פרשת תזריע-מצורע – מאמר רביעי

פרשת השבוע – תזריע (ויקרא יב – יג)

השבוע שבין כא – כז באדר ב, ה'תשע"א, 27 במרס – 2 באפריל 2011).

מפטירים בספר מלכים ב', מפרק ד' פסוק מב עד פרק ה' פסוק יט, בסיפור ריפוי צרעת נעמן על ידי אלישע.

ענייני טהרה טמאה, נגע צרעת ושאר מרעין בישין.

בשנים מעוברות היא עשויה לחול בשבת הסמוכה לראש חודש ניסן, ואז קוראים בה את הפרשה הרביעית מארבע הפרשיות, פרשת החודש.

פרשת החודש

זמנה – השבת שלפני ראש חודש ניסן (או שבת ראש חודש ניסן). בשבת זו מוציאים שני ספרי תורה ובשני קוראים את פרשת החודש (ספר שמות יב, א-כ), באם זו שבת ראש חודש מוציאים בה עוד ספר (בראשון פרשת שבוע, בשני פרשת ראש חודש, ובשלישי פרשת החודש).

עניינה – עוסקת בהכרזה שניסן הוא החודש הראשון וענייני קידוש החודש. כמו כן מפורטים בה דיני קורבן פסח.

הפטרה – "בראשון באחד לחודש" (ספר יחזקאל מה). ההפטרה עוסקת בדיני חג הפסח וקורבנותיו בבית המקדש השלישי.

ההפטרה

מלכים ב ה

א וְנַעֲמָן שַׂר-צְבָא מֶלֶךְ-אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי-בוֹ נָתַן-יְהוָה תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע.  ב וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן.  ג וַתֹּאמֶר אֶל-גְּבִרְתָּהּ אַחֲלֵי אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ.  ד וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו לֵאמֹר  כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.  ה וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-אֲרָם לֶךְ-בֹּא וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר כִּכְּרֵי-כֶסֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים זָהָב וְעֶשֶׂר חֲלִיפוֹת בְּגָדִים.  ו וַיָּבֵא הַסֵּפֶר אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר  וְעַתָּה כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת-נַעֲמָן עַבְדִּי וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ.  ז וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי-זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ  כִּי אַךְ-דְּעוּ-נָא וּרְאוּ כִּי-מִתְאַנֶּה הוּא לִי.  ח וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ-הָאֱלֹהִים כִּי-קָרַע מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּגָדָיו וַיִּשְׁלַח אֶל-הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא-נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל.  ט וַיָּבֹא נַעֲמָן בְּסוּסָו וּבְרִכְבּוֹ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח-הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע.  י וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ לֵאמֹר  הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע-פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר.  יא וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם-יְהוָה אֱלֹהָיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל-הַמָּקוֹם וְאָסַף הַמְּצֹרָע.  יב הֲלֹא טוֹב אבנה (אֲמָנָה) וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא-אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה.  יג וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ הֲלוֹא תַעֲשֶׂה וְאַף כִּי-אָמַר אֵלֶיךָ רְחַץ וּטְהָר.  יד וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר.  טו וַיָּשָׁב אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל-מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל-הָאָרֶץ כִּי אִם-בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח-נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ.  טז וַיֹּאמֶר חַי-יְהוָה אֲשֶׁר-עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם-אֶקָּח וַיִּפְצַר-בּוֹ לָקַחַת וַיְמָאֵן.  יז וַיֹּאמֶר נַעֲמָן וָלֹא יֻתַּן-נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד-פְּרָדִים אֲדָמָה  כִּי לוֹא-יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם-לַיהוָה.  יח לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח יְהוָה לְעַבְדֶּךָ בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית-רִמּוֹן לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת שָׁמָּה וְהוּא נִשְׁעָן עַל-יָדִי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּן בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן יִסְלַח-נא (  ) יְהוָה לְעַבְדְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה.  יט וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ לְשָׁלוֹם וַיֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ כִּבְרַת-אָרֶץ.  {ס} כ וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי נַעַר אֱלִישָׁע אִישׁ-הָאֱלֹהִים הִנֵּה חָשַׂךְ אֲדֹנִי אֶת-נַעֲמָן הָאֲרַמִּי הַזֶּה מִקַּחַת מִיָּדוֹ אֵת אֲשֶׁר-הֵבִיא חַי-יְהוָה כִּי-אִם-רַצְתִּי אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה.  כא וַיִּרְדֹּף גֵּיחֲזִי אַחֲרֵי נַעֲמָן וַיִּרְאֶה נַעֲמָן רָץ אַחֲרָיו וַיִּפֹּל מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם.  כב וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי לֵאמֹר הִנֵּה עַתָּה זֶה בָּאוּ אֵלַי שְׁנֵי-נְעָרִים מֵהַר אֶפְרַיִם מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים תְּנָה-נָּא לָהֶם כִּכַּר-כֶּסֶף וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים.  כג וַיֹּאמֶר נַעֲמָן הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם וַיִּפְרָץ-בּוֹ וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים וַיִּתֵּן אֶל-שְׁנֵי נְעָרָיו וַיִּשְׂאוּ לְפָנָיו.  כד וַיָּבֹא אֶל-הָעֹפֶל וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיִּפְקֹד בַּבָּיִת וַיְשַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים וַיֵּלֵכוּ.  כה וְהוּא-בָא וַיַּעֲמֹד אֶל-אֲדֹנָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע מאן (מֵאַיִן) גֵּחֲזִי וַיֹּאמֶר לֹא-הָלַךְ עַבְדְּךָ אָנֶה וָאָנָה.  כו וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא-לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ-אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ הַעֵת לָקַחַת אֶת-הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת.  כז וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק-בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג.

 

בבלי סנהדרין קז ע"ב: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידים". ובהמשך: "שלשה חלאים חלה אלישע: אחד – שגירה דובים בתינוקות, ואחד – שדחפו לגחזי בשתי ידים. ואחד – שמת בו".

במדבר רבה ז ד"ה ה מכאן א"ר: הצרעת באה … על המחלל שם שמים. זה גיחזי שרץ אחר נעמן ליטול ממנו ממון. אלישע קידש שמו של הקב"ה שלא רצה ליטול מנעמן כלום, וגיחזי רדף אחריו, ונשבע לו לשקר ששלח אצלו שישלח לו ממון. נמצא זה מחלל שם שמים מה שקידש אלישע. אמר לו הקב"ה לגיחזי: רשע! … נשבעת בשמי כדי לחללו, חייך מאומה אמרת ומומו אתה נוטל וצרעת נעמן תדבק בך.יש לשים לב כי לפי מדרש זה הקב"ה יזם את העונש שהוטל על גיחזי ולא אלישע.

 פרשת השבוע – תזריע

פרשת השבוע עיקרה באנשים החווים תופעות גופניות המבדילות אותם משיגרת החיים. מדובר במצבים רגילים (דימום של המחזור חודשי או דימום שאחרי לידה) ובמצבים ייחודיים של מחלות (כמו צרעת או זיבה).

ויקרא רבה: "'שחורות כעורב' (שיר השירים ה) – אף על פי שנראות כאלו הן כעורות ושחורות לאומרן ברבים, כגון הלכות זיבה ונגעים נדה ויולדת, אמר הקדוש ברוך הוא: הרי הן עריבות עלי".

יולדת

ויקרא יב

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא.  ג וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.  ד וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל-קֹדֶשׁ לֹא-תִגָּע וְאֶל-הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד-מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ.  ה וְאִם-נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל-דְּמֵי טָהֳרָה.  ו וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן-יוֹנָה אוֹ-תֹר לְחַטָּאת אֶל-פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד אֶל-הַכֹּהֵן.  ז וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ  זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה.  ח וְאִם-לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי-תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה.  {פ}

"טמא" ו"טהור" אינם מקבילים למושגי טוב ורע. אלה הם מושגים קטגוריים המגדירים את מעמדו של האדם ביחס לעצמו, לסביבתו ולאלוהיו.

סעדיה גאון (אמונות ודעות ג): "מתועלות הטומאה והטהרה שייכנע האדם מעצמו ומבשרו". כוונתו לומר שהקביעה הקטגורית המגדירה אדם כ"טמא" פועלת על התודעה שלו ביחס לעצמו. הידיעה שאדם "טמא" מעוררת בו את המחשבה על החידלון שבו.
יהודה הלוי ("הכוזרי", ב): "כי המוות הוא ההפסד הכללי לגוף" אדם חווה חוויית מיעוט באישיותו, והיא מקרבת אותו למחשבות על זמניותו וארעיותו. טומאת המת היא "אבי אבות הטומאה". המצורע שנחשב לטמא גם הוא מחובר בבידודו לחוויית המוות, אך טומאת הלידה שונה. הלידה מבשרת חיים לעולם ולכאורה היתה אמורה להוסיף טוהרה ולא לחולל טומאה. אולם יש גם צד אחר לחוויית הלידה. הלידה מפרידה בין האם לעובר שהתבסס ברחמה.
מדרש רבה, תזריע, פרשה יד: "רבי אליעזר אומר: כשם שיש דלתות לבית, כך יש דלתות לאשה, זהו שכתוב: 'כי לא סגר דלתי בטני' (איוב ג). רבי יהושע אומר: כשם שיש מפתחות לבית, כך לאשה, זהו שכתוב: 'וישמע אליה אלוהים ויפתח את רחמה" (בראשית ל). רבי עקיבא אומר: כשם שיש צירים לבית, כך יש צירים לאשה, זהו שכתוב: 'ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה'" (שמואל א, ד).

המקרא, חז"ל והמדע

הממצאים הטמונים בפרשה ובמפרשיה אודות חיי העובר ברחם אמו, נחשפו ואומתו רק בדור האחרון, דור האולטרה סאונד.
 "אשה כי תזריע וילדה זכר" (ויקרא י"ב, ב').
ברכות דף ס
: "איש מזריע תחילה – יולדת נקבה, אשה מזרעת תחילה – יולדת זכר". הפסוק קובע קביעה מדעית שאוששה רק בעשורים האחרונים. קביעה זו רואה קשר ברור בין ההתנהגות בשעת ההפריה לבין קביעת מינו של הילוד.
נדה דף ל"א, א': "שלשה שותפים יש באדם. אביו… אמו… והקב"ה נותן בו רוח נשמה".
מידע זה של חז"ל, על שותפות ההורים ביצירת הוולד, בולט מאד על רקע העובדה, שאמת זו התגלתה למדע רק בשנת 1875. עד אז התפלגו אנשי המדע בין האמונה שהאם היא היוצרת את הולד לבין הטענה שהיא יצירתו של האב.
סנהדרין ל"א: "משעת פקידה ניתנת בו נשמה". בסתירה גמורה להשקפה של אריסטו, חז"ל מקבלים את הדעה שהעובר הוא אורגאניזם חי מרגע ההפריה. ובזה הקדימו בהרבה את בני זמנם היוונים שהירבו להתפלפל בשאלה, מאימתי יש לראות את העובר כיצור חי, ושהורישו פילפולים אלה לאבות הכנסיה, ואף לחוקרים והוגי דעות שבאו אחריהם, עד ראשית התקופה החדשה.

נדה דף ל', ב': "דרש רבי שמלאי: למה הוולד דומה במעי אימו… צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו… ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים". הרעיון כי עובר בן ששה חודשים הוא בעל תודעה, היה בעבר הקרוב מעורר תגובות לעג. היום, עובדה זו מקובלת על רבים. ככל שטכניקות המדע שלנו משתפרות, יש להניח שקו המידע יעמוד על שלושה או אפילו שני חדשים. מסקנת הדברים ברורה. תודעת העובר מפותחת הרבה מעבר למה שיכולנו לשער ולהאמין.

נדה ל', א: "ומלמדין אותו כל התורה כולה. כיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח כל התורה כולה".
גם השכחה, זו המוזכרת במאמר התלמודי, התגלתה בשנים האחרונות על ידי המדע. לאחר שד"ר תומס ורני מתאר בספרו את כח זכרונו של העובר, הוא מתייחס גם לשכחה המאפיינת את התינוק עם הופעתו בעולמנו.
"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" ויקרא י"ב, ג':
הולט פדיאטריקס מהדורה 12, עמ' 125-126:
"לתינוק שזה עתה נולד, יש רגישות מיוחדת מאד לדימום בין היום השני ליום החמישי לאחר לידתו… שטפי דם בזמן זה, הם לפעמים חזקים למדי, ועלולים לגרום נזק רציני לאיברים הפנימיים, בעיקר למוח, ואף לגרום מוות בגלל הלם ואבדן דם"

סמיכות פרשיות

נסמכה פרשת תזריע לפרשת שמיני, כיוון שפרשת שמיני מסתיימת בפסוק: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל", ואמרו רבותינו (יומא לט): עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" אל תיקרי "ונטמתם" אלא "ונטמטם".

למדנו מדברי רבותינו שאדם שנטמא במאכלות אסורות, נסתם חלילה מוחו וליבו וקליפות קשות חופפות את נשמתו, אבל מי שלא נטמא במאכלות אסורות, נקל לו להבין את התורה, וזו הסיבה שאותם משפחות שלא שמרו על המצוות אבל לא טמאו עצמן במאכלות אסורות זכו לחזור בתשובה בקלות יותר מאשר משפחות שטימאו עצמן במאכלות אסורות.

ולזה רמזה התורה: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל", דהיינו שאדם שנזהר ממאכלות אסורות, קל לו לקיים את דיני טהרת המשפחה הכתובים בפרשת תזריע, אבל אדם שלא הבדיל בין המאכלות, קשה לו להבין ולתפוס את דיני התורה ובכללם דיני טהרת המשפחה, ומכל מקום שערי תשובה לא ננעלו גם בפניו שאם יתאמץ ביתר שאת יזכה גם הוא לחזור בתשובה.

עוד יש לפרש את הסמיכות של פרשת תזריע לפרשת שמיני שמדברת על מאכלות אסורות על פי מה שכתב הרב "פרי עץ הגן", והוא, כי האשה בהיותה בזמן עיבורה צריכה לשמור עצמה הרבה ממאכלות אסורות משום שהם שגורמים לטמטום העובר ויהיה פגום בשכלו, וכבר חקרו המדענים וגילו את האמת שידועה לנו מכבר מדברי חז"ל שאף את המנגינות והדיבורים שאשה שומעת בימי עיבורה העובר קולט והם משפיעים עליו הן לטובה הן לרעה. וקל וחומר מאכלים האסורים שהאשה אוכלת בימי עיבורה יש בהם השפעה גדולה על העובר להכניס בו רוח טומאה, ולכן הסמיכה התורה ענייני מאכלות אסורות לענייני עיבור האשה.

 

 

נגע הנתק או צר(ע)ת ההתנתקות (נכתב על ידי אנשי ימין בימי ההתנתקות)

ויקרא יג

כט וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי-יִהְיֶה בוֹ נָגַע בְּרֹאשׁ אוֹ בְזָקָן.  ל וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן-הָעוֹר וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב דָּק וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶתֶק הוּא צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא.  לא וְכִי-יִרְאֶה הַכֹּהֵן אֶת-נֶגַע הַנֶּתֶק וְהִנֵּה אֵין-מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן-הָעוֹר וְשֵׂעָר שָׁחֹר אֵין בּוֹ וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-נֶגַע הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים.  לב וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה לֹא-פָשָׂה הַנֶּתֶק וְלֹא-הָיָה בוֹ שֵׂעָר צָהֹב וּמַרְאֵה הַנֶּתֶק אֵין עָמֹק מִן-הָעוֹר.  לג וְהִתְגַּלָּח וְאֶת-הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית.  לד וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּתֶק בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה לֹא-פָשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר וּמַרְאֵהוּ אֵינֶנּוּ עָמֹק מִן-הָעוֹר וְטִהַר אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר.  לה וְאִם-פָּשֹׂה יִפְשֶׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר אַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ.  לו וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר לֹא-יְבַקֵּר הַכֹּהֵן לַשֵּׂעָר הַצָּהֹב טָמֵא הוּא.  לז וְאִם-בְּעֵינָיו עָמַד הַנֶּתֶק וְשֵׂעָר שָׁחֹר צָמַח-בּוֹ נִרְפָּא הַנֶּתֶק טָהוֹר הוּא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן.  {ס} לח וְאִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת בֶּהָרֹת לְבָנֹת.  לט וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה בְעוֹר-בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת כֵּהוֹת לְבָנֹת  בֹּהַק הוּא פָּרַח בָּעוֹר טָהוֹר הוּא.  {ס}

 

אי אפשר בימים אלה לעסוק בענין הנתק, בלא לעמוד על כך שניתוק ממקור החיים של עם ישראל – מוביל להתנתקות. המתייחס לעם ישראל ולארץ ישראל בהסתכלות של חולין, בתפיסה ביטחונית-מדינית בלבד ללא האמונה בה' המחיה את ישראל בארצו – הרי שתפיסה זו עצמה מובילה להתנתקות. אחד מנגעי הצרעת המפורטים בתורה, הוא נגע בשער הראש, הנקרא "נתק". הרמב"ן מבאר את עניינו של נגע זה (ויקרא כ"ג, כ"ט): שהראש או הזקן בעוד שער בהן אינן מטמאין במראות נגעים כלל, אבל כאשר ימרט מקום בראש וינשר השער שבו מעיקרו, שנעשה המקום חלק ופנוי מכל שער, ונולד במקום הנתוק ההוא שער צהוב ודק, הוא הנגע הטמא ולכך נקרא נתק, בעבור שנתק משם השער, לא שהוא שם בלבד כמו שאמר הרב ז"ל (רש"י), אבל כשמו כן הוא, שצריך נתוק השער ההוא כגריס ואחר נתוק השער הראשון התולדי מן המקום ההוא, אם נולד שם השער הצהוב הדק הלקויי, הוא בו סימן טומאה, לא כשנולד תחילה קודם הנתוק. נתוק השער מן הראש, הוא היוצר את הנגע, וללא שינתק השער אין זה נגע. הנתק הוא מהותו של הנגע, ולא רק שמו של הנגע.

ויקרא רבה פרשה ט"ו, ג':  מובא תיאור מעניין של נגע זה, המעמידנו על מהות הענין ועל משמעותו אלינו. נביא זאת בלשונו של בעל תורת משה לדברים כ"ח.  המדבר על אדם שירד מנכסיו וביקש לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לשם פרנסה:

…ויאמר לאשתו הנני הולך בדרך חוץ לארץ אולי שם ייטיב לי ומאומה אין בידי להניח בידך שתזכרני בו, אך אשר חלק לי ה' בבינה במראות נגעים אלמדך. ויהי הוא דובר אליה משפטי צדק אשר בין נגע לנגע, ולשאת ולספחת ולבהרת והשחין והנתק, ובתוך הדברים אמר אליה דעי איפה כי כל שער ושער שבראש האדם יש לו גומא, שהוא מקור ומבוע מימי חיותו לגדל בו, ואילו היו נוגעים מבוע של זה לזה היו עיניו כהות מראות. ויהי כשומעה ותען ותאמר לו הלא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, והלא לשער אחד משערות גופך משגיח בו הוא יתברך לתת לו מחייתו, כל שכן את כל גופך מכף רגלך ועד קדקדך שישלח ה' את מחייתך, ולא תצא מארצו ובטח בה' והוא יכלכלך, ויעש כן ולא חסר לו.

זיהוי הנגעים מתבסס על ההנחה, שלכל שערה יש חיבור אל מקור החיות שלה, ושיבוש בקשר אל מקור החיים הוא הגורם לנגעים. אשתו של אותו אדם הבינה בחכמתה את שלא הבין הוא, כי פרנסתו של אדם איננה מושגת מכח השתדלותו ויכולתו המסחרית בלבד, אלא מתוך חיבורו אל מקור השפע – אל נותן השפע. על כן לא יתכן שיציאה מארץ ישראל וניתוק ממקור השפע האלוקי לעולם – תוביל להצלחה בפרנסה. התייחסות לפרנסה כענין גשמי בלבד, עד כדי יציאה מן הארץ למענה – היא עצמה מלמדת על הניתוק מן המקור – ואותה יש לתקן.

כל דבר חי, מקבל את חיותו ממקור עליון המחיה אותו ומשפיע עליו שפע ברכה.

כך הוא בכל איבר מאיברי האדם, ועל כן ניתוק האיבר ממקור החיים מוביל לצרעת, שהיא כמיתת האיבר. כדברי חז"ל (תנחומא צו, י"ג): "מצורע חשוב כמת". כך הוא באדם, שרק חיבורו למקור חייו, לה' שהוא מקור החיים כולם, יכול להביא לשפע שיגיע לאדם.

כך הוא גם בעם כולו. כוחות החיים של עם ישראל, יכולתו לשרוד ולהתקיים, להתפתח ולהופיע בעולם, נובעים אך ורק מקישורו אל מקור החיים, אל רבונו של עולם.

אי אפשר בימים אלה לעסוק בענין הנתק, בלא לעמוד על כך שניתוק ממקור החיים של עם ישראל – מוביל להתנתקות. המתייחס לעם ישראל ולארץ ישראל בהסתכלות של חולין, בתפיסה ביטחונית-מדינית בלבד ללא האמונה בה' המחיה את ישראל בארצו – הרי שתפיסה זו עצמה מובילה להתנתקות. אי אפשר להתייחס לעם ישראל בצורתו החיצונית בלבד – ולשאוב את מלוא השפע הראוי. חובה עלינו להתחבר אל המקור – וממנו לשאוף שפע ברכה לעם ולארץ.

שיבת ישראל לארצו היא מהלך אלוקי שזכינו להיות חלק ממנו. מהלך אלוקי לא ניתן לעצור – לא בהסכמים ולא במעשים. התבוננות בהיסטוריה של עם ישראל מלמדת, כי השותף למהלכים האלוקיים, הנותן חלקו לצמיחתו והתפתחותו של עם ישראל – הוא המתקיים ועומד לעד. אולם, המתנגד למהלך האלוקי ופועל בצורה הפוכה ממנו – דרכו לא תצלח. זוהי דרך החתחתים, שבשנים האחרונות אנו נאלצים ללכת בה פעם אחר פעם, אחר הפועלים לנתק את עם ישראל ממקורו ומאחיזתו בארץ ישראל.

בפרשת נגע הנתק, נקרא אנו לחיבור. חיבור של עם ישראל למהותו, לעצמו ולשורשיו, ומעל הכל – חיבור לאלוקיו. חיבור זה, שהוא חיזוק המהלך האלוקי בדורות אלה – יחבר את עם ישראל כולו גם לארץ ישראל ולגאולתו.

הימים העוברים עלינו קשים הם מחד, אך גנוזה בהם עוצמה רבה מאידך. לעינינו קורסת הציונות החילונית, וכל אלו שרוממות הציונות היתה בפיהם, כולל "שתי גדות לירדן", הולכים ונמסים אל מול גלי הטרור. אם נשכיל אנחנו לחבר את הציונות אל מקור חיותה הרוחני, נרפא את העם מנגע צרעת ההתנתקות, ונשיב לו את רוחו, את קשר החיים שלו לארץ חמדה.

ולסיום – קרחת

למשה יש קרחת

בלילה היא זורחת

אין צורך בירח

כי משה הוא קרח

(שיר רחוב)

ויקרא יג

 מ וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ קֵרֵחַ הוּא טָהוֹר הוּא.  מא וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ גִּבֵּחַ הוּא טָהוֹר הוּא.  מב וְכִי-יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ.  מג וְרָאָה אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת-הַנֶּגַע לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ כְּמַרְאֵה צָרַעַת עוֹר בָּשָׂר.  מד אִישׁ-צָרוּעַ הוּא טָמֵא הוּא טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ.

הקרחת מופיעה כסימן אפשרי לנגע הצרעת.

את נושא ההתקרחות אופף חוסר ידיעה ניכר בציבור, ואמונות שגויות רבות נפוצו במשך השנים בנוגע לגורמים להתקרחות ולקשר שלהם עם אינטיליגנציה, יכולת מינית, מוצא אתני, מקצוע, מצב כלכלי ושיוך חברתי. את רוב האמונות ניתן לפטור בקלות עקב ריבוי דוגמאות נגדיות או חוסר מחקר מדעי:

* "פעילות אינטלקטואלית ובעיות פסיכולוגיות עלולות לעודד התקרחות" – מיתוס זה נובע ככל הנראה מהימצאותו של המוח בתוך הגולגולת, קרוב מאוד לשורשי השיער. נושא זה מופיע לעתים קרובות בצורה סטריאוטיפית בסרטי קולנוע, בהם פרופסורים או אנשים לחוצים ומתוסכלים מוצגים באופן תדיר כקרחים.

* "התקרחות יכולה להיגרם מלחץ נפשי, תסכול מיני וכדומה" – למרות שלחץ נפשי אכן יכול לעודד התקרחות במידה מסוימת, קיימות דוגמאות הפוכות רבות מספור. אמונה זו מדברת גם על "מעגל קסמים", בו ההתקרחות שממנה סובלים אנשים גורמת להם ללחץ נפשי, אשר בתורו גורם להתקרחות רבה אף יותר.

* "גילוח השיער גורם לו לגדול מחדש חזק יותר" – לשיטה פופולרית זו לחיזוק השיער אין סימוכין מדעיים. גילוח השיער בוודאי שאינו מוסיף שורשי שיער בריאים; בדיקות הראו שאיכות השיער הגדל לאחר הגילוח אינה שונה כלל מזו שלפני הגילוח. ככל הנראה מדובר באשליה, הנגרמת מההתרגלות הנדרשת למראה החדש.

* "גזעים או קבוצות אתניות מסוימים נוטים פחות להתקרחות" – קימת מחלוקת לגבי נטייתם הגנטית של בני אדם באוכלוסיות אתניות שונות להתקרחות. הדעה הרווחת כיום היא כי קיימים הבדלים ואולם בכל הקבוצות האתניות ההתקרחות הגנטית קיימת.

* "חבישת כובע גורמת לנשירת שיער" – סברה זאת גורסת כי הכובע חונק את השיער ואינו נותן לו לנשום. השיער הבנוי מקרטין אינו איבר חי ואיננו זקוק לחמצן.

 

השאר תגובה