פרשת לך לך – מאמר שני

פרשת השבוע – פרשת לך לך (בראשית יב – יז)

השבוע שבין ב במרחשוון – ח במרחשוון ה'תשע"א (10 באוקטובר – 16 באוקטובר 2010)

הפטרה: ישעיהו מפרק מ' פסוק כז עד פרק מ"א פסוק טז.

אברם ולוט

בראשית יג

א וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה.  ב וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב.  ג וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד-בֵּית-אֵל עַד-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית-אֵל וּבֵין הָעָי.  ד אֶל-מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר-עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְהוָה.  ה וְגַם-לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת-אַבְרָם  הָיָה צֹאן-וּבָקָר וְאֹהָלִים.  ו וְלֹא-נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו  כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו.  ז וַיְהִי-רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ.  ח וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ  כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ.  ט הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי  אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה.  י וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְהוָה אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה כְּגַן-יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר.  יא וַיִּבְחַר-לוֹ לוֹט אֵת כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו.  יב אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ-כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד-סְדֹם.  יג וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיהוָה מְאֹד.  יד וַיהוָה אָמַר אֶל-אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד-לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה.  טו כִּי אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד-עוֹלָם.  טז וְשַׂמְתִּי אֶת-זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ  אֲשֶׁר אִם-יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת-עֲפַר הָאָרֶץ גַּם-זַרְעֲךָ יִמָּנֶה.  יז קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ  כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה.  יח וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה.  {פ}

"ולא יכלו לשבת יחדו". שניהם, כאחד, "לא יכלו לשבת יחדו". אין כאן "אשמה" אלא חוסר יכולת הדדי "לשבת יחדו". אפילו תיאור הריב אינו מעדיף צד אחד על פני משנהו, אלא מסתפק במסירת העובדות: "ויהי ריב". על מה היה הריב? מי התחיל בו? מי האשם במחלוקת שנוצרה? הכתוב סותם ואינו מגלה לנו דבר.

בתדמיתנו (שמדרשי חז"ל אחראים לה במידה רבה), נתפש בדרך כלל לוט כדמות שלילית ביותר. "שיכור" רודף ממון, שבנותיו מערימות עליו בנקל. לא כך עולה מפשוטו של מקרא. לוט מופיע כדמות פסיבית. האחיין הצעיר נתלה כל העת באביו ובדודו. ראשית הופעתו על הבמה, כ"בן של". לא כדמות עצמאית: "והרן הוליד את לוט" (יא, כז). לאחר ימים, מתייתם לוט מאביו, בלא שנדע את סיבת המוות. (מדרש חז"ל, כדרכו, הרחיב את היריעה ותיאר את הרן כאופורטוניסט, שביקש לראות מי ינצח במאבק שבין אברהם לנמרוד ואז יחבור אליו). לוט ממשיך להיות מוּבָל, כשה שמונהג בידי רועהו:  "ויקח תרח את אברהם בנו ואת לוט בן הרן (ושוב, "בן של" ולא דמות עצמאית) בן בנו".

 גם בארץ, אין לוט עומד על רגליו שלו אלא נשרך אחרי אברהם: "וילך אברם… וילך אתו לוט" (יב, ד). כך גם בעלייה ממצרים: "ויעל אברם ממצרים… ולוט עמו" (יג, א). אפילו כשקונה הוא רכוש רב משלו, טפל לוט לדודו: "וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים" (יג, ה). רועיו, לא הוא, רבים עם רועי אברהם, כדרך העולם, שבו לפעמים השמשים וה"משרתים" הם-הם מחרחרי הריב בעוד שה"מלכים" היו יכולים לחיות בשלום עוד שנים הרבה.

אברהם רודף אחר השלום ומציע ללוט: "אל נא תהי מריבה ביני ובינך… הלא כל הארץ לפניך, הפרד נא מעלי". לוט עומד בשתיקתו. הוא לא מדבר אלא רק "נושא את עיניו", ובוחר לו את "ככר הירדן". וסופו: "ויסע לוט מקדם, ויפרדו איש מעל אחיו" (יג, יא). פשוטו של מקרא, כאמור, אינו חושף בפנינו את דמותו השלילית של לוט. להפך. הוא מדגיש את זיקתו לאברהם ואת היותו מכניס אורחים. לוט ה"מקראי" נותר אילם שנים רבות. בפעם הראשונה שהוא "מדבר" הוא מתגלה כגומל חסד ומפציר באורחים להיכנס לביתו, ושמא לכן הורונו חז"ל (ברכות נד ע"ב) שהרואה מקום מנוסתו של לוט אומר "ברוך זוכר את הצדיקים!" (הגם שגם כאן רש"י מפרש שה"צדיק" הוא אברהם ולא לוט). (גם כשבנותיו משכרות אותו – הוא פסיבי לחלוטין).

מדרשי חז"ל, מכל מקום, מציירים תמונה שונה לחלוטין. לפיהם, לוט היה סיבת המריבה, "שהיו רועיו רשעים, ומַרְעִים בהמתם בשדות אחרים". משהוכיחו אותם רועי אברהם על הגזל, החלו רועי לוט מצטדקים בפלפולים הלכתיים: "ניתנה הארץ לאברהם, ואין לו יורש, ולוט בן אחיו יורשו, ואין זה גזל". ללמדנו, שלעתים, דווקא הגזלן, מבקש לו סיבה ותירוץ, כדי להוכיח שכל מעשיו "לשם שמים". גם בחירת לוט בככר הירדן, שפשוטו של מקרא רואה בה הכרעה כלכלית נבונה ותו לא ("כי כולה משקה" – ארץ נחלי מים), נדרשה בפי חז"ל לגנות: "על שהיו שטופי זימה, בחר לו לוט בשכנותם". והוא הדין לנסיעתו של לוט מ"קדם" (שמעוררת קושי פרשני, שהרי נסע ממערב למזרח, מבית אל לכיוון הירדן ולא ממזרח למערב) : "הסיע עצמו מקדמונו של עולם. אמר: אי אפשי לא באברם ולא באלוהיו". 

יהא אשר יהא, אברהם אבינו מלמדנו פרק חשוב בהלכות מחלוקת. אין זה חשוב "מי התחיל" ומי אשם. חשוב יותר לחפש דרכים ליישוב המחלוקת. אברהם אינו צובע את פני יריבו בשחור, מזלזל בו או מתעלם מקיומו. להפך, הוא מדבר עמו בשפה רכה: "אַל נא, הפרד נא". ללמדנו, שלא  המלחמה (שלפי מדרשי חז"ל הייתה בוודאי מוצדקת) עיקר, אלא הפתרון הפראקטי: "הפרד נא מעלי".

לאור הבנה זו, יש לקרוא את הכיוונים שציין אברהם בדבריו, ככיוונים הבאים להגדיר ללוט להיכן עליו ללכת. בתחילת הפסוק אמנם אברהם אמר "הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ" אך בהמשכו אברהם רצה להבהיר ללוט את הכיוונים המומלצים – דרום או צפון בלבד, כיוונים שישאירו אותו במרכזה של הארץ המובטחת. כבר אונקלוס טמן פרשנות זו בתרגומו: 'אם את לצפונא – אנא לדרומא, ואם את לדרומא – אנא לציפונא' (אונקלוס לבראשית י"ג, ט).

לפי קריאה זו, נועדה אזהרתו של אברהם למנוע מלוט לצאת מהאזור הצר של הררי כנען, התלויים בברכת ה' ובגשמיו. יש לזכור שהאזור המיושב בתקופה זו, הסהר הפורה של מצרים, כנען ומסופוטמיה היה מפותח בעיקר בשתי קצוותיו: במצרים שעל הנילוס, ובמסופוטמיה שעל הפרת והחידקל. ארץ כנען מתוארת בתורה כ"אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (דברים י"א, יא), והיא נתפסה בתקופת האבות כאזור מעבר בין מצרים ומסופוטמיה, ששם היו מקורות מים קבועים שהיוו את הבסיס לתרבויות האנושיות המפותחות.

לוט, שהגיע ממסופוטמיה, מאור כשדים – ושבמסגרת מסעותיו עם אברהם אף ראה את עוצמתה התרבותית של מצרים, חיפש בארץ את המקום הדומה ככל האפשר לאזורים עשירים ונוחים אלה, ומצא אותו ב"כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה… כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (בראשית י"ג, י). 'גן ה' ' המתואר בתחילת הספר הוא גן המושקה על ידי נהר ששניים מראשיו הם הפרת והחידקל (בראשית ב', יד), כך שייתכן וכוונת הפסוק היא להדגיש את בחירת סדום לא רק בשל דמיונה למצרים – אלא גם בשל העובדה שהיא ניזונת ממקור מים קבוע כמקום הולדתו של לוט.

בכך, לדעת דרשתנו, ביטא לוט את המהלך ההפוך מכיוונו של אברהם המקיים בראשית פרשתנו את הציווי "לך לך". בעוד שאברהם עובר במתכוון לארץ בה יהיה תלוי בחסדי שמיים, לוט מעדיף לחפש בארץ זו את הפינה בה יוכל להרגיש 'כמו בבית' – באור כשדים, כאומר 'אי אפשי לא באברם ובדרכו – ולא בתלות השוטפת באלוקיו'.

רש"י מביא את דברי חז"ל בבראשית רבה פרשה מא' אות ו' המלמדים אותנו את הרקע למריבה וז"ל המדרש: "בהמתו של אברהם אבינו היתה יוצאת זמומה ובהמתו של לוט לא היתה יוצאת זמומה. היו אומרים להם רועי אברהם: הותר הגזל? היו אומרים להם רועי לוט כך אמר הקב"ה לאברהם "לזרעך אתן את הארץ הזאת" ואברהם פרידה עקרה ואינו מוליד. למחר הוא מת ולוט בן אחיו יורשו, ואין אוכלין מדידהו אינון אכלין".
ומשמע – שנקודת המחלוקת היתה מי עתיד לירש את אברהם.
יתר על כן, מובא בפסיקתא על הפס': "אמרו להם רועים של לוט אנו הם שצריכים למחות בידכם שאתם זוממים את הבהמה שע"י שאתם יודעים שסוף בהמתו של אברהם לחזור ללוט מפני שאינו מוליד אין אתם זנים אותה כראוי – אתם עושים עצמכם צדיקים מבהמתו של אחר".
בדברי חז"ל הנ"ל מתגלה שבקירבו של לוט קיננה בכל עוצמתה "תאוות הממון", ובמצב זה – שהתאוה הממונית שולטת על לוט – הרי שאין שום מקום לטענות שכליות כל שהן.
והן זה ברור שטענותיהם של לוט ורועיו משוללות כל יסוד מבחינה משפטית (שהרי אפי' אברהם עדיין לא ירש את הארץ וכיצד טוענים רועי לוט).

דבקותו של לוט בתאוות הממון גוררת את ההינתקות שלו מקדושתו של אברהם, מעם ישראל ומחברת אותו אל סדום ועמורה.
והנה מובא בירושלמי סנהדרין פ"י ה"ח עה"פ "המלט על נפשך" – אמר לו דייך שאתה ממלט את נפשך" מלמד שיצא לוט וידיו על ראשו ולא הציל מנכסיו כלום.
ומכאן – ניתן ללמוד לקח עצום – שעל אף שאיפתו הגדולה של לוט לממון, הרי שבסופו של דבר לא נשאר מממון זה מאומה, לוט איבד את עולמו בשביל תאוות הממון ואעפ"כ לא זכה בשום דבר מכל הממון שאסף.
לסיכום הדברים ניתן להביא את דברי המשנה בפ"ו דאבות משנה ט': "אמר ר' יוסי בן קסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום, אמר לי – רבי מאיזה מקום אתה, אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני, אמר לי – רבי רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות, אמרתי לו אם אתה נותן לי כל כסף וזהב אבנים טובות ומרגליות שבעולם איני דר אלא במקום תורה, וכן כתוב בספר תהילים ע"י דוד מלך ישראל 'טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף' (תהילים קיט', עה') ולא עוד אלא שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד שנאמר 'בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך'. 'בהתהלכך תנחה אותם' – בעולם הזה, 'בשכבך תשמור עליך' – בקבר, 'והקיצות היא תשיתך' – לעולם הבא, ואומר 'לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות' ".
מוסר ההשכל העולה מדברי המשנה תואם את יסוד ענייננו, כל כסף וזהב לא יהוה תחליף לדברות בה' ובתורתו.
ומדמותו של לוט אנו למדים שאכן יש "עושר שמור לבעליו לרעתו".

 

מלחמת ארבעת המלכים את החמישה

בראשית יד

א וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ-שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם.  ב עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת-בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת-בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא-צֹעַר.  ג כָּל-אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל-עֵמֶק הַשִּׂדִּים  הוּא יָם הַמֶּלַח.  ד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת-כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ.  ה וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת-רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת-הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם.  ו וְאֶת-הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל-הַמִּדְבָּר.  ז וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת-כָּל-שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת-הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר.  ח וַיֵּצֵא מֶלֶךְ-סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ צְבֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא-צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים.  ט אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת-הַחֲמִשָּׁה.  י וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ-סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ-שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ.  יא וַיִּקְחוּ אֶת-כָּל-רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת-כָּל-אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ.  יב וַיִּקְחוּ אֶת-לוֹט וְאֶת-רְכֻשׁוֹ בֶּן-אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם.  יג וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית-אַבְרָם.  יד וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד-דָּן.  טו וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד-חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק.  טז וַיָּשֶׁב אֵת כָּל-הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת-לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הָעָם.  יז וַיֵּצֵא מֶלֶךְ-סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת-כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת-הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל-עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ.  יח וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן.  יט וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר  בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.  כ וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר-מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן-לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל.  כא וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-סְדֹם אֶל-אַבְרָם  תֶּן-לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח-לָךְ.  כב וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-מֶלֶךְ סְדֹם  הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל-יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.  כג אִם-מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ-נַעַל וְאִם-אֶקַּח מִכָּל-אֲשֶׁר-לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת-אַבְרָם.  כד בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי  עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם.  {ס}

 

מלחמה זו, המתוארת בספר בראשית נחשבת ל"מלחמת העולם" הראשונה בתולדות העמים.

הקרב

קשה מאוד לקבל את התיאור בפרק מבחינה ריאלית, שהרי אין להשוות בין מלכי הצפון לבין מלכי הכיכר. כל אחד ממלכי הצפון מולך על ממלכה של ממש, וברית מלכי הצפון היא מעצמה המשתרעת על כל מסופוטמיה – מעילם ושנער במזרח ועד אלסר וגויים במערב. לעומת זאת, כל אחד ממלכי הכיכר מולך על עיר קטנה וחמש הערים גם יחד מרוכזות בשטח קטן, המתבטל בהשוואה לשטח מעצמת הצפון. כאלה הם גם יחסי הכוחות הצבאיים ביניהם, ולכן לא סביר שצבא ברית הצפון יצא למסע מלחמה עד ערי הכיכר.
באמת, מתיאור הרקע (ד-ז) מתקבלת תמונה שונה לגמרי. מסע מלכי הצפון נועד לדכא מרידה של עמי כנען, שהיו משועבדים לברית זו ומרדו בה. עמים אלה היוו כוח משמעותי ושטחם הוא בעל משיבות רבה. מסע הדיכוי עובר בארץ כנען מצפונה (הרפאים – בבשן), לאורך עבר הירדן המזרחי (הזוזים, האימים והחורים) ועד לדרומה (איל פארן) יסב חזרה דרך הנגב (מקום העמלקים והאמורים..

בראשית רבה, מב, א:

"ויהי בימי אמרפל מלך שנער, ר' יהושע דסכנין בשם רבי לוי פתח (תהלים לז) חרב פתחו רשעים… חרבם תבא בלבם… חרב פתחו רשעים…, זה אמרפל וחביריו, להפיל עני ואביון זה לוט, לטבוח ישרי דרך זה אברהם, חרבם תבא בלבם, ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם".

בראשית רבה, מ"ב ז:
"אמר רבי אלעזר בר אבינא: אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו צפה לרגלו של משיח, תדע שכן, שהרי בימי אברהם, על ידי שנתגרו המלכיות אלו באלו באה הגאולה לאברהם".

כאן מוזכר אברהם אבינו בפעם הראשונה והיחידה כעברי "ויבא הפליט ויגד לאברם העברי", ודרשו חז"ל שכל העולם מעבר אחד ואברהם מעבר שני, מדוע בא הדבר לידי ביטוי כאן? עלינו לומר, שכאן בניצחונו של אמרפל ניצב כל העולם מאחוריו, בשיטתו למרוד במלכות שמים, ונמצא אברהם אבינו "העברי" מעבר השני, והשאלה כוחו של מי יגבר.

בראשית רבה מ"ג ,א:

"משמועה רעה לא יירא, זה אברהם כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, נכון לבו בטוח בה', ומצאת את לבבו נאמן לפניך, סמוך לבו לא יירא שנאמר (בראשית טו) אל תירא אברם, עד אשר יראה בצריו, ויחלק עליהם לילה". משמע שזו הייתה מלחמה של יראת אלהים, ומסירות נפש כעקידת יצחק, שאפשר לומר עליה "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה".

מהו "וירק את חניכיו"? מצאנו כמה פרושים לכך במדרש בראשית רבה, מ"ג: "וירק את חניכיו, רבי יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אומר: הן הוריקו פנים כנגד אברהם, אמרו ה' מלכים לא יכלו לעמוד בהם ואנו יכולים לעמוד בהם, רבי נחמיה אמר: אברהם הוריק פנים כנגדן, אמר אצא ואפול על קדוש שמו של מקום",

"רבי לוי אמר בפרשת שוטרים, היך מד"א (דברים כ) מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו", מדוע היה מוכן לוותר על כמות מספר הלוחמים, ושחרר את כל מי שירא ורך הלבב, כיון שזו מלחמה על אמונה בה', ולכן ראוי לקחת למלחמה זו רק את המאמינים בה'.
"ריש לקיש בשם בר קפרא: אליעזר לבדו היה, מנין אליעזר י"ח וג' מאות", שמו של אליעזר שיש בו המנין האמור, מרמז על אמונה בה' "כי אלהי אבי בעזרי, ולכן הוא ראוי לצאת למלחמה זו.
ובגמרא (נדרים ל"ב.) מופיע פרוש נוסף "וירק את חניכיו ילידי ביתו – רב אמר: שהוריקן בתורה", היינו שאמר להם דברי תורה המחזקים את לבם, עד שהוריקו פניהם, וגם זה מלמד שמדובר כאן על מלחמה רוחנית.

בבראשית רבה, מ"ג, ג:

"ויחלק עליהם לילה, אמר הקב"ה: אביהם פעל עמי בחצי הלילה, אף אני פועל עם בניו בחצי הלילה, ואימתי במצרים שנאמר (שמות יב) ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור…".

בראשית רבה, מ"ג, ו':

""אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" אל עמק שוה, רבי ברכיה ורבי חנינא בשם רבי שמואל בר נחמן ששם השוו כל עובדי כוכבים וקצצו ארזים ועשו בימה גדולה והושיבו אותו בתוכו למעלה והיו מקלסין לפניו ואומרים לו שמענו אדוני…, אמרו לו מלך את עלינו, נשיא את עלינו, אלוה את עלינו, אמר להם אל יחסר העולם מלכו ואל יחסר אלוהיו". לטקס זה שבעמק שוה הוא עמק המלך הגיע גם מלך סדום כיון "שראה כל האומות מקבילים פניו ומנשאים אותו, נוסף גם הוא כתוספת עליהם". אמנם, מן הראוי היה שמלך סדום יכיר טובה לאברהם באופן אישי כיון "שהוא בלבד אשר קבל טובה בפרטות", אך מלך סדום כמייצג עיר הרעים והחטאים, לא נהג כך. ולא זו אף זו, גם כשהגיע עם כולם לעמק שוה הוא עמק המלך, "בידים רקניות" בא.

בראשית רבה, מ"ב:

"רבי עזריה ורבי יונתן בן חגי בשם רבי יצחק אמרו בשעה שירד אברהם אבינו לכבשן האש וניצול יש מעובדי כוכבים שהיו מאמינים ויש שלא היו מאמינים וכיון שירד מלך סדום לחמר וניצול התחילו מאמינים באברהם למפרע".

על הפסוק "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך", אמרו חז"ל במסכת סוטה דף י"ז:

"דרש רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו (בראשית יד) אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לב' מצות: חוט של תכלת, ורצועה של תפלין. בשלמא רצועה של תפלין, דכתיב: (דברים כח) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ותניא, רבי אלעזר הגדול אומר: אלו תפלין שבראש, אלא חוט של תכלת מאי היא? דתניא, היה ר"מ אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר: (שמות כד) ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר, וכתיב: (יחזקאל א) כמראה אבן ספיר דמות כסא".

 בראשית רבה, מ"ג,ג':

"אמר רב אבא בר ממל: א"ל הקב"ה: … ועד שרוך נעל, חייך! שאני נותן לבניך מצות יבמה היך מה דאת אמר (דברים כה) וחלצה נעלו מעל רגלו".

הרד"ק (בראשית יד, א):

ונכתב הספור הזה בתורה להודיע יושר לבב אברהם עם האל ובוטח בו בכל לב. כי במעט אנשים רדף אחר ארבעה מלכים, ולהודיע כי ראוי לאדם למסור עצמו למקום סכנה להציל קרובו, כמו שעשה אברהם אבינו.

בראשית רבה מב, ז:

והוא ישב בסדום – לקיים מה שנאמר: 'הולך את חכמים יחכם ורעה כסלים ירוע' (משלי יג, כ)"

דמותו של מלך סדום – כנציג המלכים, נציגי הערים – באה ללמד, כנראה, על אנשי כיכר הירדן כולה. בפרק זה לא מתוארת רשעותם של אנשי כיכר הירדן, אולם הדבר נרמז בפתח הסיפור בדרך של מדרש שמות. כך נדרש במדרש תנחומא לך-לך ח:

ברע – שהיה רע מימים ולבריות
ברשע – שנעשה רשע
שנאב –  שהיה שונא לאב שבשמים
שמאבר –  שאמר: אעלה באבר על במתי עב

שמו של מלך בלע אינו נזכר בכתוב, אך ייתכן ומדרש השם הוא בשם העיר: בלע – לשון מרמה. ובבראשית רבה: שנתבלעו דיוריה (מב, ה)

מלך סדום

מי שמזדרז לצאת לקראת אברהם בשובו הוא דווקא מלך סדום. אלא שהתפרצותו שוב נשארת כתלויה באוויר, והכתוב עובר לתאר את קבלת הפנים של מלכי-צדק. מעבר זה בא ליצור ניגוד בין מלך סדום לבין מלכי-צדק, ואם כן ו' זו "ומלכי-צדק" היא ו' הניגוד. זה מול זה מתאר הכתוב את שני המלכים. מלכי-צדק מלך שלם אינו מעורב ישירות במלחמה, ובכל זאת הוא יוצא לקדם את פני אברהם בלחם וביין ובברכות לו ולאל עליון. אברהם גומל לו בנתינת מעשר.
לעומתו, מלך סדום – זה שנחל תבוסה ואברהם הציל את אנשיו ורכושו – מתפרץ לקראת אברהם, בידיים ריקות וללא ברכה או תודה, ומילותיו הראשונות הן: "תן לי…" (כא)! ויתורו, כביכול, על הרכוש והסתפקותו בקבלת הנפש בלבד אינם משקפים נדיבות אלא דווקא תובענות, שכן לפי החוק שהיה מקובל אז אברהם קנה במלחמתו את הרכוש עם הנפש. לכן, בדרישת מלך סדום את הנפש שוב יש מן החוצפה.
דברי אברהם בתגובה מוסיפים לתאר את קלסתרונו של מלך סדום כמי שעוד יכול היה לומר "אני העשרתי את אברם" (כג). בחלק זה מתאר הכתוב את מלך סדום כתובען וגס-רוח.
על רשעותם של אנשים אלה כבר השמיענו הכתוב בסיפור פרידת לוט מעל אברהם (יג, ג) והדגמה לכך מתוארת בהמשך (יח, כ – יט, כח), עם סיפור גורלם. בסיפור המלחמה, המלמד על מלכי הכיכר, יש רקע להחלטה על הפיכת המקום. ייתכן גם, שהמלחמה עצמה ותוצאתה היה בהן בכדי להוות אזהרה למלכי הכיכר, בבחינת 'אין עונשין אלא אם כן מזהירין' – אך אלו לא למדו את הלקח הראוי.

כפיות הטובה של מלך סדום הובלטה על ידי הכתוב בזה שתאר מיד לאחר יציאתו הלא ראויה של מלך סדום את יציאתו של מלך אחר לקראת אברהם – מלכי צדק מלך שלם. מלכי צדק לא נושע על ידי אברהם אבל "למה שהוא מלך שלם" יצא לקראת אברהם והוציא לחם ויין. כמו כן מדגיש הכתוב שמלכי צדק הוא כהן לאל עליון כדי לבטא את גודל מעשהו שלמרות ש"מהראוי שהכל יביאו לו דורון" הוא הוציא לחם ויין ולא כמלך סדום שבא "בידים רקניות".

פדיון שבויים

אברהם אבינו התגבר על העובדה שהוא מבקש להתייצב מול ארבעת המלכים הגדולים ביותר בעולם שנמצאים בדרכם חזרה ממסע כיבוש מוצלח מבחינתם שהגיע עד שערי מצרים; אברהם אבינו התגבר על העובדה שלצורך מלחמה זו הוא מסכן את חניכיו ילידי ביתו; אברהם אבינו התגבר על העובדה שבכך הוא מסכן את כל עתידו ואת עתיד הבשורה שהוא מבקש לבשר בעולם – עובדה אחת בלבד עמדה לנגד עיניו: לוט בן אחיו נפל בשבי והוא חייב לצאת ולגאול אותו משביו.

במעשה זה חרט אברהם אבינו יסוד לדורות, שהתבטא בצורות שונות: לעתים הוא בוטא בעמדה החד משמעית ובחובה לפדות שבויים ממאסרם; בדורות אחרים הוא התבטא בכך שלא משאירים פצוע בשטח, ועושים הכל כדי ששבויים ישובו הביתה. בעיקר אמורים הדברים כאשר מדובר בשבויים שנפלו בשליחות האומה, שאז החובה המוסרית להשיב אותם הביתה חיונית הרבה יותר, או כשמדובר באלה שזיכו את האומה בתחומים מסוימים שהועילו מאוד והתקבלו ברצון על ידי האומה. זו החובה המוסרית החד-משמעית.