פרשת וישלח – מאמר שלישי
פרשת השבוע – וישלח (בראשית לב, ד – לו, מג)
השבוע שבין ז בכסלו – יג בכסלו ה'תשע"ד (10 – 16 בנובמבר 2013)
הפטרה: ספר עובדיה (יש בו רק פרק אחד, וזוהי ההפטרה)
יעקב ועשיו: היסטוריה של יחסים
בראשית כה
יט וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק. כ וַיְהִי יִצְחָק בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת-רִבְקָה בַּת-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה. כא וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. כב וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה. כג וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. כד וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ. כה וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו. כו וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם. כז וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים. כח וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו כִּי-צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב. כט וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף. ל וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ אֱדוֹם. לא וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ לִי. לב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכֹרָה. לג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה. {פ}
בראשית לב
ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל-עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם. ה וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם-לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד-עָתָּה. ו וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֶיךָ. ז וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל-יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ אֶל-עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. ח וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ וְאֶת-הַצֹּאן וְאֶת-הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. ט וַיֹּאמֶר אִם-יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה. י וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְהוָה הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ. יא קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. יב הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי-יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל-בָּנִים. יג וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת-זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא-יִסָּפֵר מֵרֹב. יד וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן-הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו. טו עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים. טז גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה. יז וַיִּתֵּן בְּיַד-עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל-עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר. יח וַיְצַו אֶת-הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי-אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ. יט וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם-הוּא אַחֲרֵינוּ. כ וַיְצַו גַּם אֶת-הַשֵּׁנִי גַּם אֶת-הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת-כָּל-הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל-עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ. כא וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי-אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי-כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי. כב וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל-פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה-הַהוּא בַּמַּחֲנֶה. כג וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת-שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת-שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת-אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. כד וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת-הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ.
בנימין לאו
המפגש הראשון בין יעקב לעשו התנהל ברחם אמם. כבר אז נתבשרה רבקה ששני בניה המתרוצצים בקרבה עתידים להיות שני לאומים שיתעצמו זה על זה. בשורת "רב יעבוד צעיר" הוליכה אותה לטיפוח הבן האחר.
המפגש השני מתרחש בפרשתנו. הפעם זה מפגש בין יעקב השב לביתו, עשיר ובעל משפחה גדולה, לבין עשו המולך על הר שעיר והולך לקראתו מלווה בארבע מאות איש. עד לרגע האחרון לא ברור אם המפגש יהיה עקוב מדם או יסתיים בשלום. במערכה הזאת איש לא נפגע. עשו מזמין את יעקב להתארח בארצו ויעקב מסרב בדיפלומטיות: "יעבור נא אדני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה ולרגל הילדים עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" (בראשית לג, יד). כך נפרדו שני האחים לעוד שנים רבות.
המפגש השלישי בין השניים התקיים כבר בין שני עמים. לפני כניסתם לארץ נצטוו בני ישראל לא להתגרות ביושבי שעיר "כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר" (דברים ב). לכן פנו בני ישראל, בחפשם נתיב כניסה לארץ כנען, אל העם היושב בשעיר בבקשה: "נעברה נא בארצך". תגובת יושבי הר שעיר היתה קצרה וחדה: "לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך". ישראל מנסים להתמקח אך אנשי אדום נחרצים בדעתם: "ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה". הסירוב הזה אינו מתפרש במקרא, אך אפשר לשער שזו תגובה טבעית של עם הנאחז בארצו ומבקש למנוע השתלטות של גורם זר. לאדום היה הרבה מה להפסיד. הפינה הדרומית שלהם עשירה במחצבים, מוגנת היטב מפני אויב בתצורות גיאולוגיות מרהיבות ומאפשרת שליטה מוחלטת על נתיבי המסחר לצפון ולמזרח. ישראל מתרחק מאדום וסובב את כל הדרך כדי להיכנס לארץ בעקיפה צפון-מזרחית, מארץ מואב.
מאות שנים עברו עד המפגש הרביעי. דוד המלך שולח את יואב בן צרויה, מפקד הצבא, לכבוש את אדום, שכן מחצבי הנחושת ונתיבי המסחר חשובים למי שחולם על מלכות רחבת ידיים. ממעט הכתוב אפשר ללמוד על טבח של חצי שנה, שבו מכרית יואב כל זכר מאדום. רק הדד, נסיך אדומי, מצליח להימלט למצרים. אדום הפכה להיות חלק מממלכת דוד: "בכל אדום שם נציבים ויהי כל אדום עבדים לדוד" (שמואל ב, ח). לאורך כל תקופת המלכים ניסו האדומים להחזיר לעצמם את ממלכתם ולהסיר את עול יהודה מעליהם. אחד האירועים המזעזעים ביותר התרחש בימי מלכות אמציה מלך יהודה. הכתוב מתאר הריגת עשרת אלפים מבני אדום וניתוץ גולגלותיהם של עוד עשרת אלפים שבויים. זו כבר אינה מלחמה, אלא נקמה שיש בה שנאה עמוקה.
המפגש החמישי התרחש כנראה בזמן חורבן בית המקדש הראשון. באותה תקופה השתלטו הנבטים על אזור אדום וגירשו את האדומים ליהודה. נבוכדנאצר מלך בבל שמח לנוכחותם של פליטים אלה והפך אותם לכוח מסייע לכובש הבבלי. בתמורה הניח להם השלטון להתיישב בכל ערי יהודה שננטשו על ידי היהודים הגולים לבבל. יותר משכאבו היהודים את החורבן, הושפלו למראה ריקודי השמחה של אנשי שעיר היושבים ביהודה. במזמור תהילים קל"ז מתוארים גולי יהודה בבבל, "שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון". הם חיים שם ומתגעגעים לכאן. ופתאום הכעס גואה: "זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים, האומרים ערו ערו עד היסוד בה". מפיהם מתפרצת תפילת נקמה: "בת בבל השדודה (=אדום, שהיא בת בריתה של בבל), אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו". שבי הגולה מצאו את יהודה מצומצמת בגבולותיה. כל אזור גוש עציון ודרומה הפך "אדומיאה". רק בימי יוחנן הורקנוס (המאה השנייה לפנה"ס) התעצמה יהודה והשתלטה מחדש על האזור הדרומי.
אז בא המפגש השישי בין אדום לישראל. יוחנן הורקנוס כבש את אזור דרום הר חברון (מרשה ואדוריים), "הכריע את כל האדומים והרשה להם להישאר בארץ אם יימולו ויאותו לקיים את חוקי היהודה… ומאותו זמן ואילך היו הללו יהודים" (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ספר יג, 257-258). צאצא אחד של אותם אדומים הוא הורדוס. בתודעה של עם ישראל הפכה אדום לרומא הפגאנית ואחר כך לכנסייה הנוצרית. הסכסוך הטריטוריאלי הומר בעימות תיאולוגי בין שני אחים, השותפים לדת מונותיאיסטית ונאבקים על הבכורה. כל נבואות הזעם על אדום הריאלית הועתקו לאדום המדומיינת – הכנסייה הנוצרית. גם הכנסייה השתמשה בדימויים הללו, כמובן בהיפוך. הם היו צאצאי יעקב (ישראל שברוח) ואילו ישראל שבבשר נהפכו לדמות עשו הוא אדום (ראו על כך בספרו של י' יובל, "שני גויים בבטנך").
בסוף השבוע הבא יחול חג החנוכה, שבו שרים "מעוז צור ישועתי". הבית האחרון של אותו שיר הוא "חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה, נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה כי ארכה לנו הישועה ואין קץ לימי הרעה דחה אדמון בצל צלמון הקם לנו רועים שבעה". הבית הזה (שצונזר ברוב הסידורים, מאימת העין הבוחנת של הכנסייה) ביטא אותה תפילה קדמונית של אנשי גולת ירושלים המתפללים להשמדת האדומים הרוקדים על חורבות העיר.
הדור שלנו מבקש פיוס בין הכנסייה ליהדות, ומוצא את עצמו מותקף מכיוון המזרח על ידי אח שלישי, גם הוא נושא את שם האלוהים האחד. המפגש השביעי של אדום (עשו) ויעקב מוצא את עצמו בחזית משותפת נגד אח זה, שמטרתה חיזוק מעמדו וכבודו של האדם באשר הוא. זה מפגש אחר, שבו דברי אלוהים לרבקה "שני גוים בבטנך" מתבררים לא כהזמנה למאבק, אלא כהבנה שלכל אחד יש את מלאותו, את ייחודו, וביחד נצטרך לחתור לחיים של שלום.
עמיחי נחשון
פרשתנו עוסקת בחלקה הראשון במה שנראה כאיום של עשָׂו על שלומו של יעקב לאחר שובו מחרן, בהכנות של יעקב לאפשרות שאכן עשָׂו אחיו יילחם בו ובמפגש ביניהם שסופו פיוס והשלמה (לב:ג ; לג:יז). הפטרת פרשת וישלח היא חזון עובדיה על אדום, שכן נאמר כבר בפרשתנו: " עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם " (לו:א). אמנם כששב יעקב לכנען השלים עִמו עשָׂו, ולאחר שיעקב דחה את הזמנתו לבוא עמו שעירה (לג:יב-טו) כתוב שעשָׂו הניח לו והלך לדרכו (לג:טז), אולם בפרספקטיבה היסטורית עשָׂו ממשיך לרדוף את יעקב, ומעשי האיבה של אדום נגד ישראל מתוארים כנצחיים.
הנביא עמוס אומר: " עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח " (א:יא). הנביא עמוס מדגיש בדבריו את היות עשָׂו אחיו של יעקב, וקרבה זו נזכרת גם במקורות אחרים.
הלוא יעקב ועשָׂו אחים תאומים הם (בר' כה:כג-כו), וכינוים 'אחים' בנבואות השונות מעיד על ציפייה להתנהגות חיובית של אח כלפי אחיו. אך כפי שמלמדות הנבואות על אדום, ציפייה זו נכזבה שוב ושוב וגרמה זעם אלוקי רב מאוד, המתואר בנבואות אחרית הימים, וביניהן בהפטרה לפרשתנו: " וְלֹא-יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו " (עובדיה פס' יח).
3רבות מנבואות אחרית הימים המתארות את חורבן אדום נאמרו מפי נביאי שיבת ציון, לפיכך אפשר לבאר את הזעם כלפי אדום על פי המצב הגיאו-פוליטי באותה עת.
הדעה הרוֹוַחת במחקר היא שהטענות של הנביאים אל האדוֹמים מביעות את מחאתם על פגיעת האדוֹמים באנשי יהודה וההתנחלות הנבטית בארץ ישראל בתקופת חורבן הארץ והמקדש. רעיון זה מוכח מתוך דברי הנבואות של עובדיה, יחזקאל ומלאכי. נבואת עובדיה מאשימה את האדוֹמִים על השתתפותם בהחרבת ירושלים: " וְנָכְרִים בָּאוּ שְׁעָרָו שְׁעָרָיו וְעַל-יְרוּשָׁלִַם יַדּוּ גוֹרָל גַּם-אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם " (פסוק יא).
על פי עובדיה המושיעים שיבואו לשפוט את הר עשָׂו (שם כא) יישלחו לרשת את האדומים מהמקומות שישבו בהם: " וְהַשְּפֵלָה אֶת-פְּלִשְׁתִּים וְיָרְשׁוּ אֶת-שְׂדֵה אֶפְרַיִם וְאֵת שְׂדֵה שֹׁמְרוֹן וּבִנְיָמִן אֶת-הַגִּלְעָד … יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב " (שם יט-כ). כיבוש האדוֹמים על ידי ישראל הוא על דרך מידה כנגד מידה, כדברי עובדיה: " כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ " (טו).
יחזקאל מכנה את דברי האדוֹמִים על זכאותם לרשת את ארץ ישראל נאצות (ביזוי) הגדלה בפה (דברי לעג קולניים) והעתרת (ריבוי) דברים: "שָׁמַעְתִּי אֶת-כָּל-נָאָצוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ עַל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁמֵמֻה שָׁמֵמוּ לָנוּ נִתְּנוּ לְאָכְלָה: וַתַּגְדִּילוּ עָלַי בְּפִיכֶם וְהַעְתַּרְתֶּם עָלַי דִּבְרֵיכֶם אֲנִי שָׁמָעְתִּי" (לה:יב-יג). גינויים אלו אמורים על תכנית האדוֹמים: "יַעַן אֲמָרְךָ אֶת-שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת-שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ וַה' שָׁם הָיָה" (שם י). כלומר, האדוֹמים סוברים שגלות הישראלים וחורבן הארץ מאפשרים להם לרשת את ארץ ישראל. בתגובה לכך מציג הנביא יחזקאל תפיסה מנוגדת – "וַה' שָׁם הָיָה" – ה' נוכח בארץ ישראל.
ברין מסביר: "הארץ ארצו של ה', והוא שנתנה לעם ישראל, על כן אין לגזול אותה מהם".[1]הדבר דומה לנבואת מלאכי, לפיה הטענות הטריטוריאליות של האדוֹמִים "וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת" (א:ד), לא יועילו, שכן הנוכחות של ה' קיימת בגבולות ארץ ישראל: " יִגְדַּל ה' מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל " (שם ה). לבד מזה תיענש אדום על ידי שה' ישים את נחלתה ואת הריה לשממה (יחז' לה:ג; מלאכי א:ג). הרעיון שמעלה עובדיה, שעונשה של אדום יהיה לפי הכלל "מידה כנגד מידה", מוצא ביטוי גם בנבואות יחזקאל ומלאכי.
הנביא מלאכי מתאר את חזון אחרית הימים שבו עונש אלוקי עצום ונורא. דבריו קשורים גם לראשיתו של הסכסוך בין עשָׂו ליעקב, כפי שמתואר בפרשתנו: " הֲלוֹא-אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם-ה' וָאֹהַב אֶת-יַעֲקֹב " (א:ב). בכך מובלט הקשר בין ההתייחסות ההיסטורית כלפי אדום בתקופת המקרא לבין פרשת וישלח.
במרכזה של פרשת תולדות עומד סיפור לידתם של עשו ויעקב, בניהם התאומים של הזוג העברי השני – יצחק ורבקה. כבר בבטן אמם חושפת אותנו התורה לניצניו של המאבק בין שני האחים התאומים המייצגים לאומים שונים, תרבויות ואמונות שונות. השוני ביניהם ניכר בשיאו של ההריון ובא לידי ביטוי, על-פי המדרש, במאבק שבו כל אחד מהם ביקש להקדים ולפלס את דרכו החוצה, כפי שמתאר הכתוב: "ויתרֹצצו הבנים בקרבָּה" (בר' כה:כב). התנהגותם המוזרה של העוברים הטרידה את מנוחתה של האם, וזו פנתה לדרוש בה' ולבקש פתרון לתעלומה. או אז, הסתבר שאין זה צער הריון שגרתי וידוע, אלא ביטוי לשוני באופיים ובדרכם של שני התאומים שבקרבה. תשובתו של ה' לאם המוטרדת מבהירה את פשר ההתרוצצות שיש בה רמז לעתיד שנכון להם ולצאצאיהם: "שני גוים בבטנך ושני לאֻמים ממעַיך יפרדו ולאֹם מלאֹם יאמץ ורב יעבֹד צעיר" (שם); על אף היותם אחים תאומים, הם מייצגים שני לאומים, שיחסי הגומלין ביניהם, יחסים של שנאה ותחרות על פני הדורות, מקורם בייעוד שנקבע לכל אחד מהם; שלטונו של הצעיר בגדול יסמל את סופו של מאבק הדורות בין האחים.
עוד בחייהם נקבעת דרכו של כל אחד מהם באמצעות השם שניתן לו והמבטא את ייעודו. בפרשת וישלח נקבע כי שמו הנצחי של יעקב יהיה ישראל, שם המסמל את עתידו, כפי שנמסר מפי ה': "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל" (לה:י). באחרית ימיו, נמנה השם יעקב רק כשם נוסף בבני ישראל: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו" (מו:ח).
לעומתו, שמו של עשיו נקשר מרגע צאתו לאוויר העולם עם אדום: "ויצא הראשון אדמוֹני כֻּלו כאדרת שער" (כה:כה) ולמען הסר ספק באשר לייחוסו, קובעת התורה בהמשך: "ואלה תֹלדות עשו הוא אדום" (לו:א), "ואלה תֹלדות עשו אבי אדום בהר שעיר" (לו:ט).
ההבדל המסתמן ביניהם כבר בלידתם מתעצב בבגרותם: "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יֹדע ציִד איש שדה". לעומתו: "ויעקב איש תם יֹשב אֹהלים" (כה:כז). חז"ל ופרשני המקרא ניסו לדלות מן התיאור הקצר פרטים על אישיותם של השניים:
א. איש ציד – מלאכת הציד נתפסה בעיניהם כמלאכה בזויה. ראב"ע רואה בה אומנות של רמייה: "כי רוב החיות בדרך מרמה יתפשו". רש"י (בשם המדרש) מייחס את התיאור לציד אנשים בתחבולות ובחלקלקות, כפי שצדים חיות.
ב. איש שדה – רש"י רואה בתיאור זה "אדם בטל" (שם), והבטלה נתפסת בעיני חז"ל כראשיתו של תהליך התפקרות שאחריתו חמורה, כפי שקובעת המשנה: "שהבטלה מביאה לידי זימה".[1] בכיוון זה הלך ר' חייא בפרשנותו: "שהפקיר עצמו (עשיו) למשכב זכור כשדה שהכול חורשים בה".[1]
גם ליעקב נקשרו שני תארים:
א. איש תם – "יעקב הֵפך עשו, כי איש תם" (ראב"ע, שם). התיאור "איש תם" נתפס כהיפוכו של התיאור "איש ציד" המיוחס לעשיו, דהיינו איש ישר, שלבו ופיו שווים. הרס"ג רואה בביטוי זה תואר של איש מחשבה וידען. בדומה לכך מיוחס לאברהם התואר "תמים" (בר' יז:א), ולפי אחד הפירושים מובנו שלם, כפי שמתרגם אונקלוס: "גבר שלים" (שם)[1].
ב. יֹשב אהלים – בניגוד למרחב מחייתו הטבעי של עשיו בשדה, יעקב יושב ושוקד על לימודו: "משמיש בית אולפנא" (אונקלוס, שם). בדרך זו פירשו חכמי המדרש, ובעקבותיהם רש"י: "אהלו של שם ואהלו של עבר". אחרים ביססו את הסברם על התיאור בפסוק: "הוא היה אבי יֹשב אֹהל ומקנה" (ד:כ), שכך דרכו של הרועה הנאמן שעוקר את אוהלו בהתאם למקום המרעה לבהמותיו.
תיאורים ראשוניים אלה מקבלים חיזוק בסיפור מכירת הבכורה; עשיו הרעב, המנוכר למלאכות הבית, שאינו יודע את שמו של התבשיל המתבשל, נכנע בקלות רבה לתחושת הרעב הבלתי-נשלטת ומקריב, תמורת תבשיל עדשים, את עתידו כבכור וממשיך דרכו של האב. הביטוי שבו משתמש עשיו – "הלעִטני", מבטא את התמכרותו לרעבונו ולסיפוק צורכי הרגע, יחד עם חולשה ותלותיות – תכונות שאינן מאפשרות להשאיר בידו את הבכורה. יעקב מבחין בחולשותיו של האח ומנצל את הזדמנות שניצבת בפניו כדי להבטיח את עתידו כבכור הראוי לתפקיד הבכורה.
חז"ל שאלו במדרש, מה ראה יעקב אבינו לתת נפשו על הבכורה? תשובתם מייחסת ליעקב ראייה ארוכת טווח: "דתנינן: עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים. אמר: יהיה רשע זה עומד ומקריב"!?[1] על‑פי מדרש זה יעקב מוּנע משיקולים רוחניים, שממילא זרים לאחיו, ומנצל את הסיטואציה לטובת עתידו ועתיד צאצאיו. על דבקותו זו של יעקב בנחלת ה' למדים חז"ל גם מן התיאור שמתארת אותו התורה כאיש חלק, וקושרים זאת לפסוק: "'כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו' (דב' לב:ט), ואין חבל אלא גורל".[1]
גורל זה שגזר הכתוב משחר ילדותם, מכתיב את דרך התנהלותם של האחים ושל העמים יוצאי חלציהם, בבחינת: "מעשה אבות סימן לבנים". הפרשה מתארת את מאבקם של האחים, ואילו ההפטרה שקוראים בנביא מלאכי – את המאבק בין העמים ישראל ואדום. קביעת הנביא: "ואֹהב את יעקב, ואת עשו שנאתי" (מל' א:ב-ג), מתייחסת מחד לבחירתו של יעקב על פני אדום והענקת הבכורה ליעקב, כפי שנאמר: "כה אמר ה' בני בכֹרי ישראל" (שמ' ד:כב), ומאידך נגלית לעינינו מערכת יחסים דטרמיניסטית של שנאה ומאבק דורות, כפי שביטא זאת רשב"י: "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב".
מדרשי חז"ל מרבים לתאר את השלכותיה של מערכת היחסים הסבוכה בין האחים על צאצאיהם:
א. "אמר ר' חנינא: כל מי שהוא אומר הקב"ה ותרן הוא יתותרון בני מעוהי, אלא מאריך אפו וגבי דילה – זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו… והיכן נפרע לו בשושן הבירה, שנאמר: 'ויזעק זעקה גדולה ומרה' (אס' ד:א)".כדרכם של חז"ל, אין הם חוסכים את ביקורתם גם מיעקב על מעשה התרמית וגנבת הדעת של האב הקשיש והאח, ותולים במעשיו את העילה להענשת עם ישראל, תוך כדי ביסוס האשמה בהיכלי המשפט האלוקיים והטלת ביצוע גזר הדין על צאצאי עשיו העשוק. דרכי הענישה האלוקיים פועלים בשיטה הידועה שביססו חז"ל בהגותם: מידה כנגד מידה. מחד, מבקשים בעלי המדרש להטעים שאין משוא פנים מלפני אדון המשפט, ומאידך – כמה נסתרים ונפתלים מעיני אדם דרכי המשפט של האל, שפירעון חובו המוסרי והמשפטי של יעקב נדרש מצאצאיו בשושן הבירה.
ב. "אמר ר' אלעזר: שלש דמעות הוריד עשו מעיניו… אמר הקב"ה הרי הרשע היה בוכה על חייו מה אני מחזירו ריקם, מיד אמר לאביו שיברכו..: 'האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש'" (תה' פ:ו). "אמר ר' אבין בשם ר' אחא אמרו ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם ומה עשו הרשע על שהוריד שתי דמעות נתמלא עליו רחמים מיד, אנו שדמעותינו תדירה ביום ובלילה כלחם על אחת כמה וכמה, שנאמר: 'היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה'" (תה' מב:ד).במדרש נוסף טענה כנסת ישראל לפני בורא עולם: "בזכות שלש דמעות שהוריד השלטתו מסוף העולם ועד סופו… כשתבוא לראות עלבוננו וכשנשפוך נפשנו על אחת כמה וכמה".
על פי מדרשים אלה ואחרים, יש לסיפור יעקב ועשיו השלכות על עתידו של עם ישראל ומעמדו אצל הא-ל; אף-על-פי שעשו נקרא רשע בעיני ה', הרי שנטיית חסד זמנית של ה' אליו משפיעה לרעה על מצבם של ישראל. מערכת השיקולים האלוקיים תולה את עתיד ישראל בהתנהגותו שלו, אך קושרת אהדדי בין מעשיהם של צאצאי יעקב ועשיו, ונוצרת מעין מטוטלת היסטורית בין העמים: כל זמן שחסדי ה' נתונים לעשיו, בניו של יעקב נשלטים על ידו; שובם של ישראל אל חיק אביהם מבטל את השפעת עשיו עליהם. פרקים בהיסטוריה של מטוטלת זו התרחשו לסירוגין. בימי דוד נאמר: "ויהי כל אדום עבדים לדוד" (שמו"ב ח:יד), וכן בימי חשמונאים. ואולם מאז חורבן בית שני נוטה המטוטלת לצדו של אדום. חוקיותה של מטוטלת זו, שורשה בקביעה האלוקית: "ולאֹם מִלְאֹם יאמץ ורב יעבֹד צעיר" (יעבֹד קרי, וכתיב יעבד). על המשמעות הכפולה של הפסוק עומד רב הונא במדרש: "אם זכה יעבֹד ואם לאו יעבד"[1] – האופן שבו כתוב הפועל עב"ד מאפשר להבינו גם בבניין קל – יעבוד, וגם בבניין נפעל (סביל) – יֵעבֵד, דהיינו הצעיר הוא אשר יעבוד את הגדול. ההשלכה לדורות: זכו צאצאיו של יעקב ומקיימים את ייעודם – יתקיים בהם "רב יעב(ו)ד צעיר", לאמור: הגדול יעבוד את הצעיר ואם לאו – הצעיר (ישראל) יעבוד את הגדול (אדום). זאת ועוד, הקשר בין השניים משפיע אהדדי, דהיינו: כל זמן שעשיו בגדולה – ישראל משועבדים לו, וכל זמן שישראל בגדולה – עשיו (אדום) משועבד להם. תפיסה זו דומיננטית במדרשי חז"ל שנאמרו בתקופה בה שלטה אדום על ישראל, לאחר חורבן בית שני, תקופה שבה חוו ישראל את פירעון החוב לצאצאי עשיו. כך ר' נחמן מבהיר לנו במדרש: "כל זמן שאורו של גדול מבהיק בעולם, אין אורו של קטן מתפרסם, שקע אורו של גדול מתפרסם אורו של קטן".ובמקום אחר נאמר: "אם יאמר לך אדם חרבו שתיהם (קיסרי וירושלים), או ישבו שתיהם, אל תאמין. חרבה קיסרי וישבה ירושלים, תאמין".
בכל מדרשים שהצגנו, חז"ל מציגים שני תנאים לעליית קרנה של ירושלים/ישראל:
התנאי הראשון מחייב מציאות שבה קרנה של אדום יורדת על-פי הגזרה: "רב יעבד צעיר". תנאי זה שולל מצב שבו שתי האומות נהנים מעליונות לאומית, לפיכך ירידת קרנה של אדום הוא תנאי הכרחי וראשון לעליית קרנה של ישראל.
התנאי השני תולה את עתיד ישראל בהתנהגותו שלו, כפי שקובע רב הונא במדרש: "אם זכה יעב(ו)ד ואם לאו, יעבד". הבחירה בישראל מציבה בפניו רף התנהגות גבוה כראוי למעמדו הנבחר. כך עולה מנבואתו של עמוס בהמשך: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקֹד עליכם את כל עונתיכם (ג:ב)". אמנם 'ידיעת' ישראל זו משמעותה קרבה אינטימית ומיוחדת, יחד עם זאת אין כאן העלמת עין ואין משוא פנים; הבחירה מטילה על העם הנבחר שתי משימות נצחיות הקשורות זו בזו; האחת לאומית, הדורשת מישראל התנהגות המקרבת בינם לבין הקב"ה באמצעות קיום מצוות התורה; השנייה אוניברסלית, הדורשת התנהגות שתצדיק את בחירתם בעיני העולם עד שתעורר התפעלות העמים הן מן הנבחר והן מן הבוחר. מאבק דורות שהחל בבטנה של רבקה, יגיע לקצו בהכרה של עשיו בה' ובבחירתו של יעקב כבכור העמים.
יעקב ועשיו
אריק איינשטיין
מילים: חיים נחמן ביאליק
לחן: שם טוב לוי
עשיו משכים לבית המרזח,
חבית משקים מפיו תיתן ריח.
אוי, אוי, אוי,
אוי לעשו גוי!
כוסו – חייו,
לשתות חייב,
כי על כן הוא גוי.
יעקב משכים לבית התפילה,
נותן ליוצרו שבח ותהילה.
הו, מה טוב
חלק יעקב!
אל צור חייו
להודות חייב,
כי שמו יעקב.
עשיו חוזר לביתו בלילה –
אוי לה לאשתו מאגרוף יד בעלה.
אוי, אוי, אוי,
אוי לעשו גוי!
זרועו – חייו,
להכות חייב,
כי על כן הוא גוי.
יעקב חוזר בערב אל נוו,
אשתו וילדיו משמחים לבבו.
הו, מה טוב
חלק יעקב!
בניו – חייו,
לגדלם חייב,
כי שמו יעקב.