פרשת השבוע – פרשת לך לך (בראשית יב – יז)

השבוע שבין ב במרחשוון – ח במרחשוון ה'תשע"ד (6 באוקטובר – 12 באוקטובר 2013)

הפטרה: ישעיהו מפרק מ' פסוק כז עד פרק מ"א פסוק טז.

בראשית יב

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.  ב וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה.  ג וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.  ד וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן.  ה וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.  ו

משנה אבות ה,ג  עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו, ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו.

מדרש רבא לבראשית ט [נסיונותיו של אברהם] אמר רבי לוי: שתי פעמים כתיב לך לך ואין אנו יודעים אי זו חביבה, אם השנייה אם הראשונה! ממה דכתיב: אל ארץ המוריה, הוי השנייה חביבה מן הראשונה. אמר רבי יוחנן: לך לך מארצך, מארפכי שלך. וממולדתך, זו שכונתך. ומבית אביך, זו בית אביך. אל הארץ אשר אראך. ולמה לא גלה לו? כדי לחבבה בעיניו, וליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה. הוא דעתיה דרבי יוחנן, דאמר ר' יוחנן: (בראשית כב) ויאמר קח נא את בנך את יחידך אמר לו: זה יחיד לאמו, וזה יחיד לאמו. אמר לו: אשר אהבת. אמר לו: ואית תחומין במעיא?! אמר לו: את יצחק. ולמה לא גלה לו? כדי לחבבו בעיניו, וליתן לו שכר על כל דבור ודבור. דאמר רב הונא משם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: משהה הקדוש ברוך הוא ומתלא עיניהם של צדיקים, ואח"כ הוא מגלה להם טעמו של דבר. כך: אל הארץ אשר אראך.

בפרשת השבוע מצטווה אברהם אבינו לעזוב את ארץ מולדתו "

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" .

אם נתבונן בפסוק נשים לב שאברהם מצטווה לעזוב את ארצו ומולדתו ,אך הקב'ה לא אומר לו לאן ללכת אלא אומר לו : "אל הארץ אשר אראך".

ונשאלת השאלה מדוע הקב"ה לא אומר לאברהם לאיזה ארץ ללכת?

אפשר לומר שהקב"ה עושה זאת כדי להגדיל את נסיונו של אברהם, וכגודל נסיונו כך יהיה שכרו. אלא שעל פי המדרש יש לומר תשובה נוספת לשאלתנו.

כתוב במדרש: "וילך אברם כאשר דבר אליו ה' ". אמר רבי לוי: בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור ראה אותן אוכלים ושותים ופוחזים. אמר הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת.

וכיון שהגיע לסולמה של צור[=גבול ארץ ישראל]  ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת הניכוש בעידור בשעת העידור. אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת. אמר לו הקב"ה לזרעך אתן את הארץ הזאת.

רואים מהמדרש שהקב"ה לא אמר לו במפורש ללכת לארץ ישראל , כי רצה שאברהם יגיע מעצמו להתקשר  עם ארץ ישראל , וכך היה בפועל: אברהם מגיע לארץ ישראל ושואף שיהיה חלקו בארץ זאת, ואז הקב"ה אומר "לזרעך אתן את הארץ הזאת".

אברהם אבינו, הבין שלא האנשים בארץ ישראל ראויים מצד עצמם שאברהם יגור  איתם, אלא יש סגולה רוחנית בארץ ישראל , שאפילו אנשים מקולקלים כמו הכנענים, עובדים את אדמת ארץ ישראל  וקשורים אליה ולכן שואף אברהם לזכות לגור בארץ ישראל.

אחרי שאברהם משיג את מעלת ארץ ישראל ומגיע להכרה שארץ ישראל מתאימה לו, הקב"ה מצווה את  אברהם על ארץ ישראל, ואז אהבת אברהם לארץ ישראל והישיבה בה הופכת להיות מצוה.

מעשה אבות סימן לבנים, עם ישראל קשור לארץ ישראל באופן טבעי שורשי, קשר סגולי רוחני, וקשר רגשי ושכלי. עם ישראל וארץ ישראל זה דבר אחד כמו נשמה וגוף. ויהי רצון שנזכה להשיג את מעלתה של ארץ ישראל ולקיים את כל מצוותיה, ולהתיישב בה לאורכה ולרוחבה מתוך שלום ושלוה שמחה והתעלות רוחנית.

"לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך"

צבי יהודה הכהן קוק 

בסיומה של הפרשה הקודמת: "ללשונותם בארצותם". כך סודר העולם – העולם האנושי מותאם על פי חלקיו וגווניו – ללשון המיוחדת לכל גוון וגוון, וכן לארץ מיוחדת.
ומשם אלינו: "לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך". יש לך שייכות אל ארץ מיוחדת, "לך" – לגילוי אמיתיות בריאתך. ושם, בארץ המיוחדת יתגלה, כי המיוחד שבך הוא, שאינך אישי פרטי, אלא צבור, עם, שאתה יסודו, "ואעשך לגוי גדול". צמיחת הגוי הגדול הזה, היא על גבי היסוד הכלל אנושי שבך. ומכאן הקשר הקוסמופוליטי של הגוי, אשר אתה יסודו – "ישראל לב שבאומות". אם הם לב, אז הם בעלי חשיבות וערך מיוחד, אבל לב אינו עומד לעצמו, הוא קשור ושייך לכל הגוף, "ונברכו בך כל משפחות האדמה". סיומו של הפסוק היסודי הזה שכל כמה מלים שבו הן שורש: "והיה ברכה", זהו ציווי וגם קביעת עובדה – כל מציאותך היא ברכה.
בפרקי אבות: מי שיש בו מידות אילו הרי הוא מתלמידיו של אברהם. עין טובה – סימפתיה לכל הבריות, לבריאה כולה, לשמים וארץ ומלואיהם. מכף רגל ועד ראש, אתה כולך ברכה. זו יהי מציאותך, טוב וחסד, "כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו" (ביצה ל"ב). אברהם הוא הגרעין היסוד, להמשך גילוי כל מידה טובה בעולם.
הפסוק הראשון, יסודי ביותר בהבהרת דמותו של אברהם אבינו. מי זה האיש הזה? מי זו דמות זו? ברמב"ם ראש הלכות ע"ז – "עד שהופיע עמודו של עולם". כל שמים וארץ קיבלו את זכות הקיום שלהם, את האור הפנימי שלהם, עם הופעתו של אברהם. "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" אומרים חז"ל "בהבראם" אותיות אברהם. הוא יסוד זכות בריאתו של עולם, המופיעה ב"אם אתם מקבלים את התורה הרי אני מקיים את העולם".

אברהם הולך, ומגיע לארץ, הוא יוצר במסעיו קשר עם עצם הארץ הזאת, וכאן מתגלית מגמת בריאתו: "ויקרא שם בשם ה'". לגלות ולפרסם בעולם את אחדותו של ה' צור העולמים. שתי הפרשיות – "לך לך" ו"וירא" – עוסקות בגילוי גדולתו ותמימותו-שלמותו של אברהם, ובגילויה כלפי חוץ באקטיביות הרבה שלו. "ויקרא שם בשם ה'" שוב ושוב.
היסוד, הגרעיניות, קיים בעצם יצירת הנשמה הזו, "בטרם אצרך בבטן" בעצם יצירת הזיווג המיוחד הזה, יצירת הבית הזה, "בית אברהם". הגרעין מתגלה עוד לפני ההגעה לארץ, "ואת הנפש אשר עשו בחרן", "אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים". ועוד בחז"ל: אברהם משבר את הצלמים. אלא, שמדרגות בגילוי האמת, בגילוי הפנימיות המיוחדת. והתמימות והשלמות מופיעה רק ב'ארץ אשר אראך' באווירה המיוחד, המחכים.
ומעלין בקדש עד – "לה' הנראה אליו", פגישה עם מראות אלוהים, ויותר שכלול, בהבטחת הארץ והזרע. בגמרא במסכת בבא בתרא (ק.): "קום התהלך בארץ" – מכאן לומדים שיש קניין בהליכה. אברהם עושה קניין בארץ…

בראשית טז

א וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר.  ב וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם הִנֵּה-נָא עֲצָרַנִי יְהוָה מִלֶּדֶת בֹּא-נָא אֶל-שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי.  ג וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת-אַבְרָם אֶת-הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה.  ד וַיָּבֹא אֶל-הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ.  ה וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ.  ו וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי-לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ.  ז וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְהוָה עַל-עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר  עַל-הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר.  ח וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי-מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת.  ט וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה שׁוּבִי אֶל-גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ.  י וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב.  יא וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי-שָׁמַע יְהוָה אֶל-עָנְיֵךְ.  יב וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו יִשְׁכֹּן.  יג וַתִּקְרָא שֵׁם-יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי  כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי.  יד עַל-כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין-קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד.  טו וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם-בְּנוֹ אֲשֶׁר-יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל.  טז וְאַבְרָם בֶּן-שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת-הָגָר אֶת-יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם.  {ס}

 

לך לך מארצך, וממולדתך ומבית אביך

אביעד הכהן

ו חשון תשס"ה, 21/10/2004

 

ציוויו של הקב"ה לאברהם, "לך לך מארצך, וממולדתך ומבית אביך", נתפש במסורת חז"ל כאחד  הניסיונות הקשים שבהם נתנסה. השילוש שבראש הפרשה, מבטא את קושי הניתוק ועצמתו: ניתוק מהארץ הפיזית, ניתוק מארץ המולדת, מהעבר הלאומי ומורשתו, וניתוק אישי מבית האב – מהמשפחה והידידים.

הפרשנים כבר עמדו על ההד החריף שנשמע, מעין תמונת מראה, של ניתוק הגר וישמעאל ממולדת ומבית אב בסיפור גירושם מבית אברהם.  ראשיתו, בפרשתנו (טז, ו) "ותענה שרי ותברח מפניה", לכאורה בריחה מרצון, שמודגשת גם בדבריה של הגר עצמה (להלן, פסוק ח): "ותאמר מפני שרי גבירתי אנכי בורחת". אכן, כבר רב סעדיה גאון (942-882) ראה ב"בריחה" זו תוצאה בלתי נמנעת של מעשה העינוי, ולא מעשה וולונטרי-רצוני.

חלק מהפרשנים, דוגמת הנצי"ב, (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, 1893-1816)מבקשים לסנגר על מעשה הגירוש, ותולים אותו בהתנהגותה של הגר. אכן, פרשנות אפולוגטית זו לא נתקבלה על דעת הכל. למרות שהכירו היטב את דברי המדרש, שלפיהם האשם נתלה במידה רבה בזלזולה המעליב והארסי של השפחה בגבירתה  ("ותקל גבירתה בעיניה – אמרה הגר: שרה זו אין סתרה כגילויה, מראה עצמה כאילו היא צדקת ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל השנים הללו ואני נתעברתי מביאה ראשונה"), יש ביטוי נרחב למדרש מעשה הגירוש לגנאי, הן בפי חז"ל, הן בפי פרשני המקרא. ואלמלא דבריהם כתובים ומסורים, לא ניתן היה לאומרם.

 כך, למשל, מסביר רש"י (רבי שלמה בן יצחק 1105-1040), בעקבות המדרש (בר"ר מה, ו), את עינויה של הגר ביד שרי: "הייתה משעבדת בה בקושי". הרמב"ן (רבי משה בן נחמן 1194 – 1270) הולך בדרך חריפה הרבה יותר: "חטאה אמנו בעינוי הזה וגם אברהם בהניחו לעשות כן, וישמע ה' אל עוניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרי בכל מיני העינוי". היינו: לדעת הרמב"ן, רדיפת ישמעאל את צאצאי יעקב-ישראל בכל הדורות, אינם אלא מידה כנגד מידה לחטא גירושו של ישמעאל!

בדרך זו הלך גם המהר"ם מרוטנבורג, (רבי מאיר  בן ר' ברוך 1220- 1293)  שעמד על הערת המסורה שלפיה המילה "בורחת" נזכרת בכל התנ"ך בשני מקומות בלבד: כאן, בפרשת הגר, ובדברי הנביא ירמיהו (ד, כט), המתארים את חורבן הארץ:  "שממה תהיה כל הארץ… על זאת תאבל הארץ, וקדרו השמים ממעל… מקול פרש ורֹמֵה קשת בורחת כל העיר… כל העיר עזובה ואין יושב בהן איש", ואין "רומה קשת"  אלא בני ישמעאל, שעליו נאמר "ויהי רובה קשת" (בראשית כא, כ).

ואף הרד"ק (רבי דוד בן יוסף קמחי 1235-1160) מרחיב בעניין זה: "עשתה עמה יותר מדאי ועבדה בה בפרך, ואפשר שהייתה מכה אותה ומקללת אותה ולא הייתה יכולה לסבול וברחה מפניה. ולא נהגה שרי בזה, לא מידת מוסר ולא מידת חסידות. לא מוסר, כי אף על פי שאברהם מחל לה על כבודו ואמר לה 'עשי לה הטוב בעיניך' היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו ולא לענותה; ולא מידת חסידות ונפש טובה, כי אין ראוי לאדם לעשות כל יכולתו במה שתחת ידו. ואמר החכם 'ומה נאה המחילה בעת היכולת'. וזה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני האל, כמו שאמר המלאך להגר: כי שמע ה' אל עניך (להלן, פסוק י), והשיב לה ברכה תחת עניה [=עינוי]".

 הרד"ק מבקש להתמודד גם עם שתיקתו הרועמת של אברהם אבינו לנוכח עינוי זה, והשלמתו עמו ("עשי לה הטוב בעיניך!"), והוא מוסיף: "ואברהם לא מנע שרי מלענותה, אף על פי שהיה רע בעיניו, משום שלום הבית". והרד"ק חותם דבריו: "וכל זה הסיפור נכתב בתורה לקנות אדם ממנו המידות הטובות ולהרחיק הרעות".

 כדרכו בקודש במקומות הרבה, רואה הרש"ר הירש (הרב שמשון בן רפאל הירש

 1888-1808) גם בבריחתה של הגר ביטוי לעצמתו של ערך כבוד האדם וחירותו, שגם השררה והאדנות לא יוכלו לו בסופו של דבר: "אין עינוי אלא הרגשת תלות. כוונתה של שרה [הייתה] שהגר תהיה משועבדת לה. עליה להיות 'שפחת שרי' – גם כאשת אברהם וכאם לבנו… אך שרה רצתה להשיג דבר שאיננו בגדר האפשרות. אשת אברהם ואם בנו לא תוכל להיות שפחה. קרבת אברהם ורוח אברהם מערערת את רוח העבדות, מעוררת את הרגשת הכבוד האנושי, את השאיפה לחירות, ומנתקת כבלי עבדות".

סופו של המעשה, בגירוש הכפוי שבפרשת וירא (להלן כא, י): "ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש עם בני עם יצחק". גם כאן, לא מסתיר הכתוב עצמו את הסתייגותו החריפה של אברהם אבינו מהמעשה: "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו". רק תנחומי הקב"ה וציוויו המפורש "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", עשויים להמתיק במקצת, לא להסביר,  את טעמו המר של גירוש אדם, כל אדם, מארצו, ממולדתו ומבית אביו.

 גירוש

גירוש כעונש – שו"ת רבי יהודה בן הרא"ש (1349-1270, אביו הרא"ש, רבי אשר בן יחיאל) "זכרון יהודה": אדם שהרג את הנפש, אפילו יתבטלו העדויות עליו – "ראוי לחייבו גלות על שנתפרסם עליו שהוא הרגו, לקיים מה שנאמר 'ובערת הרע מקרבך' ".

יצחק בער (1980-1888), תולדות היהודים, לפי המפתח: גירוש מן הקהל, גירוש מן השכונה היהודית  גלעד ג (תשל"ו) עמ' 39 הערה 26: "וגם מה שנהגו הקהילות להשליך  מן העיר בעל שמועה רעה ועושי עבירה או מי שאינו הולך בדרך טובה או הולך שלא בדרך הקהל הוא מנהג ראוי ודין אמת יוצא מן הפסוק הזה שכתוב בסופו והוא יבדל מהקהל (!) הגולה…. וגם לא יהיה רשות לשום אדם מן הקהל להשכיר לו בית או חנות ולא לאסוף אותו כלל וגם להכריז כל זה וגם שלא יהיה לו רשות לעלות למגרש היהודים [=שכונת המגורים  היהודית]  לא הוא ולא אשתו ובניו ואם יעלה – שיכריזו עליו בנידוי, וזה כדי שיהיה כלה מאליו ויצא לדור באשר ימצא שלא בתחומינו, לקיים מה שנאמר (משלי כב, י) גרש לץ ויצא מדון וישבות ריב וקלון. ואנו נותנין לראובן [=המגורש] ולאנשי ביתו זמן לבקש מקום לגור חוץ מתחום העיר מכאן מועד יום פלוני ואם יעבור הזמן ולא יצא – נכריז עליו נידוי ונשתדל בכוח חותמות המלך ירום הודו [=הפריבילגיה שניתנה לקהילה מהשלטון הנוכרי]  להשליכו מן העיר, ולהיות כל זה קיים וחזק מכאן ועד חמש שנים רצופות…

קיין

עונש גירושו של אדם מעירו נתפס כעונש חמור ביותר, גם כשמדובר בעבריין עצמו, קל וחומר שמדובר בבני ביתו שלא היו שותפים ישירים למעשה העבירה. כך, לדוגמא, מתרעם הריטב”א (רבי יום טוב בן אברהם אשבילי 1330-1250) במלים חריפות על דיין שדן עבריין מועד – בנוסף לעונשי גוף קשים שהוטלו עליו  ובהם קציצת ידו – "לגרשו מארץ מגורתו וקרוביו [ולהתיר] דמו למוצאו”. הריטב"א (שו"ת, סימן קלא) מוחה וכותב: "והנה זה תוספת רעה, ואחר שרצה להחיותו ולא להורגו כדין מוסר, אם אנו מגרשין אותו מארץ מגוריו ומכיריו וקרוביו, מה יעשה זה שנקצצה ידו ונתבטל ממלאכתו ואנו פוסקים חיותו??? ועוד כי שמעתי דתלו ביה טפלי [=שתלויים בו תינוקות, שעליו לפרנסם]. לכן נראה שראוי לבטל ממנו גזירה זו, וגם לצוות על הקהל שיתנו לו חיות לפרנס גוזליו אחר שכבר קיבל דינים אלו, ולא עוד אלא שיהיה דר במקום הרשע כדי שהנשארים יראו תמיד וייראו".

ניסיונות אברהם

הניסיון המתואר בפרשתינו: "לך לך". הניסיון האחרון בעקדה: "ולך לך אל ארץ המוריה".

מחלוקת בין פרשני המשנה באבות : עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו. רמב"ם (רבי משה בן מימון 1138-1204) מול רבי עובדיה מברטנורא (1509-1450), האם  הניסיון שלפנינו הוא הראשון או שמא קדם לו הניסיון באור כשדים. המקרא אינו אומר כמעט דבר על נסיון אור כשדים. יש רק רמז: "ויצאו אתם מאור כשדים" – רומז שביקשו להפיל אברהם לאור ו"יצא" משם. רמז נוסף בתהלים ומשם לתפילה: אתה הוא האלהים אשר בחרת באברהם והוצאתו מאור כשדים ושמת את שמו נאמן לפניך…

 מדוע אם כן לא נאמר כמעט דבר על ניסיון זה ורק על ניסיון ההליכה לא"י מפורט כ"כ הרבה? כיוון שאור כשדים היה ניסיון "למות על קידוש השם". הניסיון של לך-לך הוא ניסיון של "לחיות על קידוש השם". ניסיון קשה הרבה יותר.

אחרית דבר

"לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך" – בד"כ מפרשים זאת כציווי להתנתק מהמורשת ומהעבר. ואני אומר: מ"ם זו אינה מ"ם היוצאת אלא "מ" = מכוח: לך לך מכוח ארצך, מכוח מולדתך, מכוח בית אביך – קח אתך את המשא הגדול, את המורשת, את המסורה – ועם כל אלה – אל תסתפק בכך  אלא בנה לך ארץ משלך, בית משלך.