פרשת עקב – מאמר ראשון
פרשת השבוע: פרשת עקב (דברים ז, יב – יא, כה)
השבוע שבין יב באב – יח באב ה'תשס"ט (2 באוגוסט – 8 באוגוסט 2009)
בפרשה ממשיך משה בנאום שנשא לבני ישראל לפני מותו. לקראת פירוט המצוות שיהיה בפרשות הבאות, הוא עוסק בפרשה זו בנושאים עקרוניים ורוחניים שהם בבחינת מבוא למצוות:
ההתגברות על עמי ארץ ישראל וסילוק עבודת האלילים; שבחה של ארץ ישראל ואזהרה מפני שכחת עזרת אלהים בהצלחה והסתמכות על "כוחי ועוצם ידי"; סקירת חטא העגל ושאר חטאי בני ישראל; תורת הגמין: שכר על קיום המצוות ועונש על אי-קיומן; בפרשה נמצאת פרשיית "והיה אם שמוע" הכלולה בקריאת שמע, וכן נמצאים בה הציווי על ברכת המזון ותיאור שבעת המינים.
ההפטרה של פרשת עקב היא השנייה בסדרת הפטרות שבע דנחמתא. מפטירים בבספר ישעיהו, מפרק מ"ט פסוק יד ("ותאמר ציון") עד פרק נ"א פסוק ג.
דברים ז
יב וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. יג וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ. יד בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל-הָעַמִּים לֹא-יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ. טו וְהֵסִיר יְהוָה מִמְּךָ כָּל-חֹלִי וְכָל-מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל-שֹׂנְאֶיךָ. טז וְאָכַלְתָּ אֶת-כָּל-הָעַמִּים אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא-תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵיהֶם כִּי-מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ. {ס}
מדרש רבה: "והיה" לשון שמחה. היינו אם בשמחה תשמעון את המשפטים האלה – – ישמור ה' לך "את הברית ואת החסד".
רש"י: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה". אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון….
יעקב בן הרא"ש, 'פירוש בעל הטורים' (מאה 14, גרמניה): "עק"ב תיבות יש בעשר הדברות הראשונות, וזהו בשמרם עקב רב – אם תשמור עקב תזכה למה רב טובך אשר צפנת"
דברים פרק ז
יז כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ, רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי; אֵיכָה אוּכַל, לְהוֹרִישָׁם. יח לֹא תִירָא, מֵהֶם: זָכֹר תִּזְכֹּר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְפַרְעֹה, וּלְכָל-מִצְרָיִם. יט הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ, וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה, אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; כֵּן-יַעֲשֶׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְכָל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר-אַתָּה יָרֵא, מִפְּנֵיהֶם. כ וְגַם, אֶת-הַצִּרְעָה, יְשַׁלַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בָּם: עַד-אֲבֹד, הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים–מִפָּנֶיךָ. כא לֹא תַעֲרֹץ, מִפְּנֵיהֶם: כִּי-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ, אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא. כב וְנָשַׁל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵל, מִפָּנֶיךָ–מְעַט מְעָט: לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר, פֶּן-תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. כג וּנְתָנָם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְפָנֶיךָ; וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה, עַד הִשָּׁמְדָם. כד וְנָתַן מַלְכֵיהֶם, בְּיָדֶךָ, וְהַאֲבַדְתָּ אֶת-שְׁמָם, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:
רש"י: פן תרבה עליך חית השדה – והלא אם עושין רצונו של מקום אין מתיראין מן החיה, שנאמר (איוב ה, כג) וחית השדה השלמה לך, אלא גלוי היה לפניו שעתידין לחטוא.
הרלב"ג (לוי בן גרשום, מאה 14, פרובנס): והנה אמר זה על צד המשל לגויים אשר סביבותיהם, שהם חוץ מן הארץ הזאת אשר הוגבלה להיות לישראל; כי בראותם זה יעזרום, לפחדם שיעשו להם ישראל ככה כמו שעושים לאלו. אך בלכדם עיר אחר עיר לא ירגישו בזה כל כך גם הגוים אשר ציונו להשמידם, ולא תהיה המלחמה עִם עַם רב מאד.
דברים ח
א כָּל-הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם. ב וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו אִם-לֹא. ג וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה יִחְיֶה הָאָדָם. ד שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה. ה וְיָדַעְתָּ עִם-לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ. ו וְשָׁמַרְתָּ אֶת-מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ. ז כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. ח אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. ט אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם לֹא-תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. י וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ. יא הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. יב פֶּן-תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. יג וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ יִרְבֶּה. יד וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. טו הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין-מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. טז הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ. יז וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. יח וְזָכַרְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה. {פ}
וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ
משנה בפרקי אבות פרק ג משנה ג: "רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד, ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר (ישעיה כ"ח) כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא,שנאמר (יחזקאל מ"א) וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' ".
ברטנורא: שיוצא ידי חובת תורה בברכת המזון. שבלא תורה האוכל עלול להביא את האדם להרגיש כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה, וזה כמו עבודה זרה שהיא כזבחי מתים.
ז כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. ח אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.
מדרש (תהלים (בובר) מזמור צ"ב: "אמר ר' יחזקיהו בשם ר' ירמיה: מעשה בתלמיד אחד של ר' שמעון בן יוחאי דאזל להודנקי (לחוץ לארץ) [ואתא] טעין, כי אתא על גבי ר' שמעון בן יוחי, והיו התלמידים רואין את הריוח שהרויח, והיו מצירין על עצמן. מה עשה ר' שמעון, נסב לתלמידיו ונפק עמהון להדא בקעתא, ואמר לבקעה: בקעה בקעה התמלאי דינרי זהב ונתמלאה, אמר לתלמידיו: כל אחד ואחד יטול חלקו, כל מה שאתם מבקשים, אלא הוו יודעין שכל מי שהוא נוטל, ממתן שכרן של עולם הבא הוא נוטל, כיון שראו כך התחילו אומרים כי שמחתני ה' בפעליך במעשי ידיך ארנן ".
דברים ט
א שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת-הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם. ב עַם-גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק. ג וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא-הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לָךְ. ד אַל-תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְהוָה לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהוָה מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ. ה לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. ו וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף אָתָּה.
דברים רבה ג', יא: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן" (דברים ט', א) – אמר רבי תנחומא: שהיה משה מחבט עצמו לפניהן ואומר להם: אתם עוברים – אני איני עובר, ופתח להם פתח – שמא יבקשו עליו רחמים, ולא היו מבינים.
למה הדבר דומה? למלך שהיו לו בנים הרבה ממטרונה. סרחה עליו מטרונה – ביקש להוציאה. אמר לה: תהא יודעת שאני נוטל אחרת. אמרה לו: אִין (=כן), ואין את אומר לי מי היא זו שאתה עתיד ליטול? אמר לה: פלונית. מה עשתה מטרונה? כינסה את בניה, אמרה להן: הוו יודעין שאביכם מבקש לגרשני, וליטול את פלונית – יכולין אתם להשתעבד בה?! אמרו לה: הן. אמרה להן: תדעו מה היא עתידה לעשות בכם! והייתה אומרת, שמא יבינו ויבקשו עליה מאביהן – ולא היו מבינין… כיון שלא הבינו, אמרה [המטרונה]: ואיני מצוה אתכם אלא בשביל עצמכם, שתהיו זהירים בכבוד אביכם.
כך משה, כיון שאמר לו הקב"ה "קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו" (במדבר כ"ז, יח) "כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה [וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה]" (דברים ג', כז-כח) – היה אומר לפני ישראל: "וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (שם י"א, כט) "אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם" (שם ט', א) – אני איני עובר, שמא יבינו ויבקשו עליו רחמים – ולא היו מבינין. כיון שלא הבינו, אמר [משה]: איני מצוה אלא בשביל עצמכם, שתהיו זהירין בכבוד אביכם שבשמים, מנין? שנאמר "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד" (שם ו', יג).
שמות רבה, בפרשה מ"ו: "אמר משה: הרי היה לישראל מי שיבקש עליהם. אני מי יבקש עלי? התחיל מצטער על שבור הלוחות ואמר לו הקב"ה אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות."
שמות לב
טו וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן-הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. טז וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל-הַלֻּחֹת.
משנה, אבות ו', ב': "אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: …. וְאוֹמֵר וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה… ואין תלמוד תורה שאיננו מביא לכלל מעשה.
דברים פרק י
יב וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל–מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ: כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. יג לִשְׁמֹר אֶת-מִצְוֹת יְהוָה, וְאֶת-חֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם–לְטוֹב, לָךְ. יד הֵן לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם, הָאָרֶץ, וְכָל-אֲשֶׁר-בָּהּ. טו רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהוָה, לְאַהֲבָה אוֹתָם; וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם, בָּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים–כַּיּוֹם הַזֶּה. טז וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם; וְעָרְפְּכֶם–לֹא תַקְשׁוּ, עוֹד. יז כִּי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים: הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר, וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. יח עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה.
איך ייתכן שהפסוק פותח בלשון המתאימה לבקשה קטנה וממשיך בפירוט חמישה דברים נשגבים אחד יותר מן השני.
הכתוב עצמו שדורש מאיתנו "לאהבה אותו", כלומר בלי חשבונות של תועלת, ואולם סיומו של הכתוב הוא "לטוב לך" כלומר על מנת לקבל תועלת.
למי מכוונת פרשה זו?: יב וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל – לכל העם כגוף אחד? לא אמין.
דברים כט
ט אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם–וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. יא לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–וּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם.
ארבעת הקבוצות הן: מנהיגי ישראל – ראשיכם, תלמידי החכמים – זקני ישראל, בעלי בתים – כל איש ישראל, נשים ילדים וגרים שאינם חייבים בכל המצוות. וכנגד כל קבוצה וקבוצה דרש הקב"ה דרישה שונה. כלומר, ישנה בקשה כללית אל כל חלקי העם "ועתה ישראל", "מה ה" שואל מעִמך", מכל אחד ואחד מכם?
דברים פרק י
יז כִּי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים: הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר, וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. יח עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה.
מסכת יומא פרק ז: דאמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר (דברים י) האל הגדול הגבור והנורא. אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו? לא אמר נורא. אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו? לא אמר גבור. אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות, ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה? (וחכמים איך עשו כך ועקרו תקנה שתיקן משה), אמר רבי אלעזר מתוך שיודעין בהקב"ה שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו:
אחד הפסוקים מפרשתנו מהווה את המקור ממנו שאבו רבותינו אנשי כנסת הגדולה את הפתיחה שבה אנו פותחים את תפלת העמידה שלוש פעמים ביום "כי ד' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדני האדנים האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד".
תארים אלו שבהם אנו גם פותחים את תפלת העמידה, הינם כנגד שלושת האבות, כפי שאנו אכן אומרים בתפלה: "אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, האל הגדול הגבור והנורא" גדול כנגד אברהם גבור כנגד יצחק ונורא כנגד יעקב. תארים אלו הינם בעצם מבטאים את מידותיו של הקב"ה כפי שהכירו כל אחד מהאבות בצורה יחודית.
דברים פרק יא
יח וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה, עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם; וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם, וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. יט וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם, לְדַבֵּר בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. כ וּכְתַבְתָּם עַל-מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ. כא לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם, וִימֵי בְנֵיכֶם, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם–כִּימֵי הַשָּׁמַיִם, עַל-הָאָרֶץ. {ס}
(חלק מקריאת שמע)
תוספתא חגיגה (ליברמן) פרק א ה"ב: "קטן … יודע לדבר אביו מלמדו שמע ותורה ולשון קודש ואם לאו ראוי לו שלא בא לעולם".
סוכה דף מב ע"א: "תנו רבנן: קטן היודע לנענע – חייב בלולב, להתעטף – חייב בציצית, לשמור תפילין – אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר – אביו לומדו תורה וקריאת שמע. תורה מאי היא? – אמר רב המנונא: (דברים ל"ג) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. קריאת שמע מאי היא? פסוק ראשון"
רש"י על פי הספרי: "לדבר בם – משעה שהבן יודע לדבר, למדהו תורה צוה לנו משה (דב' ל"ג ד), שיהא זה למוד דבורו. מכאן אמרו, כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מסיח עמו בלשון הקדש ומלמדו תורה, ואם לא עשה כן הרי הוא כאלו קוברו, שנאמר "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם".
הרמב"ם: "הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות – שראוי להזהר במצוה שיחשב שהיא קלה כגון שמחת הרגל ולמידת לשון הקודש ובמצוה שהתבארה חומרתה כמו מילה וציצית ושחיטת הפסח".
רמב"ם, הל' תלמוד תורה פ"א ה"ו: "מאימתי אביו חייב ללמדו תורה משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה ושמע ישראל, ואח"כ מלמדו מעט מעט פסוקים עד שיהיה בן שש בן שבע הכל לפי בוריו ומוליכו אצל מלמד תינוקות" .