פרשת בהר – מאמר ראשון

פרשת השבוע – בהר סיני (ויקרא כה – כו ב)

השבוע שבין ד באייר – י באייר, ה'תשע"א, 8 במאי – 14 במאי 2011).

בשנים שאינן מעוברות קוראים בדרך כלל את פרשת בהר ביחד עם פרשת בחוקותי.

מפטירים בספר ירמיהו, פרק ל"ב פסוקים ו-כז. בהפטרה מתוארת עסקת מכירת שדה שנערכה בין ירמיהו לבין דודו חנמאל בן שלום, שסמלה את התקווה לשוב לארץ ישראל אחרי הגלות.

  מה עניין שמיטה אצל הר סיני

ויקרא כה

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה.  ג שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ.  ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה  שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.  ה אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר  שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ.  ו וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ.  ז וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ  תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.  {ס}

 

רש"י: מה עניין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני?
אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כוהנים.

ונראה לי שכך פירושה לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב:

ראב"ע [כה, א]: בהר סיני – אין מוקדם ומאוחר בתורה וזו הפרשה קודם ויקרא וכל הפרשיות שהם אחריו, כי הדבור בהר סיני ועתה כרת הברית הכתובה בפרשת ואלה המשפטים והזכירה במקום הזה, לחבר תנאי הארץ וכאשר אמר על העריות כי בעבורם תקיא הארץ אותם, כן אמר בפרשת אם בחקתי על שבתות הארץ והזכיר בתחלה פירוש השבתות.

 

הביטוי השגור "מה עניין שמיטה אצל הר סיני" מגיע מפרשה זו. חוק השמיטה הוא היחיד בכל ספר ויקרא שמקום נתינתו, הר סיני, מצוין בפתיחתו. מכאן שחוק זה ניתן למשה במעמד הר סיני הן בכללותו (בספר שמות), והן בפרטיו (בפרק שלפנינו). אך מה לגבי שאר החוקים בתורה? מדוע דווקא על חוק זה מצוין בפירוש שפרטיו ניתנו בהר סיני? לדעת רוב הפרשנים, הדוגמה שלפנינו מעידה על הכלל, וכל החוקים בתורה, בכלליות ובפרטים, ניתנו בהר סיני. דעת המיעוט היא שהחוק שלפנינו מיוחד והוא היחיד שגם פרטיו ניתנו בהר סיני. שנת השמיטה, אחת לשבע שנים, היא השנה בה מתחדשת הברית שכרת ה' בסיני עם עמו. מכאן שהקשר בין שמיטה למעמד הר סיני איננו מקרי, אלא קשר עמוק וחשוב.

 

קיום מצוות שמיטה

יוסף בן מתיתיהו, קדמוניות היהודים, יא ח, ה (‏338): למחרת קרא (אלכסנדר הגדול) ואמר להם לבקש מתנות כחפצם. אז ביקש הכהן הגדול, שיורשה להם לקיים את חוקי אבותיהם ושתהא השנה השביעית פטורה ממסים. והוא נתן להם הכל.

יוסף בן מתיתיהו, קדמוניות יהודים, יד, ו (‏202): גאיוס קיסר אימפרטור (דיקטטור) בשניה, קבע, שהיהודים יעלו מס לירושלים העיר, להוציא את יפו, מדי שנה, חוץ מהשנה השביעית, שהם קוראים לה שנת שבתון הואיל ואינם אוספים את פרי העצים ואינם זורעים בה. (החלטה זו פירסם הקיסר בהיותו בסוריה והיא אושרה שנה לאחר מכן, בשנת ‏46 לפנה"ס, על-ידי הסנאט הרומאי. קיסר גמל בכך ליהודי א"י על שעזרו לו בעת מלחמתו במצרים, לאחר מפלת פומפיוס).

פתיחתא דאיכה רבתי, יז: רבי אבהו פתח: "ישיחו בי יושב שער" – אלו אומות עולם שהן יושבין בבתי תרטיאות ובבתי קרקסיאות. "ונגינות שותי שכר" – מאחר שהן יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין הן יושבין ומשיחין ומלעיגים בי…ומכניסין את הגמל לטרטיאות שלהם והחלוקים שלו עליו והן אומרים אלו לאלו: על מה זה מתאבל? והן אומרים: היהודים הללו שומרי שביעית הן ואין להם ירק ואכלו החוחים של זה והוא מתאבל עליהם.

טאקיטוס,ההיסטוריון הרומאי בן המאה הראשונה לספירה, מזכיר את השמיטה בספרו על תולדות רומי בסוף המאה הראשונה לספירה: "יש ואומרים, שהחליטו (היהודים) לבלות את יום שביעי במנוחה, כיוון שהיום הזה הביא קץ ליגיעותיהם. אחר כך נפתה לבם על-ידי הבטלה והם הועידו לעצלות גם את השנה השביעית.

י' ידין, מגילת מלחמת בני אור בבני חושך, פרק ב, ‏6 – 9:  את כל אלו יסרוכו (יבצעו) במועד שנת השמיטה (הכוונה לעבודת ה' במקדש), ובשלוש ושלושים שני המלחמה הנותרות יהיו אנשי השם קרואי המועד וכל ראשי אבות העדה בחרום להם אנשי מלחמה לכל ארצות הגויים. מכל שבטי ישראל יחלוצו להם אנשי חיל לצאת לצבא כפי תעודות המלחמה שנה בשנה ובשני השמיטים לא יחלוצו לצאת לצבא כיא שבת מנוח היאה לישראל" (=כי שבת מנוחה היא לישראל).

כתובת רחוב (קטע מתוך כתובת רחוב (ליד קיבות עין הנציב). הכתובת
עשויה פסיפס והיא כוללת ‏29 שורות ארוכות ובהן
כ – ‏1,800 אותיות. רוב הטקסט נמצא בתלמוד הירושלמי
(דמאי ב; שביעית ו) ובמקורות תנאים. כתובת זו מביאה בין
היתר גירסה מהימנה של הברייתא של תחומי ארץ ישראל:

שלום הפירות הללו אסורים בבית שאן בשביעית ובשאר שבוע מתאסרין דמי הקישואין

והאבטיחין והמלפפונות ואסטפליני והמינתח הנאגדת בפני עצמה ופול המצרי הנאגד

בשיפה והקפלוטות מן העצרת עד החנוכה והזירעונין והקצע והשמשמין והחרדל והאורז

היבישין והאפונין הגמלונין הנימכרין במידה
והשום ובצלין בני מדינה הנימכרין במידה

והתמרין אפסיות והיין והשמן בשביעית שיביעית שני שבוע דמי והפת חלה לעולם

ירושלמי, דמאי, פ"ב, כב, ע"ג: רבי זעירא, רבי חייא בשם רבי יוחנן: רבי התיר בית שאן מפי יהושע זירוז בן חמיו של רבי מאיר שאמר: אני ראיתי את רבי מאיר לוקח ירק מן הגינה בשביעית והתיר את כולה…
רבי התיר בית שאן,
רבי התיר קיסרין,
רבי התיר בית גוברין,
רבי התיר כפר צמח.

תוספתא, שביעית, ח ה"א-ה"ב: בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות. כל מי שמביא פירות בתוך ידו, נוטלין אותן ממנו ונותנין לו מהן מזון שלוש סעודות והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר. הגיע זמן תאנים – שלוחי בית דין שוכרין פועלים ובוצרים אותן ודורכין אותן בגת וכובשין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר… ומחלקין אותן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו.
הגיע זמן שעת הביעור… מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מהן לשכניו, לקרוביו וליודעיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו, ואומר: "אחינו בית ישראל, כל מי שצריך ליטול יבוא ויטול", וחוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיוכלו.

מדרש תנחומא: וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, דבר אל בני ישראל כי תבאו אל הארץ, ושבתה הארץ. ואחרי כן פרשת יובל, וספרת לך שבע וגו'. אם לא שמר שמיטות ויובלות, או אם לא שמר אחת מהם, סוף שאני עושה אותו שימכור ארצו, וכי תמכרו ממכר לעמיתך. חזר בו, יפה. ואם לא יחזור בו, סוף שהוא מוכר את שדהו, שנאמר: (ו)כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו. חזר בו, יפה.
ואם לאו, סופו למכור את ביתו, שנאמר: ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה. חזר בו, יפה.
ואם לאו, סופו שהוא מחזר ומסבב על הפתחים, שנאמר: וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך. חזר בו, יפה. ואם לאו, סופו שהוא מוכר את עצמו, שנאמר, וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך. חזר בו, מוטב.
ואם לאו, סוף הוא נמכר לגויים, שנאמר: וכי תשיג יד גר ותושב עמך. ולא הוא לבדו, אלא הוא וכל ישראל. שכן את מוצא בימי ירמיה, בשביל שחללו את השביעית, נמכרו לנכרים שנאמר: ויעל עליהם מלך כשדים ויהרוג בחוריהם בחרב בבית מקדשם וגו' (דה"ב ו יז), הרי עניין ישראל.
אמר הקדוש ברוך הוא למשה: ראה האיך נמכרין לנכרים בשביל שחללו את השביעית. אמר לפניו: ריבונו של עולם, לא כן אמרת, וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך. קיים מה שאמרת להם וקראת אותם אחי ורעי, שנאמר: למען אחי ורעי (תהל' קכב ח).

בא וראה כמה קשה לפני הקדוש ברוך הוא לפשוט ידיו בבריותיו. ומהו עושה לו? כיון שהוא חוטא לו, תחלה פושט ידיו בנכסיו. ממי את למד? מנעמי ובניה ואלימלך בעלה שהיה ראש הדור. באותה שעה כיון שבא הרעב, מה עשה? הניח לארץ ישראל שממה והלך לו לארץ מואב, והיה הקדוש ברוך הוא קוצף עליו, שהיה נשיאו של דורו. אמר הקדוש ברוך הוא: אילו עזבו בני והניחו את הארץ שממה. מה כתיב שם? וימת אלימלך איש נעמי (רות א ג). ולא היה לבניו ללמוד מאביהם לחזור לארץ ישראל. ומה עשו? אף הם נשאו להם נשים מואביות, שלא הטבילו אותם ולא גיירו אותן. שם האחת ערפה (שם שם ד), שהפכה עורף לחמותה. ושם השנית רות (שם), שראתה דברי חמותה. וישבו שם כעשר שנים (שם). כל עשר שנים הללו היה הקדוש ברוך הוא מתרה בהם, שמא יחזרו בתשובה וישובו לארץ ישראל. כיון שלא עשו תשובה, התחיל לפשוט ידו במקניהם ובגמליהם. כיון שלא הרגישו לעשות תשובה, מיד, וימותו גם שניהם מחלון וכליון (שם שם ה). הוי, קשה לפני הקדוש ברוך הוא לפשט ידו באדם הזה. ומה הוא עושה לו? מתחיל מנכסיו מדלדלו, והוא מוכר נכסיו. אדם שהוא חוטא, מה הקדוש ברוך הוא עושה? תחלה מביא עליו עניות ומוכר שדהו. חזר בו, יפה. ואם לאו, חוזר ומוכר את ביתו. חזר בו, יפה. ואם לאו, מוכר את עצמו לעבד. [מנין? שכך כתיב: וכי ימוך אחיך. חזר בו, יפה. ואם לאו, ראה מה כתיב בפרשה שנייה: ואיש כי ימכור בית מושב. חזר בו, יפה. ואם לאו, וכי ימוך אחיך ונמכר לך. כל כך למה? על שמך בעונות. ובא גואלו. זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר: גואלם חזק ה' צבאות שמו (ירמ' נ לד). הקרוב אליו זה הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו: וירם קרן לעמו תהילה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו (תהלים קמח יד):

הרב קוק, בספרו "אורות הקודש" (חלק ב, תקסג): "העולם עומד להתעלות ממעל למצב עבודת האדמה, בצורתה האומללה, שתואר קללה יש לה. הזריעה וכל עמלה, הזרייה והניכוש שקדם לקצירה, כל אלה תוצאות של נפילה הן, מעקבות החטא, בזיעת אפך תאכל לחם. יעלה רוח האדם למעלה, ותענה הארץ לעומתו ברכה עליונה, ירעש כלבנון פריו וגלוסקאות וכלי מילת מארץ יצמחו, ועבודת האדם גם המעשית תיקח לה תואר עליון יותר".

 הרב משה צבי נריה

שופעת השדמה שפע ברכה.
שדות לשדות יביעו ניב ותנובות שדי לראש אמיר.
זמרת הארץ בוקעת ועולה מהר וגבע.
הנה קמה הקמה וגם ניצבה,
אט ינועו שיבלי הזהב בנשוב הרוח,
כי כבד עליהם ראשם,
כי ציוה ד' את ברכתו בשנה השישית.

סתיו. חרף. מטרות עז.
גשמי ברכה ישקו כל תלמי שדי,
ישברו רגבים צמאם.
לא גרעיני זרע ינבטו בסעיפי אדמה.
שוקטה למנוחה תשכב,
תתעורר עם רדת היורה,
תשתה, תרווה, ושקעה שוב בשנה עמוקה –
עצרת תהיה לה.
עצרת אונים וחוסן אייל.

לא נפתחו פתחי-קרקע. לא פלחו רגבים.
יד הברזל לא הפכתם.
מענית האיכר לא האריכה תלם על גביהם.
לא זרעו ולא שדדו –
אדמה כי לא תזריע . . .

אדמה – דממה.
דומם המרחב, מתייחד עם עצמו.
מן הדממה הדקה בנות-קול עולות,
פזמוני-דשא חרישים.
שיח השדה ממתיק שיח,
ומעטה הירק מדובב בלחש-רחש.
אי-שם יעלה גבעול ספיח, זכר לעליית שבלים.
בעצלתיים ינומו אילנות,
אחוזי-שרעפים יעמדו סרעפותיהם.
ענבים-נזירים בסעיפי גפן יפרו.

לא בסך יבואו קוצרים-בוצרים.
איש איש יעמר לו עומר לגולגולת.
מכסת אוכלו, די מחייתו.
גר כי יבוא בארץ וקטף מלילות בספיח.
עני כי ירעב
ובא אל כרם רעהו ובצר מענביו ונקף בראש זיתיו,
ואכל כנפשו שבעו, ואף אל כליו ייתן,
והיה לביתו לאוכלה,
ולבהמה אשר ברפתו.
– "כי קרא שמיטה לד'"!

 

כי ימוך אחיך

כאשר אנו קוראים בפרשת השבוע ומוצאים בה ביטוי אחד אשר חוזר על עצמו אנו נוטים להרים גבה ושואלים את עצמנו מדוע היה צריך לחזור על אותן המילים פעמיים? כאשר הביטוי הזה חוזר על עצמו שלוש פעמים באותה פרשה, ובנוסף לכך הביטוי הזה הוא ייחודי רק לפרשת השבוע, הדבר אומר דרשני.

כזה הוא המצב בפרשת 'בהר'.

ויקרא כה

כה כִּי-יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו.  כו וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה-לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ.  כז וְחִשַּׁב אֶת-שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת-הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר-לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ.  כח וְאִם לֹא-מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ.  {ס}

עשרה פסוקים לאחר מכן אנו קוראים:

לה וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ.  לו אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ.  לז אֶת-כַּסְפְּךָ לֹא-תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא-תִתֵּן אָכְלֶךָ.  לח אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים.  {ס}

ומיד לאחר מכן הביטוי "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ" חוזר על עצמו שוב:

לט וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר-לָךְ לֹא-תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד.  מ כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד-שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ.  מא וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל-אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב.  מב כִּי-עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד.  מג לֹא-תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ.  מד וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ-לָךְ  מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה.  מה וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה.  מו וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא-תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ.  {ס}

המילה "ימוך" היא ייחודית לכאן. הכוונה היא לאדם המגיע למצב בו הוא מוגדר כאדם עני. אבות דרבי נתן רואה במילה "מך" את  אחד משבעת הכינויים לאדם העני:

מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק מג ד"ה ז' שמות: "ז' שמות נקרא עני. עני. אביון. מסכן. מך. דל. דך. רש. עני כמשמעו. אביון שהוא מתאוה לכל רואה דבר ואינו אוכל דבר ואינו שותה. מסכן שהוא מסוכן בנפשו. מך שהוא מך עד האסקופה. דך שהוא מדוכדך. דל שהוא דל מנכסיו. רש שהוא מתרושש".

ילקוט שמעוני תורה פרשת בהר רמז תרסה: 'וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך אל תניחהו שירד, למה הוא דומה למשוי שעל גבי חמור. עודנהו במקומו – אחד אוחז בו ומעמידו. נפל לארץ – חמשה אין מגביהין אותן, מנין אם החזקת ארבעה וחמשה פעמים חזור וחזק שנאמר והחזקת בו, יכול אפילו אתה מפסידו לתרבות רעה תלמוד לומר עמך.

ויקרא כה

נה כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

מסכת אבות (ו, ב): אמר רבי יהושע בן לוי, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.

בבא מציעא י ע"א: איתיביה רבא לרב נחמן מציאת פועל לעצמו במה דברים אמורים בזמן שאמר לו בעל הבית נכש עמי היום עדור עמי היום אבל אמר לו עשה עמי מלאכה היום מציאתו של בעל הבית הוא א"ל שאני פועל דידו כיד בעל הבית הוא והאמר רב פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום אמר ליה כל כמה דלא הדר ביה כיד בעל הבית הוא כי הדר ביה טעמא אחרינא הוא דכתיב (ויקרא כה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים.

ילקוט שמעוני תורה פרשת בהר רמז תרסט: 'כי לי בני ישראל עבדים' אמר רב: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, שנאמר: 'כי לי בני ישראל עבדים' –  עבדי הם ולא  עבדים לעבדים. 'אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים' –  על תנאי כך הוצאתי אותם מארץ מצרים שלא ישתעבדו.

עַבְדֵי זְמָן / יהודה הלוי

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –

עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:

עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ

"חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי.

 

 

 

השאר תגובה