פרשת דברים – מאמר ראשון
פרשת השבוע: פרשת דברים (דברים א – ג, כב)
השבוע שבין כז בתמוז – ד באב ה'תשס"ט (19 ביולי – 25 ביולי 2009)
הסוגיות העומדות לדיון: הפורענות, התוכחה, ייחודו של ספר דברים.
הפורענות
עשרים ואחד הימים שבין יז' בתמוז, עד ט' באב נקראים: ימי בין המצרים, השבתות נקראות: שבתות פורענות (בארמית: תלתא דפורענותא). ובהם דוחים הפטרות רגילות, מפני קריאת תוכחות שבנביאים, שהתריעו והזהירו מפני חורבן, העתיד לבוא.
השבת המסיימת את ימי ושבתות הפורענות, בפרשת דברים היא "שבת חזון". אחריה תבואנה שבע שבתות של נחמה. שבע נחמות, כנגד שלוש תוכחות. ואין המספרים אקראיים. היות והנביא ניבא: "כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה" (ישעיהו מ, ב), מייתרים נחמה אחת, על כפליים משלוש פורענויות, והרי שבע. בשלשת השבועות שבין י"ז תמוז לט' באב, הנהיגו חז"ל מנהגי אבלות לכלל עם ישראל לדורותיו. כגון: שלא להתחתן בשלושת השבועות, להימנע מלהסתפר, מלהתגלח, לא ללבוש בגדים חדשים, לא לשמוע מנגינות, ולא לרקוד. שיאם של מנהגי האבלות מתרכז ביום ט' באב:
משנה תענית ד,ו חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמישה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז–נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל; בתשעה באב–נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה, ובשנייה, ונלכדה ביתתור, ונחרשה העיר. משנכנס אב, ממעטין בשמחה. [ז] שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה–אסורים מלספר, ומלכבס; ובחמישי, מותרין מפני כבוד השבת. ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר, ולא ישתה יין.
דברים א
ט וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא-אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם. י יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. יא יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. יב אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם.
ישעיהו א
כא אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה; מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ–וְעַתָּה מְרַצְּחִים. כב כַּסְפֵּךְ, הָיָה לְסִיגִים; סָבְאֵךְ, מָהוּל בַּמָּיִם. כג שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים–כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם. {ס}
איכה א
א אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס. {ס} ב בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין-לָהּ מְנַחֵם מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים.
בשבת שלנו נפגשות שלוש: הפרשה – דברים, ההפטרה – חזון ישעיהו (על שמה נקראת השבת -"שבת חזון"), המגילה – איכה (אותה קוראים בתשעה באב).
מדרש איכה רבה א, א: אמר רבי לוי: משל למטרונה שהיו לה שלושה שושבינין. אחד ראה אותה בשלוותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלוותם ואמר "איכה אשא לבדי טרחכם", ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר "איכה היתה לזונה", ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר "איכה ישבה בדד". (חז"ל מייחסים את כתיבת מגילת איכה לירמיהו הנביא).
תענית כט, א: וכתיב (במדבר יד) ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא אמר רבה אמר ר' יוחנן אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות.
התוכחה
דברים א
א אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב. ב אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר-שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ. ג וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי-עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם. ד אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר-יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי. ה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר.
ישעיהו א
א חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה. ב שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי יְהוָה דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי. ג יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן. ד הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת-יְהוָה נִאֲצוּ אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר. ה עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה כָּל-רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל-לֵבָב דַּוָּי. ו מִכַּף-רֶגֶל וְעַד-רֹאשׁ אֵין-בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא-זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן. ז אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים. ח וְנוֹתְרָה בַת-צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה. ט לוּלֵי יְהוָה צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ. {פ}
ספרי דברים פיסקא א: אלה הדברים אשר דבר משה", וכי לא נתנבא משה אלא אלו בלבד והלא הוא כתב כל התורה כולה שנאמר "ויכתב משה את התורה הזאת" (דברים ל"א)". "מה תלמוד לומר "אלה הדברים אשר דבר משה" מלמד שהיו דברי תוכחות… כיוצא בו אתה אומר "דברי עמוס" … כיוצא בו אתה אומר "ואלה הדברים אשר דבר ה' אל ישראל ואל יהודה", וכי לא נתנבא ירמיהו אלא אלו בלבד … מה תלמוד לומר "ואלה הדברים" מלמד שהיו דברי תוכחות.
מדרש תנאים לדברים א' א: אלה הדברים אמר הקב"ה חביבה עלי תוכחת משה לישראל כעשרת הדברים. רבי ישמעאל: ולא עוד אלא שעשרת הדברים כשאמרו עליהם נעשה ונשמע לא המתינו מעט עד שמרדו בהן … ודברים הללו החזירו את ישראל למוטב ודיבקום בהקב"ה ובתורתו שנ' "ואתם הדבקים בד' אלהיכם" א"ל הקב"ה למשה הואיל ונדבקו ישראל בי בדברים הללו לא יהיו נקראים אלא על שמך שנ' אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. אשר דבר ד' לא נאמר אלא אשר דבר משה.
דברים רבה, פרשה א', ג': דבר אחר 'אלה הדברים אשר דבר משה', זהו שאמר הכתוב (תהלים נ',כא) 'אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך'. מהו 'אלה עשית והחרשתי', אמר ר' שמואל בר נחמן (שמות ל"ב) 'אלה אלהיך ישראל' עשיתם במדבר והחרשתי לכם, למה שהיה משה מפייס עלי ואומר לי 'סלח נא' ושמעתי לו. 'דמית היות אהיה כמוך', דמיתם את הצורה ליוצרה ואת הנטיעה למי שנטעה. 'אוכיחך ואערכה לעיניך', תרין אמוראין, חד אמר 'אעורר כל לעיניך', וחד אמר 'אסדיר כל לעיניך', אמר להם משה איני מוכיח אתכם על מה שאתם עתידים לעשות, אלא על מה שעשיתם לשעבר, 'במדבר בערבה מול סוף'.
"אוכיחך – ואערכה לעיניך". כיצד מוכיחים? על ידי שעורכים את הדברים מול עיני האדם. תוכחה היא לשון נוכח, ומטרתה היא להעמיד את האדם מול עצמו. תפקיד המוכיח איננו לעשות את חשבון הנפש עבור האדם שאותו הוא מוכיח, אלא להעמיד מולו את המציאות, ולגרום לו לעשות בעצמו את חשבון נפשו ואת ההתמודדות עם אישיותו.
דברים רבה א, ד; ט: "אלה הדברים אשר דבר משה". ראויות היו התוכחות להיאמר מפי בלעם, והברכות מפי משה. אילו הוכיחם בלעם, היו ישראל אומרים: שונא מוכיחנו; ואילו בירך אותם משה, היו אומות העולם אומרים: אוהבם בירכם. אמר הקב"ה: יוכיחם משה שאוהבם, ויברכם בלעם ששונאם, כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל. אמר לו הקב"ה למשה: הואיל וקיבלו עליהם תוכחותיך צריך אתה לברכם, מיד חזר ובירכם (א, יא): "ה' אלהי אבותכם יסף עליכם ככם אלף פעמים"
ספרי, דברים א, א: "אלה הדברים" – לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז, מפני כבודן של ישראל.
דברים רבה: אמר הקב"ה: ראה לשונה של תורה מה חביבה, שמרפאה את הלשון. מנין? רבי לוי אמר: הרי משה עד שלא זכה לתורה, כתוב בו: 'לא איש דברים אנכי' (שם ד, י), כיון שזכה לתורה נתראה לשונו והתחיל לדבר דברים, מנין? ממה שקרינו בעניין: 'אלה הדברים אשר דבר משה' וגו'.
משל למה הדבר דומה, למלך שכעס על אשתו, טרפה והוציאה מביתו. שמעו בו השושבינין הלכו אצל המלך, ואמרו לו: הא מרי! כך אדם עושה לאשתו? מה עשתה לך?! והלכו אצלה ואמרו לה: עד אימת את מכעסת אותו?! אף משה כשהלך אצל הקב"ה אמר לו: 'למה ה' יחרה אפך בעמך', לא בניך הם?! וכשהלך אצל ישראל אמר להן: עד אימת אתם מכעיסין אותו?!
תמיד, פ"א: אמר לו הקב"ה למשה: הואיל וקיבלו עליהן תוכחותיך, צריך אתה לברכך מיד חזר וברכן – ומנין שכל המקבל תוכחה זוכה לברכה? שכן שלמה מפרש: "ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב" (משלי כד, כה). תניא: "רבי אומר, איזהו היא דרך ישרה שיבור לו האדם"? (אבות פ"ב, מ"א) ובגמ': "יאהב את התוכחות, שכל זמן שתוכחות בעולם נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באין לעולם, ורעה מסתלקת מן העולם, שנאמר: "ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב".
ברכות דף ז ע"א: ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות, שנאמר: (הושע פרק ב ט) 'וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה', וריש לקיש אמר: יותר ממאה מלקיות, שנאמר: (משלי י"ז) 'תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה'.
רש"י דברים א ג:"ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש – מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה. ממי למד, מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה. אמר, ראובן בני, אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי.
רש"י דברים א ד: אחרי הכותו – אמר משה אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצת הארץ, יאמרו מה לזה עלינו, מה היטיב לנו, אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה שאין בו כח להכניסנו לארץ, לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם ואחר כך הוכיחן.
ייחודו של ספר דברים
הסבר מסורתי
הספר מחולק לשלושה חלקים: החלק הראשון כולל בקרבו הטפת מוסר לעם והוכחתו על חטאים וטרוניות במדבר. החלק השני הינו שיחזור חלק גדול ממצוות התורה, לעיתים בתוספת טעם והסבר, כאשר גם מצוות שלא הוזכרו בספרים קודמים נמסרו כאן. החלק השלישי הוא מסכת הקללות והברכות, אשר התקיימו כבר במלואן.
למרבה העניין, חלק א' פותח במילה "אלה" (פתיחת הספר "אלה הדברים אשר דיבר משה…") בדיוק כפי שפותח ספר "שמות" ("ואלה שמות בני-ישראל"). חלק ב', חלק המצוות, פותח במילה "ויקרא" ("ויקרא משה אל כל ישראל") מקביל לפתיחת ספר "ויקרא" הפותח אף הוא במילה זו. החלק השלישי פותח במילה "וידבר" כפתיחתו של ספר "במדבר" ("וידבר ה' אל משה…") ללמדנו שבספר "דברים" מתומצתים כל תולדות ישראל כעם, תולדות שנחשפו בשלושת הספרים הקודמים – "שמות", "ויקרא", "במדבר" (לכן ספר זה נקרא גם "משנה תורה"). ספר דברים הוא ההשתקפות אשר בו מוארים באור נבואתו של משה חיי המדבר במלוא היקפם ועומקם.
ספר דברים נקרא בפי חז"ל (מגילה דף לא:, ב"ר ב:ה) 'משנה תורה'. המשמעות הפשוטה של שם זה היא שהספר כולל בתוכו את ארבעת הספרים הקודמים של התורה ומהווה מעין סיכום וחזרה על הנאמר בהם.
רש"י: "הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר" בשבעים לשון פרשה להם"
אברהם שמואל בנימין סופר, המוכר בכינויו ה"כתב סופר" על שם ספריו (ישיבת פרשבורג 1873-1815): עוד לפני שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, פירש להם משה את התורה בשבעים לשון, להודיע אותם, כי בכל מקום ומקום שיימצאו בין אומות שונות, מחוייבים הם לשמור תורה ומצוות, לפי שהתורה ניתנה לכל הזמנים ולכל המקומות ולא תשתנה לעולם.
הסבר מדעי
שלושה חלקים: פתיחה (סקירה היסטורית), החוקים (תנאי החוזה), הברכה והקללה (אם יופר החוזה) על פי הדגם של כריתת חוזה או ברית במזרח הקדום, כפי שנמצא בחוזים אשוריים מן המאה השמינית לפני הספירה.
התקופה: ימי המלך יאשיהו והרפורמה שלו, המאה השישית לפני הספירה.
מלכים ב פרק כב
א בֶּן-שְׁמֹנֶה שָׁנָה, יֹאשִׁיָּהוּ בְמָלְכוֹ, וּשְׁלֹשִׁים וְאַחַת שָׁנָה, מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם; וְשֵׁם אִמּוֹ, יְדִידָה בַת-עֲדָיָה מִבָּצְקַת. ב וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיֵּלֶךְ, בְּכָל-דֶּרֶךְ דָּוִד אָבִיו, וְלֹא-סָר, יָמִין וּשְׂמֹאול. {פ}
ג וַיְהִי, בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַמֶּלֶךְ, יֹאשִׁיָּהוּ; שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אֶת-שָׁפָן בֶּן-אֲצַלְיָהוּ בֶן-מְשֻׁלָּם, הַסֹּפֵר, בֵּית יְהוָה, לֵאמֹר. ד עֲלֵה, אֶל-חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, וְיַתֵּם אֶת-הַכֶּסֶף, הַמּוּבָא בֵּית יְהוָה–אֲשֶׁר אָסְפוּ שֹׁמְרֵי הַסַּף, מֵאֵת הָעָם. ה ויתנה (וְיִתְּנוּהוּ), עַל-יַד עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, הַמֻּפְקָדִים, בבית (בֵּית) יְהוָה; וְיִתְּנוּ אֹתוֹ, לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר בְּבֵית יְהוָה, לְחַזֵּק, בֶּדֶק הַבָּיִת. ו לֶחָרָשִׁים, וְלַבֹּנִים וְלַגֹּדְרִים; וְלִקְנוֹת עֵצִים וְאַבְנֵי מַחְצֵב, לְחַזֵּק אֶת-הַבָּיִת. ז אַךְ לֹא-יֵחָשֵׁב אִתָּם, הַכֶּסֶף הַנִּתָּן עַל-יָדָם: כִּי בֶאֱמוּנָה, הֵם עֹשִׂים. ח וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עַל-שָׁפָן הַסֹּפֵר, סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי, בְּבֵית יְהוָה; וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת-הַסֵּפֶר אֶל-שָׁפָן, וַיִּקְרָאֵהוּ. ט וַיָּבֹא שָׁפָן הַסֹּפֵר, אֶל-הַמֶּלֶךְ, וַיָּשֶׁב אֶת-הַמֶּלֶךְ, דָּבָר; וַיֹּאמֶר, הִתִּיכוּ עֲבָדֶיךָ אֶת-הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בַבַּיִת, וַיִּתְּנֻהוּ עַל-יַד עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, הַמֻּפְקָדִים בֵּית יְהוָה. י וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר, לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, סֵפֶר נָתַן לִי, חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן; וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. יא וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ, אֶת-דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה; וַיִּקְרַע, אֶת-בְּגָדָיו. יב וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן וְאֶת-עַכְבּוֹר בֶּן-מִיכָיָה וְאֵת שָׁפָן הַסֹּפֵר, וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד-הַמֶּלֶךְ–לֵאמֹר. יג לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת-יְהוָה בַּעֲדִי וּבְעַד-הָעָם, וּבְעַד כָּל-יְהוּדָה, עַל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא, הַזֶּה: כִּי-גְדוֹלָה חֲמַת יְהוָה, אֲשֶׁר-הִיא נִצְּתָה בָנוּ, עַל אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה, לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַכָּתוּב עָלֵינוּ.