פרשת נח – מאמר שלישי

פרשת השבוע – פרשת נח (בראשית ו, ט – יא)

השבוע שבין כח תשרי – ד מרחשוון ה'תשע"ג (14 באוקטובר – 20 באוקטובר 2012)

מפטירים בספר ישעיהו פרק נ"ד, א – נ"ה, ה.

נח והמבול

בראשית ו

א וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. ב וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. ג וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. ד הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם. {פ}

ה וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. ח וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה. {פ}

ט אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת-הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ. י וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת-שֵׁם אֶת-חָם וְאֶת-יָפֶת. יא וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. יב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ עַל-הָאָרֶץ. {ס} יג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת-הָאָרֶץ. יד עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת-הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר. טו וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ. טז צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל-אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ. יז וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת-הַמַּבּוּל מַיִם עַל-הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר-בָּאָרֶץ יִגְוָע. יח וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל-הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ. יט וּמִכָּל-הָחַי מִכָּל-בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ. כ מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת. כא וְאַתָּה קַח-לְךָ מִכָּל-מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה. כב וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה.

מדרש תנחומא, סימן ה: אלה תולדות נח נח וגו' את האלוהים התהלך נח. ג"פ בפסוק למה? זה אחד משלושה שראו ג' עולמות: נח, ודניאל, ואיוב.
נח ראה עולם ביישובו וראהו בחורבנו וחזר וראהו ביישובו.
דניאל ראה בנין בית ראשון וראהו חרב וחזר וראהו בנוי בבניין בית שני.
איוב ראה בנין ביתו וחורבנו וחזר וראה ביישובו.
איש צדיק. על שזן בריותיו של הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק. שני בני אדם נקראו צדיקים על שזנו את הבריות: נח, ויוסף. שכך כתיב בו: על מכרם בכסף צדיק (עמוס ב). וכתיב בו: ויכלכל יוסף (בראשית מז).
אמר רבי אחוה ב"ר זעירא: אף בני נח שנכנסו בתיבה והבהמה והחיה ועופות כולן צדיקים היו, לפי שדור המבול השחית כל בשר את דרכו על הארץ כתיב בהן, שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על אדם ואדם על הכל, לפיכך כתיב בהן: הנני משחיתם את הארץ.
ומנין שממעשה בראשית נצטוו הבהמות והחיות והעופות ורמש שלא להידבק עם שאינו מינו? דכתיב: ויעש אלוהים את חית הארץ למינה וגו' (שם א). אמר להן הקב"ה: כל מין ומין ידבק במינו ושאין מינו אסור.
תמים. זה אחד משבעה מהולים שנולדו בעולם: אדם הראשון נברא מהול. ושת בנו נולד מהול, דכתיב: (שם ה) ויולד בדמותו כצלמו. נח נולד מהול, דכתיב: תמים היה בדורותיו.
יעקב נולד מהול, דכתיב: (שם כה) ויעקב איש תם. ויוסף נולד מהול, דכתיב: (שם לז) אלה תולדות יעקב יוסף, שהיה דומה לאביו. משה נולד מהול, שנאמר: (שמות ב) ותרא אותו כי טוב הוא. ואיוב נולד מהול, דכתיב: (איוב א) איש תם וישר בדורותיו ולא בדורות אחרים.
רבי יהודה ורבי נחמיה: חד אמר: תמים היה בדור המבול ובדור הפלגה, שאלו היה בדורו של אברהם אבינו לא מצא ידיו ורגליו. משל לחבית של אפרסמון שהייתה מונחת במקום המטונף במקומה ריחה נודף, שלא במקומה אין ריחה נודף. וחד אמר: תמים היה בדורותיו, כל שכן בדורות אחרים. משל לצלוחית של פלייטון שהייתה מונחת במקום הטינופת ריחה נודף, כל שכן אם הייתה מונחת במקום הבושם.
את האלוהים התהלך נח. שהיה הקדוש ברוך הוא סומכו שלא ישתקע במעשה דור המבול.
משל למלך שהיה לו בן והיה הולך בשליחות אביו, והיה לפניו דרך משוקע בטיט, והיה המלך סומכו שלא ישקע בטיט, אבל אברהם כתיב בו: התהלך לפני. ובאבות כתיב: האלוהים אשר התהלכו אבותי לפניו, שהיו מרווחין (ס"א מדיחין) לשכינה והיו מקדימין והולכין לפניו לעשות רצונו.
עשה לך תבת עצי גופר. אמר רבי הונא בשם רבי יוסי: ק"כ שנה היה מתרה הקב"ה בדור המבול, שמא יעשו תשובה, כיון שלא עשו תשובה, אמר לנח: עשה לך תיבת עצי גופר.
עמד נח ועשה תשובה ונטע ארזים והיו אומרין לו: ארזים אלו למה? אמר להן: הקדוש ברוך הוא מבקש להביא מבול לעולם ואמר לי לעשות תיבה, כדי שאמלט בה אני וביתי, והיו משחקין ממנו ומלעיגין בדבריו, והיה משקה אותן ארזין והן גדילין, והיו אומרים לו: מה אתה עושה? ומשיב להן כעניין הזה, והיו מלעיגין עליו. לסוף ימים קצצן והיה מנסרן והיו אומרים לו:
מה אתה עושה? ואומר להן כך, והיה מתרה בהן, כיון שלא עשו תשובה, מיד הביא עליהן מבול, שנאמר: וימח את כל היקום:

דמותו של נח – חיובית או שלילית?

במקרא מתוארת דמותו של נח באור חיובי ביותר. ספרים חיצוניים ובמדרשי חז"ל שונים ישנה מחלוקת האם להתייחס אל נח בצורה חיובית או שלילית. במקרים רבים הדגישו המפרשים את ההבדל בין נח ובין אברהם אבינו כדי לעשות זאת:

רש"י, למשל, מביא על הפסוק "איש צדיק תמים היה בדורותיו" שני פירושים תוך הסתמכות על התלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ק"ח עמוד א'. הראשון בשם ריש לקיש, שאם היה נח בתקופת אברהם היה לצדיק יותר גדול. הפירוש השני בשם רבי יוחנן, לגנותו של נח: "בדורותיו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם, לא נחשב היה לכלום".

פרשנים נוספים מדגישים את ההבדל בין הכתוב על נח "את האלוהים התהלך נח", לבין הכתוב על אברהם "אשר התהלכתי לפניו". כלומר, נח היה צריך סיוע מאלוהיו, לא כן אברהם שהתהלך בכוחות עצמו.

המדרש גם מדגיש את השוני בין השניים בכל הנוגע לעזרה לאחר. כאשר נח מקבל את הידיעה על המבול, לא נכתב על נסיון להציל אחרים או להזהירם. אברהם, לעומתו, יוצא מגדרו כדי לנסות ולהציל אחרים, ודוגמה קיצונית לכך היא סיפור סדום ועמורה.

מטרת פרשנים אלה שמנמיכים מערכו של נח הוא להדגיש את כשלונם של הקודמים לאברהם בנסיון ליצור עם סגולה הקרוב לאל. לפי המפרשים, רק אברהם, אבי האומה, מצליח בצדיקותו לעשות זאת, וכל הקודמים לו (אדם ונח) לוקים בחסר.

מדרש תנחומא, המובא ברש"י, דורש את שמו של נח ומייחס לנח את המצאת המחרשה, ובכך את שחרור בני דורו מהקללה שהוטלה על אדם הראשון – "וקוץ ודרדר תצמיח לך" [1].

מדרש תנחומא מביא אגדה על נסיבות השתכרותו של נח:

ההפטרה

ישעיהו נד

א רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא-חָלָה כִּי-רַבִּים בְּנֵי-שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר יְהוָה. ב הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל-תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי. ג כִּי-יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ. ד אַל-תִּירְאִי כִּי-לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל-תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי-עוֹד. ה כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי כָל-הָאָרֶץ יִקָּרֵא. ו כִּי-כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ יְהוָה וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס אָמַר אֱלֹהָיִךְ. ז בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ. ח בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ יְהוָה. {ס} ט כִּי-מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי-נֹחַ עוֹד עַל-הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר-בָּךְ. י כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא-יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ יְהוָה. {ס} יא עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים. יב וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל-גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי-חֵפֶץ. יג וְכָל-בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְהוָה וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ. יד בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי-לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא-תִקְרַב אֵלָיִךְ. טו הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס מֵאוֹתִי מִי-גָר אִתָּךְ עָלַיִךְ יִפּוֹל. טז הן (הִנֵּה) אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל. יז כָּל-כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל-לָשׁוֹן תָּקוּם-אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי יְהוָה וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם-יְהוָה. {ס}

ישעיהו נה

א הוֹי כָּל-צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין-לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא-כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב. ב לָמָּה תִשְׁקְלוּ-כֶסֶף בְּלוֹא-לֶחֶם וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ-טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם. ג הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים. ד הֵן עֵד לְאוּמִּים נְתַתִּיו נָגִיד וּמְצַוֵּה לְאֻמִּים. ה הֵן גּוֹי לֹא-תֵדַע תִּקְרָא וְגוֹי לֹא-יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ לְמַעַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ. {ס}

ישעיהו השני – נביא הנחמה של שיבת ציון

על פי חלקו של הספר המתנבא על מאורעות שהתרחשו רק מאתיים שנה אחרי הפרקים הראשונים, הסיקו חוקרי ביקורת המקרא כי הספר מחולק לשניים, ונכתב על ידי שני נביאים שונים לפחות, שספרם נאסף לספר אחד, המכונים "ישעיהו הראשון" ו"ישעיהו השני", למעשה קדם להם פרשן המקרא הספרדי בן המאה ה-11, משה אבן ג'יקטילה , אשר את דבריו מביא האבן עזרא בפירושו לישעיהו (מ, א) "ואלה הנחמות הראשונות, מחצי הספר על דעת רבי משה הכהן נוחו עדן, על בית שני".‏ מבחינת הפרקים הם מחולקים מפרק א'-ל"ט ומפרק מ' עד הסוף. חלוקה זו מקובלת כמעט ללא עוררין בקרב חוקרי ביקורת המקרא בימינו. חוקרים נוספים חילקו את הספר לשלושה חלקים (א' – ל"ט, מ' – נ"ה, נ"ו-ס"ו) על בסיס הרקע ההיסטורי בו מתרחשים כנראה פרקים אלו, אך חלוקה זו פחות מקובלת.

חלוקת הספר מתבססת, בנוסף לרקע ההיסטורי של הנבואה, גם על המוטיבים השונים של הנבואות. כך למשל, רק בפרקי ישעיהו השני מופיע תיאור של האל כבורא העולם.

התפיסה המסורתית רואה בכל הספר חיבור אחיד שחובר על ידי נביא אחד. תפיסה זו מסתמכת על ראיית הספר כחיבור אחיד בברייתא המובאת בתלמוד הבבלי. למעשה תפיסה זו רווחה כבר מאז שלהי ימי בית שני לפחות. כך למשל אנו למדים מדברי בן סירא, בן המאה השלישית לפנה"ס – המאה השנייה לפנה"ס, אשר בחיבורו הוא כותב על ישעיהו כי "בעוז רוחו ראה מראשית אחרית, וינחם אבלי ציון" (ספר בן סירא, מח לג), כאשר כוונתו ככל הנראה לנבואה הכתובה בחלק השני של הספר, ולמרות זאת בן סירא מייחס זאת לישעיהו הנביא עצמו. גם יוסף בן מתתיהו, בן המאה הראשונה לספירה, מתאר בספרו כי יהודי בבל הראו לכורש כי הנביא ישעיהו ניבא לפני כמאתיים שנה על ניצחונותיו, וכי דבר זה השפיעה לטובה על יחסו של כורש ליהודים. כמו כן במגילות ים המלח, המתוארכות החל מהמאה השלישית לפנה"ס, אנו רואים כי מגילת ישעיהו כללה את שני החלקים כחיבור אחד.

על טענות ביקורת המקרא ענו פרשנים מסורתיים, כגון שד"ל, אשר טען שאם מקבלים את אפשרות הנבואה אין צורך להגיע לפרשנות זו. ד"ר אהרן קמינקא‏, רחל מרגליות,‏ וזאב יעבץ‏ טוענים כי מטבעות לשון ייחודיות לישעיהו קיימות בשני הספרים כאחד, ולפיכך לדעתם הספר אחד הוא. אחת הדוגמאות למטבע לשון כזו היא המילה "אנוש" ככינוי לאדם, המופיעה פעמים רבות לאורך כל ספר ישעיהו על שני חלקיו, אך לא מופיעה ברוב יתר ספרי הנביאים והכתובים. אראל סגל טוען שישעיהו עצמו מסביר בספרו מדוע חילקו לשניים.

עם ישראל חב את המשך קיומו כעם במידה רבה למנהיגיו הרוחניים, ובראשם ארבעה שפעלו ביהודה, בבבל ובמצרים: ירמיהו, נביא החורבן, שפעילותו הנבואית נמשכה גם במצרים, אחרי נפילתה של ירושלים; יחזקאל, שגלה לבבל עם המלך יהויכין בשנת 597 לפנה"ס, ונבואותיו מתוארכות לשנים 593-571 לפנה"ס, ושני מנהיגים אנונימיים. הראשון ידוע במחקר בכינוי "הדויטרונומיסט" או "מחבר ההיסטוריה הדויטרונומיסטית", כתב מחדש את ההיסטוריה של עם ישראל מיציאת מצרים ועד ימיו, והשלים את מפעלו בבבל בשנת 560 לפה"ס בקירוב: חיבורו נפתח בנאומו של משה (ספר דברים); גוף היצירה מתאר את העליות והמורדות ביחסים שבין ישראל לאלוהיו מכיבוש הארץ עד נפילת ירושלים (ספרי יהושע, שופטים, שמואל ומלכים); וחיבורו נחתם בתיאור מפורט ונוקב של דור החורבן (ספר ירמיה). הסיבה העיקרית לשכתובם של ששת הספרים הללו בידי הדויטרונומיסט היתה רצונו העז להפיח בגולים תקוות גאולה ושיבה לציון, בהיותו חדור באמונה עמוקה בנצחיותו של עם ישראל.

המנהיג האנונימי השני ידוע במחקר בכינוי "ישעיהו השני" (להבדילו מישעיהו בן אמוץ). קובץ נבואותיו נשתמר בספר ישעיה, בעיקר בפרקים מ-סו, וגם בכמה פסקאות ופרקים בחטיבה של א-לט, כגון, יא, יא-טז; יד, א-כג, ופרקים לד-לה. גם לפי השקפת עולמו, החורבן והגלות אינם אלא משבר חולף ביחסים שבין ה' לעמו הנבחר, רגע קטן שבו כעס האל על עמו ועזבו, אך הרף עין זה מתגמד לעומת הנצח, שהרי אהבת ה' לישראל נצחית היא, ובריתו, ברית עולם: "ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך; בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך, אמר גואלך ה'" (נד, ז-ח). הנביא מעודד את הגולים ומבטיח להם שעד מהרה יגאל ה' את נידחי ישראל, יקבצם מכל העמים וישיבם אל ארץ ישראל: "אני ה' אלוהיך, קדוש ישראל, מושיעך… ואני אהבתיך… ממזרח אביא זרעך, וממערב אקבצך. אומר לצפון תני, ולתימן אל תכלאי; הביאי בני מרחוק, ובנותי מקצה הארץ" (מג, ג-ו).

למדנו: אחרי אסון בקנה מידה חובק עולם, או עם, או קבוצה – באה התחייה, הנחמה, ההתאוששות.

מבול
רונה קינן
מילים: אלונה קמחי, יהלי סובול, רונה קינן ומאיה בקר
לחן: רונה קינן

אם נשרוד את המבול הפעם,
כל חיוך יהיה שונה, נגוע.
אם אחזור על זה עוד ועוד ועוד
תשארי עשרים שנה או עד סוף היום.
למדנו לחכות ולוותר ואיך להיזהר, מכל מילה

והכל יקפא פתאום
אם יהיה לנו רגע לעצור בפינת רחוב
לחבק ולעזוב
כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות
לאהוב פחות.

בחיוך פרוע עוד אבוא לגבות חובות
לשבור חומות ולהאיר אותך
למרות שאין דבר שלם יותר מהכאב שמתנגן
בשיר אחר

והכל יקפא פתאום
אם יהיה לנו רגע לעצור בפינת רחוב
לחבק ולעזוב
כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות
לאהוב פחות.