פרשת שמיני – מאמר שלישי

פרשת השבוע – שמיני (ויקרא ט – יא)

השבוע שבין כ בניסן – כו בניסן, ה'תשע"ג (31 במרס – 6 באפריל 2013).

מפטירים בסיפור העלאת ארון הברית לירושלים בימי דוד המלך. קוראים בספר שמואל ב', מפרק ו' פסוק א. עד פרק ז' פסוק י"ז. אירוע דומה לחנוכת המשכן, שאף בו התרחש אסון באמצע הטקס, כאשר אחד הכהנים, עוזא, מת בעקבות נגיעתו בארון הברית. קוראים שמואל ב, מפרק ו' פסוק א. מסיימים בפרק ז' פסוק י"ז.

פרשת שמיני התייחדה בייחוד מיוחד, בכך שהפרשה מכילה את אמצע התורה בתיבות ואת אמצע התורה באותיות.

הפסוק   "…דרוש דרש משה…" (ויקרא, י', ט"ז)   המילה "דרש" היא אמצע התורה בתיבות.

ואילו הפסוק "…וכל הולך על גח ו ן…" האות "ו" הוא אמצע התורה באותיות.

נשאלת השאלה, האם זה מקרי שגם אמצע התורה בתיבות וגם באותיות מצוי בפרשתינו ומה בא הדבר ללמדנו?

המילה "גחון" מחזירה אותנו לנושא הנחש – המורה הלכה בפני רבו, שהוא ההסבר למות שני בני אהרון המוזכרים בפרשתנו ו- "ו" דגחון היא רמז לששת העונשים שנענש בהם הנחש (ו' בגימטריא=שש):

ארור אתה מכל הבהמה.

ומכל חיית השדה.

על גחונך תלך.

ועפר תאכל כל ימי חייך.

ואיבה אשית בינך ובין האישה ובין זרעך ובין זרעה.

הוא ישופך ראש.

ומכאן מוסברים יפה גם דברי רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן (עירובין, ס"ג.) האומר:

"כל המורה הלכה בפני רבו, ראוי להכישו נחש…"

 

אש זרה

ויקרא י

א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה. ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. ד וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת-אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי-הַקֹּדֶשׁ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. ה וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה. ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל-הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת-הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוָה. ז וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן-תָּמֻתוּ כִּי-שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְהוָה עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה. {פ}

 בנימין לאו:

שריפה גדולה עומדת במוקד פרשת "שמיני". אש שהיתה אמורה לרדת מן השמים ולשרוף את הקורבנות שהניח אהרן על המזבח כחלק מטקס ההכתרה שלו השתלהבה ושרפה גם את שני בניו – נדב ואביהוא. יום החג היה לאבל. "כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'". מיד אחרי האסון מנחיל ה' לישראל קובץ חוקים שעוסקים בעיקר בעניינים של שמירת גבולות ויצירת מחיצות בין תחומי הקודש לאזורי החול: "ולהבדיל בין הקדש ובין החל, ובין הטמא ובין הטהור" (ויקרא י, י). כאילו רומזת התורה על כך שבני אהרן עירבבו את התחומים בעבודת המזבח, הכניסו עצמם אלתחומי הקודש בעוד שמקומם הנכון היה מחוץ למחיצה.

חיי הדת מושתתים תמיד על תודעת המחיצה. כל מושגי הקדושה נגזרים מאותה מחיצה. הקדושה וההבדלה כרוכים זה בזה. הגדרת הקדושה מביעה את תחושת הנשגבות שנבדלת מחיי החול הרגילים של האדם. הוראת התורה "להבדיל בין הקודש ובין החול", היא הוראת הקבע של הניסיון להעמיק את הקדושה במרחב החיים האנושי. הקדושה מעוררת כמיהה. אנשים בכל התקופות ביקשו להיכנס למחוזות האסורים שלה.

מסורת התלמוד מספרת על "ארבעה שנכנסו לפרדס", ובראשם ר' עקיבא (בבלי חגיגה דף יד): "ארבעה נכנסו בפרדס… אמר להם ר' עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום שנאמר (תהלים קא) ?דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'".

ארבעה נכנסו בפרדס ואלו הן בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא אמר להם ר"ע כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים משום שנאמר (תהלים קא) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני בן עזאי הציץ ומת עליו הכתוב אומר (קטז) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו בן זומא הציץ ונפגע ועליו הכתוב אומר (משלי כה) דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו אחר קיצץ בנטיעות רבי עקיבא יצא בשלום

(ארבעה חכמים גדולים מחכמי ישראל נכנסו לעסוק בתורת הסוד, ורק אחד מהם נכנס בשלום ויצא בשלום. והאחרים – אחד מת, אחד נטרפה דעתו, והרביעי, ר' אלישע בן אבויה, הנקרא מאז אירוע זה "אחר", "קיצץ בנטיעות", כלומר הפך לכופר בעיקרי האמונה היהודית. רק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. סיפור זה קיבל פרשנויות רבות לאורך השנים, הנוגעות לפשר "הכניסה לפרדס", וכן למהות כפירתו של אלישע בן אבויה).

ר' עקיבא מזהיר את הנכנסים לפני ולפנים שלא יבלבלו בין אבני השיש הטהור לבין מים. גם בלי להבין את סודו של ר' עקיבא אפשר לקלוט את החשש: הגבול שעובר בין הטמא לטהור, בין הנברא לנמצא, לא ברור וקל לטעות בו. מבין החכמים שנכנסו לפרדס, רק על ר' עקיבא נאמר ש"נכנס בשלום ויצא בשלום". הוא העז להלך באזורי הדמדומים של קו הגבול שבין קודש לחול.

באותו קטע תלמודי של סיפור הפרדס מופיעה דרשה מרהיבה של ר' עקיבא, המתמודד עם פסוק קשה מספר דניאל: "כתוב אחד אומר ?כרסיה שביבין דנור' (דניאל ז, ט) וכתוב אחד אומר ?עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתב'". דניאל חזה מראה של ארבע חיות, המייצגות ארבע אימפריות עולות ויורדות. בסיום המחזה הוא רואה בחזיונו כיסאות מסולקים (=כרסון רמיו) ומלך מלכי המלכים יושב עליהם (=עתיק יומין יתב). אלא שבאותו פסוק מתואר "הכיסא" מעוטר בזיקוקין דינור. שואל התלמוד: מה ראה דניאל במחזה, כיסא או כיסאות? התלמוד אינו מוכן לוותר אפילו למראה דמיוני של דניאל.

כתוב אחד אומר (דניאל ז) כרסיה שביבין דינור וכתוב אחד אומר (דניאל ז) עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתיב לא קשיא אחד לו ואחד לדוד כדתניא אחד לו ואחד לדוד דברי ר' עקיבא אמר לו ר' יוסי הגלילי עקיבא עד מתי אתה עושה שכינה חול אלא אחד לדין ואחד לצדקה קיבלה מיניה או לא קיבלה מיניה ת"ש אחד לדין ואחד לצדקה דברי רבי עקיבא אמר לו ר"א בן עזריה עקיבא מה לך אצל הגדה כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות אלא אחד לכסא ואחד לשרפרף כסא לישב עליו שרפרף להדום רגליו שנאמר (יישעיהו סו) השמים כסאי והארץ הדום רגלי.

בתשובה לשאלה נכנס התלמוד לשיחה נוקבת בין חכמי יבנה (בני תחילת המאה השנייה) על אותה שאלה: "אחד לו ואחד לדוד, דברי ר' עקיבא. אמר לו רבי יוסי הגלילי: עקיבא! עד מתי אתה עושה שכינה חול! אלא: אחד לדין ואחד לצדקה. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא! מה לך אצל הגדה? כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות. אלא: אחד לכסא ואחד לשרפרף, כסא – לישב עליו, שרפרף – להדום רגליו, שנאמר ?השמים כסאי והארץ הדם רגלי'" (ישעיהו סו, א).

ר' עקיבא דורש "אחד לו ואחד לדוד": יש שני כיסאות מלכות בעולם, אחד למלך עליון והשני למלך ישראל, ומלכות הארץ משלימה את מלכות השמים. כיסא ה' אינו שלם בעולם אם הכיסא של מלכות ישראל מעורער. ר' יוסי הגלילי מזדעק ולא מבין איך הוא מעז להעניק לדוד סמכות לשבת על כיסא ה'? אותה אזהרה שהזהיר ר' עקיבא את תלמידיו בכניסתם לפרדס מתפרצת מפיו של חברו. חציית הגבול שבין הקודש לחול הביאה אותו לראות את מלכות ישראל הארצית שקולה למלכות שמים.

ר' יוסי הגלילי מבטא את התפישה הדתית הרגילה, שעל פיה הנהגת ה' בעולם אינה זקוקה לשותפים. תשובתו של ר' יוסי הגלילי לחידת שני הכיסאות פשוטה: יש לו למלך שני כיסאות והוא משתמש בשניהם על פי הצורך: אחד לדין ואחד לצדקה (לרחמים). גם ר' אלעזר בן עזריה משתלב בדיון ומתנער מדרשתו הנועזת של ר' עקיבא: "כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות". לך למגרש ההלכה, שם תזיק פחות. בעולם המחשבה אתה עלול לחצות את המחיצות ולהביא את תלמידיך למחוזות אסורים.

תשובתו של ר' אלעזר לחידת הכיסאות קיצונית עוד יותר מתשובת ר' יוסי הגלילי: "אחד כיסא ואחד שרפרף". שניהם נמצאים לשימוש המלך, ללא הפרדה בין הנהגות, ובוודאי ללא הענקת מקום למלכות ארצית. השמים כיסאו של ה' והארץ הדום רגליו. מלכותו של אלוהים מושלת בכל ואינה מותירה מקום למלכות אחרת. מאחורי הדיון האקדמי מסתתר מתח פוליטי גדול. האימפריה הרומית שולטת בעולם, וכמה עשרות שנים לפני הוויכוח הזה נחרב המקדש וחכמי ישראל אימצו את האידיאולוגיה של רבן יוחנן בן זכאי, המוותר על עצמאות מדינית ומבקש לחזק את האוטונומיה הדתית והקהילתית. כל סימני השלטון – מטבע, צבא ועצמאות מדינית – אינם מעניינים אותו. ר' עקיבא, תלמיד תלמידי רבן יוחנן בן זכאי, מרד בהסכמה זו. בעולמו היהדות כורכת בתוכה את הדתיות עם הלאומיות. "שני הכיסאות" בחזונו של דניאל מבטאים את כיסאו של מלך ישראל הממוקם לצדו של כסאו של מלך מלכי המלכים.

נאמן לשיטתו הוביל רבי עקיבא את המדיניות הרוחנית המעודדת את המרד ברומא והרואה בבר כוכבא את "מלך המשיח". חכמי ישראל לא יכלו לעמוד מול רוחו הגדולה של האיש שנכנס לפרדס ויצא בשלום. כתוצאה מהמרד באו גזירות אדריאנוס ומאות אלפי יהודים מצאו את מותם. זכר לאותם ימים אנו נוהגים להתאבל בימי ספירת העומר, שלתוכם נכנסנו השבוע. על פי המסורת, בימים אלו נהרגו עשרות אלפי תלמידי ר' עקיבא, מובלים בלהט האש של מורם הנערץ. התנועה הציונית חיבקה את ר' עקיבא בחום על ששימר לה את החזון הלאומי. את מחיר החזון לא סיפרו. השבת, כשאנו מלווים את בני אהרן שפרצו אל הקודש ומתו בשריפה, ניזכר גם בתלמידי ר' עקיבא שפרצו במרד שעיקרו העמדת מלכות ארץ לצד מלכות השמים.

מסורת ידועה בעם ישראל, שהתקבלה משמו של האר"י (ר' יצחק לוריא), דורשת את המילה פרדס כראשי תיבות של המילים פשט, רמז, דרש וסוד.

בסדר זה, על פי פרשנות זו, על הלומד להתקדם בלימוד התורה – בתחילה עליו להתעמק בפשוטו של הכתוב, לאחר מכן להבין דברי רמז המצויים בו, לאחר מכן ללמוד דברי דרש, ורק בשלב האחרון (אליו מגיעים רק יחידי סגולה) רשאי להתעסק בדברי סוד. בשל הסיבה הזו יש המקפידים בחוגים הדתיים למנוע לימוד קבלה ועיסוק בתורת הסוד לפני גיל 40.

הראשון מבין פרשני המקרא היהודיים שהביא בביאורו לתורה את ארבעת הרבדים האלו יחד היה הרמב"ן בשלהי המאה ה-13.

רבדים אלו מכונים "ארבעת חלקי הפרדס":

• פשט– פרשנות מילולית, וכלשונו ודרכו של הרמב"ן, "פשוטו של מקרא". בדרך זו, מבאר הרמב"ן את פשט דברי הכתוב על דרך ההסבר הפילוסופי – פיזיקלי.
• רמז – פרשנות טיפולוגית, דהיינו פרשנות שאינה מקישה מכתובים על כתובים, אלא ממאורע אחד על מאורע אחר, וכלשון הרמב"ן "מעשה אבות סימן לבנים". כך למשל רואה הרמב"ן את ששת ימי הבריאה כרמז לכל המאורעות העתידים לבוא.
• דרש– פרשנות אלגורית. בדרך זו מבאר הרמב"ן את דרך ההשגחה האלוהית על האנושות בכלל ועל עם ישראל בפרט לאורך ההיסטוריה.
• סוד – ביאור הפסוקים על פי הקבלה. בלשון הרמב"ן "דרך האמת לאמיתו": ראיית המקרא כחלק ורמז של ועל האלוהות עצמה והיחסים השונים בין חלקיה (על פי תורת הספירות).

 

מעשה בארבעה

אהוד בנאי
מילים: אהוד בנאי
לחן: אהוד בנאי וגיל סמטנה

ליל שבת אחד נפתחו השמים
ברק גדול הבזיק אלקטריק גבעתיים
ארבעה נערים, כשההורים בחו"ל
יצאו אל הפרדס, עברו את קו הגבול…
מעשה בארבעה שנכנסו לפרדס.

הראשון אמר: אני יש לי ניסיון
תשגיחו על הראש שלא יקרה אסון
אחרי שנעבור בשערי שמים
כשנעמוד מול אבני השיש
אל תגידו מים מים.
מעשה בארבעה שנכנסו לפרדס.

השני אמר: אני נוגע לא נוגע
ויש לי הרגשה אני הולך ומשתגע
הדברים חומקים אין צורה מוגדרת
רגע אין ורגע יש המציאות כמו מתפזרת.
מעשה בארבעה שנכנסו לפרדס.

השלישי נגוז נפטר מן העולם
פשט את גופו כמו מעיל ונעלם
ואומרים עכשיו הוא גנן בכיר
בגן העדן הירוק בקצה העיר.
מעשה בארבעה שנכנסו לפרדס.

הרביעי חזר אבל הפך אחר
עם החברים שלו הוא בקושי מדבר
נוסע ושותק אל תוך הלילה השחור
ואל הבית אל האור הוא לא יכול לחזור.

ליל שבת אחד נפתחו השמים
ברק גדול הבזיק אלקטריק גבעתיים
ארבעה נערים, כשההורים בחו"ל
יצאו אל הפרדס, עברו את קו הגבול…