פרשת מקץ – מאמר ראשון
פרשת השבוע – מקץ (בראשית מ, כג – מד, יז)
השבוע שבין כו בכסלו – ב בטבת ה'תשס"ט (13 בדצמבר – 19 בדצמבר 2009)
את פרשת מקץ קוראים כמעט תמיד בשבת שבאמצע חנוכה. אם יש שתי שבתות בחנוכה, קוראים את פרשת מקץ בשבת השנייה. מכיוון שבדרך כלל קוראים את פרשת מקץ בחנוכה, מפטירים בהפטרה המיוחדת לחנוכה. לכבוד חנוכה נוהגים לקרוא בהפטרה פרק מנבואת זכריה ג-ד. הקשר הגלוי של ההפטרה לחנוכה הוא מנורת הזהב הנגלית לנביא.
ההפטרה של הפרשה היא מספר מלכים ומתחילה במילה דומה:"וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית-אֲדֹנָי וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל-עֲבָדָיו." (א',ג',ט"ו). גם בהפטרה יקיצה לאחר חלום. תוכנה הוא משפט שלמה המלך לשתי הנשים הבאות אליו עם ילד אחד חי והשני מת.
אבל אם הפרשה נאמר בחנוכה ההפטרה היא גם כן מספר מלכים וענינה השלמת בניית בית המקדש שבנה שלמה המלך. תחילת ההפטרה:"וַיַּעַשׂ חִירוֹם אֶת-הַכִּיֹּרוֹת וְאֶת-הַיָּעִים וְאֶת-הַמִּזְרָקוֹת וַיְכַל חִירָם לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה' (א',ז',מ').
אם השבת השנייה של חנוכה חלה בראש חודש אז מוציאים שלושה ספרי תורה. והנוהג אז לקרוא את ההפטרה המיועדת לחנוכה, מתוך ספר זכריה. וזאת לפי העקרון:" תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם"
פרשת מקץ חלה כמעט בקביעות בתוך ימי החנוכה. חכמים מצאו רמזים רבים הקושרים בין חג החנוכה לפרשת מקץ, וכבר דרשו דורשי רשומות : "ויהי מקץ שנתיים ימים" – שנתים = ראשי תיבות – שמאל נרות תדליק, ימין מזוזה. באופן דומה דרשו על הפסוק "וטבוח טבח והכן "- שאותיות והכן בתוספת הח' של הטבח הינן בדיוק אותיות חנוכה.
חנוכה חל סמוך ל-22 בדצמבר, שהוא יום ההיפוך החורפי, שבו בחצי הכדור הצפוני הימים מתחילים להתארך. מכאן גם ברור מוטיב האור והדלקת הנרות שבחג, המסמלים את גירוש החושך. המדרש בבראשית רבה מזכיר גם את האש כמתנה שנתן האל לאדם החושש מהחשכה, במעשה שמזכיר את המיתוס היווני אודות פרומתאוס.
מסכת עבודה זרה ח ע"א: "תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפלה, כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים"
חלומות פרעה
בראשית מא
א וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַיְאֹר. ב וְהִנֵּה מִן-הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ. ג וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן-הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל-שְׂפַת הַיְאֹר. ד וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה. ה וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת. ו וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן. ז וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם. ח וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת-כָּל-חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת-כָּל-חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת-חֲלֹמוֹ וְאֵין-פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה.
ברכות, נה, ע"ב: "אמר רב הונא: לאדם טוב אין מראין לו חלום טוב, ולאדם רע אין מראין לו חלום רע". : "רבא רמי, כתיב: 'בחלום אדבר בו' (במדבר, י"ב, ו') וכתיב: 'וחלומות השוא ידברו' (זכריה, י', ב')? לא קשיא, כאן ע"י מלאך, כאן ע"י שד". "אמר רבי שמואל בן נחמני אמר רבי יוחנן: אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו שנאמר בדניאל 'א נתְ מלכָ א רעיו נ ך על-משְ כּבָ ך סְ לקוּ' (אתה המלך רעיונותיך על משכבך עלו)". אמרי ליה קיסר לרבי יהושע ברבי חנינא: 'אמריו דחכמיו טובא, אימא ליה מאי חזיתא בחלומאי? אמר ליה: חזית דמשחרי ליה פרסאי ומדרבי בך ורעיי בך שקצי בחוטרא דדהבא. הרהר כוליה יומא ולאורתא חזו (אומרים שאתם היהודים חכמים ביותר, אמור לי מה אראה בחלומי. אמר לו אתה תראה ששובים אותך הפרסים ומשעבדים אותך ורועים על ידך שקצים במקל של זהב. הרהר כל היום ובלילה ראה חלום זה). אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: פותרין היו אותו, אלא שלא היה קולן נכנס באזניו. שבע פרות הטובות – שבע בנות אתה מוליד, שבע הרעות – שבע בנות אתה קובר, שבע השיבולים הטובות – שבע איפרכיות אתה רוכש, שבע השיבולים הרעות – שבע איפרכיות מורדות בך.
מדרש הגדול: שאל יוסף את פרעה: 'מי הודיעך שלא פתרוהו כראוי? השיבהו פרעה: 'כשם שראיתי את החלום כך ראיתי פתרונו לכן אינם יכולים (החרטומים ע"י פתרונות שוא) לשחק בי'.
הרמב"ם (תעניות, פ"א, יב): "הרואה חלום רע צריך להתענות למחר כדי שישוב ויעור במעשיו ויחפש בהן ויחזור בתשובה, ומתענה ואפילו בשבת ומתפלל עננו בכל תפלה אף על פי שלא קיבלה מבעוד יום, והמתענה בשבת מתענה יום אחר מפני שביטל עונג שבת".
מכאן יש שלשה סוגי חלומות: מראה שהוא חלום נבואי הנאמר לנביאים וצופה את העתיד במדויק, חזיון שהוא חלום אמת המודיע על הצפוי עם אפשרויות לשינויים, וחלום שווא שהוא חלום סרק הנובע ממחשבותיו של האדם.
לפיכך הגמרא במסכת ברכות (נה:-נז.) עוסקת בהרחבה בענין החלומות והדרכים להפקת תועלת מהם, בין היתר מפרטת הגמ' גם את העקרונות לפתרון חלומות כמובא להלן בקצרה: "אמר רבי חנינא: הרואה באר בחלום רואה שלום, תנו רבנן: הרואה קנה בחלום יצפה לחכמה, הרואה חמור בחלום יצפה לישועה. הרואה ענבים בחלום, לבנות בין בזמנן בין שלא בזמנן יפות, שחורות בזמנן יפות שלא בזמנן רעות. הרואה סוס לבן בחלום בין בנחת בין ברדוף יפה לו, אדום בנחת יפה ברדוף קשה, הרואה ישמעאל בחלום תפלתו נשמעת, הרואה גמל בחלום מיתה נקנסה לו מן השמים והצילוהו ממנה. הרואה פינחס בחלום פלא נעשה לו, הרואה פיל (עם אוכף) בחלום פלאות נעשו לו, פילים פלאי פלאות נעשו לו. הרואה הונא בחלום נס נעשה לו, חנינא חנניא יוחנן נסי נסים נעשו לו, הרואה הספד בחלום מן השמים חסו עליו ופדאוהו, המניח תפילין בחלום יצפה לגדולה, המתפלל בחלום סימן יפה לו, הבא על אמו בחלום יצפה לבינה, הבא על אחותו בחלום יצפה לחכמה, הבא על אשת איש בחלום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. הרואה חטים בחלום ראה שלום, הרואה שעורים בחלום סרו עונותיו, הרואה גפן טעונה בחלום אין אשתו מפלת נפלים, הרואה תאנה בחלום תורתו משתמרת בקרבו. הרואה זית בחלום שם טוב יוצא לו, הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה, הרואה תמרים בחלום תמו עונותיו, הרואה עז בחלום שנה מתברכת לו, עזים שנים מתברכות לו, הרואה הדס בחלום נכסיו מצליחין לו ואם אין לו נכסים ירושה נופלת לו ממקום אחר, הרואה אתרוג בחלום הדור הוא לפני קונו, הרואה לולב בחלום אין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים, הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה, הרואה תרנגול בחלום יצפה לבן זכר, תרנגולים יצפה לבנים זכרים, תרנגולת יצפה לתרביצה (גינה) נאה וגילה, הרואה ביצים בחלום תלויה בקשתו, נשתברו נעשית בקשתו, וכן אגוזים וכן קשואים וכן כל כלי זכוכית וכן כל הנשברים כאלו, הנכנס לכרך נעשו לו חפציו, המגלח ראשו בחלום סימן יפה לו, ראשו וזקנו לו ולכל משפחתו, היושב בעריבה (בספינה) קטנה שם טוב יוצא לו, בעריבה גדולה לו ולכל משפחתו. הנפנה בחלום סימן יפה לו, העולה לגג בחלום עולה לגדולה, ירד יורד מגדולתו. הקורע בגדיו בחלום קורעים לו גזר דינו, העומד ערום בחלום בבבל עומד בלא חטא, בארץ ישראל ערום בלא מצות, הנתפש לסרדיוט (שוטר) שמירה נעשית לו, נתנוהו בקולר הוסיפו לו שמירה על שמירתו. הנכנס לאגם בחלום נעשה ראש ישיבה, ליער נעשה ראש לבני כלה. המקיז דם בחלום עונותיו מחולין לו, הרואה נחש בחלום פרנסתו מזומנת לו, נשכו נכפלה לו, הרגו אבדה פרנסתו. כל מיני משקין יפין לחלום חוץ מן היין, יש שותהו וטוב לו ויש שותהו ורע לו. אמר רבי יוחנן: השכים ונפל פסוק לתוך פיו הרי זה נבואה קטנה, תנו רבנן שלשה מלכים הם: הרואה דוד בחלום יצפה לחסידות, שלמה יצפה לחכמה, אחאב ידאג מן הפורענות. ג' נביאים הם: הרואה ספר מלכים יצפה לגדולה, יחזקאל יצפה לחכמה, ישעיה יצפה לנחמה, ירמיה ידאג מן הפורענות. שלשה כתובים גדולים הם: הרואה ספר תהלים יצפה לחסידות, משלי יצפה לחכמה, איוב ידאג מן הפורענות. שלשה כתובים קטנים הם: הרואה שיר השירים בחלום יצפה לחסידות, קהלת יצפה לחכמה, קינות ידאג מן הפורענות, הרואה מגלת אסתר נס נעשה לו. שלשה חכמים הם: הרואה רבי בחלום יצפה לחכמה, ראב"ע יצפה לעשירות, רבי ישמעאל בן אלישע (מהרוגי מלכות) ידאג מן הפורענות. שלשה תלמידי חכמים הם: הרואה בן עזאי בחלום יצפה לחסידות, בן זומא יצפה לחכמה, אחר ידאג מן הפורענות. כל מיני חיות יפות לחלום חוץ מן הפיל (בלי אוכף) והקוף והקפוד (שמשונין במראיהן). כל מיני מתכת יפין לחלום חוץ ממר פסל וקרדום והני מילי דחזנהו בקתייהו (שראויין למלאכתן לחבל ולהשחית), כל מיני פירות יפין לחלום חוץ מפגי תמרה, כל מיני ירקות יפין לחלום חוץ מראשי לפתות, כל מיני צבעונין יפין לחלום חוץ מן התכלת, כל מיני עופות יפין לחלום חוץ מן קריא וקפופא וקורפראי (עופות מגונים)".
כי גרים היינו
בראשית מא
לח וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ. לט וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת אֵין-נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ. מ אַתָּה תִּהְיֶה עַל-בֵּיתִי וְעַל-פִּיךָ יִשַּׁק כָּל-עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ. מא וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. מב וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת-טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל-יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי-שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל-צַוָּארוֹ. מג וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר-לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. מד וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא-יָרִים אִישׁ אֶת-יָדוֹ וְאֶת-רַגְלוֹ בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. מה וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם-יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-אָסְנַת בַּת-פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. מו וְיוֹסֵף בֶּן-שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרָיִם וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעֲבֹר בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. מז וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע לִקְמָצִים. מח וַיִּקְבֹּץ אֶת-כָּל-אֹכֶל שֶׁבַע שָׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּתֶּן-אֹכֶל בֶּעָרִים אֹכֶל שְׂדֵה-הָעִיר אֲשֶׁר סְבִיבֹתֶיהָ נָתַן בְּתוֹכָהּ. מט וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי-חָדַל לִסְפֹּר כִּי-אֵין מִסְפָּר. נ וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה-לּוֹ אָסְנַת בַּת-פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן. נא וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת-שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי-נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת-כָּל-עֲמָלִי וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִי. נב וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי-הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי. נג וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. נד וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיְהִי רָעָב בְּכָל-הָאֲרָצוֹת וּבְכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם. נה וַתִּרְעַב כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל-פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל-מִצְרַיִם לְכוּ אֶל-יוֹסֵף אֲשֶׁר-יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ. נו וְהָרָעָב הָיָה עַל כָּל-פְּנֵי הָאָרֶץ וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת-כָּל-אֲשֶׁר בָּהֶם וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. נז וְכָל-הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל-יוֹסֵף כִּי-חָזַק הָרָעָב בְּכָל-הָאָרֶץ.
יוסף הוא האב-טיפוס של המצליחן היהודי בגולה. הוא ה'"אחר" שחייב להצטיין ולהתבלט. את ספר בראשית כולו, ואת ההיסטוריה של עם ישראל כולה אפשר לקרוא כדיון במקומם של הזר והאחר בחסרה האנושית.
מהי המדיניות היהודית בקשר לאחר ולזר?
במקרא: עצם ההתייחסות התמידית לגר בתור אחד שצריך לעזור לו ולהתייחס אליו טוב – מעידה על מציאות הפוכה.
מסכתות קטנות, מסכת כלה רבתי, פרק ב, הלכה ה: גרים ומוציאים שכבת זרע להטלה מעכבים את המשיח… קשים גרים לישראל כספחת, שנאמר ונספחו על בית יעקב.
בבא מציעא, דף נט, ב: רבי אליעזר הגדול אומר מפני מה הזהירה תורה בל"ו מקומות ואמרי לה במ"ו מקומות בגר מפני שסורו רע מאי דכתיב וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים <תנינא> [תניא] רבי נתן אומר מום שבך אל תאמר לחברך והיינו דאמרי אינשי דזקיף ליה זקיפא בדיותקיה לא נימא ליה לחבריה זקיף ביניתא: (מי שיש לו תלוי במשפחתו לא יאמר לעבדו או לבין ביתו תלה לי דג זה, שכל שם תלייה גנאי הוא לו). כלומר: גם אנחנו היינו גרים, וגם לנו מיעוטים יהודיים במקומות רגישים, אז אל תמהרו כל כך לתלות את הגר-הזר, שמא ייתלו אחינו ואחיותינו.
יבמות, דף מז, א-ב: תנו רבנן גר שבא להתגייר בזמן הזה אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהם אם אומר יודע אני ואיני כדאי מקבלין אותו מיד ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות… וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצות כך מודיעין אותו מתן שכרן אומרים לו הוי יודע שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים וישראל בזמן הזה אינם יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו. קיבל – מלין אותו מיד… נתרפא – מטבילין אותו מיד ושני ת"ח עומדים על גביו ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות. טבל ועלה – הרי הוא כישראל.
יוסף ואחיו
בראשית מב
א וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ. ב וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ-לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. ג וַיֵּרְדוּ אֲחֵי-יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם. ד וְאֶת-בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא-שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת-אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן-יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן. ה וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּי-הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. ו וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל-הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל-עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה. ז וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר-אֹכֶל. ח וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ. ט וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת-עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם. י וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר-אֹכֶל. יא כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא-הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים. יב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּי-עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת. יג וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת-אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ. יד וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם. טו בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ חֵי פַרְעֹה אִם-תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם-בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה. טז שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת-אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם-לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם. יז וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל-מִשְׁמָר שְׁלֹשֶׁת יָמִים. יח וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת-הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא. יט אִם-כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם. כ וְאֶת-אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ-כֵן. כא וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת. כב וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל-תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם-דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ. כג וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם. כד וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת-שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. כה וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת-כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל-שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן. כו וַיִּשְׂאוּ אֶת-שִׁבְרָם עַל-חֲמֹרֵיהֶם וַיֵּלְכוּ מִשָּׁם. כז וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת-שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן וַיַּרְא אֶת-כַּסְפּוֹ וְהִנֵּה-הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ. כח וַיֹּאמֶר אֶל-אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו לֵאמֹר מַה-זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ.
מדרש תנחומא: אמר רבי יהודה בר סימון: אף יוסף יודע היה שאחיו יורדין למצרים לשבר אכל.
מה עשה? הושיב שומרים על כל הפתחים, ואמר להן: ראו כל מי שיכנס לשבור אוכל, כתבו שמו ושם אביו ולערב הביאו לי פתקכם, עשו כך, כיון שבאו בני יעקב כל אחד ואחד נכנס בשער שלו, וכתבו את שמותם ושל אביהם. לערב הביאו פתקם לפני יוסף, זה קורא ראובן בן יעקב, ואחד קורא שמעון בן יעקב, ואחד לוי, וכן השוערים כל אחד ואחד את שלו, מיד אמר להן יוסף: סתמו את האוצרות ופתחו אוצר אחד, ונתן שמותם לבעל האוצר, ואמר לו: ראה כשיבואו אנשים אלו לידך תפוש אותם ושגר אותם לפני. עברו שלושה ימים ולא באו, מיד נטל יוסף שבעים גיבורים מבית המלך ושגר בשבילם לבקר אותם בשוק, הלכו מצאו אותם בשוק של זונות.
ומה טיבן בשוק של זונות?
אלא אמרו: יוסף אחינו יפה תואר ויפה מראה, שמא הוא בקובה של זונות, מיד תפשו אותם והביאום לפני יוסף. "ויכירם ויתנכר אליהם, וידבר אתם וגו'" מלמד, שנעשה לכם כנכרי, נטל הגביע והקיש בו. אמר להן: אני רואה בגביע שלי כי מרגלים אתם! אמרו לו: כנים אנחנו, אלא כך ציונו אבא, אל תכנסו בשער אחד. אמר להן: בשוק של זונות מה טיבכם, לא הייתם מתיראין מן העין היכן צוואת אביכם?! אמרו לו: אבידה נאבדה לנו והיינו מבקשין אותה שם. אמר להן: איזה אבידה? אני רואה בגביע, ששניים מכם החריבו כרך גדול של שכם. אמרו לו: ומי הן? הקיש בגביע, אמר להן: שמעון ולוי שמם. מיד נזדעזעו ואמרו לו: "שנים עשר עבדיך אחים אנחנו". אמר להן: והיכן השנים? אמרו לו: הקטן את אבינו היום, והאחד איננו. אמר להן: את אחיכם הקטן הביאו אלי ויאמנו דבריכם. לקח את שמעון ואסר אותו לעיניהם, ואמר להן: זה יהא חבוש עד שתביאו אחיכם ויאמנו דבריכם, וכיון שהלכו הוציא אותו והאכילהו והשקהו.
הרמב"ן: "ועל דרך הפשט יתכן שהיו באים לפניו מכל הארצות, והוא שואל וחוקר עליהם ומצוה לפקידים תמכרו לאנשי עיר פלונית כך וכך תבואה ממין פלוני, והוצרכו בני יעקב לבא לפניו בתוך הבאים מארץ כנען לצוות עליהם כמה ימכרו לארצם, כי הם ראשונים לאשר באו מארץ כנען, והם באו לפניו בעבור כולם."
כט וַיָּבֹאוּ אֶל-יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אַרְצָה כְּנָעַן וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת כָּל-הַקֹּרֹת אֹתָם לֵאמֹר. ל דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת וַיִּתֵּן אֹתָנוּ כִּמְרַגְּלִים אֶת-הָאָרֶץ. לא וַנֹּאמֶר אֵלָיו כֵּנִים אֲנָחְנוּ לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִים. לב שְׁנֵים-עָשָׂר אֲנַחְנוּ אַחִים בְּנֵי אָבִינוּ הָאֶחָד אֵינֶנּוּ וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת-אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. לג וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי וְאֶת-רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ. לד וְהָבִיאוּ אֶת-אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם אֶת-אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם וְאֶת-הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ. לה וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה-אִישׁ צְרוֹר-כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת-צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ. לו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת-בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה. לז וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל-אָבִיו לֵאמֹר אֶת-שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל-יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ. לח וַיֹּאמֶר לֹא-יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי-אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ-בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה.
בראשית מג
א וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ. ב וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת-הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ-לָנוּ מְעַט-אֹכֶל. ג וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא-תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם. ד אִם-יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת-אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל. ה וְאִם-אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד כִּי-הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹא-תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם. ו וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח. ז וַיֹּאמְרוּ שָׁאוֹל שָׁאַל-הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח וַנַּגֶּד-לוֹ עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת-אֲחִיכֶם. ח וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם-אֲנַחְנוּ גַם-אַתָּה גַּם-טַפֵּנוּ. ט אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם-לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים. י כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי-עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם. יא וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם-כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים. יב וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת-הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא. יג וְאֶת-אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל-הָאִישׁ. יד וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת-אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת-בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי
מדרש תנחומא: הלכו אצל אביהם וספרו לו את כל המאורע. השיב אביהם ואמר להם: היכן שמעון? אמרו לו: אותו האיש אדוני הארץ תפשו, בשביל שנביא אחינו הקטן. אמר להן: אותי שכלתם, יוסף איננו ושמעון וגו'. ויאמר ראובן אל אביו לאמר: את שני בני תמית וגו'.
א"ל: שוטה, וכי בניך אינן בני?!
אמר להן יהודה: הניחו לו לזקן הזה, עד שתכלה הפת, שנאמר: ויהי כאשר כלו לאכול וגו'. א"ל יהודה: אבא, אם ילך בנימין עמנו, ספק נתפס ספק אינו נתפס, ואם לא ילך עמנו כולנו מתים, מוטב תניח את הספק ותיטול את הודאי, אנכי אערבנו מידי תבקשנו, מיד שלחו עימהם ואמר להם: קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה וגו', לכך כתיב: וירא יעקב כי יש שבר במצרים:
הרמב"ן: "יש לתמוה אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים, והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו , כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים, ואפילו היה מהלך שנה, היה ראוי להודיעו לכבוד אביו". "…אבל את הכול עשה יפה בעיתו לקיים החלומות , כי ידע שנתקיימו באמת… וכן אני אומר שכל העניינים האלה היו ביוסף מחכמתו בפתרון החלומות…".
הנצי"ב: "שלא יהיה כנביא המוותר על דברי עצמו ", ומוסיף: ""ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם – שני החלומות. והודיע הכתוב שלא מחמת נקימה חס ושלום התהלך עמם בעיקשות כזו, אלא משום שנזכר בחלומות שהם כעין נבואה, שהרי החלום הראשון כבר נתקיים ואם כן עליו לראות שיקויים גם השני…".
בראשית מה
כה וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל-יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. כו וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי-הוּא מֹשֵׁל בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא-הֶאֱמִין לָהֶם. כז וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל-דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת-הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר-שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. כח וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת.
בראשית טו
יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם–אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה. יד וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. טו וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ, בְּשָׁלוֹם: תִּקָּבֵר, בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. טז וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה: כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי, עַד-הֵנָּה.
שבת, י, ע"ב: ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים:
שבת, פט, ע"ב: א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו דכתיב (הושע יא) בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם ואט אליו אוכיל:
בראשית רבה (פ"ו, ב) לפרה שהיו מושכין אותה למקולין (=לבית מטבחיים) ולא היתה נמשכת. מה עשו לה, משכו את בנה לפניה, והיתה מהלכת אחריו על כרחה שלא בטובתה. כך היה יעקב אבינו ראוי לירד למצרים בשלשלאות ובקולרין, אמר הקב"ה: בני בכורי (- הוא יעקב), ואני מורידו בבזיון?!… אלא הריני מושך את בנו לפניו, והוא יורד אחריו על כרחו שלא בטובתו.
בראשית רבה צ"ג, ט: "אמר רבי חייא בר אבא: כל הדברים שאתה קורא שדיבר יהודה ליוסף בפני אחיו היה בהם פיוס ליוסף ופיוס לאחיו ופיוס לבנימין. פיוס ליוסף לומר ראו היאך הוא נותן נפשו על בניה של רחל. פיוס לאחיו לומר ראו היאך הוא נותן נפשו על אחיו. פיוס לבנימין אמר לו כשם שנתתי נפשי עליך כך אני נותן נפשי על אחיך".
תהילים קה
טז וַיִּקְרָא רָעָב עַל-הָאָרֶץ כָּל-מַטֵּה-לֶחֶם שָׁבָר. יז שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף. יח עִנּוּ בַכֶּבֶל רגליו (רַגְלוֹ) בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ. יט עַד-עֵת בֹּא-דְבָרוֹ אִמְרַת יְהוָה צְרָפָתְהוּ. כ שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַתִּירֵהוּ מֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ. כא שָׂמוֹ אָדוֹן לְבֵיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל-קִנְיָנוֹ. כב לֶאְסֹר שָׂרָיו בְּנַפְשׁוֹ וּזְקֵנָיו יְחַכֵּם. כג וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרָיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ-חָם.