פרשת וישלח – מאמר שני

פרשת השבוע – וישלח (בראשית לב, ד – לו, מג)

השבוע שבין ז בכסלו – יב בכסלו ה'תשע"א (14 בנובמבר – 20 בנובמבר 2010)

הפטרה: ספר עובדיה (יש בו רק פרק אחד, וזוהי ההפטרה)

עשיו – אדום – שעיר

בראשית לו

א וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם.  ב עֵשָׂו לָקַח אֶת-נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן  אֶת-עָדָה בַּת-אֵילוֹן הַחִתִּי וְאֶת-אָהֳלִיבָמָה בַּת-עֲנָה בַּת-צִבְעוֹן הַחִוִּי.  ג וְאֶת-בָּשְׂמַת בַּת-יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת.  ד וַתֵּלֶד עָדָה לְעֵשָׂו אֶת-אֱלִיפָז וּבָשְׂמַת יָלְדָה אֶת-רְעוּאֵל.  ה וְאָהֳלִיבָמָה יָלְדָה אֶת-יעיש (יְעוּשׁ) וְאֶת-יַעְלָם וְאֶת-קֹרַח אֵלֶּה בְּנֵי עֵשָׂו אֲשֶׁר יֻלְּדוּ-לוֹ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.  ו וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת-נָשָׁיו וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-בְּנֹתָיו וְאֶת-כָּל-נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת-מִקְנֵהוּ וְאֶת-כָּל-בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל-קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל-אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו.  ז כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם.  ח וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם.  ט וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם בְּהַר שֵׂעִיר.

ארץ אֱדוֹם שוכנת באיזור הררי מדרום לים המלח, אשר ישבו בו אֱדוֹמים.

השם "שעיר" נזכר בתעודות מצריות מהמאה ה-18 לפני הספירה, בתעודות אל-עַמַרְנָה (מאה 14 לפני הספירה), בָּאוֹבְּלִיסְק של רעמסס השני (מאה 12 לפני הספירה) ובמקומות נוספים).
במקרא נזכרת שעיר בקשר למלחמת אברם במלכי מְסוֹפּוֹטַמְיָה (בראשית י"ד 6) – כמקום מושבם של החוֹרים; בבראשית ל"ו (30-20) מובאת רשימת יוּחסין של אלוּפֵי החורי בהר שעיר.
לפי דברים ב' 12 הורישו (= ירשו את ארצם) בני עֵשָׂו את החורי שבהר שעיר, ופרט זה מתקשר לסיפור הולדתו של עשו האדמוני והשָׂעִיר (בראשית כ"ה 25), ולהתיישבותו של עֵשָׂו אביהם הקדום של האֱדוֹמים, בהר שעיר (בראשית ל"ב 4, ל"ג 16-14, ל"ו 9-8(.

ממלכת אֱדום קמה במאה ה- 12 לפני הספירה, יחד עם שכנותיה מואב ועמון בעבר הירדן, והאמורים שבצפון הגלעד ובארץ ישראל. אדום הייתה ממלכה רבת ערים וכפרים, שפרחה עד המאה ה- 8 לפני הספירה.

גבולות אדום: במזרח – המדבר. בצפון – נחל זרד. במערב – ים הערבה. בדרום – מדבר ערב וים סוף.

חפירות ארכיאולוגיות באזור מצאו כי הייתה זו תרבות יישובית-חקלאית עשירה שהוקמה בין המאה ה-11 לפנה"ס למאה ה-13 לפנה"ס. השפה האדומית היא שפה שמית שנכחדה, נותרו מעט חותמות וכתובות, ביניהן כתובת אדומית מחרבת עוזה שבנגב, ונוספת מתל ח'ליפה שבאילת. בכתובות בולטים השמות התיאופוריים על בסיס האל "קוס". הדת האדומית הייתה דת אלילית שהתבססה על אלי הפריון, והאל הראשי שלה נקרא בשם קוס. כל השמות התיאופוריים מכוונים לאל זכר.

בספר בראשית לו מסופר על 12 שבטי האדומים. לפי המחקר הארכיאולוגי האדומים הופיעו באזור באלף ה-3 לפה"ס ובמשך כ-1000 שנה ישבו באזור ועבדו את אדמתם כחקלאים. במאות 19-13 לפנה"ס פקד את האזור שפל על רקע מלחמות בלתי פוסקות עם שבטים נודדים מהמדבר. העיר שעיר שבארץ אדום נזכרת לראשונה בכתובת מצרית מ-1300 לפנה"ס והשם אדום בכתובת אחרת מ-1215 לפנה"ס. נראה שמהמאה ה-13 עד המאה ה-6 לפנה"ס התקיימה ממלכת אדום. היא הייתה ממלכה חזקה מאופיינת בגאות כלכלית ובהתפתחות תרבותית – בניה וביצורים משוכללים, התיישבות צפופה, חקלאות ומסחר מפותחים ומכרות נחושת. דרכי מסחר בינלאומי חשובות עברו דרך אדום כמו הדרכים לעזה ולאשקלון, לסוריה ולערב. על עושרה של אדום יודעים לפי המס ששילמה לאשור שהיה כמעט כפול מזה ששילמה יהודה. האדומים גם התפרסמו בקרמיקה המשובחת שלהם. במאות ה-6 וה-5 לפנה"ס נכבשה אדום על ידי שבטי ספר נבטים שהשתלטו על דרכי המסחר העוברות בה ובנו בה את בירתם סלע אדום, והאדומים הוגלו ונעלמו בהדרגה. חלק מהם גלו לדרום יהודה לאזור שכונה במשך הבית השני בשם "אדומיאה".

בסיפורי ספר בראשית נזכר עשו כאביהם הקדום של בני אדום, ומאבקיו על הירושה, כנגד יעקב, מסמלים את יחסי התחרות והמאבק שבין ישראל לאדום במשך כל הדורות. אדום נקראת במקרא גם "שעיר", כשני שמותיו של עשו, שהיה אדמוני ושעיר.

המקרא מזכיר את מלחמות משה כנגד אדום בעת יציאת מצרים, את דוד ושלמה המותקפים על ידי הדד מלך אדום, יהושפט ואמציה ששלטו באדום המרדנית, עד לגמר כיבושה על ידי עוזיהו.

בתקופות מסוימות בימי בית ראשון שלטה אדום בארץ ישראל הדרומית, באזורי הנגב.

יחסי אדום עם ישראל היו מלאי מתח, תחרות ומלחמות, בעיקר בשל המאבק על השלטון בדרכי המסחר, ועל בעלות על מכרות הנחושת והברזל שבערבה.

לאחר חורבן הבית, במאה ה- 6 לפני הספירה, חדרו לדרום יהודה אדומים שנושלו מארצם על ידי שבטי נודדים, והקימו את אֶדוֹמֵיאָה, והרחיבו את כיבושיהם ביהודה. בימי החשמונאים הם שלטו עד חברון, אדורם ומרשה (שבאזור קריית גת). יהודה המכבי לחם באדומים וכבש את חברון. השליט החשמונאי שהכניע את אדומאה והביא לגיורם של האדומים, היה יוחנן הורקנוס הראשון.

הנבטים ירשו את מקומם של האדומים, ותפסו במקומם את השלטון על דרכי המסחר ומכרות המחצבים.

על פי המסורת המקראית, האדומים הם צאצאיו של עשיו, אחי יעקב, והיריבות ביניהם לבין עם ישראל היא המשך ליריבות שהתקיימה בין עשיו ליעקב. בתנ"ך, שמהווה מקור מידע חשוב על האדומים, מוזכרים האדומים פעמים מספר כשכניהם של בני ישראל. אדום נכבשה פעמים מספר בידי ממלכת יהודה, כמו בימי דוד המלך שהפכה לממלכה כבושה ומעלת מיסים. דוגמאות ליריבות בין אדום וישראל ניתן לראות בתהילים קל"ז, בו מסופר על כך שהאדומים עודדו את הבבלים להרוס את ירושלים וגולי יהודה דורשים נקמה על כך.

תהילים קלז

א   עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינוּ    בְּזָכְרֵנוּ אֶת-צִיּוֹן. ב   עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ   תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ. ג   כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי-שִׁיר   וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ    מִשִּׁיר צִיּוֹן. ד   אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר-יְהוָה    עַל אַדְמַת נֵכָר. ה   אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם   תִּשְׁכַּח יְמִינִי. ו   תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי לְחִכִּי   אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלִַם   עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי. ז   זְכֹר יְהוָה לִבְנֵי אֱדוֹם   אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ   עַד הַיְסוֹד בָּהּ. ח   בַּת-בָּבֶל    הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם-לָךְ   אֶת-גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ. ט   אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת-עֹלָלַיִךְ   אֶל-הַסָּלַע.

בימי בית שני היגרו האדומים לדרום הר חברון הריק מיהודים בשל לחצם של הנבטים על ארצם העתיקה. בתקופה ההלניסטית עברו האדומים, כמו כל העמים באזור, תהליך של התיוונות. המעמד הגבוה באדום דיבר יוונית ואימץ אל חיקו את התרבות היוונית.

זמן מה התעוררו חיכוכים בין תושביה החדשים של דרום יהודה לבין היהודים הוותיקים, ויהודה המקבי אף נלחם בהם, אך בשנת 112 לפנה"ס יצא הנשיא החשמונאי יוחנן הורקנוס הראשון למלחמה באדומים, כבשם וגיירם בכוח, על ידי העמדת ברירה בפניהם בין גירוש מארצם וגיור, מחקרים מודרניים מפקפקים בכך שהגיור נעשה בכפייה וגורסים שרוב האדומים קיבלו את היהדות ברצון. רוב האדומים בחרו להתגייר, מלבד שכבה קטנה של מתיוונים שברחה למצרים התלמית.

מאותה תקופה ואילך נטמעו האדומים בעם היהודי, עד שבתקופת אלכסנדר ינאי מונה אדומי בשם אנטיפס לשמש כנציב אדום. נכדו הורדוס הצליח לעלות לכס השלטון ביהודה ויסד את השושלת ההרודיאנית. כבר בימי המרד הגדול נטמעו האדומים לחלוטין בעם ישראל ונחשבו כיהודים קנאים.

עובדיה א

א חֲזוֹן עֹבַדְיָה  כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶאֱדוֹם שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת יְהוָה וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה.  ב הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם  בָּזוּי אַתָּה מְאֹד.  ג זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי-סֶלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ אֹמֵר בְּלִבּוֹ מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ.  ד אִם-תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם-בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם-יְהוָה.  ה אִם-גַּנָּבִים בָּאוּ-לְךָ אִם-שׁוֹדְדֵי לַיְלָה אֵיךְ נִדְמֵיתָה הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם אִם-בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת.  ו אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו.  ז עַד-הַגְּבוּל שִׁלְּחוּךָ כֹּל אַנְשֵׁי בְרִיתֶךָ הִשִּׁיאוּךָ יָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ אֵין תְּבוּנָה בּוֹ.  ח הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם-יְהוָה וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו.

יח וְהָיָה בֵית-יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא-יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי יְהוָה דִּבֵּר.  יט וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב אֶת-הַר עֵשָׂו וְהַשְּׁפֵלָה אֶת-פְּלִשְׁתִּים וְיָרְשׁוּ אֶת-שְׂדֵה אֶפְרַיִם וְאֵת שְׂדֵה שֹׁמְרוֹן וּבִנְיָמִן אֶת-הַגִּלְעָד.  כ וְגָלֻת הַחֵל-הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-כְּנַעֲנִים עַד-צָרְפַת וְגָלֻת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב.  כא וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת-הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיהוָה הַמְּלוּכָה.  {ש}

ספר עובדיה הוא הספר הקצר ביותר בתנ"ך והוא כולל פרק אחד ובו 21 פסוקים. זהו הספר הרביעי בתרי עשר, אחרי הושע, יואל ועמוס. הוא סודר במקום זה כנראה בגלל שנבואתו, העוסקת באדום, משלימה את נבואתו האחרונה של עמוס, ספר עובדיה נקרא בהפטרה של פרשת וישלח.

בנבואה נזכר רק שמו של הנביא – עובדיה – ותו לא. נתון זה לא יכול לעזור לנו, כיוון שיש במקרא רבים שנקראים בשם זה ובתקופות שונות.

בחז"ל (סנהדרין לט) יש דעה שעובדיה הנביא הוא "עובדיהו אשר על הבית" המוכר לנו מימי אחאב, שמסופר עליו שהיה בקשר עם 'בני הנביאים'. וכן תרגום השבעים ויוסף בן מתתיהו מתייחסים אליו כנביא. האבן עזרא דחה סברה זו, וקבע כי אין דרך לדעת דורו. בדורות האחרונים טענו חוקרים אחדים, שעובדיה ניבא לאחר חורבן בית המקדש הראשון, מפני שהוא מאשים את אדום בהתנכלות ליהודה בשעה שזו הובסה, נשבתה ונחרבה. בתקופה זו ברור שאדום סייעו לחורבן יהודה, אולם הפסוקים יכולים להתפרש גם על תקופות אחרות, כיוון שאין ציון מדויק של האויבים ורמת החורבן. ישנן קביעות נוספות לגבי זמנה של נבואת עובדיה, והן שונות זו מזו עד כדי פער של חמש מאות שנים ויותר ביניהן.

אדום שוכנת הרחק ממרכזי ישוב, ויפה הגדיר אותה עובדיה: "שכני בחגוי-סלע" (ג). האדומים לא היו כיתר העמים שבקרבתם, הם לא יכלו לקוות להשיג את מחייתם על ידי חקלאות, וגם לא להחזיק בעדרים גדולים של כבשים דשנים כמו המואבים, אלא – בדומה לפיניקים – הם למדו מן הארץ הזועפת שבה ישבו למצוא את מחייתם במסחר. עושרם בא להם מן הנחושת ומשיירות הגמלים שהתנהלו לאיטן בדרום, כשהן עמוסות מוצרי-מותרות של ערב הדרומית ושל אפריקה, ועושות דרכן בכבדות מן החסמה לאדום, שם הושיט המזרע זרוע ארוכה אל תוך המדבר כדי לקדמן. מסחר זה הביאם במגע עם עולם המזרח האגדי כמעט, שעמים אחרים הכירוהו רק לפי השמועה, וכך יצא להם בקרב הישראלים שם של יודעים בחכמה ובנפלאות. (דניס בילי, הגיאוגרפיה של המקרא, בתרגומו של דניאל שר, עמ' 233).

קשה לחקור את תולדות אדום, כי אדום לא השאירה לנו ספר כלשהו על תולדותיה; הכתובות על גבי חרסים, שנאספו עד כה, הן קצרות ומעט מאד ניתן ללמוד מהן. הנביאים של הדורות האחרונים של הבית הראשון הרבו לדבר בגנותה של אדום, אבל אלו הן דעותיו של צד אחד במלחמת הקיום, ולשם הבהרת הדברים עלינו לברר מה היה מעמדו ומצבו של הצד השני בימים ההם.

מעדויות ארכיאולוגיות אלו נמצאנו למדים שהייתה פלישה אדומית ליהודה, ולא רק לנגב ערד ובאר-שבע, כי בימי שיבת ציון ועד ימי החשמונאים אנו מוצאים את האדומים בחברון ועד בית צור ומראשה ושדות אשדוד.

האדומים הרבו להשחית והדבר נשמר בזיכרון העם. בספר עזרא החיצוני (ד', מה – יש דעה בין החוקרים שהוא בן זמנו ואולי גם קדום מעזרא שבידינו) מבקש הנער השלישי, הוא זרובבל, מהמלך לבנות את בית המקדש "אשר שרפו בני אדום כאשר נחרבה ירושלים בידי הכשדים". כלומר האדומים גם ביצעו את המלאכה שחיל הכשדים אולי נמנע מלבצע.

כל הנביאים שניבאו על אדום, והם חמשה עשר במספר, מסיימים את דבריהם בתקוה לנקמה באדום. אמנם, את הנקמה האמיתית נקם רק יוחנן הורקנוס בשנת 112 לפנה"ס. הוא כבש את אדום – שבהר חברון והכריח את תושביה לקבל את אמונת ישראל או לפנות, לחפש להם מקלט אחר. אבל עד אז מצאו נביאי ישראל פורקן לזעמם כלפי אדום בנבואות על חורבות אדום כנקמת יהודה.

עשיו – אדום – רומא – נצרות – ביזנטיון

בסיפורי התורה הופך סיפורם של יעקב ועשו לסיפור ישראל-אדום, ובהמשך – בפרשנות פנים-מקראית – בכל נבואת עובדיה, מלאכי ( א, ב-ג) ובתהלים (קלז, ז-ח) –  לסיפור היחסים בין ישראל לבבל מחורבן  הבית הראשון. המקרא לא הותיר ספק בקשר ליחס של עשיו לעם ישראל.

בעקבות חורבן הבית השני עבר השם עשיו-אדום העתקה בספרות חז"ל: ממלכות בבל הרשעה – שהחריבה את הבית הראשון, לקיסרות הרומית – המלכות שהחריבה את הבית השני.

אדום נעשה כינויה של רומא. כך קיבל הצורר החדש את שמו ואת גורלו של הצורר הישן. גרם לכך, ככל הנראה, דימויה של אדום בנבואה כמהרסת הגדולה, האשמה בחורבן ישראל. משעה שהאימפריה הרומית נעשתה אימפריה נוצרית, והנצרות ירשה את האלילות כדתה של רומא, נתגלגל השם אדום על הנוצרים. בעקבות החורבן התחולל שינוי מפליג במשמעות המושגים עשיו-אדום. בעיניים יהודיות חדלה המריבה בין יעקב לעשיו להיות סיפור על סכסוך טריטוריאלי בין שכנים, והפכה לעימות בעל ממדים משיחיים בין יהודה לרומא.  משעה שאדום היה לשם נרדף לרומא, הוסטו בבת אחת כל נבואות הנקמה לעתיד לבוא מאדום לרומא, מתוך ציפייה למפלתה ולאובדנה באחרית הימים. הדרמה המקראית שבין יעקב לעשיו, על סמליה הטעונים, התפרשה כמשל וכנבואה לעימות הנמשך בין יהודה לרומא האלילית. לפי תפיסה זו אין שלום בין שתי האומות: "אם מלאה זו- חרבה זו" (מגילה, ו, ע"א). החל מהמאה הרביעית, לאחר שהמלכות היתה למינות, היו מי שכינו בשם אדום את הכנסייה הנוצרית, ואילו אחרים ראו בשם זה כינוי לאימפריה הביזנטית. אדום הפך לאויב המיתולוגי האחרון של ישראל עד אחרית הימים – מחליף זהות, שם זמן ומקום, אך תמיד מכונה בכינוי הקמאי והמאיים: אדום. עשיו-אדום נעשה שם קוד לישו ולנוצרים. עשיו מתואר בספרות חז"ל כרשע – כסמל לצורר בן דורם של חז"ל  – טיטוס, כובש ירושלים ומחריבה, והשלטון הרומי.

השם אדום נתייחד בכתבי הגניזה לביזנטיון ולביזנטים: "כי תרום הגאולה על יד אחינו עתה הבאים מהשבי יום יום מכל גבולות ארץ אדום ומשערי הארצות ומארץ הצבי נחזיק בהם ..". "כי עשה חסד עם אחי מפרג בעת ביאתו מארץ אדום". הפרשן הספרדי הרציונליסט אברהם אבן עזרא (ראב"ע) 1092 או 1093 –  1164 או 1167), כבר הוכיח אותם וכתב בפרושו לבראשית: "וישנים שלא הקיצו משנת האיוולת יחשבו, כי אנחנו בגלות אדום, ולא כן הדבר" (בראשית כז, מ).

דון יצחק אברבנאל (1437 – 1508, נולד בליסבון, פורטוגל, נפטר בונציה, איטליה, מדינאי יהודי, פילוסוף, פרשן מקרא, ואיש כספים) מסכם את התפיסה היהודית של אדום ומוסיף: "והנה חכמי האמת קבלו שנפש עשו נתגלגלה בנפש ישו הנוצרי…ואולי שעל זה נקרא ישוע שאותיותיו הם אותיות שם עשיו במילואו ומפני זה כל המחזיקים בדתו ואמונתו ועובדים אותו היה ראוי שיקראו בני אדום כיון שישו הוא עשיו ועשיו הוא אדום והנה ברומי היתה התחלת הדת הזאת ושורשה וקיסרי רומי ומלכי הנוצרים קבלו אותה ראשונה ולכן כל הנוצרים המאמינים בדת ישו הם בלי ספק בני אדום בני עשיו".

וחז"ל – מה הם אומרים?

מצאצאיו הבולטים של עשיו – עמלק, בן בנו של אליפז בן עשו. על פי המסורת קבור ראשו של עשיו במערת המכפלה -] לצד קברו של יעקב.

חז"ל עומדים על כיבוד האב המופלא של עשיו ואומרים כי לא היה בהיסטוריה אדם שכיבד את אביו כפי שכיבד עשיו את יצחק. גם כאשר רצה להרוג את יעקב לאחר שזה לקח בעורמה את ברכתו תכנן לעשות זאת רק בימי אבל אביו, וכל ימי חיי אביו דאג לציד בפי אביו.

למרות כיבוד האב של עשו, לא הותיר הקב"ה ספק בקשר ליחס שלו לעם ישראל. במקומות רבים בנביאים (כל נבואת עובדיה, מלאכי פרק א, פסוקים ב',ג' ועוד) ישנן נבואות קשות על זרעו וכן התנסחו חז"ל: "עשו שונא ליעקב". זאת בצד ניסוחים חזליי"ם אחרים, המדגישים דווקא את האחווה בין יעקב לעשו: 'נשקו בכל ליבו'.. כמו כן, עשו הוא אדום (כאמור) ובנבואות דניאל על ארבע הגלויות נחשבת הגלות הרביעית – גלות אדום – כגלות הקשה והאכזרית ביותר כלפי עם ישראל.

על פי המדרש, עם סיום מסע קבורת יעקב במערת המכפלה, מנע עשיו את הקבורה. בעקבות זאת קם חושים בן דן וכרת את ראשו והקבורה הושלמה. בעת קבורתו של יעקב אבינו בא עשיו אחיו וערער על הזכות לקבור את יעקב במערת המכפלה, בעוד שאר בני יעקב טורחים בחיפוש שטר הקנין בו מכר עשיו את חלקו במערה ליעקב, ניגש חושים בן דן שהיה כבד שמיעה (סוטה י"ג ע"א) ולא הבין על מה המהומה ומדוע מתעכבת קבורת יעקב והוא מוטל בבזיון, וערף את ראשו של עשיו.

מסכת סוטה דף יג, א: חושים בריה דדן תמן הוה ויקירן ליה אודניה אמר להו מאי האי ואמרו ליה קא מעכב האי עד דאתי נפתלי מארעא דמצרים אמר להו ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון שקל קולפא מחייה ארישיה נתרן עיניה ונפלו אכרעא דיעקב פתחינהו יעקב לעיניה ואחיך והיינו דכתיב (תהילים נח) ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע באותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה דכתיב (בראשית כז) למה אשכל גם שניכם יום אחד ואע"ג דמיתתן לא ביום אחד הואי קבורתן מיהא ביום אחד.

יחסים בין אחים תאומים

פרשת תולדות סותמת במידה רבה, ואינה מותירה בידינו הסבר מתקבל על הדעת בשאלה מה ראה אלוהים לבחור ביעקב ולמאוס בעשיו. נדמה לי כי מן הכתובים עולה שדחייתו של עשיו היא גזירת עליון, בלא קשר למעשיו. וכך גם אומר מלאכי בהפטרה: "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה', וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ; הֲלוֹא-אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם-ה', וָאֹהַב אֶת-יַעֲקֹב וְאֶת-עֵשָׂו, שָׂנֵאתִי… (מלאכי א' ב'-ג).

וכי רק משום רעבתנותו בפרשת הנזיד וביזוי רגעי של הבכורה איבד עשו את עולמו? – "וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי. עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ אֱדוֹם.וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ לִי.וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכֹרָה.וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב.וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה." (בראשית כ"ה כ"ט-ל"ד).

חז"ל לוקחים את המתואר בפסוקים, מפתחים אותו ומאשימים את עשו במערכת היחסים הקשה הזו בינו לבין יעקב: 'רבי שמעון בן יוחאי אומר: הלכה, בידוע שעשו שונא ליעקב' (ספרי, בהעלותך סט). איזו אמירה מצערת ומסוכנת, כמה שנאה והרג היא עלולה לגרום? זה לא נגמר בזה: במסכת עבודה זרה, בתלמוד הבבלי, נמצא לימודים והדרכות של חז"ל כיצד יש לנהוג בפגישה עם אדם שאינו יהודי – ואלה מובאים בהקשר לפגישה המחודשת של האחים, אחרי שנים בהן לא התראו. יש צורך בזהירות, אומרים לנו שם – "ישראל שנזדמן לו נכרי בדרך טופלו לימינו." (בבלי, עבודה זרה כ"ה ע"ב). כלומר, כדאי ללכת בצד שמאל של הלא יהודי, כדי שיוכל האדם להתגונן. כדאי לעיין שם, יש עוד הדרכות.

מה תחושות ההורים לגבי התאומים? והתשובה בפרשה שלנו – "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב" (בראשית כ"ה כ"ח ). כלומר, עם הזמן מתפתחת העדפה שמתבטאת באהבה וקידום אינטרסים. כאן המקום להעיר שמתוך פשט הפסוקים יצחק הוא בחור שקט ופסיבי. אצל יצחק אין כמעט שום פעילות, חוץ משלושה ארבעה פסוקים בפרשה שלנו, כמו למשל: 'ויזרע יצחק' (בראשית כ"ו י"ב), 'ויחפור את בארות המים' (בראשית כ"ו י"ח). הוא אינו פועל, אלא מופעל על ידי אחרים. בשידוך, בברכה ובעקידה הוא רובו ככולו – מופעל.

רבקה לעומת זאת, שמשימת חייה להבטיח את עליונותו של בנה הצעיר והמועדף, נעזרת בכל אמצעי אפשרי כדי להגשים את הנבואה הפרטית שקיבלה מאלוהים על "בכירותו" של יעקב. מהי אותה נבואה שרבקה מקבלת בזמן ההריון? מדברי אלוהים לרבקה, בשעת הריונה, כאשר הבנים התרוצצו בקרבה, והיא הלכה לדרוש את ה' עולה, שכבר מן הרחם נקבעה בחירת יעקב ודחיית עשו – "וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר." (בראשית כ"ה כ"ג.) כלומר, בראשית פרשתנו התורה מדגישה שהמאבק בין שני הבנים, יעקב ועשיו התחולל כבר ברחם אימם. לנבואה זו יש שני חלקים. בדרך כלל נוהגים להדגיש את החלק השני – הבן הצעיר יתגבר על הבן המבוגר. אך יש חלק שני לנבואה זו- עצם הידיעה שעתידים להיות שני לאומים. לולא הנבואה, ניתן היה להניח ששני הבנים יהיו שייכים לאותה אומה, כפי שבדור הבא נוצרה אומה המורכבת משנים עשר בנים.

מה היה מרוויח עם ישראל משיתוף עשיו בתוכו?

כל מי שגדל עם אחים ואחיות, וכל מי שמגדל יותר מילד אחד בבית מכיר, זוכר ויודע שלא תמיד יש שקט, שלום ושלווה בין אחים. אחד הבסיסים בגידולו של יותר מילד אחד הוא שאי אפשר לגדל ילדים אם מסרבים להבחין ביניהם ולתת לכל אחד את מקומו. אולי זה מה שקרה לאחים התאומים האלה.

ומה אכן קרה בין שני אחים תאומים אלה? בסיפור התאומים הראשונים בתנ"ך, יעקב ועשיו, המושג 'אחוות אחים' כושל. התאום הצעיר, יעקב, דוחק את אחיו הגדול ממקומו כשהוא נוטל ממנו פעמיים את זכויותיו כבכור – קונה את הבכורה בנזיד עדשים וגונב את הברכה מהאב העיוור. במהלך הדורות השתמשו יורשי יעקב – יהודים ונוצרים – בסיפור זה כדי להמעיט בערכם של מי שנקראים אחיהם וכדי לחזק את תביעתם ה-"בלעדית" על הירושה.

מערכת היחסים בין יעקב לעשיו כאחים בביתם, הובילה למערכת יחסים בין עמים. חז"ל היו ערים לכך שיעקב לא נהג ביושר גמור בכל הסיפור הזה. בזוהר חדש (כרך א', דף ל"ט עמוד ב) נאמר: "אמר רבי אלעזר – בוא וראה כמה יש לאדם ללכת בדרך ישרה, בוא וראה, מפני שנטל יעקב הברכות מעשיו ברמאות, תדע לך שלא ניתן רשות לשום אומה בעולם להשתעבד בישראל זולתי אומה של עשיו." יש לדברים אלה משמעות אנושית אוניברסלית. כל פגיעה בזכויות אדם, ואפילו כאשר מדובר בזכויותיו של מי שחז"ל רואים בו רשע, מתנקמת בפוגע. אין לעשות עוול גם לרשע. רעיון דומה מופיע במדרש בראשית רבה, שם נמצא גישה התולה את חלק מהפורענויות שנחתו על בני יעקב, בצעקה המרה שצעק עשיו בגלל יעקב "א"ר חנינא: כל מי שהוא אומר שהקב"ה וותרן הוא – יתוותרון בני מעוהי, אלא מאריך אפיה וגבי דיליה. זעקה אחת הזעיק יעקב לעשיו, דכתיב "כשמוע עשו את דברי אביו ויזעק זעקה". והיכן נפרע לו? בשושן הבירה, שנאמר "ויזעק זעקה גדולה ומרה עד מאד" (בראשית רבה ס"ז, ד).

כלומר, בגלל יעקב שגרם לעשיו לזעוק עשרות דורות לאחר זעקתו הראשונה של עשיו, נתגלגלו הדברים למצב בו היהודים במדינות מלכות אחשורוש הועמדו בפני סכנת השמדה, ומרדכי היהודי, מצאצאי יעקב, נאלץ לפרוע את החוב באותה מטבע לשון של 'זעקה גדולה ומרה', בגלל גזירת המן. מדרשים אלה שהבאתי הם המיעוט בחז"ל, אך הם הולכים לפי פשט הכתובים. למרות שברוב ההגות המדרשית המסורתית עשיו הוא סמל לרוע ולרשע בעולם, הרי לפי פשט התורה אין רשעותו של עשיו מובלטת, ומה שמובלט הוא דווקא העוול שנעשה לו. כשם שבמדרשים המעטים האלה ישנה תחושה שכאשר עשית ייעשה לך, כך גם הרבה לפני ימי שושן הבירה מתמודד יעקב עם מעשי המרמה שלו עוד בחייו. בפרשת תולדות יעקב מנצל את ראייתו הלקויה של יצחק – את היותו שרוי בלילה נצחי – כדי לרמותו ולהתחזות לבכור. בנישואיו של יעקב, לבן מנצל את הלילה כדי להחליף את הצעירה בבכירה; יעקב החליף 'תפקיד', והוא נמצא כעת לא בתפקיד המרמה אלא בתפקיד קרבן הרמאות. התבוננות בדיאלוג שבין יעקב לבין לבן, המתרחש בבוקר שאחרי, תוכל להבהיר את הנקודה: וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה; וַיֹּאמֶר אֶל-לָבָן, מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי. וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה" (בראשית כ"ט כ"ה-כ"ו). יעקב מתאר את מעשיו של לבן כ"מרמה", אותה מילה המתארת את מעשה יעקב אצל יצחק: "וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" (בראשית כ"ז ל"ה). יעקב סובל כעת ממה שהוא עצמו עולל לאחרים, וזעמו הנאיבי מרשיע אותו כאלף עדים. התגובה של לבן מקדמת את כל המהלך צעד אחד נוסף. קריאה זהירה תראה שלבן מדגיש כי הוא התנהג כמקובל "במקומנו" – "וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה" (בראשית כ"ט כ"ו), לאמר – אולי אצלכם נוהגים להחליף בין הבכור לבין הצעיר, ולתת לצעיר את זכויות הבכור – אבל לא אצלנו. האם לבן ידע מה התרחש בכנען? ייתכן שיעקב סיפר לו, ייתכן שהוא שמע שמועות. בכל מקרה, יעקב כעת איננו רק קרבן של תרמית, אלא גם מושא להטפת מוסר מפי גדול בעלי המוסר בדור ההוא – לבן הארמי. כל המארג הזה – ההיפוך האירוני, הענישה של מידה כנגד מידה והתוכחה – נקרא באופן מבריק על ידי מדרש תנחומא הישן (ויצא יא). המדרש מפנה את טענת הרמאות של יעקב אל לאה ולא אל לבן, כנגד פשט הכתובים, ומשחזר את תגובת לאה. בתשובה לטענת יעקב "בת רמאי, למה רימיתני?" עונה לאה כי יעקב רימה את אביו כאשר אמר "אנכי עשיו בכורך", כפי שהעיד יצחק עצמו באומרו- בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח, בִּרְכָתֶךָ" (בראשית כ"ז ל"ה). 'תראו מי שמדבר', אומרת לאה.

האם אבי האומה היהודית – אב עשרת השבטים – לא יודע שכל היהדות על רגל אחת היא – 'מה ששנאוי עליך אל תעשה לחבריך' (בבלי שבת ל"א) ובטח לא לאחיך או לבני משפחתך?

זהו סיפור על אח שהופך לאחר. תאום, שהופך לאויב בנפש.

עשיו, דווקא הוא, תוהה, מה היה קורה אילו נשארנו לאום אחד ולא נפרדנו לשני לאומים. אבל, הוא מבין שיעקב לא רוצה בכך. יעקב רוצה להיות הכי טוב, אחי טוב. ולכן כפשרה עשיו מציע: "יֶשׁ-לִי רָב אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ" (בראשית ל"ג ט').

יהודית כפרי

וְרִבְקָה אוֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב,
כָּתוּב.
וְרִבְקָה אָמְרָה לְיַעֲקֹב בְּנָהּ,
כָּתוּב.
וּמָה עֵשָׂו?
לִפְעָמִים אֲנִי שׁוֹמַעַת
אֶת הַצְּעָקָה הַהִיא הַגְּדוֹלָה וְהַמָּרָה עַד מֵאֹד
עוֹלָה מִכָּל קַצְוֵי הַשָּׂדֶה
שֶׁשָּׂם הוּא רָץ בְּעִקְבֵי הַצְּבָאִים
כְּדֵי לִשְׁכֹּחַ.
טַל הַשָּׁמַיִם יוֹרֵד עַל רֹאשׁוֹ
רְסִיסֵי לַיְלָה,
וְלִבּוֹ מָלֵא מַשְׂטֵמָה
וְהוּא מְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג.
אַחַר-כָּךְ יֹאהַב נָשִׁים
לְאַט-לְאַט דְּבַר מָה יַּגְלִיד בְּתוֹךְ נַפְשׁוֹ,
יִרְפָּא.
מִקֵּץ הַרְבֵּה שָׁנִים
וְאַהֲבָה רַבָּה
אֲנִי רוֹאָה אוֹתוֹ
יוֹצֵא לִקְרַאת אָחִיו.
יֵשׁ לִי רָב, אָחִי, הוּא אוֹמֵר
וּבוֹכֶה
וְכָל הָעוֹלָם
בּוֹכֶה אִתּוֹ.

השאר תגובה