פרשת צו – מאמר ראשון
פרשת השבוע – צו (ויקרא ו – ח)
השבוע שבין ו בניסן – יב בניסן ה'תשס"ט, 21 במרס – 27 במרס 2010).
בגימטריה צו שווה 96, בפרשה ישנם 96 פסוקים.
בפרשת "צו" מגיעים אנו ל-חצי התורה בפסוקים.
הפטרת פרשת צו היא בנבואת תוכחה של ירמיהו, בפרק ז' פסוקים כא-כח (בנוסח אשכנז ממשיכים עד פרק ח' פסוק ג). ירמיהו מוכיח את העם על שעבודת הקורבנות שלהם מחפה על שחיתות מוסרית.
הוראות פעולה לכהנים: התחלה
ויקרא ו
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה עַד-הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. ג וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת-הָעֹלָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. ד וּפָשַׁט אֶת-בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת-הַדֶּשֶׁן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל-מָקוֹם טָהוֹר. ה וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. ו אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה.
ב צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו
רש"י : "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס".
'אור החיים הקדוש': ויש לשאול, לכאורה איזה חסרון כיס יש לאהרן הכהן, וכי הוא מוציא הוצאות מכיסו? הרי קרבנות ציבור באים מעם ישראל שהם נותנים חצי שקל כדי להקריב קרבנות משל עם ישראל, והכהן אינו מפסיד כלום שהרי הוא אינו מקריב משלו, ואם כן איזה חסרון כיס יש כאן? אלא, חשש אהרון לחסרון כיס של אחרים וכגון: בהבאת קרבן עולה, שהרי אין לבעלים חלק בקרבן וכולו עולה כליל לה', וזה נחשב לאהרון כאילו הוא הפסיד והחיסרון אצלו, לכן אמרה התורה "צו" – שיעשה בזריזות ובשמחה.
ו אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ
רש"י (על פי הגמרא במסכת יומא): "אש שנאמר בה "תמיד" היא שמדליקין בה את הנרות שנאמר להעלות נר תמיד, אף היא מעל המזבח החיצון תוקד". (מוסיף הרב הירש שהגמ' שם לומדת שכל אש, אף האש לצורך מזבח הקטורת, ואף הגחלים לקטורת הפנימית שליום הכפורים, כל אלה ינטלו ממזבח העולה שבעזרה. העבודות הנעשות בקודש (=מנורה וקטורת), ובקודש הקודש (=קטורת ביו"כ) צריכות להיות נובעות מחיים טהורים בכל מקום ובכל זמן, ולא רק בקודש פנימה).
ילקוט שמעוני, ויקרא, תמיד: אש שירדה בימי משה לא נסתלקה ממזבח הנחושת עד שבאו לבית עולמים. אש שירדה בימי שלמה לא נסתלק ממזבח העולה עד שנסתלקה בימי מנשה.
אוצר המדרשים עמוד תנ ד"ה עוד ברא: …אמרו חכמים מיכאל שר של ישראל הוא כהן גדול בשמים, ומיום שחרב ביהמ"ק שיבנה במהרה בימינו ובטלו כהנים, הוא מקריב נשמתן של צדיקים עד שיבנה ביהמ"ק, שאז מוריד הקב"ה ביהמ"ק שבזבול לירושלם של מטה.
הזהר צו, דף ו': "זאת תורת, זו היא כנסת ישראל. מלכות העולה, זו היא מחשבה רעה, שהיא עולה על מחשבתו של האדם להטותו. מן דרך האמת היא העולה, זו היא העולה ומשטנת על האדם. וצריכים לשרפה באש, כדי שלא לתת לו מקום להשטין. ומשום זה על מוקדה על המזבח כל הלילה. מי הוא לילה, הוא כנסת ישראל, מלכות, שהיא זאת, הבאה לטהר את האדם מאותו הרצון. ועל כן צריך שלא יכבו אותה לעולם, אלא אש תמיד תוקד בו".
ריח ניחוח לה'
ויקרא ו
ז וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי-אַהֲרֹן לִפְנֵי יְהוָה אֶל-פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ. ח וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל-הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל-הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַיהוָה. ט וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל-מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ. י לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם. יא כָּל-זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכְלֶנָּה חָק-עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי יְהוָה כֹּל אֲשֶׁר-יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ. {פ}
רֵיחַ נִיחֹחַ… לַיהוָה
בפעם הראשונה מופיע הביטוי בקורבן שהעלה נח לאחר המבול: "ויבן נח מזבח לה', ויקח מכל הבהמה הטהרה ומכל העוף הטהור ויעל עלת במזבח. וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם" (בראשית ח, כ-כא).
המשנה (מסכת מנחות): למדה מריבוי הקורבנות שעליהם נאמר "לריח ניחוח" עיקרון דתי יסודי: "שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמים".
מדרש בראשית רבה (פרשה לד): "וירח ה' את ריח הניחוח – הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש. וירח – ריח של חנניה מישאל ועזריה עולין מכבשן האש. וירח ה' – הריח ריח דורו של שמד"
הרמב"ם ("מורה נבוכים" חלק שלישי פרק מו) מסביר שכל הקורבנות שנשרפים על מזבח העולה נועדו "להסיר דעות עבודה זרה". כשאדם מביא את עולתו מן הצאן, מן העוף או מן הצומח, ומקטיר אותו כליל לשם ה' הוא מבטא את נאמנותו לדתו ולאמונתו, ובזה הוא יוצר את "ריח הניחוח". לעומת קורבנות אלו, קורבן החטאת מבטא את שריפת החטא של האדם: "ואין עשנם ריח ניחוח לה' אבל הפכו, ר"ל עשן נמאס ונתעב, ומפני זה נשרפים חוץ למחנה".
מ"ד קאסוטו: "וירח את ריח הניחוח… אלוהי ישראל אין לו צורך בזבחים (תהלים ג, יג) ?האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה'? קרבנותיו של נח הם עולות ובשרם נשרף כליל ואינו נאכל. מה שמגיע עד כסא ה' אינו אלא הריח – דבר שאין בו ממש. ובודאי אין הכוונה לריח של הבשר הנשרף שבלי ספק אינו ?ניחוח', אלא הכוונה לדבר חשוב יותר… הביטוי ?הריח ריח ניחוח' פשט כבר בלשון העברית את הוראתו המילולית, ועבר להוראה מושאלת: מעין ?קיבל ברצון, הוקיר את הכוונה שבלב המקריב'. כזה היה זבחו של נח, לפיכך היה זבחו לרצון לפני ה'".
עולות וקרבנות: סיכום
ויקרא ז
לז זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים. לח אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת-קָרְבְּנֵיהֶם לַיהוָה בְּמִדְבַּר סִינָי. {פ}
מסכת מנחות דף קי ע"א: "אמר רבא: כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה (ולא חטאת) ולא מנחה ולא אשם. אמר רבי יצחק: מאי דכתיב 'זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם', כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם".
מסכת תענית (דף כ"ז ע"ב): "א"ל (הקב"ה) קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו' אמר לפניו: רבש"ע, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם".
קרבן כליל
ויקרא ו
טו וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק-עוֹלָם לַיהוָה כָּלִיל תָּקְטָר. טז וְכָל-מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל. {פ}
העולה כליל לה', שהיא באה על הרהורי עבירה.
יומא, כ"ט, ע"א: "הרהורי עבירה קשים מעבירה."
פיוט של הראב"ן (רבי אברהם בן נתן ,ראב"ן הירחי, 1155 לערך – 1215), נולד לוניל שבפרובנס, ומכאן קיבל את כינויו (לוניל בצרפתית = ירח). המקונן על גזרות תתנ"ו:
לאמותם אמרו ילדים רכים באנינה
לזבח כליל הקריבונו נחפצנו במעונה
לזאת וזאת בנות ישראל בכינה
למדנה בנותיכן נהי ואשה רעותה קינה
מגודלים כנטיעים לאביהם חננו
מהרו וחושו עשות רצון קוננו
מנת כוסנו יי אחד וחלקנו
מלאו ימינו כי בא קצנו
נעקד בהר מור אביו כפתו
נחנו בלי עקד נשחט מאהבתו
נפשנו תגיל ביי תשיש בישועתו
ששו יולדים בשמעם דברים הנעימים
סמיכה חשו עלי טלאים תמימים
סלסול יי אחד צעקו בנחומים
שהדי בשמים ועדי במרומים
על משמרותם עמדו ושחטום בבכיה
עולותם לרצון כעל מזבחי יה…
איסור על הדם
ויקרא ז
כב וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כג דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל-חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ. כד וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל-מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ. כה כִּי כָּל-אֹכֵל חֵלֶב מִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיהוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ. כו וְכָל-דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה. כז כָּל-נֶפֶשׁ אֲשֶׁר-תֹּאכַל כָּל-דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.
איסור אכילת הדם מוזכר בתורה מספר פעמים.. בפרשת "ויקרא" האיסור מוגדר כחוקה שאין לה הסבר: "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו (ג', י"ז). מאידך, בפרשת "אחרי מות" התורה מביאה טעם לאיסור אכילת הדם: "כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר (י"ז, י"א) ובהמשך: " כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו היא כל אוכליו יכרת" (י"ז, י"ד).
הקשר הזה בין דם לנפש מוזכר בספר בראשית: "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאוכלה… אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (ט', ג'-ד'). רש"י (על פי התלמוד): "אסר להם אבר מן החי. כל זמן שנפשו בו לא תאכלו הבשר. בנפשו דמו: בעוד נפשו בו… לא תאכל: דם מן החי האסור אף הוא".
בספר דברים: "רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש לא תאכל הנפש עם הבשר" (י"ב, כ"ג).
מדוע אסרה התורה את אכילת הדם? מה הקשר בין הדם לנפש? מדוע נבחר הדם כמייצג את הנפש?
הרמב"ם במורה נבוכים (ג', מ"ו) מסביר את טעם האיסור בכך, שעובדי עבודה זרה נהגו לאכול את הדם, כי ראו בזה מזון לשדים. התורה אסרה על אכילת הדם כדי להרחיק את בני ישראל ממנהג המזכיר עבודה זרה. הרמב"ם לומד זאת מדמיון הפסוקים באיסור אכילת הדם: "ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם" (י"ז, י') ,ומי שנותן מזרעו למולך: "ונתתי את פני באיש ההוא" (כ', ו'). אין עוד מקרה בתורה שיש בו אזהרה בלשון הזו.
הרמב"ן רואה במושג נפש, המובא בהקשר עם איסור אכילת הדם ,את התשובה. אחרי המבול הותר לאכול בשר מן החי – החלק הגשמי שבו . כדי לא להגיע למידת אכזריות קיצונית, נאסרה עליו אכילת הדם – "נוזל החיים" המוגדר כאן כנפש: "כי הדם הוא הנפש".
כו וְכָל-דָּם לֹא תֹאכְלוּ
באחת מערי מזרח אירופה העלילו הגויים על יהודי העיר עלילת דם. היהודים – כך טענו הנוצרים – רצחו נער נוצרי כדי להשתמש בדמו לאפית מצותיהם.
נערך משפט, ובמהלכו הגן רב העיר על בני הקהילה. "המותר לי להזמין לכאן אחת מהנשים היהודיות העוברות ברחוב?" שאל הרב את השופטים. האישור ניתן, ואל אולם בית המשפט הובאה אישה יהודיה.
הושיט לה הרב ביצה ואמר: "טגני נא לי חביתה, כי רעב אני וברצוני לאכול".
מיהרה האישה לשבור את קליפת הביצה, ובטרם תשפוך את תכנה למחבת, בדקה היטב את הביצה שמא יש עליה כתם של דם. מדוע את מתבוננת כך בביצה? שאל הרב, לאוזני השופטים הגויים.
כדי לבדוק אם אין בה, חלילה, דם סחה האישה לפי תומה.
ותשובה תמימה זו הוכיחה לשופטים כי היהודים חפים מפשע.
למה אהרן (או: מי מרוויח מזה?)
ויקרא ח
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב קַח אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת. ג וְאֵת כָּל-הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. ד וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת. ו וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם. ז וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת-הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת-הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת-הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ. ח וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת-הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל-הַחֹשֶׁן אֶת-הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים. ט וַיָּשֶׂם אֶת-הַמִּצְנֶפֶת עַל-רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל-הַמִּצְנֶפֶת אֶל-מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה. י וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת-הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. יא וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל-הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּמְשַׁח אֶת-הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו וְאֶת-הַכִּיֹּר וְאֶת-כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם. יב וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ. יג וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-בְּנֵי אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה.
מדרש רבא לויקרא: וירא אהרן. מה ראה? אם בונין הם אותו זה מביא צרור וזה אבן ונמצאת מלאכתם כלה בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו אני מתעצל במלאכתי ורבינו משה יורד ומעבירה לע"ז. ומתוך שאני בונה אותו אני בונה אותו בשמו של הקב"ה, הדא הוא דכתיב (שמות לב): ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר חג לעגל מחר אין כתיב כאן, אלא חג לה' מחר.
דבר אחר: וירא אהרן. מה ראה? אמר אהרן: אם בונין הן אותו הסרחון נתלה בהן, מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל. רבי אבא בר יודן בשם ר' אבא: משל לבן מלכים שנתגאה לבו עליו ולקח את הסייף לחתך את אביו. א"ל פדגוגו: אל תייגע את עצמך תן לי ואני חותך. הציץ המלך עליו א"ל: יודע אני להיכן היתה כוונתך, מוטב שיתלה הסרחון בך ולא בבני. אמר לו הקדוש ברוך הוא לאהרן: אהבת צדק אהבת לְצַדֵּק את בני ושנאת מלחייבן, על כן משחך אלהים אלהיך. אמר לו: חייך, שמכל שבטו של לוי לא נבחר לכהונה גדולה, אלא אתה (ויקרא ח): קח את אהרן ואת בניו אתו:
וְאֵת הַבְּגָדִים
מדרש רבא לויקרא: אמר רבי סימון: כשם שהקרבנות מכפרים כך הבגדים מכפרים. דתנן: כהן גדול משמש בשמנה בגדים וההדיוט בארבע: בכתונת, ובמכנסים, במצנפת, ובאבנט. מוסיף עליו כהן גדול: חשן, ואפוד, ומעיל, וציץ.
הכתונת לכפר על לבושי כלאים, כמה דתימא (בראשית לז): ועשה לו כתונת פסים.
מכנסים לכפר על גילוי עריות, כמה דתימר (שמות כח): ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה.
מצנפת לכפר על גסות הרוח, היך כמה דאת אמר: (שם כט): ושמת המצנפת על ראשו.
אבנט מאן דאמר: על עוקמנין שבלב. ומאן דאמר: על הגנבים. אמר רבי לוי: אבנט ל"ב אמה היה בו ועוקמו לפניו ולאחריו. למאן דאמר על העוקמנים שבלב ומאן דאמר על הגנבים, לפי שהיה חלול כנגד הגנבים שעושים מעשיהם בסתר.
חשן, מכפר על מטי דינין, הכמא דתימר (שם כח): ונתת אל חשן המשפט. אפוד, לכפר על עובדי עבודת כוכבים, שנאמר (הושע ג): ואין אפוד ותרפים.
מעיל. רבי סימון בשם ר' נתן אמר: שני דברים אין להם כפרה ונתנה להן תורה כפרה ואלו הן:
לשון הרע, והורג נפש בשגגה. לשון הרע, אין לו כפרה ונתנה לו תורה כפרה. במה יתכפר לו?
בזגי המעיל, הדא הוא דכתיב (שמות כח): פעמון זהב ורמון פעמון זהב ורמון והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו. אמר יבוא הקול ויכפר על הקול. ההורג נפש בשגגה, אין לו כפרה ונתנה לו תורה כפרה. במה יתכפר לו? במיתת כהן גדול, הדא הוא דכתיב (במדבר לה): ואחרי מות הכהן הגדול.
ציץ, מאן דאמר על עזי פנים, מאן דאמר: על המגדפים. מאן דאמר על עזי פנים מבנות ציון.
כאן כתיב (שמות כח): והיה על מצח אהרן. ולהלן כתיב (ירמיה ג): ומצח אשה זונה היה לך.
המתח בין חז"ל לבין הכהנים
משנה הוריות, ג,ח: כוהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר, וגר לעבד משוחרר. אימתיי, בזמן שכולן שווין; אבל אם היה ממזר תלמיד חכמים, וכוהן גדול עם הארץ–ממזר תלמיד חכמים קודם לכוהן גדול עם הארץ.
יומא דף עא: מריח מים יפריח ועשה קציר כמו נטע: ויום טוב היה עושה לאוהביו: ת"ר מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש והוו אזלי כולי עלמא בתריה (והיו כל הקהל מהלכין אחריו) כיון דחזיונהו לשמעיה ואבטליון (מכיוון שראו ההולכים את שמעיה ואבטליון שהיו גרי צדק) שבקוהו לדידיה ואזלי בתר שמעיה ואבטליון (עזבוהו, נפנו והלכו אחריהם) לסוף אתו שמעיה ואבטליון לאיפטורי מיניה דכהן גדול (לבסוף באו שמעיה ואבטליון להיפרד ממנו) אמר להן ייתון בני עממין לשלם (אמר להם: יבואו בני עממים (גרים) לשלום?) אמרו ליה ייתון בני עממין לשלם (ענו ואמרו לו: אכן יבואו בני עממים לשלום) דעבדין עובדא דאהרן ולא ייתי בר אהרן לשלם דלא עביד עובדא דאהרן (אלה העושים כמעשה אהרן, ולא יבא בן אהרן לשלום שלא עושה כמעשה אהרן).
אברהם בורג: כלומר: ישנם "בני אהרן" שפרנסתם מהציבור מובטחת באופן אוטומטי ורבים הסיכויים שישחתו כמו כל המימסדים הדתיים האוטומטיים, וישנם "תלמידי אהרן" העושים "מעשה אהרן" הכולל סדר יום ערכי ברור: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". בני אהרן אוכלים בשר חינם ותלמידי אהרן, בני כל העם, הם מבשריה של אנושיות ושיוויון, ללא הבדל מוצא, מעמד כלכלי או מקום מגורים. במקום קרבן מציע התלמוד קירוב לבבות. במקום האטימות המתנשאת של כהנים ו"כלי קודש" מקצועיים, אהבת בריות של מי שלא עשו מעולם לחבריהם מה ששנוא עליהם; לפעול בחסד, במשפט ובצדקה. זהו הקשה שבקרבנות, ובו נחתמת ההפטרה מספר ירמיהו:
ירמיהו ט
כב כֹּה אָמַר יְהוָה אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כג כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם-יְהוָה. {ס}
פרשת "צו" מסתיימת בפסוק לו וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה בְּיַד-מֹשֶׁה. {ס}
רש"י: "ויעש אהרון ובניו. להגיד שיבחן שלא היטו ימין ושמאל".