פרשת ויקרא – מאמר שני

פרשת השבוע – ויקרא (ויקרא א – ה)

השבוע שבין ל באדר א – ו באדר ב ה'תשע"א, 6 במרס – 12 במרס 2011.

חומש ויקרא הוא הספר השלישי מחמשת חומשי תורה. שמו נגזר מהמילה הראשונה בספר, בדומה ליתר חומשי התורה. חומש ויקרא נודע גם בכינויו "תורת כהנים", לו זכה כיוון שהוא עוסק בעיקר בהלכות הקרבת הקורבנות ושאר דיני המקדש. רובו המוחלט של ספר ויקרא עוסק במצוות וחוקים שונים, והוא מכיל רק שני קטעים קצרים בעלי גוון סיפורי. הפרשה עוסקת כולה בדיני הקורבנות שמקריבים במשכן וובבית המקדש.

מפטירים בספר ישעיהו מפרק מ"ג פסוק כא עד פרק מ"ד פסוק כג, שם נוזף ישעיהו בעם על שלא הקריבו את הקורבנות.

קרבנות – קרב – קרבן – התקרב: דיון לשוני

בעברית המודרנית משמש הפועל "להקריב" לתאר נתינה ללא תמורה, ושם העצם "קורבן" משמש כינוי למי שנוצל ללא תמורה. פרשת "ויקרא", העוסקת כולה בדיני הקורבנות, מעוררת מחשבה על מקורה של המלה. המלה "קורבן" באה מן השורש קר"ב, מלשון התקרבות וקירבה. הקורבן הוא ביטוי לרצון להתקרב לקב"ה בעזרת הענקה של משהו ממני.

אצל קין והבל, המקריבים הראשונים בתנ"ך, אפשר למצוא את תנועת הנפש הזאת בצורתה הטבעית והראשונית ביותר. הקב"ה גזר על האדם "בזיעת אפך תאכל לחם" (בראשית ג, יט), ובעקבות כך התמקצעו בניו במקצועות הפקת האוכל: הבל היה רועה צאן וקין היה עובד אדמה.

בראשית ד

א וְהָאָדָם יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת-יְהוָה.  ב וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת-אָחִיו אֶת-הָבֶל וַיְהִי-הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה.  ג וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָה.  ד וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ.  ה וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.

 

המשך הסיפור ידוע, אך מה שחשוב לענייננו הוא המעבר הפשוט מעבודת האדמה ורעיית הצאן אל הנתינה לקב"ה. ברגע שנגזר על האדם לעבוד את האדמה מיד עולה בו הרצון, או אפילו הצורך, לחלוק עם אלוהיו את פרי עמלו.

אולי דווקא בגלל הראשוניות של תנועת הנפש הזאת, בגלל הרצון הטהור לתת לו משהו משל האדם, צריכים הקורבנות לעבור בפרשתנו תהליך של ביורוקרטיזציה, להיקבע בהלכות קצובות שיאפשרו לכל אחד מישראל לדעת מה להקריב, מתי וכיצד. יציקת הרצון הפשוט לתבניות ידועות מראש תעזור לתיאום ציפיות בין המקריב לבין מי שאליו הוא מקריב, ותמנע אכזבה ותגובה עזה כמו זו של קין.

לביורוקטיזציה יש גם צד שני. המעשה המתוכנן והמבוקר יכול בקלות להתרוקן מתוכנו הרגשי, וכך הופך הקורבן למעשה ריק שאין לו דבר עם התקרבות וקירבה. הביורוקרטיזציה יכולה להביא למצב שההקרבה הממשית אפילו מפריעה לתנועת הנפש.

 ישעיהו א

י שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה.  יא לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי.  יב כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי.  יג לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה.  יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא.  טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ  יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ.  טז רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי  חִדְלוּ הָרֵעַ.  יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה.  {ס} יח לְכוּ-נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְהוָה אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם-יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ.  יט אִם-תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ.  כ וְאִם-תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר.  {פ}

 ירמיהו ז

א הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר.  ב עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית יְהוָה וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה כָּל-יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לַיהוָה.  {ס} ג כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה.  ד אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר  הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה הֵמָּה.  ה כִּי אִם-הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת-דַּרְכֵיכֶם וְאֶת-מַעַלְלֵיכֶם  אִם-עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ.  ו גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם.  ז וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם  לְמִן-עוֹלָם וְעַד-עוֹלָם.  ח הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל-דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל.  ט הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.  י וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה.  יא הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם-יְהוָה.  יב כִּי לְכוּ-נָא אֶל-מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל.  יג וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת-כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם-יְהוָה וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם.  יד וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ.  טו וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת-כָּל-אֲחֵיכֶם אֵת כָּל-זֶרַע אֶפְרָיִם.  {פ}

לעומת זאת – בהפטרה של הפרשה שלנו:

הכל תלוי בתקופה ובמצב העם, וגם באג'נדה של הנביא.

ישעיהו מג

כב וְלֹא-אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב  כִּי-יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל.  כג לֹא-הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה.  כד לֹא-קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲו‍ֹנֹתֶיךָ.  כה אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי  וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר.  כו הַזְכִּירֵנִי נִשָּׁפְטָה יָחַד סַפֵּר אַתָּה לְמַעַן תִּצְדָּק.  כז אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי.  כח וַאֲחַלֵּל שָׂרֵי קֹדֶשׁ וְאֶתְּנָה לַחֵרֶם יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְגִדּוּפִים.  {פ}

ספר תורת כהנים

אם תרצו, זהו ספר הדרכה מעשי למקריבי קורבנוֹת. מכיוון שכך, השאלה המתבקשת היא: האם הספר הזה רלוונטי?
הרי כבר אלפיים שנה לא קיים בית מקדש, וחוץ מכמה קיצוניים שרוצים להחזיר את עבודת הקורבנוֹת הרצחנית להר הבית, רוב רובו של העולם היהודי לא מעוניין בתרחיש שכזה והוא נסמך על התלמוד שמלא באמירות המבטלות את קורבנוֹת האשם. לא רק זה, אלא שמייד לאחר חורבן בית המקדש השני חז"ל עשו שינוי תודעתי מהפכני, והנחילו לתרבות היהודית שהתפילה, החסד והצדק של בני האדם יותר חשובים לאלוהים מכמה פרות ועופות שחוטים על המזבח.

הרמב"ם הגדיל לעשות וקבע שלקורבנות לכשעצמם אין ערך. הם אינם אלא אמצעי חינוכי. אם תרצו, הקורבנות הם סוג של טרנספורמציה, זיכוך שהאדם המקריב עובר בדרך להתקרבותו אל האל. בדיוק בשל כך, התפילה האישית מהווה תחליף מצוין, קרוב ומשמעותי יותר, ללא צורך להיות דומים לפולחן האלילי שהיה נפוץ בתרבויות שסבבו את היהודים בתקופה המקראית.

אם כך, איך נסביר שלמרות סיום עידן השחיטה לא נמצא אף ספר תורה בלי ספר ויקרא? התשובה היא שאולי אפשר להוציא את הקורבנוֹת מהעם אבל אי אפשר להוציא את העם מתוך תחושת הקורבנוּת. התרבות שלנו ספוגה ברגשות אשם ובצורך לכפר על אשמה, עוד מימי בראשית.

 בנצרות

אינדולגנציה (בלטינית: Indulgentia) – כתב מחילה או שטר מחילה הוא מונח ששורשיו במשפט ימי הביניים של ימי הביניים. לפיו נוצרי מאמין יכול לרכוש שטר זה כעדות מול האל לפטירתו מעונש על חטא שכבר נסלח.

המחילה מותנית ברצונו ואמונתו של המאמין, המחילה יכולה לפטור אותו מכל או רק מחלק מעונשיו. ביכולת המאמין לרכוש מחילה לעצמו או למתים.

מבחינה משפטית רואה הכנסייה הקתולית את עצמה בעלת הסמכות מישו והקדושים  לנהל את "אוצר הסליחות" על פני אדמות.

בתקופות מסוימות, נמכרו שטרות אלה לצרכים כלכליים גרידא, מה שהביא את מרטין לותר להוציא את 95 התיזות שלו, תחילת הרפורמציה הפרוטסטנטית.  מנהג רכישת האינדולגנציה לא מקובל עוד בימינו, אך מונח המחילה כפטירה מעונש עודנו קיים.

כסמל לחזרה בתשובה קבעה הכנסייה תנאים שונים למחילת החטאים כגון תפילה, עליה לרגל, צדקה או ביקור בכנסייה.

לאחר מכן היה ניתן אפילו לקנות מחילות לאנשים אחרים כסמל לאהבת רעים.

גישה זו עוררה מספר בעיות:

אנשים רבים חטאו ופשעו תוך מחשבה שכל חטאיהם יסלחו ברגע שהם יקנו את שטר המחילה.

אפיפיורים רבים לקחו בחשבון את מכירת האינדולגנציות כמקור הכנסה רווחי.

באותה תקופה במערב אירופה רכוש המשפחה היה מרוכז בידי ראש המשפחה. ראשי משפחות שחששו מהמצפה להם לאחר מותם, מכרו את רכושם כדי לקנות אינדולגנציות והותירו את משפחתם בחוסר כל.

האפיפיור ליאו העשירי ידוע בכך שהתייחס לשטרות האלה כמוצא מהקשיים הכלכליים אליהם נקלעה הכנסייה, כך שמחילותיו נמכרו ונקנו כמו ניירות ערך בכל רחבי אירופה.

 טיול בסביבה הקרובה

מה שמשך את עיניי והביא אותי לפרוס לפניכם את המסע הבא היה הפסוק:

יד וְאִם מִן-הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ, לַיהוָה:  וְהִקְרִיב מִן-הַתֹּרִים, אוֹ מִן-בְּנֵי הַיּוֹנָה–אֶת-קָרְבָּנוֹ.

המסע מביא אותי לימי בית שני בעיקר ולצורך באספקת יונים לקורבן. היכן גידלו כל כך הרבה יונים אני שואלת את עצמי ונזכרת בתל מראשה ובמערות לוזית.

הביקוש הרב שהיה בימי התנ"ך ליונים, בעיקר בשלושת הרגלים, עת הרבה אנשים מצאו לנכון לתזמן את הבאת הקורבנות לעליית הרגל, גרם גם לצורך לגדל אותם. ביקוש והצע.

ואכן בתקופה ההיא נפוצה שיטת גידולם בקולומבריום באזורים רבים בירושלים ובסביבה.

קולומבריום זה המקום בו גידלו בימי הביניים יונים למאכל וקורבנות.

כך מסביר האתר ויקיפדיה את המושג קולומבריום:

" קולומבריום – מתקנים ובהם גומחות רבות חצובות בקיר זו לצד זו וזו מעל זו. מהשוואה למבנים דומים בעולם הגיעו ארכיאולוגים רבים למסקנה שהמבנים שמשו לגידול יונים. גם כיום מגדלים בחברות מסורתיות יונים בגומחות דומות. המבנים ברחבי העולם הם על פני הקרקע, בניגוד למבנים תת קרקעיים שנמצאו בישראל.

הכינוי ניתן למתקנים אלו על ידי  ארכיאולוגים – מילה שמשמעותה המילולית (בלטינית: Columba) – שובך יונים.

 תל מראשה: התל עצמו נמצא בשמורת מערות בית גוברין, העיר מראשה נבנתה בתקופת הברזל והיא אחת מערי שבט יהודה. הנה בספר יהושוע בפרק  ט"ו המתאר את נחלת יהודה נאמר

"כ זֹאת, נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי-יְהוּדָה–לְמִשְׁפְּחֹתָם…. מד וּקְעִילָה וְאַכְזִיב, וּמָרֵאשָׁה:  עָרִים תֵּשַׁע, וְחַצְרֵיהֶן."

זאת ועוד. העיר מראשה הייתה אחת הערי המבצר של רחבעם והיא נזכרת בספר דברי הימים ב י"ד " וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם זֶרַח הַכּוּשִׁי, בְּחַיִל אֶלֶף אֲלָפִים, וּמַרְכָּבוֹת, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת; וַיָּבֹא, עַד-מָרֵשָׁה.  ט וַיֵּצֵא אָסָא, לְפָנָיו; וַיַּעַרְכוּ, מִלְחָמָה, בְּגֵיא צְפַתָה, לְמָרֵשָׁה." מלחמה של ממש נערכה בדיוק במראשה.

מראשה ממשיכה להיות מוזכרת בתקופה ההלניסטית, עת העיר שגשגה. וזאת ניתן לראות לפי הממצאים הארכיאולוגים הרבים. העיר גם אכן נזכרת בספר קדמוניות היהודים. והיא נזכרת כאחת מערי החשמונאים אשר יותר מאוחר נמסרה לשלטונו של הורדוס.

שני אתרים עיקריים במראשה האחד מערות הקברים ההדורות אשר הושחתו בידי קנאים מוסלמים ב 1902 לערך.

והאתר השני הוא מערות הקולומבריום. יש בערך כ-200 מערות באזור! ובתל מראשה כ-40 מערות. הגדולה ביותר היא מערת התורים בה גדלו את היונים למאכל ופולחן ובזבל לדישון חקלאי. במקום, מערות פעמון כפי שיש בבית גוברין ובלוזית, וגם מערה בצורת צלב ובה המון  כוכים לגידול יונים. כמו כן יש במקום מערת בית בד נפלאה ובהמשכה מערת קולומבריום.

מערות לוזית נמצאות באזור בין עמק האלה לבית ניר, מול הכניסה למושב לוזית. גם כאן נמצא מערות קולומבריום אולם הן מוזנחות. המערות נבנו בתקופה ההלניסטית לכריית אבן מתוך הסלע וצורתן מערות פעמון.

עוד מערות נמצאות לא רחוק משם בחורבת מדראס, בקרבת המושב צפרירים בכביש בית שמש בית גוברין. המקום הוא שטח מבוצר מתקופת אסא מלך יהודה, ונמצאה בו חומה ומערות, כולל מערת קבורה מפוארת מתקופת בר כוכבא.

 נפש כי תחטא

ויקרא ד

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה. 

מדרש רבה לויקרא: עשרה דברים משמשין את הנפש: הושט למזון, והקנה לקול, והכבד לחימה,
והריאה לשתיה, המסס לטחון, והטחול לשחוק, והקיבה לשינה, והמרה לקנאה, והכליות מחשבות,
והלב גומר, והנפש למעלה מכלם. אמר הקדוש ברוך הוא: אני עשיתיך למעלה מכלן ואת יוצאת וגוזלת וחומסת וחוטאת?!

כך לעתיד לבוא הקב"ה אומר לנפש: מפני מה חטאת לפני? אמר לפניו: רבון העולמים! אני לא חטאתי הגוף הוא שחטא, משעה שיצאתי ממנו כצפור טהורה פורחת באויר אני, מה חטאתי לפניך?! אומר לגוף: מפני מה חטאת לפני? אמר לפניו: רבון העולמים! אני לא חטאתי נשמה היא שחטאה, משעה שיצתה ממני כאבן שהושלך על גבי קרקע אני נשלך, שמא חטאתי לפניך?!
מה הקדוש ברוך הוא עושה להן, מביא נשמה וזורקה בגוף ודן שניהם כאחד, שנאמר (תהלים נ): יקרא אל השמים מעל וגו'. יקרא אל השמים מעל, להביא את הנשמה. ואל הארץ, להביא את הגוף לדין עמו.
תני ר' חייא: משל לכהן, שהיה לו שתי נשים, אחת בת כהן ואחת בת ישראל ומסר להן עיסה של תרומה וטמאוה. אמר להן: מי טמא את העיסה? זו אומרת זו טמאתו, וזו אומרת זו טמאתו.
מה עשה הכהן? הניח לבת ישראל והתחיל מדיין עם הכהנת. אמרה לו: אדוני כהן, מפני מה אתה מניח את בת ישראל ומדיין עמי, והלא לשנינו מסרתה כאחת?! אמר לה: זו בת ישראל ואינה למודה מבית אביה, אבל את בת כהנת ואת למודה מבית אביך! לפיכך אני מניח את בת ישראל ומדיין עמך! כך לעתיד לבוא הנפש והגוף עומדין בדין. מה הקב"ה עושה? מניח הגוף ומדיין עם הנשמה והיא אומרת לפניו: רבון העולמים! שנינו כאחת חטאנו, מפני מה אתה מניח את הגוף ומדיין עמי?! אמר לה: הגוף מן התחתונים הוא ממקום שהן חוטאין, אבל את מן העליונים ממקום שאין חוטאין לפני, לפיכך אני מניח את הגוף ומדיין עמך:

תנחומא לויקרא: לפיכך כתיב: נפש כי תחטא, לפי שהיא מלמעלה, ולא כתוב אדם. לעתיד לבוא, מביא הקדוש ברוך הוא את הנפש ואומר לה: למה עברת על כל המצות?! והיא אומרת: הגוף עבר על כל המצות, מיציאתי ממנו שמא חטאתי. חוזר ואומר לגוף: למה חטאת? אומר לו: הנפש היא החוטאת, משיצאתה ממני שמא חטאתי. מה הקדוש ברוך הוא עושה? מביאם שניהם ודנן כאחת.
משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו פרדס והיה בתוכו ענבים ותאנים ורימונים בכריות.
אמר המלך: אם מושיב אני בן אדם רואה ומהלך לשמרו, הוא אוכל לעצמו את הבכריות.
מה עשה? הושיב בו שנים שומרים, אחד סומא ואחד פסח. שמרו הפרדס, והיו יושבים והם מריחים הבכריות. אמר החיגר לסומא: בכריות נאות אני רואה בפרדס, בא והרכיבני, נביא ונאכלם. הרכיב חגר על סומא, הביאן ואכלו שניהם. לימים בא המלך בקש את הבכריות לא מצאן.
אמר לחיגר, מי אכלן? אמר לו: כלום יש לי רגלים?! אמר לסומא: אתה אכלת אותם. אמר לו: כלום יש לי עיניים?! הרכיב המלך את החיגר על הסומא, אמר להם: כעניין שגנבתם את הבכריות ואכלתם שניכם, כך אני דן אתכם. ואף הקדוש ברוך הוא כך עושה, מביא את הנשמה וזורקה בגוף, שנאמר: יקרא אל השמים מעל, ואל הארץ לדין עמו (תהל' נ ד). יקרא אל השמים מעל, זה הנשמה. ואל הארץ לדין עמו, זה הגוף.

כחש – שקר

ויקרא ה

כ וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  כא נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא, וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוָה; וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן, אוֹ-בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל, אוֹ, עָשַׁק אֶת-עֲמִיתוֹ.  כב אוֹ-מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ, וְנִשְׁבַּע עַל-שָׁקֶר; עַל-אַחַת, מִכֹּל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה הָאָדָם–לַחֲטֹא בָהֵנָּה.  כג וְהָיָה, כִּי-יֶחֱטָא וְאָשֵׁם–וְהֵשִׁיב אֶת-הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת-הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק, אוֹ אֶת-הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ; אוֹ אֶת-הָאֲבֵדָה, אֲשֶׁר מָצָא.  כד אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר-יִשָּׁבַע עָלָיו, לַשֶּׁקֶר–וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו:  לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ, בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ.  כה וְאֶת-אֲשָׁמוֹ יָבִיא, לַיהוָה, אַיִל תָּמִים מִן-הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם, אֶל-הַכֹּהֵן.  כו וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה, וְנִסְלַח לוֹ, עַל-אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה, לְאַשְׁמָה בָהּ.  {פ}

 ויקרא יט 13-11: לֹא, תִּגְנֹבוּ; וְלֹא-תְכַחֲשׁוּוְלֹא-תְשַׁקְּרוּ, אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. וְלֹא-תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי, לַשָּׁקֶר: וְחִלַּלְתָּ אֶת-שֵׁם אֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ה'.לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ, וְלֹאתִגְזֹל; לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר, אִתְּךָ–עַד-בֹּקֶר.

פרק ה בספר ויקרא עוסק בהונאת רכוש. האיש העשוק טוען נגד העושק בבית-הדין. העושקמכחיש בשבועה שהופקד אצלו פקדונו של התובע, או שהיה בשותפות ממון איתו, או שגזלממנו מאומה, או שמצא את אבדתו, או שהלין את שכרו. על כל אחת מן הטענות הוא נשבע, אךשבועתו היא שבועת שקר. הצד השווה בכל החטאים האלה הוא, שהם נעשו בגלוי. היינו:העשוק התובע, מכיר את עושקו הנתבע. פסוקים 12-11 בפרק יט עוסקים בחטאים שנעשו בסתר,כלומר, חטאים בהם העשוק אינו יודע מי הוא עושקו. רק פסוק 13 עוסק בחטא גלוי: "לאתכחשו ולא תשקרו".

מה ההבדל ביניהם?

כחש ב – העושק מכחיש שהחפץ שבידו שייך לעשוק התובע. זוהי הצהרה שלילית.

שקר ב – אותו עושק טוען שחפץ הנמצא בידי התובע העשוק, שייך לו – הצהרה חיובית.מן הראוי להדגיש שבפרק יט אין שבועה, כי החטאים הנימנים בפסוקים 12-11 נעשו בסתר.העשוק רקחושדבו, כי לא ראה אותו – בניגוד לעבירות שבפרק ה, בהןהעשוקמכיראת עושקו.

במדרש ספרא,קדושים, פרשה 2:5: סבורים שפסוקים 12-11 עוסקים בשרשרת חטאים התלויים זה בזה: מי שגונב – עלול לכחש,אחר כך לשקר ולבסוף להישבע שבועת שקר. איני סבור שניתן לקבל פירוש זה, מן הסיבותהבאות:
א.מה עניין השקר בשרשרת המדומה? כאמור, לא רקשהנתבע-העושק מכחיש שרכושו של השני נמצא בידו, אלא שהוא משקר וטוען שרכושו של נמצאבידי התובע. לטענה זו אין שום רלוונטיות בנידון הזה.
ב.שבועת השקר במקרא מהווה חטא בפני עצמו, על כך מתריע ירמיהו: "הגנב רצח ונאף והשבע לשקרוקטר לבעל" וכו' (ירמיהו ז 9). גם בויקרא ה, שבועת שקר היא חטא בפני עצמו: "או מכלאשר ישבע עליו לשקר" (ויקרא ה, 24). מכל החטאים הנמנים בויקרא ה, שבועת שקר היאשנקראה "מעל", והיא הסיבה שהחוטא חייב להביא קרבן.

אם נשווה את הפסוקים 13-11 שבפרק יט לפרק ה, נמצא שהחטאים הנזכרים בפסוקים 12-11אינם נזכרים כלל בפרק ה, בניגוד לחטאים שבפסוק 13 שכל דוגמאותיו נזכרות בפרק ה.הסיבה היא שפרק ה מתמקד בנושא אחד: הפקעה בלתי חוקית של רכוש. לעומת פרק ה, פרק יטפורץ את הגבול המצומצם של עבירות רכוש, ומרחיב את המעשים ללאוים מוסריים.

נחזור על הפרטים בקצרה: גניבה אינה נזכרת בפרק ה כי היא נעשית בסתר. הוא הדיןבנוגע לשקר. אמנם "כחש" אכן נמצא בפרק ה, אבל שם הוא קשור ליתר העבירות הנזכרות.כאן, בפרק יט, "כחש" עומד בפני עצמו. החוטא בכחש, שהוא חטא מוסרי, אינו נידון עליאדמות, בבית דין של מטה, אלא אלהים בא עימו בדין. גם שבועת שקר נמצאת בפרק ה. שוב, עבירה זו מתקשרת עם העבירות הנזכרות שם, כי החוטא נשבע שלא עבר עליהן. אבל כאן,בפרק יט, שבועת השקר נותקה מתלותה בעניין המצומצם של הונאת רכוש. איסורה תקף בכלמקרה ובכל היחסים שבין אדם לחברו.

כל החטאים המפורטים בפסוק 13: עושק, גזל והלנת שכר, הם חטאים גלויים. העשוק מכיראת עושקו; הגזול את גוזלו והעובד את מעבידו וכולם נזכרים בפרק ה. נשאלת השאלה: למהחוזר עליהם הכתוב בפרק יט? שתי סיבות לדבר: האחת – להזכיר לנו שכל הפיסקה יט 13-11נתלית ונבנית על פרק ה, ושתפקיד פיסקה זו הוא להשלים את פרק ה; השנייה – מניעעיוני. הכתוב מבקש ללמדנו שגם פסוק זה, כקודמיו, 12-11, מרחיב את התחום המצומצם שלפרק ה. כלומר, כל העבירות של פרק ה אינן מוגבלות רק למקרים של הפקעת רכוש, אלא חלותגם על עבירות אחרות. הכתוב מזהיר כי גם כאשר העבריין מצליח להתחמק ממשפטם שלבני-אדם, עליו לדעת שהוא לא יימלט מעונשו של ה'.

החטאים המשפטיים של פרק ה לובשים צורה חדשה בפרק יט. החטאים אינם נזכריםבפרטיהם, כל חטא בפני עצמו, אך מוגדרים בהכללות המקיפות את כל המשמעויות שבכל מילה.בכך הם הופכים לכללי מוסר. היינו: לעולם אסור לגנוב ולגזול; לעולם אסור לכחש ולשקר;לעולם אסור לעשות ולהישבע לשקר. והצד השווה ביניהם הוא הצו בכותרות של הפרק "קדֹשיםתהיו". השומר על ציוויים אלה עולה דרגה בקדושה והעובר עליהם יורד דרגה, ואין זהחשוב אם החוטא הוא כהן או כל אדם מישראל. ואע"פ שהכהן הוא קדוש מלידה, אין הבדלבינו לבין כל אדם אחר. גם הכהן עולה או יורד בדרגות הקדושה, בהתאם ליחסו אל מצוותה'.

כחש הוא אופן התנהגות המביע התעלמות מקיומו של הזולת או מהתחייבות כלשהי כלפיו.

השורש כחש דומה מצד אחד לשורש כחד שעניינו "העלמת האמת", ומצד שני לשורש שכח; לכן ניתן לפרש שהוא כולל את שתי המשמעויות – לכחש משמעו לשכוח בכוונה, לטעון "שכחתי" כאשר הטענה היא כחד ושקר:

כחש קרוב אל כעס: כעס הוא רוגז אמיתי ומוצדק על התנהגות בלתי הוגנת, ואילו כחש הוא רוגז מלאכותי על תביעה מוצדקת – שהנתבע מייחס לה חוסר הגינות.

כמה שקר יש בשקר?

שקר מעורר אצלנו תגובה רגשית קשה. לשקֵר זה רע. כמה רע? ניסיתי לברר תחילה כמה מלים חלופיות יש בעברית לשקר. חיפשתי והופתעתי – יש מבחר גדול: כזב, לוקש, כחש, בדותא, שווא, פיקציה, בלוף, המצאה, סיפור בדים. וליד אלה ישנה גם המלה רמאות, שמבחר חלופותיה לא מועט: תעתוע, נוכלות, הונאה, אחיזת עיניים, גניבת דעת, עבודה בעיניים, הולכת שולל ואפילו צ'יזבט.
מצאתי הרבה מלים, אבל לא מצאתי מדרג. כאן המבחר מצומצם מאד: שקר, שקר לבן. ואילו שקר אפור – אין דבר כזה. אפשר להשתמש ב"שקר במצח נחושה" לעומת "שקר של מבוכה". זה לא מספיק כדי לקבוע דרגות של שקר נסבל במקצת, שקר בלתי נסבל ושקר שהוא עבירה פלילית קלה ושקר אחר שהוא עבירה פלילית חמורה.
ברשימת המלים שאיתרתי, לא מצאתי את המלה המתאימה לשקר נורא ואיום לעומת שקר קטן כזה, חווריין. אולי, שקר שנאמר בהיסח הדעת. בקיצור, בדעת הציבור בישראל יש זברה – שחור ולבן. אבל המציאות היא אפורה, כמו חמור.

השאר תגובה