פרשת שופטים – מאמר ראשון
פרשת השבוע – פרשת שופטים (דברים ט"ז, יח – כ"א פסוק ט)
השבוע שבין כו באב – ב באלול ה'תשס"ט (16 באוגוסט – 22 באוגוסט 2009)
זהו עניינו של חודש אלול.
חז"ל דרשו את השם אלול: "אני לדודי ודודי לי", כמבטא את הקשר שבינינו לריבונו של עולם, המתהדק בחודש אלול. ברמז זה יש משמעות גם בסדר הפנימי שלו: קודם – אני לדודי. ורק אחר כך: דודי לי.
אבל האמת המדעית היא: שמו של החודש, כשמותיהם של שאר החודשים בלוח העברי, הובא מגלות בבל ומקורו במילה "אולולו" שפירושה באכדית: "קציר". אלול הוא סוף הקיץ. בלוח גזר הוא נמצא ב"ירח קיץ", שפרושו – קציצת התאנים. (חז"ל אומרים: שלהי קיטא (הקיץ) קשים מקיטא.)
ההפטרה של פרשת שופטים היא הרביעית בסדרת הפטרות שבע דנחמתא. מפטירים בספר ישעיהו, מפרק נ"א פסוק יב ("אָנֹכִי אָנֹכִי") עד פרק נ"ב פסוק יב.
שופטים ושוטרים
דברים טז
יח שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם מִשְׁפַּט-צֶדֶק. יט לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. כ צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. {ס}
משנה (ראש השנה ב, ט): מספרת כיצד רבי יהושע (ששימש בתפקיד אב בית הדין) מקבל את עצת החכמים, לאחר שרבן גמליאל גזר עליו לקבל את מרותו, כנשיא בית הדין: בָּא לוֹ אֵצֶל רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס, אָמַר לוֹ: אִם בָּאִין אָנוּ לָדוּן אַחַר בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, צְרִיכִין אָנוּ לָדוּן אַחַר כָּל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁעָמַד מִימוֹת משֶׁה וְעַד עַכְשָׁיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד): וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלָמָּה לֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָן שֶׁל זְקֵנִים, אֶלָּא לְלַמֵּד, שֶׁכָּל שְׁלשָׁה וּשְׁלשָׁה שֶׁעָמְדוּ בֵית דִּין עַל יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי הוּא כְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל משֶׁה.
מדרש דברים רבה ה, א; ד; ו: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך". על שלושה דברים העולם עומד; על הדין, ועל האמת ועל השלום. תן דעתך שאם הטית את הדין, אתה מזעזע את העולם שהוא אחד מרגליו. אמר הקב"ה: הנפש והדין נתונים בידי, שמרו את הדין ואני אשמור את נפשותיכם; מכל מה שבראתי איני אוהב אלא את הדין, נותן אני מה שאהבתי לעם שאני אוהב, שנאמר: שפטים ושטרים תיתן לך …אשר ה' אלהיך נתן לך".
בבלי שבת דף י עמוד א : "ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב" וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כלו תורתו מתי נעשית?! אלא לומר לך: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. כתיב הכא: "ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב" וכתיב התם: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד".
משנה ראש השנה (כה, ב): "יפתח בדורו כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור, הרי הוא כאביר שבאבירים".
במסכת ראש השנה כה, ב: "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט" (יז, ט). וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו? הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיך. ואומר (קהלת ז, י): 'אל תאמר מה היה, שהימים הראשנים היו טובים מאלה". ללמדך, שגם אם גדולי הדור נראים בעיניך נמוכים בשיעור קומתם מחכמי הדורות שעברו, עליך לקבל את מרות המנהיגות הרוחנית שבימיך.
אברהם אבן עזרא (ראב"ע): "צדק צדק תרדוף" (ט"ז, כ'). שני פירושים לכפל הלשון "צדק". האחד- קריאה אל בעלי הדין הבאים בפני השופט: לעולם רידפו אחר הצדק. בין אם תרוויחו מכך, בין אם תפסידו. וההסבר השני- הרדיפה אחר הצדק צריכה להיות מתמדת, נמשכת, רצופה. פעם אחר פעם, כל ימי חייך. אחר צדק- יש לרדוף רק בצדק. רק באמצעים כשרים.
הרב מרדכי אליהו, הראשל"צ הרב הראשי לישראל לשעבר: שכל אדם צריך להציב שופטים ושוטרים "על שעריו" שבגופו. הנה יש לאדם "שערים" שונים: שער של שמיעה – שהם האוזניים, ויש שער של דיבור ואכילה – הוא הפה, הכולל את השיניים, השפתיים והלשון (שעליה נאמר בתהלים יב, ד: "לשון מדברת גדולות"), וכן יש שער של ראיה – שהם העיניים. ולכל שער יש גם סוגר וחותם, למשל: עפעף – לעין, תנוך – לאוזן, שפתיים ושיניים – ללשון, יד – לאף. ומוטלת על האדם החובה להציב שמירה על השערים הללו, שלא יראה דבר לא טוב, לא ישמע לשון הרע, לא ידבר שקר, חנופה ולשון הרע, ולא יריח דבר אסור. וביד האדם לפותחם כדי לראות בהם רק דברים שמקדשים ומטהרים את מחשבתו. וצריך להציב שמירה לבל יופקרו השערים הללו ויגרמו נזק לעצמו או לסביבתו. ולכן כל אדם צריך לדעת איזה דיבור, שמיעה או ראיה מותרים, ואלו אסורים. וכדברי חז"ל, למה נברא תנוך של האוזן והאליה ? שאם ישמע דבר אסור יכוף את האליה על התנוך כדי שלא ישמע. ואומר רשב"י (ר' שמעון בר יוחאי): אם הייתי בבריאת העולם הייתי אומר לקב"ה שיברא לאדם שתי פיות, אחד לאכילה ושתיה ואחד לדברי תורה. ואח"כ חזר בו ואמר, אם בפה אחד הלשון מדברת גדולות, בשתי פיות על אחת כמה וכמה, ולכן טוב שנברא רק פה אחד. וכל אדם צריך להציב שופטים ושוטרים "על שעריו".
מספרים על קבוצת אנשים שישבה במסעדה ודיברו ביניהם, וגם התעניינו אצל בעל המסעדה בעניין הכשרות, והוא אמר להם שהוא מחזיק הכשר מהודר ביותר. אמר אחד מהחבורה לשאר החברים שבעל המסעדה משקר. אמר לו אחד מהנוכחים, עד שאתה חוקר ומתעניין במה שאתה מכניס לפיך, תזהר ביותר במה שאתה מוציא מפיך.
הַבְּשׂוֹרָה עַל־פִּי מַתָּי פֶּרֶק טו
11 לֹא הַנִּכְנָס אֶל־הַפֶּה יְטַמֵּא אֶת־הָאָדָם כִּי אִם־הַיּוֹצֵא מִן־הַפֶּה הוּא מְטַמֵּא אֶת־הָאָדָם׃
חוקי עדים
דברים יז
ו עַל-פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת לֹא יוּמַת עַל-פִּי עֵד אֶחָד. ז יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה-בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל-הָעָם בָּאַחֲרֹנָה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. {פ}
דברים יט
טו לֹא-יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל-עָוֹן וּלְכָל-חַטָּאת בְּכָל-חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל-פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל-פִּי שְׁלֹשָׁה-עֵדִים יָקוּם דָּבָר.
הַבְּשׂוֹרָה עַל־פִּי יוֹחָנָן פֶּרֶק ח
7 וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הוֹסִיפוּ לִשְׁאֹל אֹתוֹ וַיִּשָּׂא אֶת־עֵינָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִי בָכֶם חַף מִפֶּשַׁע הוּא יַדֶּה־בָּהּ אֶבֶן בָּרִאשׁוֹנָה׃
משנה מכות א,ז: "על פי שניים עדים, או שלושה עדים–יומת המת" (דברים יז ו) אם מתקיימת העדות בשניים, למה פרט הכתוב "בשלושה": אלא להקיש שלושה לשניים–מה שלושה מזימין את השניים, אף השניים מזימין את השלושה. מניין אפילו הן מאה–תלמוד לומר, "עדים". רבי שמעון אומר, מה שניים אינן נהרגין, עד שיהו שניהם זוממין–אף השלושה אינן נהרגין, עד שיהו שלושתם זוממין. מניין אפילו מאה–תלמוד לומר, "עדים". רבי עקיבה אומר, לא בא השלישי אלא להחמיר עליו, ולעשות דינו כיוצא באלו. אם כך ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה.
חוק המלך
דברים יז
טו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא. טז רַק לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַיהוָה אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. יז וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. יח וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל-סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. יט וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. כ לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל. {ס}
משנה, ז,ו: פרשת המלך כיצד: מוצאי יום טוב הראשון של חג, בשמיני במוצאי שביעית, עושין לו בימה של עץ בעזרה, והוא יושב עליה. . וחזן הכנסת נוטל ספר תורה, ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכוהן גדול, וכוהן גדול נותנו למלך; והמלך עומד ומקבל, וקורא יושב. אגריפס המלך עמד וקיבל, וקרא עומד; ושיבחוהו חכמים. וכשהגיע "לא תוכל לתת עליך איש נוכרי, אשר לא אחיך הוא" (דברים יז טו), זלגו עיניו דמעות; אמרו לו, אל תתיירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה.
אגריפס הראשון (נולד כמרקוס יוליוס אגריפס,10 לפני הספירה – 44 לספירה), ייהודי-רומאי שהיה צאצא לבית הורדוס ומלך יהודה האחרון שבזכות קשריו הטובים וקרבתו לקיסרי השושלת היוליו-קלאודית הצליח לאחד מחדש את ממלכת סבו הורדוס תחת שלטון יהודי. למרות אישיותו הרומאית אגריפס זכה להיות השליט היחיד מבית הורדוס שנזכר בחיוב בזיכרון הקולקטיבי של האומה היהודית, תקופת מלכותו נחשבת למרווח נשימה והקלה משלטונם הקשה של הנציבים תאבי הבצע והחמסנים. אולם בסופו של דבר שלטונו הקצר של אגריפס על יהודה הייתה אפיזודה חולפת שלא מנעה את ההתנגשות בין היהודים לרומאים כשלושים שנה אחרי מותו, אירועי המרד הגדול מראים כמה היה חסר אדם כמו אגריפס שהיה בעל אוזן קשבת אצל השלטונות הרומאיים ויכול היה לפשר בינם לבין היהודים.
מדרש דברים רבה: 'אשימה עלי מלך' – אמר הקדוש-ברוך-הוא: בעולם הזה ביקשתם מלכים ועמדו המלכים והפילו אתכם. שאול הפילם בהר הגלבוע – "וינוסו אנשי ישראל מפני פלישתים" (שמואל א, לא, א). דוד גרם למגיפה שנאמר (שמואל ב, כד, טו): "ויתן ה' דֶבֶר בישראל". אחאב עצר עליהן את הגשמים… צדקיהו החריב בית המקדש. כיוון שראו ישראל מה הגיע מתחת ידי מלכיהם, התחילו צווחין הכל: אין אנו מבקשים מלך, למלכנו הראשון אנו מבקשים, "כי ה' שפטנו, ה' מחוקקנו, ה' מלכנו הוא יושיענו" (ישעיהו לג, כב). אמר להם הקב"ה: חייכם, כך אני עושה. מניין? שנאמר (זכריה יד, ט): "והיה ה' למלך על כל הארץ".
סנהדרין, כא, ב: ואמר ר' יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם כתיב (דברים יז) לא ירבה לו נשים אמר שלמה אני ארבה ולא אסור וכתיב (מלכים א יא) ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו וכתיב (דברים יז) לא ירבה לו סוסים ואמר שלמה אני ארבה ולא אשיב וכתיב (מלכים א יא) ותצא מרכבה ממצרים בשש וגו':
הרב עזריאל אריאל, רב היישוב עטרת: לא ברור הוא הציווי שמצווה מלך העולם את מלך ישראל (י"ז ט"ז): "רק לא ירבה לו סוסים, ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס…". מה רע בסוסים? האם אין בהם צורך? ומדוע יש לצוות את המלך שלא ירבה לו דווקא סוסים? שני כיוונים נידונו במפרשים, ואנו נלך בעקבותיהם.
לדעת הרמב"ם (הל' מלכים פ"ג ה"ג) אסור לו למלך להחזיק סוסים מיותרים: "ולא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו. אפילו סוס אחד פנוי להיות רץ לפניו כדרך שעושין שאר המלכים – אסור". ומכאן למדנו, כדברי המהר"ל מפראג (ב"גור אריה") ש"אפילו אם מרכבתו הרבה מאד – מותר, ואינו אסור אלא סוס של בטלה… אבל למרכבתו ירבה אפילו מרכבתו הרבה, כפי אשר ירצה…". ולפיכך מותר למדינת ישראל להחזיק בימ"חים את מספר הטנקים והתותחים הדרוש להגנתה, ללא כל הגבלה.
לא כן היא דעת הרמב"ן, הנותן נימוק אחר לאיסור להרבות סוס: "לא ירבה לו סוסים – אפילו מארצו… שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאד, אבל יהיה מבטחו בה' אלהיו". וזה כפי שנאמר בישעיהו: "הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו". ולדעת הרמב"ן יש להחזיק בימ"ח מספר מינימלי של טנקים ותותחים, ולסמוך על ישועת ה', שאין לה מעצור להושיע ברב או במעט.
דרכו של הרמב"ן – מורכבת היא: מחד גיסא, יש לפעול בתבונה ובהשכל כדי לנצח במלחמה. יש להתארגן, למנות שרי צבא ולפעול כצבא מסודר הפועל בצורה מתוחכמת, כפי שנהגו יהושע בן נון ויהודה המכבי. מאידך גיסא, אין לו למלך ישראל להשליך את כל יהבו על כוחו ועל תבונתו. יודע הוא כי יש מנהיג לעולם; ועל כן אינו דואג יותר מידי ואינו מכין מקדמי ביטחון מוגזמים "למען הרבות סוס".
מחלוקת זו, שבין הרמב"ם לבין הרמב"ן, מלמדת אותנו את האיזון הראוי שבין ההסתמכות על הנס מצד אחד, לבין היוהרה וההסתמכות על כוחו של אדם מצד שני. זוהי דרך האמונה והביטחון, הראויה להנהגת מלכות ישראל.
חוקי מלחמה
דברים פרק כ
א כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ–לֹא תִירָא, מֵהֶם: כִּי-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ, הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ב וְהָיָה, כְּקָרָבְכֶם אֶל-הַמִּלְחָמָה; וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן, וְדִבֶּר אֶל-הָעָם. ג וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֵיכֶם; אַל-יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּחְפְּזוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ–מִפְּנֵיהֶם. ד כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם–לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם-אֹיְבֵיכֶם, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם. ה וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים, אֶל-הָעָם לֵאמֹר, מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ: פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יַחְנְכֶנּוּ. ו וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם, וְלֹא חִלְּלוֹ–יֵלֵךְ, וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ: פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יְחַלְּלֶנּוּ. ז וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה, וְלֹא לְקָחָהּ–יֵלֵךְ, וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ: פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יִקָּחֶנָּה. ח וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים, לְדַבֵּר אֶל-הָעָם, וְאָמְרוּ מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ; וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו, כִּלְבָבוֹ. ט וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים, לְדַבֵּר אֶל-הָעָם; וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת, בְּרֹאשׁ הָעָם. {ס}
משנה סוטה ח,א: כל אלו שומעין את דברי כוהן מערכי המלחמה וחוזרין, ומספקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים.
ח,ו: במה דברים אמורים, במלחמת הרשות. אבל במלחמת מצוה–הכול יוצא, אפילו "חתן מחדרו, וכלה מחופתה" (יואל, ב טז). אמר רבי יהודה, במה דברים אמורים, במלחמת מצוה; אבל במלחמת חובה, הכול יוצאין, אפילו "חתן מחדרו, וכלה מחופתה".
בבלי סוטה דף מד, א: תנו רבנן אשר בנה, אשר נטע, אשר ארש. לימדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה ואף שלמה אמר בחכמתו (משלי, כד כז) "הכן בחוץ מלאכתך ועַתדָה בשדה לך, אחר ובנית ביתך". הכן בחוץ מלאכתך זה בית, ועתדה בשדה לך זה כרם, אחר ובנית ביתך זו אשה.