 11-12).  התוצאה היא שארבעת הילדים הניזונים באופן צמחוני נראים טוב יותר מהילדים האחרים האוכלים אוכל רגיל. לא זו בלבד, אלא שהם מצטיינים גם בחכמתם ובלימודיהם, יותר מהילדים האחרים ואף "עשר ידות" יותר מן החרטומים והאשפים של המלך. (שם, פסוק 20).  האם יש כאן סיפור של נס, או מסר חבוי שתזונה צמחונית היא עדיפה?  אם היה רק מקרה אחד בתנ"ך שבו מדובר על תזונה צמחונית עדיפה, אולי היינו רואים בכך משום נס. אולם המקרים מצטברים ומחזקים זה את זה.

קשה לקבוע באופן מוחלט, כי הדברים אינם נאמרים, באף אחד מן המקומות, בפה מלא (חסה).  אולם מה פירוש הדבר, שחזון אחרית הימים מדבר על מצב של עולם שבו אפילו  החיות אוכלות הבשר הן צמחוניות? נראה שיש בכך שאיפה שחשובה מאד לאל, ואשר הוא חושב שהן החיות והן האדם בעולם הנוכחי אינם בשלים לקבל; "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן נוהג בם, ופרה ודב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן, ושעשע יונק על חור פתן, ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה'" ( ישעיהו יא' 6-8 ).

בספר מלאכי ג' 4 נכתב "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות".  המפרשים גורסים כי הכוונה כאן למנחה של לחם. אולם גם מבלי להיזקק למפרשים, ניתן להבין שמנחות הזבח לא ערבו לה' ושהמנחה הקדמונית ערבה לו יותר. אולי מזמן קדמון עד כדי כך, שהמנחה היתה צמחית ולא בשרית, עוד מלפני הזמן של דור נוח?

חג הביכורים הראשון נחגג על ידי קין והבל. הבל שנראה על פי תיאורו "צמחוני" יותר מקין, הוא דווקא זה שמביא "מבכורות צאנו ומחלביהן", בעוד שמנחת קין היא צמחונית, הוא היה עובד אדמה ולא רועה צאן.

מנחת הבל הבשרית, מתקבלת, והמנחה הצמחונית של קין נדחית. מצב מוזר, שנראה כסותר את הטענה שצמחונות ומנחה צמחונית  – עדיפות: "ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה." (בראשית ד' 3-5).
התוצאה היא שקין בקנאתו רוצח את הבל אחיו, כך שלמעשה הבל רועה הצאן לא שורד, ואילו קין עובד האדמה, הדחוי כביכול – שורד.    רשימות התולדות מנסות להסתיר זאת, אבל מי שמשווה בין הרשימות הכפולות והמבולבלות יכול לגלות, שאנחנו צאצאי קין – ולא בניו של אנוש, הבן הנוסף שיולד לאדם.  נח הוא בנו של למך, ולמך לפי בראשית ד' 17-18, הוא צאצא של קין.  מכאן שכולנו צאצאים של קין;  השושלת של עובד האדמה שרדה ורועה הצאן הושמד – בגלל פעולה של האל שעוררה קנאה בלבו של קין. האם המעשה היה מכוון מלכתחילה על ידי האל? לא כתוב כך, אך קרה כך.

בספר ישעיה מופיע הפסוק "הנה העלמה הרה ויולדת בן, חמאה ודבש יאכל לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב". כאן הטוב מוצג כצמחונות והרע כאכילת בשר.

אני רוצה להתייחס לפסוק שאני נותנת לו פירוש משלי, למעשה מוציאה אותו מהקשרו ומפרשת כראות עיני. הפסוק הוא – "שופך דם האדם – באדם דמו יישפך" (בראשית ט' 6). אני מתייחסת לפסוק זה בצורה מיוחדת, כחריגה שיש לפרשה, מפני שצורתו  מיוחדת, יש בו מעין קצב פנימי המזכיר תופים, על ידי החזרה על הצליל – 'דם'.
ההקשר הרגיל של הפסוק מכוון לפירוש –  אם האדם שופך את דמו של אדם אחר, ה' ידרוש את דמו של הרוצח בתמורה.  אני בוחרת לפסק ולפרש את הפסוק קצת אחרת:  אם "שופך דם" הוא האדם, כלומר שופך כל דם שהוא, כולל דם החיות – הדבר יגרום למעין קללה, של מלחמת האדם איש ברעהו, ואם האדם ישפוך דם ויאכל בשר – תהיה שפיכות דמים גם בין אדם לאדם.

כל ילד קטן לומד מהוריו – הדמויות הנערצות עליו בשלבי הגיל המוקדמים, מה אומרת הפרה ואיך 'עושה' תרנגול. דמויות החיות נתפסות כחברות של הילד. אולם יום אחד הילד לומד לדעת כי ה"עוף" או ה"שניצל"  המונח בצלחתו הם למעשה התרנגול או התרנגולת (קוקוריקו) ו"בשר" ו"קציצה" הם בעצם טלה, או פרה;  התרנגולת, אומרת האם, נותנת לנו ביצים, והפרה – חלב. יום אחד הילד מבין שהפרה הנדיבה נותנת לנו אף את בשרה שלה, ואת חייה. נדיבות מוגזמת, לא יתכן שהפרה תהיה טובה אלינו עד כדי כך…  כאן הילד לומד מהוריו את העיקרון של  שלטון הכוח.  הוא לומד שלחזק יש זכות על החלש, לנצלו בזכות כוחו העדיף; כי אם הוריו הטובים והחכמים חושבים שראוי להרוג פרה בניגוד לרצונה, רק מפני שאפשר לכפות את הדבר עליה – כנראה שמותר גם לילד החזק בגן לתפוס את הנדנדה ואת הכדור.
בשלב מאוחר יותר זה יהפוך לעיקרון של – מותר למדינה חזקה להשתלט ולנצל את אוצרותיה של מדינה חלשה ממנה, וזוהי דרך העולם, יש זכות לכוח. אם זכות הכוח היתה דבר רע – ההורים לא היו משתמשים בה, לפי אמונת הילד. כך מנציחה אכילת הבשר את מצב המלחמות בין בני האדם…  וידוע שגירסא דינקותא נכנסת לנפש בלי שתעבור ממש את מחסום הביקורת, ולפעמים אנו לומדים עיקרון מסויים גם בלי לדעת שלמדנו אותו אי פעם.

קניבליזם

ב-13 באוקטובר 1972 התרסק מטוס שנשא חברי קבוצת רוגבי מאורגוואי מעל הרי האנדים. אלו מהנוסעים שניצלו נאלצו להתמודד עם קור מקפיא והעדר מקורות מזון בהרים השוממים. בלית ברירה הם קיבלו החלטה קולקטיבית להזין את עצמם בגופותיהם של חבריהם שמתו בהתרסקות, וכך הבטיחו את הישרדותם עד שחולצו, כעבור יותר מחודשיים.

הסיפור, בפרט החלק הקניבאלי שבו, היווה סנסציה עולמית באותו זמן. הוא היה עשוי מהחומרים הדרמטיים ביותר שאפשר להעלות על הדעת:חזרתם של אלו שנחשבו מתים, הישרדות בתנאים בלתי אנושיים, גבורה בנסיבות קשות מנשוא, ויותר מכל, חילול טאבו נורא. כקתולים אדוקים הם נאחזו בדמיון בין מה שעשו לבין הטקס הקתולי של האוכריסטיה, פולחן לחם הקודש. באוכריסטיה בוצע הכהן את לחם הקודש, אשר הוא הוא, לפי ההשקפה הקתולית, בשרו של ישו. ממש כך, לא רק ייצוג סמלי שלו. הלחם מוגש לקהילה, אשר מתאחדת בדרך זו עם בשרו של האלוהים אשר הקריב את עצמו למענה.

אצל הניצולים הקתולים שימשה האוכריסטיה כתקדים דתי לגאולה באמצעות אכילת בשרו ודמו של גוף אחר, מה שאפשר להם להפחית מחומרתו של הקניבליזם הנואש שביצעו. "היה זה טקס אינטימי שכל אחד מאיתנו ערך ועזר לנו לשרוד", הסביר אחד מהם אחרי שניסיונם הראשוני לטשטש את מה שעשו נכשל. טיעונו התקבל יפה. אפילו משפחות אלו שמתו ושמהם ניזונו הניצולים קיבלו באופן אצילי את מה שקרה. הכנסייה לא ראתה בעין יפה את ההשוואה בין אכילת בשר אדם לבין טקס לחם הקודש, אך הכירה בכך שבברירה שעמדה בפני פליטי ההתרסקות, התנהגותם הייתה לגיטימית.

אם אחד הניצולים היה יהודי מאמין, כשהיה שוקל אם לעשות את הפעולה הזו של אכילת גופות חברים, המזעזעת את אושיות התרבות האנושית, טקס לחם הקודש הוא לא מה שהיה מספק לו השראה. קשה לחשוב על דבר זר ומוזר יותר לרוחה של היהדות מאשר אכילתו של אלוהים, כפי שמתבטאת בפולחן הזה. הנוצרים נהגו להאשים את היהודים שהם כה מתעבים את לחם הקודש, עד כדי כך שהם נוהגים לדקור אותו עד זוב דם.  ב-1298 נשמע קול בכי של תינוק מבית יהודי בעיר בבוואריה. לנוצרים בסביבה לא היה ידוע על הימצאותם של תינוקות באותו בית, ועל כן הם הזדרזו להקיש שזהו קולו של לחם הקודש העובר התעללות. מכאן התחילו פרעות ריינדפליש שמספר היהודים שנרצחו בהם מוערך בחמשת אלפים , לכל הפחות.

אימת הקניבליזם

אל מול האדישות היחסית שמפגינה ההלכה בנושא הקניבליזם, דווקא במשנתו של הרב קוק יש לרתיעה מאכילת בשר אדם תפקיד ממש מונומנטלי. הרב קוק התמודד עם שאלה שעכרה מאוד את שלוותו. כיצד יתכן שאלוהים התיר לבני האדם להרוג יצורים חיים אחרים, היתר שנגזרותיו, בין השאר דיני השחיטה ודיני הקורבנות המפורטים בדקדקנות כפייתית, תופסים פרקים שלמים במקרא. הפתרון שהוא מצא לשאלה הזו ב"חזון הצמחונות והשלום" הנאור שלו, הוא שההיתר שניתן לבני האדם להזין את עצמם בבעלי חיים, על כל משמעויותיו הרחבות, הוא בסך הכול אמצעי להילחם בתשוקה לבשר אדם. בעולמנו הפגום, אם היה מונהג איסור טוטאלי על אכילת בשר בעל חיים, היה הדבר נתפס בצורה עקומה כאילו משמעותו היא שאיסור אכילת בעל חיים מצוי באותה דרגה ובאותה עוצמה כמו הטאבו הגדול המוטל על אכילת בשר האדם. התוצאה הפרדוקסלית לא הייתה רתיעה מאכילת בעלי חיים, אלא להיפך, קלות דעת באכילה של בשר בני אדם. החשש יפוג רק בעולם צודק וטוב באמת, כפי שיהיה העולם לעתיד לבוא. אז יהיה מקום לצמחונות. הטענה של הרב קוק היא אפוא שכל עוד העולם מצוי ברמה ירודה, צמחונות נושאת בחובה סכנה מחרידה. ההיגיון הפנימי שמצדיק צמחונות עלול להוביל בסופו של דבר לידי קניבליזם.

האם זה רציני? האם באמת, בשל אנלוגיה מתפתלת כלשהי, צמחונות עלולה להיות שלב בדרכו של אדם להפוך לחיית טרף קניבלית? קשה להשתכנע.  עם זאת, מפתה להזכיר את אורח החיים הצמחוני של היטלר, הצורר שוינסטון צ'רצ'יל היטיב לתאר כ"כמפלצת צמאת דם שאינה יודעת שבעה", כדוגמה אנקדוטית לסכנת ההסתאבות שטמונה בצמחונות. היטלר האמין במשנתו של המלחין ריכארד ואגנר, שלפיה אכילת בשר מנוונת את הגזע. הדעות חלוקות עד כמה היה אדוק בצמחונות, אך אין ספק שנטייתו הייתה להימנע מבשר.

בתורה עצמה, כאמור, הקניבליזם לא מוזכר כתופעה אסורה במיוחד, אולי פשוט לא היה צורך בכך, בשל היותה של ההימנעות ממנו אלמנטרית כל כך כמעט בכל חברה שיש בה ניצוץ של ציביליזציה. אומרים שאפילו שליט אוגנדה, אידי אמין דאדה, חיה רעה שהזוועות שחוללה היו יוצאות דופן גם באפריקה למודת הסבל, טרח להכחיש את השמועות העקשניות שרווחו על הקניבליזם שלו.

התפקיד שממלא הקניבליזם בתורה הוא תפקיד של איום אולטימטיבי, תיאור של אורח החיים שאליו יקלע העם, אם ימשיך להקשות עורף ויסרב ציית לאלוהים. העונש האלוהי שלא יאחר לבוא, בדמותו של רעב מצמית, יהפוך את בשר האדם למרכיב תזונה.  מצב כזה כשלעצמו מסמל אובדן של צלם אנוש; דווח ששרר בלנינגרד בתקופת מלחמת העולם השנייה, אז בשר אדם נמכר בשוק השחור. סוג הקניבליזם שחוזה התורה יהיה עוד מחריד בהרבה: הורים יאכלו את בשר בניהם ובנותיהם . קשה לחשוב על קריסה איומה מזו של האינסטינקטים הבסיסיים שמחשקים את החברה. מה עוד שהתורה מבטיחה שהנבואה הזו תתממש גם במשפחותיהם של יפי הנפש, הרכים והענוגים ביותר. בסיכומו של דבר, מה שאלוהים מציע ליהודים הוא הכול או לא כלום. או שהם יצייתו לו ויהיה טוב, או שהם לא יתקיימו לא כחברה ולא כבני משפחה, אלא כאוסף פראים אינדיבידואלים – יצורי פרא המוכנים לנגוס איש בבשר יוצא חלציו, למען כמה רגעים נוספים של הישרדות, אורח חיים מתועד בקרב האבוריג'ינים באוסטרליה במאה ה-19, שנהגו להמית את תינוקותיהם החלשים ואז להזין עצמם בהם .

הקניבליזם בהיסטוריה היהודית

התנ"ך מספר על התגשמותו של חיזיון הבלהות ברעב הכבד ששרר בימי הנביא אלישע (מלכים ב, ו) , תקופה שבה גם צואת יונים ניתן היה להשיג רק במחיר מופקע. אישה סיכמה עם חברתה שכדי לקיים את עצמן, הן יבשלו את בנה שלה לסעודה ביום האחד וביום השני יבשלו את בן החברה. היא עמדה בדבריה ביום הראשון, אך החברה, שהייתה אמורה למלא את חלקה ביום השני, סירבה לקיים את הסכם הרוטציה והחביאה את בנה. לא לגמרי ברור מהמקרא מדוע החברה סירבה לעמוד בסיכום. האם ילדה עדיין היה חי ורחמיה נכמרו עליו, או שהיא פשוט חמדה את בשרו לעצמה . האישה הראשונה, שיצאה פראיירית, פנתה למלך בדרישה שיעשה צדק. יש דמיון אסוציאטיבי בין פנייתה אל המלך, שבתגובה קרע את בגדיו, לבין הצדק שחיפש היהודי שיילוק, הסוחר מוונציה במחזהו של שייקספיר, שרצה להשתמש במנגנון המשפטי כדי לקבל את ליטרת הבשר של בעל החוב שלו שהובטחה לו. בשני המקרים הצדק הפורמאלי עומד לכאורה לימין העותרים, אך עתירתם מעוררת בסביבתם בעיקר חלחלה, בשל הפיכתו של הגוף האנושי לסחורה. במקרה בספר מלכים, הזוועה כפולה ומכופלת, כי המסחר הוא בבשרם של תינוקות, הוא מתנהל בידי אמותיהם ומטרתו קניבלית. בהתרחשות זו יש ניגוד אירוני מזעזע, בין הפנייה למלך לעשות צדק, שמשקפת חברה שיש בה מידה של חוק וסדר, לבין הקניבליזם של הילדים, שפירושו הוא אובדן כל רסן מינימלי של תרבות.

מוטיב האם האוכלת את ילדיה מתוך רעב חוזר על עצמו בקינות ספר איכה ובסיפורים סביב חורבן המקדש. במדרש מובא סיפור נורא על אם שבישלה את התינוק שהניקה כדי להאכיל את שלושת אחיו הגדולים. כשהם התחילו לאכול וראו את ידי אחיהם הקטן בתוך הסיר, הם עלו לגג, קפצו ומתו (ילקוט שמעוני איכה, רמז תתרטז).

יוספוס פלביוס מספר על מקרה אחר מאותו סוג, סיפור שהיה משמיט אותו מחשש שלא יאמינו לו, אלמלא היו לו "עדים אין מספר". מרים בת אלעזר, בת למשפחה עשירה ומיוחסת, ברחה לירושלים הנצורה ושם סבלה מנחת ידם של המורדים שגזלו את רכושה. שנאתה לעריצים ששלטו בירושלים יחד עם הרעב הנורא שחוותה הביאו אותה לעשות מעשה נורא, אשר "לא נשמע כמוהו בדברי ימי היוונים והנכרים", כדברי יוספוס. היא תפסה את תינוקה, שעדיין היה יונק, הרגה אותו, צלתה אותו ואכלה חצי מהתבשיל. כשהריח שהתפשט הביא לביתה את המורדים שתרו אחרי אוכל, היא הציעה להם את החצי השני. אפילו רוצחים קשוחי לב כמותם נאלמו דום מרוב זעזוע.

הסיפור הגיע עד לרומא, שבה היו התגובות לו מעורבות ונעו בין חוסר אמון, רחמים וזעם. לפי יוספוס, הקיסר השתמש בו לחתום את דינה של ירושלים, באומרו: "לא אתן לשמש הסובב את כל העולם להשקיף על עיר אשר האמהות בה אוכלות את בשר בניהן".

יוספוס שם בפיה של מרים בת אלעזר נימוק סרקסטי להחלטתה לשחוט את ילדה: "רק הדבר הזה נשאר למלא את סאת יסורי היהודים", כאילו ניסתה להפגין את עוצמת היאוש של התקופה שבה חיה על ידי הגשמתה המלאה של הקללה שמבטיח המקרא.

אותו סוג של אימה מהדהד, כמעט אלפיים שנה מאוחר יותר, ביומנו של ראש היודנראט בגטו ורשה, אדם צ'רניאקוב.  בפברואר 1942 הוא ציטט דוח שקיבל לידיו על אישה בשם רבקה המעידה כי אכלה נתח משוקו של בנה בן השתים עשרה, שמת יום קודם לכן.    ניכר שהסיפור השפיע עליו קשות והוא הציגו בפני הגרמנים, כנראה בתקווה נאיבית שהדבר יזעזע אותם במשהו ויניע אותם להקל על מצוקת הרעב. סיפור זה הוא אבן דרך ביאוש של צ'רניאקוב שהלך וגבר. פחות מחצי שנה לאחר מכן, בתשעה באב, הוא התאבד, אחרי שהנאצים דרשו ממנו לשתף פעולה בגירוש אוכלוסיית הגטו למחנות השמדה.

למרות האזכור ביומן של צ'רניאקוב, הקניבליזם בהחלט לא היה תופעה נפוצה, אפילו באימי השואה. כאמור, ברור למדי שההלכה מתירה לאכול בשר אדם בנסיבות של פיקוח נפש. אבל הדיון ההלכתי בסוגיה היה מועט. הרב אפרים אשרי, שספר השו"ת שלו כולל שאלות רבות שנתקל בהן בשואה, נדרש לסוגיה רק עשרות שנים אחר כך, בשל הרעש שחולל הקניבליזם של ניצולי ההתרסקות בהרי האנדים. בעקבות אירוע זה פנה אליו שואל בתהייה האם אירעו בימי הרעב הגדולים של השואה מקרים כדוגמת זה. הרב אשרי השיב שלא נתקל בכך בקרב יהודים, לא בגטו קובנה ולא במחנות, אף ששמע על התופעה בקרב חיילים רוסים. הוא מייחס זאת לסלידתם של יהודים מבשר טרף, בפרט לאור הדמיון בטעם בין בשר אדם לבשר חזיר  .

הרב יהושע אהרונסון, לעומת זאת, סיפר שנתקל בדילמה בשלהי מלחמת העולם. בזמן צעדת המוות מבוכנוולד, כשאפילו אכילת עשבים כבר לא עזרה מול הרעב, הציע לו חבר לחתוך בשר ממתים כדי לשרוד. הרב אהרונסון פרץ בבכי, והשיב כי ייתכן שהדבר מותר על פי ההלכה, אך בנסיבות שלהם הוא עלול לגרום לחזקים לרצוח את החלשים כדי לאכול את בשרם. לא רק זאת, הוא גם יספק לקציני הס"ס המקיפים אותם אמתלה להרוג אותם בטענה שהם אוכלי אדם פראים.

בהקשר לדברי הרב אהרונסון, אפשר להעיר שגם בלי תירוץ מיוחד טפלו נאצים האשמות דומות על יהודים. האשמה בקניבליזם הייתה אחת מהעלילות האהובות ביותר על שונאי ישראל בכל הדורות, כבר בכתביו של האנטישמי הרומאי ההלניסטי אפיון שסיפר על פיטום יוונים בבית המקדש בירושלים לשם הקרבתם ואכילתם. הדיבה המרכזית ששימשה להשמצת עם ישראל מאז אמצע ימי הביניים, עלילת הדם, והייתה גם בשימושם של הנאצים, אינה אלא סוג של האשמה בקניבליזם.