פרשת שמיני – מאמר שני
פרשת השבוע – שמיני (ויקרא ט – יא)
השבוע שבין יד – יט באדר ב (20 – 26 במרס 2011).
מפטירים בסיפור העלאת ארון הברית לירושלים בימי דוד המלך. אירוע דומה לחנוכת המשכן, שאף בו התרחש אסון באמצע הטקס, כאשר אחד הכהנים, עוזא, מת בעקבות נגיעתו בארון הברית. קוראים בספר שמואל ב', מפרק ו' פסוק א. מסיימים בפרק ז' פסוק י"ז. אם קוראים את אחת מארבע הפרשיות, מפטירים בהפטרה המיוחדת לה.
בחלק מהשנים המעוברות קוראים את פרשת שמיני בשבת שאחרי פורים, ולפיכך קוראים בשבת זו גם את הפרשייה השלישית מ"ארבע פרשיות" – פרשת פרה.
שבת פרה
זמנה – השבת שלפני שבת פרשת החודש. בשבת זו מוציאים שני ספרי תורה ובשני קוראים את פרשת פרה (ספר במדבר יט, א – כב).
עניינה – פרשת פרה עוסקת בטהרה מטומאת מת על ידי אפר פרה אדומה
הפטרה – "וזרקתי עליהם מים טהורים…" (ספר יחזקאל לו). ההפטרה עוסקת בטיהורו הרוחני של עם ישראל על ידי הקב"ה.
פרה אדומה
במדבר יט
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. ב זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ עֹל. ג וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו. ד וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל-נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל-מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים. ה וְשָׂרַף אֶת-הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת-עֹרָהּ וְאֶת-בְּשָׂרָהּ וְאֶת-דָּמָהּ עַל-פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף. ו וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל-תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה. ז וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבֹא אֶל-הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד-הָעָרֶב. ח וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. ט וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא. י וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת-אֵפֶר הַפָּרָה אֶת-בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם.
פרה בעלת שיער חום אדמדם, שבה משתמשים על מנת לטהר את האנשים שנטמאו בטומאת מת. לאחר תהליך שכולל, בין היתר, הזאה ממים המכילים מאפר הפרה – הופכים הטמאים לטהורים.
אדם שנגע בגוף אדם מת, הופך להיות טמא מת. אסור לו לאכול בתרומה או בקדשי בית המקדש, וכן אסור לו להיכנס לתחום בית המקדש. על מנת לטהר אדם זה, יש להזות עליו מאפר הפרה האדומה. כפי שנאמר בפסוק: ("וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל" במדבר י"ט, ב'); ("הַנֹּגֵעַ בְּמֵת, לְכָל-נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא … הוּא יִתְחַטָּא-בוֹ" – במדבר י"ט, י"א).
על מנת לקיים את המצוה כהלכתה, על הפרה לענות על הקריטריונים הבאים:
עליה להיות אדומה (בגוון חום אדמדם)- אם יש שתי שערות שחורות היא פסולה.
לא עלה עליה עול. אם הפרה משכה בעול המחרשה, היא לא תוכל לשמש כפרה אדומה. לשם כך ניתנו סימנים מיוחדים (שערות בגב הבהמה, הנכפפות לאחר שעלה עליה עול).
לא עשו בה כל עבודה שהיא.
אין בה מום הפוסל בקרבנות, וכן אין בה את אחד מהפסולים האחרים הנוהגים בבהמות קדשים.
עליה להיות לפחות בת שנתיים.
לאחר בחירת הפרה, לוקחים אותה אל הר הזיתים, למקום המכוון אל מול פתח ההיכל, ובנוי בצורה מיוחדת, כך שגם אם יש מת מתחת לאדמה – הפרה והעוסקים בה לא יטמאו. כהן טהור שוחט את הפרה, לוקח מדמה ומזה ממנו שבע פעמים אל מול פתח ההיכל שבמקדש. לאחר מכן שורפים את הפרה על גבי מערכת עצים, ואל השריפה זורקים עץ ארז, אזוב ותולעת שני. לאחר שהאש נכבית, מכים במקל על כל מה שנשאר מהשריפה, עד שנוצר אפר.
את האפר שנוצר מהשריפה, מחלקים לשלושה חלקים: חלק אחד ניתן בחיל והוא נשמר לדורות. החלק השני ניתן למשמרות הכהנים, והוא מיועד לשימוש הכהנים; והחלק השלישי ניתן בהר הזיתים, ומשם הוא מתחלק לכל ישראל. לצורך הטהרה, נוטלים מן האפר, מפזרים אותו על מים ששאבו ממי מעיין, טובלים בתוכם אזוב, ומזים מהמים על הטמא ביום השלישי וביום השביעי מימי טהרתו, וכך הוא נטהר ("וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל-הַטָּמֵא, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" – במדבר י"ט, י"ט).
מצווה זו מפיעה בספר במדבר פרק י"ט, ומתחילה במילים "זאת חוקת התורה". חז"ל מביאים את מצוות הפרה האדומה כמייצגת הקיצונית של ה"חוקים", מצוות שקשה לבני האדם להבין את התועלת בקיומם (הטעם שלהם). במדרש מובא ציטוט שיחה בין אלהים למשה: "לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאחר – חוקה". גם על שלמה המלך נאמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" – "שביקש לעמוד על טעם פרה" אך לא עלה בידו.
כיום, ישנן קבוצות יהודיות ששואפות למצוא פרה אדומה (ביניהן מכון המקדש), אולם עד כה מאמציהן לא צלחו. לפני כעשר שנים נולדה פרה אדומה בכפר חסידים, אך בהמשך צמחו בה כמה שערות שחורות, והיא נפסלה.
יחזקאל לו
כב לָכֵן אֱמֹר לְבֵית-יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם-לְשֵׁם-קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאתֶם שָׁם. כג וְקִדַּשְׁתִּי אֶת-שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם. כד וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן-הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַתְכֶם. כה וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל-גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. כו וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. כז וְאֶת-רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. כח וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים. כט וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְקָרָאתִי אֶל-הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ וְלֹא-אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב. ל וְהִרְבֵּיתִי אֶת-פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם. לא וּזְכַרְתֶּם אֶת-דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-טוֹבִים וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲוֹנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם. לב לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי-עֹשֶׂה נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל. {ס} לג כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת-הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. לד וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל-עוֹבֵר. לה וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן-עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. לו וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי יְהוָה בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי. {ס} לז כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית-יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם. לח כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי יְהוָה. {פ}
איסור אכילת חזיר
ויקרא יא
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם. ב דַּבְּרוּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. ג כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ. ד אַךְ אֶת-זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה אֶת-הַגָּמָל כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. ה וְאֶת-הַשָּׁפָן כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. ו וְאֶת-הָאַרְנֶבֶת כִּי-מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם. ז וְאֶת-הַחֲזִיר כִּי-מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא-יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם. ח מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם.
איסור אכילת החזיר המובא בפרשתנו (יא:ז) הוא בגדר "חוק", משום שאין לדעת את העיקרון העומד ביסודו.
ידוע לנו ממקורות שונים כי החזיר היה אסור באכילה בתקופה העתיקה גם אצל כמה מן העמים שכני ישראל, וביניהם מצרים וסוריה.
במסכת יומא (סז, ע"ב): תנו רבנן: 'את משפטי תעשו' (יח:ד) – דברים שאלמלא לא נכתבו דין הוא שיכתבו… 'ואת חֻקתי תשמרו' – דברים שהשטן ואומות העולם משיבים עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר … ושמא תאמר מעשה תוהו הם – תלמוד לומר: 'אני ה" – אני ה' חקקתיו, ואין לך רשות להרהר בהן.
בעל חיים זה נתפס כמעורר סלידה, תחילה במקרא ובעקבותיו בתלמוד ובמדרש, כפי שמעידות מובאות רבות. כך עולה, אמנם במשתמע, מדברי הנביא ישעיהו: "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם ה'" (סו:יז), כך מובן מן המשל האומר: "נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם" (משלי יא כב). וכך מובא במסכת ברכות (כה ע"א): "אמר רב פפא: פי חזיר כצואה עוברת דמי." בדומה לזה מובא משל בברית החדשה משמו של פטרוס (מכתבו השני ב, כב): "כלב שב אל קיאו וחזיר עולה מן הרחצה להתגולל ברפש".
לפי הרמב"ם, עובדה זו היא סיבת האיסור של החזיר, וכך הוא כותב ב"מורה הנבוכים" (ג מח):
"מאסתו (אכילת החזיר) התורה מחמת ריבוי טינופו ושהוא ניזון מטונפים, וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים אפילו במדבר במחנה, כל שכן בתוך הערים, ואלו היינו מגדלים
חזירים למזון היו נעשים השווקים ואף הבתים מטונפים יותר מבית הכסא, כמו שאתה רואה בארצות ה"פרנג" עתה".
ואמנם עובדה סמנטית היא כי המילים "חזיר" ו"חזירות" משמשות כמעט בכל לשונות אירופה ככינויי גנאי לבני אדם מנוולים ולתופעות ומעשים מכוערים. יתרה מזו: בשפות רבות ישנה מילה אחת לכינוי בעל החיים עצמו, החזיר, כפי שיש שם לכל בעל חיים אחר, ומילה אחרת המשותפת לחזיר בפן המכוער שלו ולאיש מנוול או להתנהגות מנוולת.
החזיר נתפס גם כבעל חיים המביא את הצרעת לבני האדם, וכך אמנם מובא במסכת שבת (קכט, ע"א):
אי פגע בדבר אחר – קשה לדבר אחר. רש"י: בדבר אחר – חזיר. קשה לדבר אחר – צרעת, שהחזירים מנוגעים הם כדאמרינן בקידושין [מט, ע"ב]: 'עשרה קבים נגעים ירדו לעולם תשעה נטלו חזירים'.
החזיר נתפס גם כבעל חיים מזיק, וכך אמנם פוסק הרמב"ם:
אסרו חכמים לגדל חזירים בכל מקום… ואמרו חכמים ארור מגדל… חזירים מפני שהזיקן מרובֶּה ומצוי.
במרוצת הדורות הפך החזיר להיות בפי העם שם כללי לכל המאכלות האסורים על פי התורה ואף סימן היכר להבחנה בין יהודי לגוי. למרות שמדובר באיסור קל יחסית – איסור אכילת חזיר הוא מצוות לא-תעשה שעונשה מלקות ארבעים בלבד – הוא נתפס בעיני הציבור הרחב כעברה חמורה ביותר, ורבים היהודים שנזהרים באיסור זה גם כשאינם מקפידים על מצוות חמורות הרבה יותר, כמו, למשל, שמירת השבת. גם בעיני הגויים ההימנעות מאכילת חזיר היא אחד המאפיינים של יהודי, ואין פלא שכבר בימי הבית השני, בתקופת גזרות אנטיוכוס, כאשר בית המקדש הוסב להיכלו של זאוס, נגזר להעלות בו קרבנות של חזיר דווקא , כמובא בספר החשמונאים:
אז שלח המלך ספרים ביד מלאכים לירושלים ולערי יהודה ללכת אחרי חוקים זרים לארץ … לטמא מקדש וקדושים. להקים במות והיכלים ופסילים להקריב חזירים ובהמות טמאות … ומי שלא יעשה כדבר המלך יומת.
גם הסיפור על אלעזר, שסירב לאכול חזיר והעדיף למות על קידוש ה' ובלבד שלא יחשבו המון העם שאכל חזיר, מראה עד כמה אכילת החזיר סימלה שלילת ערכי היהדות. אלעזר, אחד מראשי הסופרים, היה אז בן תשעים שנה. חייליו של אנטיוכוס ניסו לכפות עליו לאכול בשר חזיר, ומשסירב לעשות זאת, הציעו שיביאו לו בשר כשר והוא יאכל אותו כאילו היה בשר חזיר. אלעזר דחה את הצעתם מפני שחשש לאמונתם של הצעירים בעם. החיילים כעסו והיכו אותו למוות (חשמונאים ב).
במאה ה-15, היהודים האנוסים בספרד ופורטוגל נקראו "חזירים" מרנוס, מפני שאכלו חזיר בפומבי כדי שלא ייחשדו בשמירת מצוות היהדות, ובאיי הבלארים כינו אותם Chuetas – היינו "אוכלי חזיר".
בתקופה המודרנית היו מעשי הגבורה של היהודים שסירבו לעבור על איסור זה לסמל לאומי. ברל כצנלסון ((1944-1887 שלא נמנה על שומרי תורה ומצוות, התבטא כך:
"לא ברור לי כיצד יסופר לילדינו ברגש ובטעם על מסירות נפש של אלעזר הזקן ועל חנה ושבעת בניה, אם עצם הדבר אשר עליו יצאו הם ליהרג אין לו אחיזה בחיים שלנו. ואיני יודע כיצד יסופר לילדים בהפלאה ובהערצה על גיבוריו הקטנים, על הקנטוניסטים אשר סבלו רעב ומהלומות ולא הביאו בשר חזיר אל פיהם … שונא אני את החזיר, אבל עוד יותר אני שונא את מגדלי החזירים."
אין להתפלא אפוא שבכנסת ישראל נמצא רוב שהצביע בעד החוק האוסר גידול חזירים בשטחה. החוק עבר בשנת 1962 ביזמת נציגי המזרחי. בדיון ציבורי שהתקיים בעת האחרונה בעקבות עתירה לבג"ץ, כאשר התברר שרבים מעולי ברית המועצות לשעבר ראו את עצמם כמקופחים בזה שנמנע מהם להשיג בשר חזיר, פרסם מרדכי איזנברג, יו"ר התנועה להגינות שלטונית, את דעתו בנושא זה ב- 18/1/2004:
"השופטים קיבלו את הטענה, שמכירת חזיר פוגעת הן ברגשות דת והן בסמלי לאום יהודיים של תיעוב והרחקה ממושג שלילי גויי זה… צביונו של הבית הלאומי היהודי תלוי באימוץ הנורמה המשפטית שנקבעה על-ידי מנסחי מגילת העצמאות ומנסחי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, נורמה הקובעת, כי מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, 'יהודית' קדמה ל'דמוקרטית', ועל-כן יש ליישם את הערכים הדמוקרטיים באופן התואם את ערכי היהדות".
רבינו בחיי בפירושו לתורה מעיד על מסורת עממית לפיה יוּתָר החזיר לעם ישראל לעתיד לבוא. מסורת זו מסתמכת על מה שנאמר במדרש תהלים שוחר טוב: 'ה' מתיר אסורים'. מהו מתיר אסורים? יש אומרים כל הבהמה שנטמאת בעולם הזה מטהר אותה הקב"ה לעתיד לבוא… ולמה אסר אותה? לראות מי שמקבל דבריו ומי אינו מקבל, ולעתיד לבוא הוא מתיר את כל מה שאסר.
יחסו ההיסטורי של עם ישראל אל החזיר
בחפירות ארכיאולוגיות באתרים מסוף תקופת הברונזה המאוחרת ועד סוף תקופת הברזל II (מאמצע המאה השלוש-עשרה לפס"ה ועד שנת 586 לפס"ה) בארץ ישראל נמצא רצף התיישבותי, שהוגדר על ידי הארכיאולוגים כישראלי. אחד המאפיינים של יישובים אלה, הוא הייחוד בממצא הזואו-ארכיאולוגי: ביישובים אלה נמצאו עצמות חזיר בכמות מזערית בלבד. ממצא זה שונה ממה שנמצא ביישובים שהוגדרו כלא-ישראליים, כגון יישובי הפלשתים. במקומות ובתקופות שבהן גידלו חזיר, הגיע אחוז עצמותיו לחמישה עד שמונה-עשר, בעוד שביישובי הישראלים היה הממצא בין אפס לעשיריות האחוז בלבד. בעקבות ממצאים אלו כותבים ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן כי אי אכילת חזיר הוא המנהג התרבותי העתיק ביותר של עם ישראל, שנמצאו לו ראיות ארכיאולוגיות. עדות נוספת לכך שבני ישראל נמנעו מאכילת חזיר מוצא גילי יהלום בתנ"ך. לטענתו, העובדה ש"הנביאים קָבלו, שעם ישראל ומלכיו חטאו אמנם בעבודה לאלילי כנען ובחטאי מוסר שונים, אבל הם מעולם לא התלוננו על כך, שהעם חוטא באכילת חזיר. הסלידה מן החזיר נשארה כה חזקה, עד שלא היה צורך בהטפת המוסר של הנביאים."
במרוצת הדורות הועלו הסברים שונים לחוקי הכשרות בכלל ולאיסור על אכילת חזיר בפרט – החל מנימוקים הקשורים בתאוריות של היגיינה ורפואה ועד טיעונים היסטוריים לגבי מגעים בין-תרבותיים.
אל מול הגישה הדתית, הרואה את האיסור על אכילת חזיר (ובעלי חיים נוספים) כנובע ממקור אלוהי, ניצבת גישה חילונית, הרואה את האיסור כנובע ממניעים כלכליים וחברתיים. למניעים אלה ניתנו תיאוריות אחדות:
* תיאוריה האומרת שיהודים לא יכלו לגדל חזירים בגלל האקלים החם של ארץ ישראל. תיאוריה זו מתעלמת מגידול החזירים במזרח התיכון על ידי עמים אחרים בתקופות שונות (לרבות באזור ההר, שבו התיישבו הישראלים) וכן מגידולם באזורים של קו המשווה (אינדונזיה, הדו וכדומה) היום ובעבר.
* האנתרופולוג מרווין הריס טען שמכיוון שבאזורי ההתיישבות של הישראלים באזור ההר המרכזי לא היה יער, הם לא יכלו לגדל חזירים האוהבים לאכול את בלוטי האלוןן. אולם היום ידוע שמציאות אלונים אינה תנאי הכרחי לגידול חזירים וישנם אזורים ללא אלונים בהם מגודלים חזירים. בנוסף, נילי ליפשיץ מצאה שאזור ההר המרכזי היה מכוסה ביער הארץ-ישראלי, והאלון הוא אחד מעציו העיקריים.
* הערך על החזיר ב-The Anchor Bible Dictionary, מסכם את הדברים כך: "חפירות ארכיאולוגיות מראות, שבאותם אזורים שבהם נאסרה אכילת חזיר על-פי חוקים יהודיים או מוסלמיים, גידלו חזירים בכמויות משמעותיות בתקופות אחרות. עובדה זו מובילה למחשבה, שהאיסור על החזיר הוא עניין של תרבות יותר מאשר של סביבה."
* החברה, שבגלל אילוצים סביבתיים-כלכליים איננה יכולה לגדל חזירים, היא חברת נוודי המדבר. החזיר אינו בנוי לחיי המדבר: הוא אינו מסוגל להליכה ממושכת למרחקים ארוכים, והמזון המצוי במדבר אינו מתאים לקיבתו. בעקבות זאת, היו שהציעו שמקור האיסור על אכילת החזיר בקרב בני ישראל הוא מוצאם כנוודים שהגיעו מן המדבר. למרות שהתיישבו בארץ שאפשר היה לגדל בה חזירים, הם הוסיפו לשמור על מנהגים ועל הרגלי תזונה קודמים. בעמדה זו תמך אוטו אנטוניוס שכתב: "נציין עובדה אחת, את העדרם של החזירים אצל העמים הנוודים. החזיר, בניגוד ליונקים אחרים, אינו יכול לרעות על-פני מרחקים גדולים, ולכן הימצאותו במשק החי של שבטים מסוימים מעידה על היותם יושבי קבע. נוודים רועים אמיתיים לא גידלו חזירים מעולם, וכיוון שעמים אלה ראו את עצמם כעליונים על תושבי הקבע, הרי הבוז לחזיר כחית-בית של התושבים, גרם לדחיית החיה והכרזתה כטמאה. ביזויה של חית-הבית, שזוכה להערכה של יושבי הקבע, מתוארת אצל הרודוטוס בהתייחסות לסקיתים. אולם, תופעה זו מוכרת בייחוד אצל הרועים הנוודים השֵמיים והחַמיים. אצל אלה היא אף קיבלה כסות דתית ונותרה כאיסור אכילה, גם כאשר הגיעו הנוודים לישיבת קבע […]. איסור אכילת החזיר, כאיסור דתי, הוא תולדה של סלידתם של הרועים הנוודים מיושבי הקבע."
גם שמעון בודנהיימר כתב: "ראוי לציין, שכל העמים המשקצים את החזיר הם נוודים או צאצאיהם של נוודים. לעומת זאת החזיר הוא חיית-הבית בה"א הידיעה של החקלאות המיושבת".
החוקרים ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן כותבים:
"את האיסור על אכילת חזיר לא ניתן להסביר בנימוקים סביבתיים או כלכליים בלבד. למעשה, אפשר שזהו הרמז היחיד שיש בידינו לזהוּת ספציפית ומשותפת בין תושבי הכפרים בהר שממערב לירדן. אפשר שראשוני הישראלים חדלו לאכול חזיר רק מפני שהעמים סביבם – יריביהם – אכלו אותו. […] חמש-מאות שנה קודם לחיבור הטקסט המקראי, על חוקיו המפורטים וכללי הכשרות שלו, בחרו בני-ישראל – מסיבות שטרם התבררו עד תום – שלא לאכול חזיר."
בתרבויות אחרות
גם באסלאם קיים איסור לאכול בשר חזיר. הקוראן מזכיר את האיסור כמה פעמים, למשל בסורת אלבקרה (הפרה): "המאמינים, אכלו מן הדברים הטובים אשר שלחנו לפרנסתכם, והודו לאללה אם אתם עובדים אותו. הוא אסר עליכם רק את הנבלה, את הדם ואת בשר החזיר…" (סורה 2, 172-173). באחד המקומות מציין הקוראן כי זהו אחד האיסורים שהוטלו על היהודים, וגם המוסלמים מצווים לדבוק בו, אם כי הוא מגנה את היהודים על כך שהרחיבו את איסורי הכשרות מעבר לדרוש: "הוא אסר עליכם רק את הנבלה, את הדם ואת בשר החזיר (…) ועל היהודים אסרנו את אשר הזכרנו לפניך קודם לכן, ולא גרמנו להם עוול, אלא הם גרמו עוול לעצמם" (סורה 16, 115-118).
בחינת היחס של האסלאם ושל הנצרות אל איסור החזיר יכולה אף היא לתרום להבנתו. שתי הדתות נבעו מאותו מקור, הדת היהודית, אך יחסן אל החזיר שונה לחלוטין. הנצרות ראשיתה בין יהודים, אשר ללא ספק נמנעו מאכילת חזיר. אך לאחר שישו נדחה על ידי הציבור היהודי פנו מאמיניו אל הציבור הלא-יהודי. ציבור זה היה מוכן לקבל את הדת החדשה, אבל לא היה מוכן לוותר על החזיר. הדת החדשה התאימה עצמה אפוא אל הרגלי האכילה של מאמיניה ולא התעקשה בעניין החזיר. האסלאם פנה אל ציבור שהיה מורכב רובו משבטי נוודים (בדואים), או אל יושבי ערים שאבותיהם היו נוודי מדבר. בציבור זה לא היה נהוג לגדל או לאכול חזירים, כך שהאיסור התקבל בקלות. את הגמל, לעומת זאת, רשאים המוסלמים לאכול, על אף שביהדות הוא בגדר טריפה. והסיבה ברורה: הבדואים נהגו לאכול גמלים, ולא היה סיכוי לאכיפת איסור על אכילתם.