פרשת תזריע-מצורע – מאמר ראשון

פרשת השבוע – תזריע-מצורע (ויקרא יב – טו)

השבוע שבין כז בניסן – ג באייר, ה'תשס"ט, 11 באפריל – 17 באפריל 2010).

מפטירים בספר מלכים ב', מפרק ד' פסוק מב עד פרק ה' פסוק יט, בסיפור ריפוי צרעת נעמן על ידי אלישע.

מפטירים בסספר מלכים ב' פרק ז', בסיפור על ארבעת המצורעים בעת המצור על העיר שומרון.

 

הפטרה א

מלכים ב ה

א וְנַעֲמָן שַׂר-צְבָא מֶלֶךְ-אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי-בוֹ נָתַן-יְהוָה תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע.  ב וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן.  ג וַתֹּאמֶר אֶל-גְּבִרְתָּהּ אַחֲלֵי אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ.  ד וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו לֵאמֹר  כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.  ה וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-אֲרָם לֶךְ-בֹּא וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר כִּכְּרֵי-כֶסֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים זָהָב וְעֶשֶׂר חֲלִיפוֹת בְּגָדִים.  ו וַיָּבֵא הַסֵּפֶר אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר  וְעַתָּה כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת-נַעֲמָן עַבְדִּי וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ.  ז וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי-זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ  כִּי אַךְ-דְּעוּ-נָא וּרְאוּ כִּי-מִתְאַנֶּה הוּא לִי.  ח וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ-הָאֱלֹהִים כִּי-קָרַע מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּגָדָיו וַיִּשְׁלַח אֶל-הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא-נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל.  ט וַיָּבֹא נַעֲמָן בְּסוּסָו וּבְרִכְבּוֹ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח-הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע.  י וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ לֵאמֹר  הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע-פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר.  יא וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם-יְהוָה אֱלֹהָיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל-הַמָּקוֹם וְאָסַף הַמְּצֹרָע.  יב הֲלֹא טוֹב אבנה (אֲמָנָה) וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא-אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה.  יג וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ הֲלוֹא תַעֲשֶׂה וְאַף כִּי-אָמַר אֵלֶיךָ רְחַץ וּטְהָר.  יד וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר.  טו וַיָּשָׁב אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל-מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל-הָאָרֶץ כִּי אִם-בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח-נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ.  טז וַיֹּאמֶר חַי-יְהוָה אֲשֶׁר-עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם-אֶקָּח וַיִּפְצַר-בּוֹ לָקַחַת וַיְמָאֵן.  יז וַיֹּאמֶר נַעֲמָן וָלֹא יֻתַּן-נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד-פְּרָדִים אֲדָמָה  כִּי לוֹא-יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם-לַיהוָה.  יח לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח יְהוָה לְעַבְדֶּךָ בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית-רִמּוֹן לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת שָׁמָּה וְהוּא נִשְׁעָן עַל-יָדִי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּן בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן יִסְלַח-נא (  ) יְהוָה לְעַבְדְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה.  יט וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ לְשָׁלוֹם וַיֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ כִּבְרַת-אָרֶץ.  {ס} כ וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי נַעַר אֱלִישָׁע אִישׁ-הָאֱלֹהִים הִנֵּה חָשַׂךְ אֲדֹנִי אֶת-נַעֲמָן הָאֲרַמִּי הַזֶּה מִקַּחַת מִיָּדוֹ אֵת אֲשֶׁר-הֵבִיא חַי-יְהוָה כִּי-אִם-רַצְתִּי אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה.  כא וַיִּרְדֹּף גֵּיחֲזִי אַחֲרֵי נַעֲמָן וַיִּרְאֶה נַעֲמָן רָץ אַחֲרָיו וַיִּפֹּל מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם.  כב וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי לֵאמֹר הִנֵּה עַתָּה זֶה בָּאוּ אֵלַי שְׁנֵי-נְעָרִים מֵהַר אֶפְרַיִם מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים תְּנָה-נָּא לָהֶם כִּכַּר-כֶּסֶף וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים.  כג וַיֹּאמֶר נַעֲמָן הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם וַיִּפְרָץ-בּוֹ וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים וַיִּתֵּן אֶל-שְׁנֵי נְעָרָיו וַיִּשְׂאוּ לְפָנָיו.  כד וַיָּבֹא אֶל-הָעֹפֶל וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיִּפְקֹד בַּבָּיִת וַיְשַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים וַיֵּלֵכוּ.  כה וְהוּא-בָא וַיַּעֲמֹד אֶל-אֲדֹנָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע מאן (מֵאַיִן) גֵּחֲזִי וַיֹּאמֶר לֹא-הָלַךְ עַבְדְּךָ אָנֶה וָאָנָה.  כו וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא-לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ-אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ הַעֵת לָקַחַת אֶת-הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת.  כז וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק-בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג.

בבלי סנהדרין קז ע"ב: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידים". ובהמשך: "שלשה חלאים חלה אלישע: אחד – שגירה דובים בתינוקות, ואחד – שדחפו לגחזי בשתי ידים. ואחד – שמת בו".

במדבר רבה ז ד"ה ה מכאן א"ר: הצרעת באה … על המחלל שם שמים. זה גיחזי שרץ אחר נעמן ליטול ממנו ממון. אלישע קידש שמו של הקב"ה שלא רצה ליטול מנעמן כלום, וגיחזי רדף אחריו, ונשבע לו לשקר ששלח אצלו שישלח לו ממון. נמצא זה מחלל שם שמים מה שקידש אלישע. אמר לו הקב"ה לגיחזי: רשע! … נשבעת בשמי כדי לחללו, חייך מאומה אמרת ומומו אתה נוטל וצרעת נעמן תדבק בך.יש לשים לב כי לפי מדרש זה הקב"ה יזם את העונש שהוטל על גיחזי ולא אלישע.

 פרשת השבוע – תזריע

פרשת השבוע מחברת שתי פרשות קשות: "תזריע-מצורע". עיקרן של הפרשות באנשים החווים תופעות גופניות המבדילות אותם משיגרת החיים. מדובר במצבים רגילים (דימום של המחזור חודשי או דימום שאחרי לידה) ובמצבים ייחודיים של מחלות (כמו צרעת או זיבה).

ויקרא רבה: "'שחורות כעורב' (שיר השירים ה) – אף על פי שנראות כאלו הן כעורות ושחורות לאומרן ברבים, כגון הלכות זיבה ונגעים נדה ויולדת, אמר הקדוש ברוך הוא: הרי הן עריבות עלי".

יולדת

ויקרא יב

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא.  ג וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.  ד וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל-קֹדֶשׁ לֹא-תִגָּע וְאֶל-הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד-מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ.  ה וְאִם-נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל-דְּמֵי טָהֳרָה.  ו וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן-יוֹנָה אוֹ-תֹר לְחַטָּאת אֶל-פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד אֶל-הַכֹּהֵן.  ז וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ  זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה.  ח וְאִם-לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי-תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה.  {פ}

"טמא" ו"טהור" אינם מקבילים למושגי טוב ורע. אלה הם מושגים קטגוריים המגדירים את מעמדו של האדם ביחס לעצמו, לסביבתו ולאלוהיו.

סעדיה גאון (אמונות ודעות ג): "מתועלות הטומאה והטהרה שייכנע האדם מעצמו ומבשרו". כוונתו לומר שהקביעה הקטגורית המגדירה אדם כ"טמא" פועלת על התודעה שלו ביחס לעצמו. הידיעה שאדם "טמא" מעוררת בו את המחשבה על החידלון שבו.
יהודה הלוי ("הכוזרי", ב): "כי המוות הוא ההפסד הכללי לגוף" אדם חווה חוויית מיעוט באישיותו, והיא מקרבת אותו למחשבות על זמניותו וארעיותו. טומאת המת היא "אבי אבות הטומאה". המצורע שנחשב לטמא גם הוא מחובר בבידודו לחוויית המוות, אך טומאת הלידה שונה. הלידה מבשרת חיים לעולם ולכאורה היתה אמורה להוסיף טוהרה ולא לחולל טומאה. אולם יש גם צד אחר לחוויית הלידה. הלידה מפרידה בין האם לעובר שהתבסס ברחמה.
מדרש רבה, תזריע, פרשה יד: "רבי אליעזר אומר: כשם שיש דלתות לבית, כך יש דלתות לאשה, זהו שכתוב: 'כי לא סגר דלתי בטני' (איוב ג). רבי יהושע אומר: כשם שיש מפתחות לבית, כך לאשה, זהו שכתוב: 'וישמע אליה אלוהים ויפתח את רחמה" (בראשית ל). רבי עקיבא אומר: כשם שיש צירים לבית, כך יש צירים לאשה, זהו שכתוב: 'ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה'" (שמואל א, ד).

המקרא, חז"ל והמדע

הממצאים הטמונים בפרשה ובמפרשיה אודות חיי העובר ברחם אמו, נחשפו ואומתו רק בדור האחרון, דור האולטרה סאונד.
 "אשה כי תזריע וילדה זכר" (ויקרא י"ב, ב').
ברכות דף ס
: "איש מזריע תחילה – יולדת נקבה, אשה מזרעת תחילה – יולדת זכר". הפסוק קובע קביעה מדעית שאוששה רק בעשורים האחרונים. קביעה זו רואה קשר ברור בין ההתנהגות בשעת ההפריה לבין קביעת מינו של הילוד.
נדה דף ל"א, א': "שלשה שותפים יש באדם. אביו… אמו… והקב"ה נותן בו רוח נשמה".
מידע זה של חז"ל, על שותפות ההורים ביצירת הוולד, בולט מאד על רקע העובדה, שאמת זו התגלתה למדע רק בשנת 1875. עד אז התפלגו אנשי המדע בין האמונה שהאם היא היוצרת את הולד לבין הטענה שהיא יצירתו של האב.
סנהדרין ל"א: "משעת פקידה ניתנת בו נשמה". בסתירה גמורה להשקפה של אריסטו, חז"ל מקבלים את הדעה שהעובר הוא אורגאניזם חי מרגע ההפריה. ובזה הקדימו בהרבה את ני זמנם היוונים שהירבו להתפלפל בשאלה, מאימתי יש לראות את העובר כיצור חי, ושהורישו פילפולים אלה לאבות הכנסיה, ואף לחוקרים והוגי דעות שבאו אחריהם, עד ראשית התקופה החדשה" (האנציקלופדיה העברית, כרך ג' עמוד 88, ערך אמבריולוגיה).
נדה דף ל', ב': "דרש רבי שמלאי: למה הוולד דומה במעי אימו… צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו… ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים".
הרעיון כי עובר בן ששה חודשים הוא בעל תודעה, היה בעבר הקרוב מעורר תגובות לעג. היום, עובדה זו מקובלת על רבים. ככל שטכניקות המדע שלנו משתפרות, יש להניח שקו המידע יעמוד על שלושה או אפילו שני חדשים. מסקנת הדברים ברורה. תודעת העובר מפותחת הרבה מעבר למה שיכולנו לשער ולהאמין.
נדה ל', א: "ומלמדין אותו כל התורה כולה. כיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח כל התורה כולה".
גם השכחה, זו המוזכרת במאמר התלמודי, התגלתה בשנים האחרונות על ידי המדע. לאחר שד"ר תומס ורני מתאר בספרו את כח זכרונו של העובר, הוא מתייחס גם לשכחה המאפיינת את התינוק עם הופעתו בעולמנו.
"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" ויקרא י"ב, ג':
הולט פדיאטריקס" מהדורה 12, עמ' 125-126:
"לתינוק שזה עתה נולד, יש רגישות מיוחדת מאד לדימום בין היום השני ליום החמישי לאחר לידתו… שטפי דם בזמן זה, הם לפעמים חזקים למדי, ועלולים לגרום נזק רציני לאיברים הפנימיים, בעיקר למוח, ואף לגרום מוות בגלל הלם ואבדן דם"
הנטיה לשטף דם נעוצה בעובדה שהיסוד החשוב לקרישת הדם, ויטמין K, אינו נוצר בכמות מספקת עד היום השביעי בחיי התינוק. ברור אם כן, שהיום הבטוח הראשון לביצוע המילה הוא היום השמיני כפי שמצווה התורה: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא י"ב, ג').
חומר שני, הנחוץ גם הוא לקרישת דם תקינה הוא הפרותרומבין. כמות הפרותרומבין ביומו השלישי של התינוק היא רק כ-30 אחוז מן הכמות הנורמלית. כל ניתוח שיבוצע בילד באותו יום, עלול לגרום שטף דם רציני. בדיאגרמה זו אנו רואים שהפרותרומבין מגיע ביום השמיני לרמה שהיא אפילו טובה יותר מהרמה הנורמלית – 110 אחוזים. לאחר יום הוא יורד ומתייצב על 100 אחוז. לפיכך, מבחינת מצב הכמויות של ויטמין K והפרותרומבין, היום המתאים ביותר לביצוע ברית מילה הוא היום השמיני.

 

הפטרה ב

 

מלכים ב ז

ג וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד-מָתְנוּ.  ד אִם-אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם וְאִם-יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם אִם-יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם-יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ.  ה וַיָּקֻמוּ בַנֶּשֶׁף לָבוֹא אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם וַיָּבֹאוּ עַד-קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין-שָׁם אִישׁ.  ו וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת-מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר-עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת-מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת-מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ.  ז וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף וַיַּעַזְבוּ אֶת-אָהֳלֵיהֶם וְאֶת-סוּסֵיהֶם וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר-הִיא וַיָּנֻסוּ אֶל-נַפְשָׁם.  ח וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד-קְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיָּבֹאוּ אֶל-אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-אֹהֶל אַחֵר וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ.  ט וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ לֹא-כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם-בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד-אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ.  י וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל-שֹׁעֵר הָעִיר וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין-שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם  כִּי אִם-הַסּוּס אָסוּר וְהַחֲמוֹר אָסוּר וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר-הֵמָּה.  יא וַיִּקְרָא הַשֹּׁעֲרִים וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה.  יב וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה וַיֹּאמֶר אֶל-עֲבָדָיו אַגִּידָה-נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר-עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם  יָדְעוּ כִּי-רְעֵבִים אֲנַחְנוּ וַיֵּצְאוּ מִן-הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה בהשדה (בַשָּׂדֶה) לֵאמֹר כִּי-יֵצְאוּ מִן-הָעִיר וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים וְאֶל-הָעִיר נָבֹא.  יג וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר וְיִקְחוּ-נָא חֲמִשָּׁה מִן-הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ-בָהּ הִנָּם כְּכָל-ההמון (הֲמוֹן) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ-בָהּ הִנָּם כְּכָל-הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-תָּמּוּ וְנִשְׁלְחָה וְנִרְאֶה.  יד וַיִּקְחוּ שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה-אֲרָם לֵאמֹר לְכוּ וּרְאוּ.  טו וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם עַד-הַיַּרְדֵּן וְהִנֵּה כָל-הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר-הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בהחפזם (בְּחָפְזָם) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ.  טז וַיֵּצֵא הָעָם וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם וַיְהִי סְאָה-סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר יְהוָה.  יז וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת-הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר-נִשְׁעָן עַל-יָדוֹ עַל-הַשַּׁעַר וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת  כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו.  יח וַיְהִי כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל-הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר  סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל וּסְאָה-סֹלֶת בְּשֶׁקֶל יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן.  יט וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת-אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר וְהִנֵּה יְהוָה עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל.  כ וַיְהִי-לוֹ כֵּן וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת.  {ס}

בנימין לאו: רחל המשוררת הרגישה את העלבון שבהבאת הבשורה על ידי המצורעים:

יוֹם בְּשׂוֹרָה

וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים

פֶּתַח הַשָּׁעַר – – – וַיֹאמְרוּ אִישׁ

אֶל-רֵעֵהוּ: – – – הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם-

בְּשֹׂרָה הוּא   (מלכים ב', ז', ג-ט)

 

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָא

אֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר;

אַרְבָּעָה מְצֹרָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה.

לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר.

 

כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר – כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ,

וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא.

אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,

אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.

 

הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר,

וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל –

אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר

אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל.

 

באתר האינטרנט "בכורים", המיועד ליוצרים צעירים, מצאתי שיר, חתום על ידי "את והב בסופה", המבקש להתעמת עם שירה של רחל: "בין טמא לטהור לא אטרח להבחין, / אין זה זמן להבחנות מסוג זה! / כל שלוחיו של מקום בעיני ראויים, / גם ביום בשורה שכזה".

מה עומד מאחורי המחלוקת הזאת בין רחל, המעדיפה למות במצור ולהמתין ליום בשורה טהור, לבין "את והב", הממאנת להמתין ולהבחין בין טמא לטהור? האם הכלת ה"מצורע" (כל דור ומצורעיו שלו) אכן מביאה את אורה של הגאולה?

לפני כשנה התראיין חיים גורי ב"הארץ" וסיפר שהשיר של רחל מעסיק אותו כל חייו: "השיר הזה מבטא את ההתנגשות האכזרית בין המוחלט להיסטורי – בין הציווי המוסרי 'לא תרצח', ובין ההיסטוריה המגואלת בדם ובאלימות. לימים אני מבקש מרחל בשירי להוסיף אותי לארבעת המצורעים ממלכים ב': 'רחל, הוסיפי גם אותי כחמישי לארבעה האלה, / פחות דפוק מהם אך לא טהור מהם בתעריפה'. משום שגם אני הייתי ביניהם, בין שופכי הדם, בין הלוחמים. הייתי שותף למלחמות שהאמנתי בצדקתן".

פרשת השבוע מצורע

ויקרא יג

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.  ב אָדָם כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים.  ג וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ.  ד וְאִם-בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְעָמֹק אֵין-מַרְאֶהָ מִן-הָעוֹר וּשְׂעָרָה לֹא-הָפַךְ לָבָן וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים.  ה וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו לֹא-פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית.  ו וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע וְלֹא-פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִוא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר.  ז וְאִם-פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל-הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ וְנִרְאָה שֵׁנִית אֶל-הַכֹּהֵן.  ח וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן צָרַעַת הִוא.  {פ}
ט נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל-הַכֹּהֵן.  י וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת-לְבָנָה בָּעוֹר וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת.  יא צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן  לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא הוּא.  יב וְאִם-פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל-עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד-רַגְלָיו לְכָל-מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן.  יג וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת-הַנָּגַע  כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא.  יד וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא.  טו וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ  הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא.  טז אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן וּבָא אֶל-הַכֹּהֵן.  יז וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ הַנֶּגַע לְלָבָן וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע טָהוֹר הוּא.  {פ}

לפי חלק גדול מהפרשנים המצורע שמדובר עליו בפרשתנו הינו איש חולה במחלה רוחנית שסיבתה לשון הרע. מצורע = מוציא שם רע. מחלה רוחנית זו מדבקת ומטמאה את הבאים במגע עם החולה. מצוות "ואהבת לרעך כמוך אני ה'", מחייבת שמירת הלשון.

סנהדרין, צ"ח,ב: ורבי יוחנן אמר למשיח מה שמו דבי רבי שילא אמרי שילה שמו שנאמר (בראשית מט) עד כי יבא שילה דבי רבי ינאי אמרי ינון שמו שנאמר (תהילים עב) יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו דבי רבי חנינה אמר חנינה שמו שנאמר (ירמיהו טז) אשר לא אתן לכם חנינה ויש אומרים מנחם בן חזקיה שמו שנאמר (איכה א) כי רחק ממני מנחם משיב נפשי ורבנן אמרי חיוורא (מצורע) דבי רבי שמו שנאמר (ישעיהו נג) אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלהים ומעונה. : "דאמר רבי יצחק: אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות" "אמר רבא: מאי קרא? כולו הפך לבן טהור הוא:"

ערכין ט"ו, ב: אמר ריש לקיש מאי דכתיב (ויקרא יד) זאת תהיה תורת המצורע זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע.

כתובות, עז, ב: הכריז רבי יוחנן, הזהרו מזבובים שנגעו בבעלי ראתן (סוג של צרעת) שהם מעבירים את מחלתם. רבי זירא לא היה יושב במקום שנושבת בו הרוח מכיוון בעלי ראתן. רבי אלעזר לא היה נכנס באוהליהם של בעלי ראתן. רבי אמי ורבי אסי לא היו אוכלים ביצים שמקורן ברחוב שגרו בו בעלי ראתן. (כל אלה היו חכמים מבבל. לעומתם בארץ ישראל) רבי יהושע בן לוי היה נדבק בהם ונכרך בהם ולומד איתם תורה.

בעולמה של האגדה, לומדים חז"ל את עניינם של הנגעים, גם כמרמזים למלכויות השונות ששעבדו את ישראל, וזה לשון המדרש: "שאת – זו בבל על שום (ישעיהו יד ד) ונשאת המשל הזה על מלך בבל ואמרת איך שבת נגש שבתה מדהבה: ספחת – זו מדי שהעמידה המן הרשע ששף כנחש על שום (בראשית ג יד) על גחונך תלך: בהרת – זו יוון שהייתה מבהרת בגזרותיה על ישראל

ואומרת להן כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל: נגע צרעת – זו אדום שבאה מכוחה של זקן: (במשמע, שאדום – עשיו, מקבל את עוצמתו בגלל היותו שייך למשפחת יצחק אבינו, אלא שהוא גילה וביטא את העוצמות המזוגות בתוכו אל הרשע). והיה בעור בשרו לנגע צרעת – לפי שבעולם הזה הכהן רואה את הנגעים אבל לעולם הבא אמר הקדוש ברוך-הוא אני מטהר אתכם, הדא הוא דכתיב: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם:"

ויקרא רבה: רבי שמעון בן לקיש, כשהיה רואה את אחד המצורעים הסובבים בעיר, היה רוגמו באבנים ואומר לו: צא למקומך ואל תזהם את הבריות.

רמב"ם: "הכל מתטמאין בנגעים אפילו קטן בן יומו והעבדים אבל לא גוי ולא גר תושב. והכל כשרין לראות את הנגעים וכל הנגעים אדם רואה אותם חוץ מנגעי עצמו: "כל טמא שפרחה הצרעת בכולו – טהור. נתגלה ממנו כעדשה בשר חי – נטמא. חזר ונתכסה בצרעת – טהור, חזר ונתגלה – נטמא, אפילו מאה פעמים:"

 נידה

ויקרא טו
יט וְאִשָּׁה כִּי-תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל-הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד-הָעָרֶב.  כ וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר-תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא.  כא וְכָל-הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב.  כב וְכָל-הַנֹּגֵעַ בְּכָל-כְּלִי אֲשֶׁר-תֵּשֵׁב עָלָיו  יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב.  כג וְאִם עַל-הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל-הַכְּלִי אֲשֶׁר-הִוא יֹשֶׁבֶת-עָלָיו בְּנָגְעוֹ-בוֹ  יִטְמָא עַד-הָעָרֶב.  כד וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל-הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר-יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא.  {ס} כה וְאִשָּׁה כִּי-יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת-נִדָּתָהּ אוֹ כִי-תָזוּב עַל-נִדָּתָהּ  כָּל-יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא.  כו כָּל-הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר-תִּשְׁכַּב עָלָיו כָּל-יְמֵי זוֹבָהּ כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ יִהְיֶה-לָּהּ וְכָל-הַכְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה כְּטֻמְאַת נִדָּתָהּ.  כז וְכָל-הַנּוֹגֵעַ בָּם יִטְמָא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב.  כח וְאִם-טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר.  כט וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח-לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל-הַכֹּהֵן אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.  ל וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת-הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת-הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ.  לא וְהִזַּרְתֶּם אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת-מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם.  לב זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת-זֶרַע לְטָמְאָה-בָהּ.  לג וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב אֶת-זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם-טְמֵאָה.  {פ}

מדרש אבות דרבי נתן: "והדוה בנדתה" – "כל ימים שבנדתה תהיה בנדוי. מכאן אמרו כל המנולת עצמה בימי נדתה רוח חכמים נוחה הימנה, וכל המקשטת עצמה בימי נדתה אין רוח חכמים נוחה הימנה".
ספרא לויקרא: "'והדוה בנדתה', זקנים הראשונים אמרו: שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין, עד שבא רבי עקיבא ולימד: אם כן אתה מגנה על בעלה, ונמצא בעלה מגרשה. אלא מה תלמוד לומר והדוה בנדתה – בנדתה תהא עד שתבא במים". כדי "שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה".
הרמב"ן: "הנכון בעיני, כי האשה בימי ראייתה תקרא נדה בעבור שינדוה וירחיקוה כל בני אדם, והאנשים והנשים ירחקו ממנה, ויושבת בדד לא תספר עם בני אדם כלל, כי גם דיבורה טמא אצלם, והעפר אשר תדרוך טמא להם כעפר רקב עצמות המת, והזכירו זה גם רבותינו, ואף מבט שלה מוליד היזק, וכבר הזכרתי זה בסדר ויצא יעקב (בראשית לא לה). והיה משפט הנדות לשבת באהל מיוחד, והוא מאמר רחל לאביה (שם) כי לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי, כי מנהגן שלא תלך ולא תדרוך כף רגלה על הארץ. ולכך החמירה התורה במושב הנדה והמשכב יותר מן המגע".
האשה הנידה מקבלת עוצמה דמונית מפחידה. בימי מחזורה היא מקבלת כוחות מזיקים ולכן עליה לשבת בדד. מעמדה דומה לזה של המצורע. החברה מגיבה בבהלה לדם היוצא מן הגוף ומרחיקה את המזיק מן הקהל.

השאר תגובה