פרשת לך לך – מאמר רביעי

פרשת השבוע – פרשת לך לך (בראשית יב – יז)

השבוע שבין ה במרחשוון – יא במרחשוון ה'תשע"ג (21 באוקטובר – 27 באוקטובר 2012)

הפטרה: ישעיהו מפרק מ' פסוק כז עד פרק מ"א פסוק טז.

נסיונותיו של אברהם

בראשית יב

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.  ב וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה.  ג וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.  ד וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן.  ה וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.  ו

משנה אבות ה,ג  עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו, ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו.

מדרש רבא לבראשית ט [נסיונותיו של אברהם] אמר רבי לוי: שתי פעמים כתיב לך לך ואין אנו יודעים אי זו חביבה, אם השנייה אם הראשונה! ממה דכתיב: אל ארץ המוריה, הוי השנייה חביבה מן הראשונה. אמר רבי יוחנן: לך לך מארצך, מארפכי שלך. וממולדתך, זו שכונתך. ומבית אביך, זו בית אביך. אל הארץ אשר אראך. ולמה לא גלה לו? כדי לחבבה בעיניו, וליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה. הוא דעתיה דרבי יוחנן, דאמר ר' יוחנן: (בראשית כב) ויאמר קח נא את בנך את יחידך אמר לו: זה יחיד לאמו, וזה יחיד לאמו. אמר לו: אשר אהבת. אמר לו: ואית תחומין במעיא?! אמר לו: את יצחק. ולמה לא גלה לו? כדי לחבבו בעיניו, וליתן לו שכר על כל דבור ודבור. דאמר רב הונא משם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: משהה הקדוש ברוך הוא ומתלא עיניהם של צדיקים, ואח"כ הוא מגלה להם טעמו של דבר. כך: אל הארץ אשר אראך.
 רמב"ן:  "מעשה אבות –  סימן לבנים.

מדרש תנחומא:

 סימן א

ויאמר ה' אל אברם לך לך,
ילמדנו רבנו:
אדם מישראל, מהו שיקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך?

רב אידי ורב הונא בשם רבי יהודה ורבי יוסי בשם ר' שמואל אמרו:

אסור לקבל עליו עול מלכות שמים כשהוא מהלך, אלא יעמוד במקום אחד ויכווין לבו לשמים באימה וביראה, ברתת ובזיע בייחוד השם, ויקרא, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ד). כל אחד ואחד בכוונת הלב, ואחר כך ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
וכשמתחיל ואהבת, רצה מהלך, רצה עומד, רצה יושב. שכך כתיב: בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך.

אתה מוצא כל המדקדק על המצוות, שכרו מרובה, שכן מצינו באברהם שדקדק על המצוות לפיכך נקרא אוהבו של הקדוש ברוך הוא. שנאמר: זרע אברהם אוהבי (ישעיה מא).

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:
אפילו עירובי תבשילין שמרו בביתו של אברהם אבינו, שנאמר: וישמור משמרתי מצוותי חוקותיי ותורותיי (בראשית כו).
וכי תורות הרבה, והרי כבר נאמר: (שמות יב) תורה אחת יהיה וגו'.
וכתיב: תורה אחת ומשפט אחד (במדבר טו)?!
אלא ותורותיי, אלו דקדוקי מצוות שדקדק אברהם.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה מדקדק במצותי, ואתה יושב עם עובדי עובדי עבודה זרה, צא מביניהן, לך לך מארצך וגו':

סימן ב

ר' ברכיה פתח:
אחות לנו קטנה ושדים אין לה וגו' (שיר ה).

במה הכתוב מדבר?
באברהם כשהשליכו נמרוד לתוך הכבשן.
קטנה, שעדיין לא עשה לו הקדוש ברוך הוא נסים.

ולמה נקרא אחות?
שאיחה את העולם לפני הקדוש ברוך הוא, כאדם הזה שקורע ומאחה, לפיכך נקרא אחות.
ושדים אין לה, שעדיין לא היו לו בנים.

מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה?
ביום שאמר נמרוד להשליכו לכבשן האש.
אם חומה היא, נבנה עליה טירת כסף, אם נותן נפשו כחומה זו שהיא עומדת בפני מלחמות
נבנה עליה טירת כסף, אלו ישראל שקראם כנפי יונה נחפה בכסף (תהלים סט).
ואם דלת היא, אם דל הוא מלמסור נפשו על קדושת השם.
נצור עליה לוח ארז, מה צורה שבלוח ארז נוח להיטשטש, כך אברהם איני משגיח עליו.

אמר אברהם: אני חומה למסור נפשי על קדושת שמך, ולא אני בלבד, אלא ושדי כמגדלות,
בני בניו חנניה מישראל ועזריה ודורו של ר' חנניה בן תרדיון וחבריו, שיתנו נפשם על קדושת שמך.
לפיכך אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום, שיצא שלום מן הכבשן.
אתה מוצא תרח אביו עושה צלמים היה ועובד אותן.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: לך לך מארצך וגו':

סימן ג

ויאמר ה' אל אברהם לך לך
זה שאמר הכתוב: שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך (תהלים מה).
שמעי בת וראי והטי אזנך, זה אברהם.
ושכחי עמך ובית אביך, זו עבודת עובדי עבודה זרה.
ואומר (ירמיה ב), אומרים לעץ אבי אתה וגו',
ויתאוו המלך יופיך, זה מלך מלכי המלכים, והוא חפץ לייפותו בעוה"ז ולעוה"ב.
כי הוא אדוניך והשתחווי לו.

אמר רבי אבין:
משל לצלוחית של פלייטון הנתונה בבית הקברות, ולא היה אדם יודע ריחה.

מה עשה?
נטלוה וטלטלוה ממקום למקום, והודיעו ריחה בעולם.
כך היה אברהם דר בתוך עובדי עבודה זרה.
א"ל הקדוש ברוך הוא: לך לך מארצך ואני אודיע טבעך בעולם.

לך לך מהו?
לך לך
ל' שלושים
כ' עשרים,
הרי עולה בגימטרייה ק' רמז לו, כשתהיה בן מאה תוליד בן כשר.
הדא הוא דכתיב: ואברהם בן מאה שנה וגו',

ורבי לוי אומר:
ניסיון הראשון כניסיון האחרון. ניסיון הראשון, בלך לך מארצך.
ניסיון האחרון בלך לך אל ארץ המוריה.

אמר רבי חנינא:
בא וראה חיבתו של אברהם לפני בוראו, שבן שלוש שנים הכיר בוראו, שנאמר: עקב אשר שמע אברהם וגו' (בראשית כו) .
ע' שבעים, ק' מאה, ב' שנים, הרי מאה שבעים ושנים, וכל ימיו של אברהם קע"ה.
הא למדת שבן ג' שנים הכיר את בוראו.

אל הארץ אשר אראך
לא אמר ליה למקום פלוני, זו ניסיון בתוך ניסיון.
יש אדם שהולך ואינו יודע לאיזו מקום הוא הולך.

מה עשה?
נטל את כליו ואת אשתו.
וילך אברם כאשר דבר אליו

ואעשך –
אין כתיב "ואשימך" אלא "ואעשך", א"ל אותך אני בורא בריה חדשה. כעניין שנאמר:(שם א) ויעש אלוהים את הרקיע,
ויעש אלוהים את שני המאורות וגו'

אמר ר' פנחס הכהן בר חמא:
אימתי עשה הקדוש ברוך הוא אברהם לגוי גדול?
משקבלו ישראל את התורה, שכן משה אמר להם: ומי גוי גדול וגו' (דברים ד).

סימן ד

ואברכך
שאני בכבודי מברכך.
ואגדלה שמך
ששמך מתגדל בעולם.

והי' ברכה מהו?
שברכתך קודמת לברכתי.
בתחילה אומרים מגן אברהם, ואח"כ מחיה המתים.

דבר אחר:
והיה ברכה
אמר לו הקדוש ברוך הוא: משעה שבראתי עולמי, הייתי זקוק לברך בריותיי.
ברכתי לאדם וחוה, דכתיב: ויברך אותם אלוהים (בראשית א).
לנח ובניו, דכתיב: ויברך אלוהים את נח ואת בניו (שם ט).
מכאן ואילך אתה הייה עשוי על הברכות.
כיון שעמד יצחק, ביקש אברהם לברכו, צפה שעשו ויעקב יוצאין ממנו ולא ברכו.
אמר אברהם: יבא בעל העולם ויברך מי שירצה.

משל למלך שהיה לו פרדס, נתנו לאריס לעבדו ולשמרו.
היה בתוך הפרדס אילן של סם חיים, ואילן של סם המות דבקים זה בזה.
אמר האריס, מה אעשה?
להשקות אילן של חיים ולהניח את זה אי אפשר, שמים שזה שותה זה מינק ממנו, אלא אניח אותם עד שיבוא בעל הפרדס ומה שירצה יעשה.
כן אברהם אמר, שלא לברך את יצחק אי אפשר שעשו יוצא ממנו, אלא הריני מניחו לבעל הברכה, עד שיעשה הקדוש ברוך הוא מה שיחפוץ.
כיון שנסתלקו אברהם ויצחק, ברך הקדוש ברוך הוא ליעקב לעצמו, שנאמר: וירא אלוהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו (בראשית לה),

דבר אחר:
ואברכה מברכך
אמר לו: עתיד אני להעמיד מבני בניך שבט, שמברך ישראל זהו שבט לוי.
אמר לפניו: ריבונו של עולם ומי מברך לאותו שבט?
אמר ליה: משהן מברכין לישראל אני מברך לאותו שבט, שנאמר: ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם (במדבר).

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בעולם הזה שבט לוי מברך אתכם, ולעתיד לבוא אני בכבודי אברך אתכם שנאמר: יברכך ה' נווה צדק הר הקדש (ירמיה לא):

להיות יהודי

מילים: יורם טהרלב
לחן: משה וילנסקי

להתחיל מארם נהריים
לעבור בכבשן האש
ולצאת למסע הנצח
עם מים ולחם יבש.
לעקוד את הבן, את הילד,
כמו לגדוע תקווה אחרונה
ולשלוח אליו מאכלת
שנה אחרי שנה.

ולשמוע מגבוה
את הקול ההולך:
לך לך, לך!
לך לך, לך!
אתה האחר,
אתה היחידי
לך לך!
"לך לך" פירושו להיות יהודי.

לרדת מפה למצרים
ולצאת ממצרים לפה
בלי לדעת אם בירושלים
יבוא המסע אל סופו.
להיות גם נגיד וגם מלך
ושר בחצרות ספרד
אך תמיד להרגיש מאכלת
מונחת עלי צווארך.

תמיד לחכות שיגיע
הקול שיקרא גם לך
לדעת כי בית אביך
לעד לא יהיה ביתך.
ולנוע מארץ לארץ
אך לשאת כחותם ושבועה
את זכר אותה הארץ
אשר עמודיה שבעה.

בכדי לבאר את השוני בין העולם שייצגו דורותיו של נח, לבין העולם החדש שמגיע עם בוא אברהם, אפשר לבחון את ההקבלה בין ברית הקשת שנכרתה לאחר המבול, לבין ברית המילה שנכרתה עם אברהם, בשלושה אופנים;

השתדלות- נח – "איש צדיק תמים היה בדורותיו" (בראשית ו' ט') ואילו אברהם, "התהלך לפני והיה תמים" (שם, יז' א'), – אברהם נאלץ להתאמץ, הוא לא מוגדר כתמים, אלא אם ילך לפני אלקיו. ההקבלה נמשכת; זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (שם, ט' יב') לעומת: "זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ ביני ובניכם" (שם, יז' ח'); הדור ששרד את המבול קיבל את הברית בטבעיות והדור של אברם אבינו צריך לפעול בכדי לשמור את הברית.

בלעדיות- "הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם" (שם, ט' ט') לעומת "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ… וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ" (שם, יז' ז'-ח') – לאחר המבול ישנה תחושה כי כל מי שקיים על הארץ זכאי לברית ואילו מול אברהם אלוקים מייחד את הדרך אך ורק לו ולזרעו. "לְדֹרֹת עוֹלָם" (שם, ט' יב') לעומת "…לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם" (שם, יז' ז')- במקרה של אברהם- שוב אזכור של ברית, של התאמצות, ולא באופן טבעי כמו הדור שלאחר המבול. הקשת היא בין הקב"ה לבין "כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר" (שם, ט' יב') ואילו ברית המילה מוטבעת בבשר האדם בפרט. ברית הקשת בענן מבטיחה לגבי הארץ; "לֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד" (לא יהיה מבול על הארץ) (שם ט' יא') ואילו העונש על הפרת ברית המילה "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר" (שם, יז' יד'). ישנה הקבלה בין הקשר של אלוקים לאדמה שחרבה, אל מול הקשר של כריתת ברית עם עם, אשר החובה חלה על כל העם. ברית הקשת היא לכל החי "לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ (שם ט' יז') ומנגד, ברית המילה באה להבטיח את ברית הארץ לאברהם בפרט: "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם" (שם, יד', ח').

"לא יהיה עוד מבול" (שם, ט' טו') לעומת "ולא יקרא עוד שמך אברם" (שם, יז' ה') – עוד פעם הקבלה בין ארץ לבין בחירה מאד ספציפית של ממשיך דרך על הארץ.

סמליות- כוח ההולדה הגברי מכונה קשת "ותשב באיתן קשתו" (בראשית, מט' כד'), על כוחו של יוסף נאמר- "כי קשתו ננערת" (סנהדרין צב' א') – לא להיגרר אחר הפיתוי של אשת פוטיפר. "את קשתי נתתי בענן- דמות המוּקָש לי". (בראשית רבה לח' ג') קשת מלשון הֵיקש – דמיון; הקשת היא דבר מוחשי שניתן להקיש וללמוד ממנו על מה שנמצא מעבר לו. ב"מעשה מרכבה" שבנבואת יחזקאל נראה אור הכבוד, שבאמצעותו מתגלה אלוקים לנביאיו: "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב, הוא מראה כבוד" (יחזקאל א' כח'). כשם שלא ניתן להביט במישרין אל אורה של השמש, כך האור האלקי העליון אינו נתפס בשכל האנושי; "כי לא יראני האדם וחי" (שמות, לג' כ'). אולם כאשר אור זה מתחלק לשבעת צבעי הקשת (שניתן להקבילם לשבעת הספירות התחתונות, ספר יצירה) ניתן לנסות להבין את האור. באותו אופן גוף האדם אשר בכוחו ליצור חיים באמצעות המקום בו מתבצעת ברית המילה, מקיש על משהו אלוקי. (הרב אמנון בזק, ישבת הר עציון, הרב עזריאל אריאל) "..נעשה אדם כצלמנו, בדמותנו"… (בראשית א' כו' כז').

ההפטרה

ישעיהו מ

כז לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵיְהוָה וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר. כח הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם-לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם יְהוָה בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ. כט נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה. ל וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ. לא וְקוֹיֵ יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ. {ס}

ישעיהו מא

א הַחֲרִישׁוּ אֵלַי אִיִּים וּלְאֻמִּים יַחֲלִיפוּ כֹחַ יִגְּשׁוּ אָז יְדַבֵּרוּ יַחְדָּו לַמִּשְׁפָּט נִקְרָבָה. ב מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ. ג יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא. ד מִי-פָעַל וְעָשָׂה קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ אֲנִי יְהוָה רִאשׁוֹן וְאֶת-אַחֲרֹנִים אֲנִי-הוּא. ה רָאוּ אִיִּים וְיִרָאוּ קְצוֹת הָאָרֶץ יֶחֱרָדוּ קָרְבוּ וַיֶּאֱתָיוּן. ו אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק. ז וַיְחַזֵּק חָרָשׁ אֶת-צֹרֵף מַחֲלִיק פַּטִּישׁ אֶת-הוֹלֶם פָּעַם אֹמֵר לַדֶּבֶק טוֹב הוּא וַיְחַזְּקֵהוּ בְמַסְמְרִים לֹא יִמּוֹט. {ס} ח וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי. ט אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי-אַתָּה בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ. י אַל-תִּירָא כִּי עִמְּךָ-אָנִי אַל-תִּשְׁתָּע כִּי-אֲנִי אֱלֹהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף-עֲזַרְתִּיךָ אַף-תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי. יא הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ. יב תְּבַקְשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ. יג כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ הָאֹמֵר לְךָ אַל-תִּירָא אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ. {ס} יד אַל-תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב מְתֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם-יְהוָה וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. טו הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים. טז תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם וּסְעָרָה תָּפִיץ אוֹתָם וְאַתָּה תָּגִיל בַּיהוָה בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל. {ס}

נזכר מצביא גדול שבא מהמזרח:

ישעיהו יא ב: "מי העיר ממזרח, צדק יקראהו לרגלו; יתן לפניו גוים, ומלכים ירד; יתן כעפר חרבו, כקש נדף קשתו"

מיהו מצביא זה?

1. ייתכן שהכוונה לאברהם אבינו, שבא ממזרח לארץ ישראל, נלחם במלכים גדולים (בראשית יד). ייתכן שהקול מדבר על המלחמות ההיסטוריות  של אברם, כדי להשוות אותן למלחמות של כורש בזמנו: כמו שהמלחמות של אברהם נעשו בשם ה' , כך גם המלחמות הנוכחיות, והן חלק מהתוכנית האלוהית לגאול את עם ישראל (ע"פ רש"י) .

2. ייתכן שהכוונה למלך המשיח, שיבוא מהמזרח (ע"פ מלבי"ם).

3. וייתכן שהכוונה לכורש מלך פרס, שבא מהמזרח וכבש בסערה את כל האזור (ע"פ דעת מקרא) .

דת ומדע

ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ:

האם יש סתירה בנושא בריאת העולם בין דת ומדע?

כמעט בכל הדורות נשאלו שאלות בקשר לסתירות בין אמונה דתית לבין עובדות מדעיות. מאז הגילויים בימי הביניים על כדוריות כדור הארץ, ובימינו על  אודות ממצאים המניחים שהאדם, בשונה מ'סדר עולם' המקובל ביהדות, חי לפני עשרות אלפי שנים – מונחות בפנינו שאלות שהתשובה עליהן איננה פשוטה  כלל ועיקר.

הדור שלנו הוא דור של 'למה'. התלמידים גדלים ולומדים במדעי הטבע שיש צורך לשער, להוכיח באופן רציונלי, לערוך ניסוי, למצוא מתאם בין משתנים וכדו'. והנה במקורותינו יש היגדים הנוגדים עובדות או השערות מדעיות, וזה גורם תסכול, שהרי התלמידים מחפשים התאמה ושלמות בין תחומי הדעת השונים.

שיטת הרמב"ם היא שההתבוננות במציאות הינה חובה דתית ודרך הכרחית במטרה ללמוד על ה'. וכך כתב:

וכבר הודעתיך שאין שם זולת ה' יתעלה והמציאות הזו. ואין למידות עליו יתעלה כי אם מן המציאות הזו – מכללותיה ומפרטיה. ולכן חובה בהחלט להתבונן במציאות הזו כפי שהיא, ומניחים את ההקדמות ממה שרואים בטבעה. ולפיכך חובה לדעת צורתה וטבעה הנראים, ואז אפשר ללמוד ממנה על זולתה.

(מורה הנבוכים א, עא)

לדבריו, דרך להפיכת אמונה לידיעה (אמיתית) למציאות חיים היא התבוננות בטבע:

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: "צמאה נפשי לאלוקים לאל חי"(תהילים מב, ג).

( רמב"ם, משנה תורה, הל' יסודי התורה פ"ב, ב)

ניסיונות רבים נעשו כדי לגשר על פני סתירות אלו בין דת ומדע. יש המתבססים  על אמונה בבורא, ואחרים – על מחשבה מדעית. ידועה האמרה "הקב"ה בורא עולמות ומחריבן" והיא המפיסה את הדעת בעניין גיל העולם.

על הפסוק בבראשית א, ה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד מובא מדרש:

"א"ר יהודה בר' סימון: יהי ערב אין כתיב כאן אלא 'ויהי ערב', כי מאחר שלא היה עדיין שמש בעולם – ערב ובוקר מניין? אמר ר' אבהו: מכאן שהיה סדר זמנים קודם לזה, מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן.

 (בראשית רבה פ"ג)

מדענים רבים הגיעו למסקנה שאי-אפשר שהסדר העולמי קיים ללא בורא והשגחתו. אחרים הוכיחו שהמדע איננו מוחלט וכי הוא מושתת על הנחות יסוד ועל הוכחות שהופרכו.

קיימת גישה המפרידה בין דת למדע והטוענת כי אין צורך לחפש הרמוניה ביניהם. גישה זו נתמכת במחקרים פסיכולוגיים המתבססים על כך שהמוח האנושי סובל מצבים סותרים ומאפשר לאדם לחיות תוך הכרה בקיומם.

מקורותינו אינם מכוונים לדיוק מדעי. מגמתם היא להביא את האדם להתנהגות מוסרית. אין הם מכוונים להיות ספרי היסטוריה, גאוגרפיה, בוטניקה וכיוצא בזה, אם כי אפשר להתפעל במקרים רבים מן הדיוק המדעי ברבים  מהמקורות.

מספרים על מרצה לפיזיקה ששאל את הסטודנטים: אם דוחסים דם אדם לצינור בקוטר X ס"מ מתל-אביב לאילת בלחץ של Y אטמוספירות, כעבור כמה זמן יגיע הדם לאילת? הסטודנטים ניסו לחשב ולהשיב, אז גער בהם המרצה: איך זה שאף לא אחד מכם שאל לשם מה דם אדם בצינור מת"א לאילת…

סיכומו של דבר: התשובות על שאלות מסוג זה מותנות בגיל התלמידים, ביכולת הבנתם, בגישת ההורים וקהילתם  וכמובן בכישורי המשיב  וידיעותיו.

חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ (משלי כב, ו).