פרשת ויקרא – מאמר ראשון

פרשת השבוע – ויקרא (ויקרא א – ה)

השבוע שבין כח באדר – ה בניסן ה'תשס"ט, 14 במרס – 20 במרס 2010).

חומש ויקרא הוא הספר השלישי מחמשת חומשי תורה. שמו נגזר מהמילה הראשונה בספר, בדומה ליתר חומשי התורה. חומש ויקרא נודע גם בכינויו "תורת כהנים", לו זכה כיוון שהוא עוסק בעיקר בהלכות הקרבת הקורבנות ושאר דיני המקדש. רובו המוחלט של ספר ויקרא עוסק במצוות וחוקים שונים, והוא מכיל רק שני קטעים קצרים בעלי גוון סיפורי.

על פי המדרש, פרשת ויקרא הפותחת את החומש היא הפרשה הראשונה אותה לומדים ילדי ישראל, וזאת כדי ש"יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות".

הפרשה עוסקת כולה בדיני הקורבנות שמקריבים משכן וובבית המקדש. בזה אחר זה מפורטים:

דיני העולה, קורבן שנשרף כולו על המזבח, ואינו נאכל. פרשה זו מחולקת לשלוש פרשות משנה העוסקות בנפרד בקורבן עולה הבא מן הבקר, מן הצאן ומן העוף. (עולת העוף)

דיני המנחה, קורבן הבא מן הצומח. פרשה זו מחולקת לחמש פרשיות משנה העוסקות במנחת סולת, מנחת מאפה תנור, מנחת מחבת, מנחת מרחשת ומנחת ביכורים. (מנחת העומר)

דיני השלמים, קורבן הנאכל לכהנים ולמקריב. פרשה זו מחולקת לשלוש פרשיות משנה, העוסקות בקורבן שלמים הבא מן הבקר, מן הכבשים ומן העזים.

דיני החטאת- קורבן שבא על חטא. פרשה זו מחולקת לחמש פרשיות משנה:

דיני קורבן עולה ויורד- קורבן אותו מביא הנשבע לשקר שבועת העדות, והעובר על טומאת מקדש וקודשיו ועל שבועת ביטוי. קורבן זה מיוחד בכך שסוג הקורבן משתנה בהתאם למצבו הכלכלי של האדם.

מתוך הפרשיות שעוסקות בקורבנות מסוימים, נלמדים גם דינים כלליים לכל עבודת הקורבנות.

 

נחמיה רפל, קבוצת יבנה

לפני שנים אחדות הזדמנתי לשיעור תורה ב"חדר" בפאתי שכונת גאולה שבירושלים עיר הקודש ת"ו. הגענו לבית ירושלמי, שבעבר ראה שנים טובות יותר, עלִינו במדרגות צרות, ומכל עבר שמענו תערובת של אידיש ועברית, תערובת של צהלת תלמידים וניגון בית-מדרשי. נכנסנו לאחד החדרים, וראינו כעשרים ילדים בני 4 – 5, יושבים לפני שולחנות נמוכים על ספסלים סגפניים.  היתה זו תחילת שנת הלימודים, וכנהוג עסקו תינוקות של בית רבן בתחילת ספר "ויקרא".

קרא המלמד בקול "וְאִם-מִן-הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן-הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן-הָעִזִּים לְעֹלָה", ושאל: משהל'ה, איך נראים הַכְּשָׂבִים? ראית פעם כבש?

השיב משהל'ה בקול נבוך: לא.

סקר המלמד את הכיתה ושאל את מנחם-מנדל: כיצד נראה עֵז?

השיב מנחם-מנדל בקול דק: אני לא יודע, לא ראיתי אף פעם עֵז בירושלים.

המשיך המלמד: משהל'ה ומנחם-מנדל תעמדו בבקשה על הספסל. ילדים – שאל המלמד את שאר תלמידי ה"חדר" – מה ההבדל בין משהל'ה למנחם-מנדל?

תשובות מגוונות נזרקו לחלל החדר: משהל'ה יותר גבוה; למנחם-מנדל שיער שחור ולמשהל'ה שיער בהיר; משהל'ה מדבר וצוחק כל הזמן ומנחם-מנדל הוא שתקן וביישן, ועוד ועוד. המלמד קיבל את התשובות בסבלנות, אך הן לא השביעו את רצונו. בסוף אמר: שימו-לב לשיער שעל ראשם. אתם רואים שיש הבדל לא רק בצבע אלא גם באורך? למשהל'ה יש שיער מתולתל, הוא כבש, ולמנחם-מנדל יש שיער ישר והוא עז!

להפתעתי, משהל'ה ומנחם-מנדל היו מאושרים. המלמד הציג אותם כפרשנות חיה לתורה. הם מיששו בעונג את שיער ראשם, נשארו לעמוד על הספסל וחייכו מאוזן לאוזן. לעצמי אמרתי, אם בבית ספרי היו אומרים לתלמיד שהוא כבש או עז, הפרשה היתה נגמרת בבירור אצל המפקח …

 

מפורסמים דברי בעל "מחזור ויטרי" (המצויים גם בויקרא רבה ובמקורות נוספים בשינויי לשון קלים): "ומה טעם מתחילין בספר תורת כהנים הוא ספר ויקרא? דתניא: אמר רבי יוסי: מתחילין לתינוקות בסדר ויקרא, אמר הקב"ה: יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות, ומעלה אני עליכם כאילו הקריבו קרבן לפני … ומה טעם מסיים בפסוק 'כָּל-חֵלֶב וְכָל-דָּם לֹא תֹאכֵלוּ'? בשביל התינוקות שנתמעט חלבם ודמם על דברי תורה."

הדרשן מדלג בין שני נמשלים למילה 'קרבן': בתחילת דבריו הוא טוען שכשם שלמדנו מהפסוק "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" על יכולתה של התפילה להחליף את הקרבנות, שמפני חטאינו פסקו עם חורבן בית המקדש, שיבנה בעז"ה במהרה בימינו, כך עיסוקם של תינוקות של בית רבן בפרשיות הקרבנות מהווה תחליף להקרבה עצמה (וכדברי הרמב"ן: שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישָפך דמו וישָרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכיפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש…). בסוף דבריו ממשיל הדרשן את התינוקות עצמם לקרבן, שהרי כמוהו ממש "נתמעט חלבם ודמם" מרוב שקידה על לימוד התורה.

 

ב"חיבור יפה מהישועה", לרב נסים גאון מחכמי קירואן במאה ה-11, מספר המחבר על עצמו: "בהיותי עדיין צעיר שאלתי את הזקן הראש, אבי הרב הראשון נוחו עדן, בשעה שקראתי לפניו פרשת ויקרא: אדוני, למה נוהגים אנו להתחיל לימוד התינוקות בתורה מויקרא ואנו מניחים בראשית, שהוא ראשית התורה? כלום טוב לו למי שרוצה לקרוא בספר שיתחיל לקרוא מאמצעיתו ויניח את ההתחלה? אמר לי: ישא ה' פניו אליך! השכלת בשאלתך והיטבת בהבנתך אותה – אף על פי שאתה קטן בשנים … תשובתי בני על שאלתך היא, שה' יתעלה תיקן להקריב

קרבנות כדי לכפר על חטאותינו, וכשהם מתקבלים נסלחים עונותינו ומתכפרות אשמותינו.

וכשחרב בית המקדש – יבנה במהרה – ובטלו הקרבנות, התקינו אבותינו שנהא מתחילים בקריאת ילדינו מויקרא, מפני שיש בו זכר לקרבנות. ותיחשב לנו קריאתם לפני ה' יתברך כקרבנות שהקרבנו, ובזאת יכופרו לנו רבים מחטאותינו."

דברי רב נסים גאון עולים יפה עם הדברים שהבאנו ממחזור ויטרי, אם כי הם נותנים פרשנות שונה במקצת, שלישית במספר, לסיבת התחלת הלימוד בספר ויקרא.

בעל "הלכות גדולות", שקדם לבית מדרשו של רש"י ול"מחזור ויטרי", מביא גם הוא דעה שיש להתחיל בספר בראשית: "אמר רבא: לא הוכשר להניח תפילין אלא מי שקורא בתורה, נביאים וכתובים. בתורה במה? בספר בראשית פסוק אחד; בנביאים במה? בספר שמואל פסוק אחד. בכתובים – בספר תהלים פסוק אחד."

מול הטענה שצריך להתחיל ללמוד מספר בראשית מכיוון שספר ויקרא איננו מובן לילדים צעירים, ומכיוון שפרשיות הקרבנות אינן מעניינות ואינן רלוונטיות, מתאר חיים נחמן ביאליק ב'ספיח' את שמחתו על התחלת לימוד החומש בספר ויקרא, שפתח לו "אשנבים חדשים לעולם הדמיון". כבר במפגש עם המילה 'ויקרא' מצא ביאליק חבר ישן, את האל"ף הזעירה, אות ננסית, שאת חברותיה הוא הכיר כבר מ"טל-ומטר" שבסידור. גם הכבשים, העזים, הבקר ובני היונה המוזכרים בספר 'ויקרא', כולם היו ידידיו מחצרות הכפר שבו גר, וזו לשונו:

"וכשאני מגיע לאותם המקומות שנאמר בהם ראש ופדר, קרב וכרעים רחוצים במים, 'וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל-הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל-הָאֵשׁ', מליקת הראש ושיסוע הכנפיים בעוף, 'מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ', מיצוי הדם, מנחת מרחשת, מחבת וגומר – מיד עולה בדמיוני כל חדר-הבישול של אמי בערב יום-טוב. אמי והשפחה – הסינרות במותניהן ושרווליהן מופשלים על מרפקיהן, עומדות הן מזוינות במעגילות ומגלגלות בצד על-גבי הטבלא, ממרסות ביצים בקערה, יוצקות שמן מצהיר לתוך גומות בתלי סולת … באפי עולה ריח עָרֵב מחיה נפשות של מאפה תנור ומנחת סולת בלולה בשמן וחלמוני ביצים, ולאוזני מגיע קול פעפועים ורחושים של לביבות צפות בשמנוניתן בתוך מחבת ומרחשת, לקול טיגון של מנחה 'מֻרְבֶּכֶת' ושאר מיני תופינים. פתות אותם פתים כעין לוקש"ין, ועשה אותם קוגל"יך וקנובקאות בצימוקים ובכרכום ובקינמון. … מילת 'מֻרְבֶּכֶת' מגרה את תאבוני ביותר, עד כדי כאב הצדעים ועקימת הלחי: מורר-ב-כ-ת! … בולמוס אוחזני, פי מתמלא ריר …".

עיקרו של דבר: כל חומר הוא מתאים ונפלא ללימוד. שיעור מעניין – רק שאלה של תלמיד ומורה!

ויקרא א

א וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה מִן-הַבְּהֵמָה מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם.

מה טעם מתחילים ללמוד חומש עם תינוקות של בית רבן החל מפרשת ויקרא? משום שבפרשה זו מדובר על קרבנות שהם "טהורים", והרי תינוקות של בית רבן גם הם טהורים מכל חטא ועוון – יבואו איפוא טהורים ויעסקו בפרשת "טהורים". (ילקוט).

כדי לחנך את הילדים לתורה ולמצוות מן הצורך שיהיה האדם מוכן להקריב קרבנות ולמסור את נפשו. עליו לשלם שכר לימוד, אף אם אנוס הוא לחסוך פת לחם מפיו. אין לדאוג דאגה יתירה בנוגע ל"תכלית", כי אם להקדיש את שנות נעוריו של הילד ללימוד התורה. לפיכך מתחילים ללמוד עם הילד בפרשת קורבנות, לרמז בזה להורים, כי יהיו נכונים להקריב כל קרבן אם יש נפשם לחנך את ילדם לתורה. (אבני אזל)

אמר הגאון רבי מאיר שפירא ז"ל, רבה של לובלין: לפיכך אמרו חכמינו: "הזהרו מבני עניים שמהם תצא תורה" – לפי שהוריהם של הללו מוסרים את נפשם כדי לחנכם לתורה, שהם משלמים שכר לימוד מתוך צער וחוסכים מפיהם ומגופם ובלבד שילמד בנם תורה. כח מסירת הנפש של ההורים הוא איתן ויציב ובניהם נשארים תמיד בני תורה – "שמהם תצא תורה"…
לפיכך נכתבה ב"ויקרא" אלף זעירא", כדי לרמז בזה להורים, כי כשם שהאלף היא האות הראשונה באלף-בית כך יש להתחיל עם הפעוטות בלימוד פרשת ויקרא. (כלי יקר)

מדרש תנחומא לויקרא: אמר רבי לוי: שבעה ימים היה הקדוש ברוך הוא מפתה למשה בסנה לשלחו. והוא משיבו, שלח נא ביד תשלח, שנאמר: ויאמר משה אל ה' בי אדני, לא איש דברים אנכי גם מתמול וגו' ( שם שם י). אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך שסופך לילך. כיון שהלך ואמר כה אמר ה' אלהי העברים שלח את עמי ויעבדוני (שם ט א), אמר אותו רשע: מי ה' (שם ה ב).
התחיל משה אומר: אני כבר עשיתי שליחותי. הלך וישב לו. אמר ליה הקדוש ברוך הוא: ישבת לך, בא דבר אל פרעה מלך מצרים (שם ו יא). וכן על כל דבור ודבור, לך אל פרעה (שם ז טו), השכם בבקר והתייצב לפני פרעה (שם ח טז), ללמדך שהיה בורח מן השררה. לסוף הוציאם ממצרים,
וקרע להם את הים, והביאם אל המדבר, והוריד להם את המן, והעלה להם את הבאר, והגיז להם את השלו, ועשה את המשכן, ואמר: מכאן ואילך מה יש לי לעשות? עמד וישב לו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, יש לי מלאכה גדולה מכל מה שעשית. יש לך ללמד לישראל טומאה וטהרה, להזהירן היאך יהיו מקריבין בני קרבן לפני, שנאמר: ויקרא אל משה, דבר אל בני ישראל, אדם כי יקריב מכם קרבן. משה ברח מן השררה ורדפה אחריו, לקיים מה שנאמר: גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד (מש' כט כג), זה משה, שנאמר בו: ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו ( תהלים ח ו).

ספורנו: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה"'. מה שהאדם מקריב מגופו – שיש לו הכנעה ולב נשבר- הוא הוא הקרבן האמיתי. אם הקרבן אינו מלווה בתשובה ובהכנעה, אין השם יתברך חפץ בו ("אין חפץ בכסילים"). "אדם כי יקריב מ כ ם " – אם המקריב הוא מ מ נ ו, מן ה"אני" שלו – אזי הרי זה "קרבן לה"'.
רמב"ן: עניינו של קרבן הוא, שכאשר יראה אדם כיצד זורקים את דם הבהמה ושורפים את אבריה, יחשוב בליבו כי מן הדין ראוי היה הוא עצמו שייעשה לו כך בגלל חטאיו, אך חסד הוא מאת ה' יתברך שהוא מקבל את הבהמה בתור כפרה תחתיו. זהו שאמר הכתוב: "אדם כי יקריב מכם"- לאמיתו של דבר ראוי היה הקרבן להיות "מכם" – מן האדם גופו, אלא "קרבן לה' מן הבהמה" – חסד שעושה ה' יתברך עם האדם ואיננו דורש זאת ממנו, אלא שיקריב בהמה תחתיו.

ויקרא ד

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה.  ג אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם  וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן-בָּקָר תָּמִים לַיהוָה לְחַטָּאת.

יג וְאִם כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ.

יד וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד.

 כב אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם.

כג אוֹ-הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים.

 

אבות א, י: שמעיה ואבטליון קיבלו מהם. שמעיה אומר, אהוב את המלאכה, ושנוא את הרבנות; ואל תתוודע לרשות.

אבות, ג, ב: רבי חנניה סגן הכוהנים אומר, הוי מתפלל בשלומה של מלכות–שאלמלא מוראה, איש את ריעהו חיים בלעו.

מסכת הוריות דף י:  "אשר נשיא יחטא". אמר רבן יוחנן בן זכאי: אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו. אם על שגגתו מביא חטאת, צריך לומר על זדונו? אם נשיא שלו מביא חטאת, צריך לומר מהו הדיוט?"

רש"י: "…אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר, שמתחרט על זדונותיו… אם המלך שאין לבו כפוף מרגיש ומביא קרבן על שגגתו, כל שכן שההדיוטות מרגישין – שליבם כפוף".

יומא, כב,ב: אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול מפני שלא היה בו שום דופי דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחוריך

ר' עובדיה ספורנו: "אשר נשיא יחטא". "כי אמנם זה דבר מצוישיחטא, כאומרו 'וישמן ישורון ויבעט" עכ"ל. הרי שהשררה היא הגורמת לו לחטוא.

ישעיהו ליבוביץ (הערות לפרשיות השבוע): בכל המקרים האחרים נאמר "אם הכהן המשיח יחטא", "ואם כל- עדת ישראל ישגו"- אבל על הנשיא נאמר:"אשר נשיא יחטא".

ועל זה אנחנו מוצאים במקורות שלנו דבר נוקב ביותר. כל נפש מישראל, ואפילו הכהן המשיח, ואפילו כל קהל ישראל – ייתכן שיחטא, אבל אין זה מחויב המציאות ומחויב ההגיון. ולכן נאמר שם "אם". אבל הנשיא ודאי יחטא. מדוע? משום שהוא נשיא, ועצם השלטון יש בו כדי לקלקל ולהשחית את האדם. לכן, אין התורה מדברת על המקרה האפשרי (אם נשיא יחטא), אלא היא מתחילה קובעת:"אשר נשיא יחטא", משום שוודאי הוא שהנשיא יחטא. לא תיתכן נשיאות, לא ייתכן שלטון, שבעל השלטון לא ייכשל בחטא או בעבירה. וזהו היחס הכללי של התורה לשלטון: היא מכירה בו ובסמכותו, אבל – כבדהו וחשדהו.

נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה

מדרש רבה לויקרא: עשרה דברים משמשין את הנפש: הושט למזון, והקנה לקול, והכבד לחימה,
והריאה לשתיה, המסס לטחון, והטחול לשחוק, והקיבה לשינה, והמרה לקנאה, והכליות מחשבות,
והלב גומר, והנפש למעלה מכלם. אמר הקדוש ברוך הוא: אני עשיתיך למעלה מכלן ואת יוצאת וגוזלת וחומסת וחוטאת?!

כך לעתיד לבוא הקב"ה אומר לנפש: מפני מה חטאת לפני? אמר לפניו: רבון העולמים! אני לא חטאתי הגוף הוא שחטא, משעה שיצאתי ממנו כצפור טהורה פורחת באויר אני, מה חטאתי לפניך?! אומר לגוף: מפני מה חטאת לפני? אמר לפניו: רבון העולמים! אני לא חטאתי נשמה היא שחטאה, משעה שיצתה ממני כאבן שהושלך על גבי קרקע אני נשלך, שמא חטאתי לפניך?!
מה הקדוש ברוך הוא עושה להן, מביא נשמה וזורקה בגוף ודן שניהם כאחד, שנאמר (תהלים נ): יקרא אל השמים מעל וגו'. יקרא אל השמים מעל, להביא את הנשמה. ואל הארץ, להביא את הגוף לדין עמו.
תני ר' חייא: משל לכהן, שהיה לו שתי נשים, אחת בת כהן ואחת בת ישראל ומסר להן עיסה של תרומה וטמאוה. אמר להן: מי טמא את העיסה? זו אומרת זו טמאתו, וזו אומרת זו טמאתו.
מה עשה הכהן? הניח לבת ישראל והתחיל מדיין עם הכהנת. אמרה לו: אדוני כהן, מפני מה אתה מניח את בת ישראל ומדיין עמי, והלא לשנינו מסרתה כאחת?! אמר לה: זו בת ישראל ואינה למודה מבית אביה, אבל את בת כהנת ואת למודה מבית אביך! לפיכך אני מניח את בת ישראל ומדיין עמך! כך לעתיד לבוא הנפש והגוף עומדין בדין. מה הקב"ה עושה? מניח הגוף ומדיין עם הנשמה והיא אומרת לפניו: רבון העולמים! שנינו כאחת חטאנו, מפני מה אתה מניח את הגוף ומדיין עמי?! אמר לה: הגוף מן התחתונים הוא ממקום שהן חוטאין, אבל את מן העליונים ממקום שאין חוטאין לפני, לפיכך אני מניח את הגוף ומדיין עמך:

תנחומא לויקרא: לפיכך כתיב: נפש כי תחטא, לפי שהיא מלמעלה, ולא כתוב אדם. לעתיד לבוא, מביא הקדוש ברוך הוא את הנפש ואומר לה: למה עברת על כל המצות?! והיא אומרת: הגוף עבר על כל המצות, מיציאתי ממנו שמא חטאתי. חוזר ואומר לגוף: למה חטאת? אומר לו: הנפש היא החוטאת, משיצאתה ממני שמא חטאתי. מה הקדוש ברוך הוא עושה? מביאם שניהם ודנן כאחת.
משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו פרדס והיה בתוכו ענבים ותאנים ורימונים בכריות.
אמר המלך: אם מושיב אני בן אדם רואה ומהלך לשמרו, הוא אוכל לעצמו את הבכריות.
מה עשה? הושיב בו שנים שומרים, אחד סומא ואחד פסח. שמרו הפרדס, והיו יושבים והם מריחים הבכריות. אמר החיגר לסומא: בכריות נאות אני רואה בפרדס, בא והרכיבני, נביא ונאכלם. הרכיב חגר על סומא, הביאן ואכלו שניהם. לימים בא המלך בקש את הבכריות לא מצאן.
אמר לחיגר, מי אכלן? אמר לו: כלום יש לי רגלים?! אמר לסומא: אתה אכלת אותם. אמר לו: כלום יש לי עיניים?! הרכיב המלך את החיגר על הסומא, אמר להם: כעניין שגנבתם את הבכריות ואכלתם שניכם, כך אני דן אתכם. ואף הקדוש ברוך הוא כך עושה, מביא את הנשמה וזורקה בגוף, שנאמר: יקרא אל השמים מעל, ואל הארץ לדין עמו (תהל' נ ד). יקרא אל השמים מעל, זה הנשמה. ואל הארץ לדין עמו, זה הגוף.

ויקרא ה

כ וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  כא נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא, וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוָה; וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן, אוֹ-בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל, אוֹ, עָשַׁק אֶת-עֲמִיתוֹ.  כב אוֹ-מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ, וְנִשְׁבַּע עַל-שָׁקֶר; עַל-אַחַת, מִכֹּל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה הָאָדָם–לַחֲטֹא בָהֵנָּה.  כג וְהָיָה, כִּי-יֶחֱטָא וְאָשֵׁם–וְהֵשִׁיב אֶת-הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת-הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק, אוֹ אֶת-הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ; אוֹ אֶת-הָאֲבֵדָה, אֲשֶׁר מָצָא.  כד אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר-יִשָּׁבַע עָלָיו, לַשֶּׁקֶר–וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו:  לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ, בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ.  כה וְאֶת-אֲשָׁמוֹ יָבִיא, לַיהוָה, אַיִל תָּמִים מִן-הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם, אֶל-הַכֹּהֵן.  כו וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה, וְנִסְלַח לוֹ, עַל-אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה, לְאַשְׁמָה בָהּ.  {פ}

חוקי חמורבי: כב.כי יגזל איש גזל ונתפש – האיש ההוא מות יומת.
ואם לאימצא הגוזל, ובקש האיש הנגזל כל אשר נאבד ממנו לפני אלהים; העיר וראש הזקנים, אשרעל אדמתם ועל גבולותיהם נגזל הגזל, כל אשר יאבד ישלמו לו.
הבנאליות של החטאפרשת "ויקרא" מאת בנימין לאו
ספר "ויקרא" מזמין את קוראיו להרפתקה פרשנית. הספר עוסק בקורבנות ובאופני הקרבתם. עולם זה רחוק מעולמנו, אך בעצם כל אחד מהקורבנות מבטא ניסיון אנושי להתמודד עם מצב מסוים. נקודת המוצא של הספר נמצאת במלת הפתיחה: "ויקרא". מלה זו מתחברת לסופו של הספר הקודם, ספר "שמות", שמסתיים במסך הענן המפריד בין בני האדם (ומשה בכללם) לבין השכינה, השורה בתוך המשכן. "ויקרא" היא מלת הזמנה לאדם להיכנס פנימה, לפני ולפנים.

הפרשה שלנו מחולקת לשני שערי כניסה: האחד "שער קורבנות הנדבה" והשני "שער קורבן החובה". קורבן הנדבה עוסק באדם שמתעורר מרצונו החופשי ומבקש את קירבת אלוהים. הוא נודר להביא קורבן ומבטא בכך את כמיהתו למפגש. קורבן החובה עוסק באדם החוטא, שמרגיש מסולק ומגורש. בסוג זה של קורבן אנו עוסקים בדרכי התיקון של החוטא, המתקרב בחזרה לאלוהיו ב"קורבן החטאת". קורבנו של החוטא מחולק בפרשה על פי סוג האדם החוטא: כוהן, נשיא או אדם מן השורה. לכל אחד מהם יש סוג אחר של קורבן.

אבל בתוך פרשת החטאת יש תת-קבוצה אחת, השונה מכל החוטאים. זו קבוצה שסוג הקורבן שלה תלוי במצבו הכלכלי של החוטא. העשיר מביא קורבן יקר (כבשה או שעירת עזים), עני מביא קורבן זול (שני תורים או גוזלים) ועני מרוד מביא קורבן סמלי (מנחה מן השעורה). קבוצת קורבנות זו נקראת "קורבן עולה ויורד". החטאים שעליהם מביאים סוג זה של קורבן הם שלושה: 1. אדם היה עד לאירוע אך נמנע מלהעיד עליו: "הוא עד או ראה או ידע – אם לא יגיד ונשא עונו". 2. אדם נגע בנבלת בעל חיים טמא או בשרץ טמא, לא שם לב לכך ונכנס בטומאתו לבית המקדש. 3. אדם נשבע לעשות מעשה מסוים ובטעות הפר את שבועתו.

כל הפרשנים התקשו לברר מה ייחודם של שלושה חטאים אלו, שדווקא בהם נתנה התורה אפשרות לאנשים חסרי אמצעים לתקן את חטאם בקורבן זול. בעל "ספר החינוך" מפרש כך את הדבר: "כי ענין הקרבן להזכיר ולהשיב החוטא אל לבו בכוח הפעולה, כי הרע מעשיו, ושיבקש מחילה לאל על העשוי, ויזהר על העתיד. ומחכמתו ברוך הוא ובידיעתו קלות שכל בני אדם ומיעוט הבנתם ודלות כוחם, הקל עליהם הכפרה בחטאים אלה להיות כפי עושר בני אדם ועונים, לפי שכשלונם קרוב אצל בני אדם".

רעיון מעניין: העבירות שהתורה מדברת עליהן ב"קורבן עולה ויורד" אינן יוצאות דופן, אינן קשורות למאורע דרמטי וחריג, אלא מדגימות את הבנאליות של החטא. אדם נקלע למקום מסוים ונהפך לעד בעל כורחו. אדם נטמא בנגיעה במשהו שנמצא בסביבותיו ובשיגרת יומו. גם הנשבע לעשות משהו ושכח את שבועתו אינו חריג. כל אחד, פעמים רבות ביום, מתחייב לעשות או לא לעשות דברים. התורה נותנת חבל לסוג זה של חטאים כדי להקל על החוטא שהתרחק ממחוז חפצו בעל כורחו.

בסוף תיאור קורבנו של הדל, המביא מנחת שעורים, אומרת התורה: "וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא ונסלח לו" (ויקרא ד, לה). דון יצחק אברבנאל, מגדולי ספרד בדור שלפני הגירוש, חידש על בסיס פסוק זה חידוש גדול: "וממה שאמר הכתוב אחר כל זה? וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה' מורה הוראה אמתית שמה שאמר ואם לא תשיג ידו חוזר על כל

מיני החטאת כמו שזכרתי ולא על זה בלבד". חידושו של אברבנאל הוא שהרעיון של קורבן פרוגרסיווי, התלוי במעמדו הכלכלי של האדם, אינו ייחודי לשלוש העבירות המנויות בפרשה אלא כולל את כל סוגי החטאים.

אם כן, מדוע מנתה התורה את שלוש העבירות הללו דווקא? על כך משיב אברבנאל בפשטות: "ומאשר אלה הענינים הווים ויקרו תמיד, ומי שהוא עני ודל לא ינצל מאלה ואף שישמור עצמו בכל כחו ולא יספיק לו כל ממונו להביא קרבנות, לכן אמרה התורה". במלים אחרות: "דיבר הכתוב בהווה". החידוש של אברבנאל קומם לא מעט פרשנים, שראו בכך חריגה מסמכותו של פרשן תורה, שאל לו ליצור מדרשים חדשניים המערערים את המסורת המקובלת. אך המשמעות הרעיונית היא שהתורה מבקשת להמציא מזור לכל אדם שהתרחק ממחוז חפצו. רף גבוה מדי לחוטאים ירחיק אותם במקום להתקרב.

את הרעיון של "קורבן עולה ויורד", המתחשב במצבם של אנשים ומעודד אותם למצוא את הדרך לתקן את שקילקלו, לקחו בית הלל והחילו על "תקנת השבים". המקור הראשון שמדגים את המנגנון הזה הוא מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל (ירושלמי בבא קמא ו ע"ב): "גזל מריש (=קרש) ובנאו בבירה (=בית גדול). בית שמאי אומרים יקעקע כל הבירה כולה ויתננו לו, ובית הלל אומרים יתן לו דמיו, מפני תקנת שבים". שורת הדין מחייבת את הגזלן להשיב את הגזילה אשר גזל. במקרה של המריש הגזול, המחיר שהגזלן צריך לשלם גבוה מאוד: הגזלן יצטרך לפרק את כל הבית כדי להחזיר את הקרש. בית שמאי אינם מוכנים להתפשר, ומציגים את ההלכה האידיאית: יקעקע את כל הבירה כולה. אך בית הלל, בגישה פשרנית יותר, ממירים את דין השבת המריש בדמים.

פיתוח של שיטת בית הלל מופיע בתוספתא: "הגוזלן ושהלוה מעותיו בריבית שעשו תשובה והחזירו גזילן כל המקבל מהן – אין רוח חכמים נוחה הימנו". בתלמוד (בבלי בבא קמא, צד ע"ב) מביא ר' יוחנן את הרקע להלכה זו: "אמר רבי יוחנן: בימי רבי נשנית משנה זו; דתניא: מעשה באדם אחד שבקש לעשות תשובה, אמרה לו אשתו: ריקה, אם אתה עושה תשובה, אפילו אבנט אינו שלך! ונמנע ולא עשה תשובה; באותה שעה אמרו: הגזלנין ומלוי רביות שהחזירו – אין מקבלין מהם, והמקבל מהם – אין רוח חכמים נוחה הימנו".
הסיפור הזה דומה לרעיון ההיתר של "תקנת השבים". החשש שעמידה על שורת הדין תמנע את החזרה בתשובה, הוביל את החכמים למדיניות של ויתור והליכה לפנים משורת הדין. אם עמידה על שורת הדין מרחיקה ולא מקרבת צריך למצוא את המסלולים הרכים יותר, על בסיס "קורבן עולה ויורד".