פרשת וישלח – מאמר ראשון

פרשת השבוע – וישלח (בראשית לב, ד – לו, מג)

השבוע שבין יב בכסלו – יח בכסלו ה'תשס"ט (29 בנובמבר – 5 בדצמבר 2009)

הפטרה: ספר עובדיה (יש בו רק פרק אחד, וזוהי ההפטרה)

פגישת יעקב ועשיו

1. ההכנות לפגישה

בראשית לב

ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל-עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם.  ה וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו  כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם-לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד-עָתָּה.  ו וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֶיךָ.  ז וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל-יַעֲקֹב לֵאמֹר  בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ אֶל-עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ.  ח וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ וְאֶת-הַצֹּאן וְאֶת-הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.  ט וַיֹּאמֶר אִם-יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה.  י וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק  יְהוָה הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ.  יא קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-עַבְדֶּךָ  כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.  יב הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו  כִּי-יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל-בָּנִים.  יג וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת-זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא-יִסָּפֵר מֵרֹב.  יד וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן-הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו.  טו עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים.  טז גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה.  יז וַיִּתֵּן בְּיַד-עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל-עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר.  יח וַיְצַו אֶת-הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר  כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי-אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ.  יט וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם-הוּא אַחֲרֵינוּ.  כ וַיְצַו גַּם אֶת-הַשֵּׁנִי גַּם אֶת-הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת-כָּל-הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר  כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל-עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ.  כא וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ  כִּי-אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי-כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי.  כב וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל-פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה-הַהוּא בַּמַּחֲנֶה.  כג וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת-שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת-שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת-אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק.  כד וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת-הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ.

מדרש תנחומא, פרשת וישלח, סימן ו: "והתקין עצמו לשלשה דברים: לתפלה ולדורון ולמלחמה. לדורון מנין, 'ותעבור המנחה על פניו וגו' (שם /בראשית ל"ב/ כב), למלחמה מנין, 'ויאמר אם יבא עשו וגו' (שם /בראשית ל"ב/ ט), לתפלה מנין, 'ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק וגו' (שם /בראשית ל"ב/ י), מה כתיב אחריו 'קטנתי מכל החסדים ומכל האמת וגו', הצילני נא מיד אחי מיד עשו' (שם /בראשית ל"ב/ יא יב), א"ל הקב"ה: אתה קראת אותי, חייך שאני מצילך, שנאמר: 'הוא יקראני אבי אתה אלי וצור ישועתי' (תהלים פט כז)".

רש"י: "התקין עצמו לשלשה דברים: לדורון, לתפילה, ולמלחמה".

לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת

אפשר ששני המחנות רומזות לברכת יעקב ולברכת עשו שזכה בה יעקב, רמז לכך על פי בעל הטורים (ר' יעקב בן אשר – מחבר הספר ארבעה טורים. מגדולי הפוסקים. בנו של רבנו אשר. נולד באשכנז ובא עם אביו הרא"ש לספרד בשנת 1305. מת כנראה בשנת 1340(. שאומר "במקלי" בגימטריה יעקב. ואם כן ברכת יעקב הפכה לשני מחנות שכוללות את ברכת יצחק המיועדת לעשו. לאחר שהמלאך (שרו של עשו) הודה ליעקב על הברכות הוא שינה שמו לישראל, וגם בזה יש רמז יפה "יעקב" ועוד "שטן" בגימטריה – ישראל, ללמדך שישראל כולל גם את ברכת עשו. והנה הרמב"ן אומר ששם יעקב הוא שם שנקרא בו בחו"ל ושם ישראל שם ששייך לארץ ישראל, ואפשר שזה גם פשר שני המחנות: מלאכי חו"ל שמסמלים ברכת יעקב, ומלאכי ארץ ישראל שמסמלים ברכת ישראל-  מטל השמים ומשמני הארץ. והנה יעקב רוצה לפייס את עשו ולתת לו מנחה היינו מחנה אחד (מנחה – אותיות מחנה), כדי להציל את המחנה הנשאר לפליטה, ואם לא יועיל הדורון ילחם כדי להציל לכל הפחות מחנה אחד, היינו את הברכה הייחודית לו.

2. המאבק נגד המלאך

כה וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.  כו וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.  כז וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי.  כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה-שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב.  כט וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל  כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.  ל וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם.  לא וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל  כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.  לב וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ.  לג עַל-כֵּן לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה  כִּי נָגַע בְּכַף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה.

בראשית רבה ע"ז, ג: אמר ר' חמא בר חנינא: שרו של עשו היה, הוא דהווה אמר לֵהּ (ל"ג, י) "כי על כן ראיתי פניך כראת פני אלהים ותרצני".

רש"י לפסוק כה: ויאבק איש – פירשו רז"ל שהוא שרו של עשו.

לשינוי שמו מביאים הפרשנים את הטעמים הבאים:

רש"י: "לא יאמר עוד שהברכות באו אליך בעקבה ובמרמה כי אם בשררה וגילוי פנים" (ל"ב,כ"ט).

רמב"ן וספורנו מפרשים שיעקב לא ייקרא עוד "יעקב" מלשון עקב ושפלות, אלא "ישראל" – לשון שררה וגדולה לעתיד לבוא.

גיד הַנָּשֶׁה הוא גיד על כף הירך האחורית של חיה או בהמה, שאותו אסור לאכול על פי ההלכה היהודית. האיסור נקשר בתורה עם סיפור מאבקו של יעקב במלאך, כאשר יעקב אמנם ניצח אך נותר צולע על ירכו עקב פגיעה בגיד הנשה. האיסור נוהג בבהמה וחיה ולא בעוף. מן התורה אסור לאכול את הגיד הפנימי שעל כף הירך בלבד, הימנית והשמאלית, אך חז"ל הרחיבו את האיסור על כלל הגיד, ועל הגיד החיצון. על פי הרמב"ם על הגיד אין איסור הנאה, דהיינו מותר למכור אותו וליהנות ממנו ממונית. האוכל שיעור כזית מגיד הנשה במקום האסור מן התורה, חייב על פי ההלכה מלקות.

ספר החינוך (מצווה ג): משרשי מצווה זו כדי שתהיה רמז לישראל, שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגלויות מיד העמים ומיד בני עשיו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזכרם תמיד עניין זה על יד המצוה שתהיה לזיכרון יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם. ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה שהיה שרו של עשיו, רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו, וציערו בנגיעת הירך, וכן זרע עשיו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם ישועה מהם, כמו שמצינו באב (=יעקב) שזרחה לו השמש לרפאתו ונושע מן הצער, כן יזרח לנו השמש של משיח וירפאנו מצערינו ויגאלנו אמן במהרה בימינו.

(ספר החינוך הוא תיאור כל תרי"ג (613) המצוות שמופיעות בתורה לפי ספירתו של המחבר. ההנחה היא שהספר נכתב לקראת סוף המאה ה-13. מחברו של ספר החינוך בחר להעלים את זהותו, ומתאר את עצמו, בהקדמתו לספר, רק כ"איש יהודי מבית לוי ברצלוני".)

3. הפגישה

בראשית לג

א וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת-הַיְלָדִים עַל-לֵאָה וְעַל-רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת.  ב וַיָּשֶׂם אֶת-הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת-רָחֵל וְאֶת-יוֹסֵף אַחֲרֹנִים.  ג וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד-גִּשְׁתּוֹ עַד-אָחִיו.  ד וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ.  ה וַיִּשָּׂא אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי-אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר-חָנַן אֱלֹהִים אֶת-עַבְדֶּךָ.  ו וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ.  ז וַתִּגַּשׁ גַּם-לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ.  ח וַיֹּאמֶר מִי לְךָ כָּל-הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי וַיֹּאמֶר לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי.  ט וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ-לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ.  י וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל-נָא אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי  כִּי עַל-כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי.  יא קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי-חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל וַיִּפְצַר-בּוֹ וַיִּקָּח.  יב וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ.  יג וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי-הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל-הַצֹּאן.  יד יַעֲבָר-נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר-אָבֹא אֶל-אֲדֹנִי שֵׂעִירָה.  טו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה-נָּא עִמְּךָ מִן-הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי.  טז וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה.  יז וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם סֻכּוֹת.  {ס} יח וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת-פְּנֵי הָעִיר.

בראשית רבה כאן (ע"ח, ט): לא בא לנשקו אלא לנשכו, ונעשה צווארו של אבינו יעקב של שיש, וקהו שיניו של אותו רשע. ומה תלמוד לומר 'ויבכו'? אלא זה בוכה על צווארו, וזה בוכה על שיניו.

רש"י ל"ג, ד': "יש שדרשו לומר, שלא נשקו בכל לבו. אמר רבי שמעון בן יוחאי: הלכה היא, בידוע עשיו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו".

קהלת רבה (וילנא, פרשה ט ד"ה א): " למלחמה מניין? שנאמר: (שם) 'וישם את השפחות וגו', והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה', אמר מוטב שיפגע בי ולא בבני.

רש"י " עבר לפניהם – אמר אם יבא אותו רשע להלחם, ילחם בי תחילה ".

שמות רבה (וילנא, פרשה לא ד"ה יז): " 'נבהל להון' זה עשיו. בשעה שמת יצחק באו יעקב ועשו וחלקו את הכל אמר יעקב רשע זה עתיד הוא ליכנס הוא ובניו למערת המכפלה ויהא לו חלק ודירה עם הצדיקים הקבורים בתוכה, מיד עמד ונטל את כל הממון שהיה בידו ועשה אותו כרי ואמר לעשו אחי חלק שיש לך במערה זו תרצה או הכסף והזהב הזה, באותה שעה אמר עשו הרי זה בית קבורה מצוי בכל מקום ובשביל קבר אחד שיש לי במערה אני מאבד כל הממון הזה מיד עמד ונטל כל אותו הממון ונתן לו חלקו, הוא שיעקב אומר ליוסף (בראשית נ) בקברי אשר כריתי לי קניתי אין כתיב כאן אלא כריתי אמר להן כרי של דנרין נתתי לעשו, הוי 'ולא ידע כי חסר יבואנו' ומהו חסר שלא נכנס במערת המכפלה".

במדבר רבה (וילנא, פרשה יא ד"ה א):  "(משלי ג) 'אל תקנא באיש חמס ואל תבחר בכל דרכיו' איש חמס – זה עשו הרשע". ולעומת זאת הצדיקים דרכם לתת (משלי פרק יב פסוק יב "חָמַד רָשָׁע מְצוֹד רָעִים וְשֹׁרֶשׁ צַדִּיקִים יִתֵּן".

עמוס, א, יא: " עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח ".

עובדיה פס' יח, בהפטרה לפרשתנו: " וְלֹא-יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו "

תהלים ד, כא-כב:  "זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ" (קלז:ז). איכה, ד, כא: " שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת-אֱדוֹם [יוֹשֶׁבֶתי] יוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ עוּץ גַּם-עָלַיִךְ תַּעֲבָר-כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי… פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת-אֱדוֹם גִּלָּה עַל-חַטֹּאתָיִךְ".

יחזקאל, כה:יב: "יַעַן עֲשׂוֹת אֱדוֹם בִּנְקֹם נָקָם לְבֵית יְהוּדָה וַיֶּאְשְׁמוּ אָשׁוֹם וְנִקְּמוּ בָהֶם".

מסכת עבודה זרה: אמר רבי: "בעושה מעשה עשיו". מאמר זה שהשמיע רבי באזני אנטונינוס מלמד שאף בגויותו אפשר לו לאדומי להינצל מגורלו של עשיו. די שיניח את מורשת הרשעה, וכבר אין הוא שייך לבית עשיו.

מדרש רבה: "שבשעה שהלך רבי יהודה הנשיא אל המלכות הנכרית, שמשלה אז בארץ (מלכות רומי), היה מעיין בפרשת וישלח.

בראשית רבה, ע"ח: ואמר רבי אבהו: "חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שהלך יעקב אבינו אצל עשיו להר שעיר מימיו. אפשר יעקב אמיתי היה ומרמה בו? אלא אימתי הוא בא אצלו – לעתיד לבוא. הדא הוא דכתיב 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפט את הר עשו'"

רש"י: "לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל, וכן הוא אומר: 'אמלאה החרבה' (יחזקאל, כ"ו, ב) – לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים".

מעשה דינה

בראשית לד

א וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ.  ב וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ.  ג וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת-הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל-לֵב הַנַּעֲרָ.  ד וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל-חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר  קַח-לִי אֶת-הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה.  ה וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת-דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת-מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד-בֹּאָם.  ו וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי-שְׁכֶם אֶל-יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ.  ז וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן-הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד  כִּי-נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת-בַּת-יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה.  ח וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר  שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה.  ט וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ  בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ-לָנוּ וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם.  י וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ.  יא וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל-אָבִיהָ וְאֶל-אַחֶיהָ אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן.  יב הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ-לִי אֶת-הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה.  יג וַיַּעֲנוּ בְנֵי-יַעֲקֹב אֶת-שְׁכֶם וְאֶת-חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ  אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם.  יד וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת-אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ עָרְלָה  כִּי-חֶרְפָּה הִוא לָנוּ.  טו אַךְ-בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם  אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל-זָכָר.  טז וְנָתַנּוּ אֶת-בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת-בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח-לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד.  יז וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת-בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ.  יח וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר.  יט וְלֹא-אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת-יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו.  כ וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל-שַׁעַר עִירָם וַיְדַבְּרוּ אֶל-אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר.  כא הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת-יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת-בְּנֹתָם נִקַּח-לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם.  כב אַךְ-בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד  בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל-זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים.  כג מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל-בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ.  כד וַיִּשְׁמְעוּ אֶל-חֲמוֹר וְאֶל-שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל-יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל-זָכָר כָּל-יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ.  כה וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר.  כו וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ.  כז בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל-הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם.  כח אֶת-צֹאנָם וְאֶת-בְּקָרָם וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר-בָּעִיר וְאֶת-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ.  כט וְאֶת-כָּל-חֵילָם וְאֶת-כָּל-טַפָּם וְאֶת-נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת.  ל וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי.  לא וַיֹּאמְרוּ  הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ.  {פ}

בראשית רבה, פ"ד, ב: "אמר רבי אחא, בשעה שהצדיקים יושבים בשלווה, ומבקשים לישב בשלווה, השטן בא ומקטרג".

הרמב"ם ב"הלכות מלכים" שבספר שופטים כתב על חובותיהם של בני נח : " (הם) חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו (מצוות בני נח) , ולהזהיר את העם; ובן נוח שעבר על אחת משבע מצוות אלו, ייהרג בסיף" (ט',י"ג). "ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל, והם ראו, וידעו, ולא דנוהו"(י"ט).

הרמב"ן: "ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי" (ספר בראשית, ל"ג,י"ג).

אינו מקבל הסברו של הרמב"ם. שהרי אם צדקו במעשיהם ניתן היה לקבוע כי "הם זכו ועשו מצווה". אבך לא כן סבר יעקב, שגזר על הצאצאים שלהם:"אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל"(מ"ט,ז'). הוא גורס "שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין" – בתושבי שכם.

הרבי מליובאוויטש (רבי מנחם מנדל שניאורסון (1902 – 1994), מסביר, שטענתו של יעקב כנגדם הייתה, שהיה עליהם להיוועץ בו, מצד מצוות כיבוד אב, וכן שלא הביאו בחשבון את החשש שמעשה כזה עלול לעורר את רוגזם של "יושבי הארץ", ועקב כך "ונאספו עלי והכוני"; אולם עצם המעשה נבע ממניעים קדושים והיה מוצדק לאור דברי הרמב"ם הנ"ל‏‏.

המהר"ל (רבי יהודה ליווא בן בצלאל, פראג (1520 – 1609), – בדעה כי "מותרים ליקח נקמתם מהם". נכון כי במלחמות בין עם לעם, יש לפנות תחילה בדרכי שלום, אבל לא כאשר קדם לכך "מעשה נבלה".

אור החיים, (רבי חיים בן משה אִבְּן עטר (1696 מרוקו – 1743 ירושלים), מעורר את השאלה: למה "…וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר"(כ"ה). למה יהרגו מי שלא חטא ? הוא מפרש כי בני העיר התנגדו למות של נשיאם ולכן "הרגום מדין רודף". הם גם היו עזרו בגזל דינה ועל גזל – בני נח חייבים מיתה. זה גם מסביר למה בני יעקב בזזו את העיר:"אֶת-צֹאנָם וְאֶת-בְּקָרָם וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר-בָּעִיר וְאֶת-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ. וְאֶת-כָּל-חֵילָם וְאֶת-כָּל-טַפָּם וְאֶת-נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת" (כ"ח,כ"ט) – הם גבו דמי בושת על מה שנעשה למשפחתם.

מעשה ראובן

בראשית לה

כב וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל  {פ}

הסיפור קשה לעיכול, וחכמים התמודדו עם הקושי שבו בכמה דרכים. הדרך האחת – לא לספר. המשנה (מסכת מגילה) קובעת שאת הפסוק הזה לא ישמיע המתורגמן לקהל השומעים. המשמעות היא שהקהל, שהיה ברובו דובר יוונית ולא עברית, לא הבין את המלים שלא תורגמו לשפתו. זו צנזורה בעלת מגמה חינוכית, שבוחרת בעיצוב הדעת דרך טקסטים נבחרים.
דרך אחרת, רכה יותר מדרך הצנזורה, היא דרך הפרשנות. רש"י בחר לפרש את הסיפור הזה על פי המדרש ולא על פי פשוטי המקראות: "וישכב – מתוך שבלבל משכבו מעלה עליו הכתוב כאלו שכבה". זו פרשנות שבאה לעדן ולהגן, ועל פיה – ראובן לא באמת שכב עם פילגש אביו, אלא רק "בילבל משכבו". המדרש מסביר שכאשר מתה רחל, נטל יעקב מיטתו והניחה באוהל בלהה, שפחת רחל. הלך ראובן, החליף יצועי אביו והעמידם באוהל אמו לאה.
זו אינה הפעם הראשונה שראובן מוצא את עצמו מעורב במיקום מיטתו של אביו. כבר בקטנותו הרגיש במידורה של אמו לאה. האוהל של לאה מלא בילדים ומרוקן מאיש. לאה שנואה. הילד הבכור, ראובן (על פי המדרש בסך הכל בן ארבע), קולט ברגישות את הבעיה ומבקש להגן על אמו: "וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה, ויבא אתם אל לאה אמו, ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מדודאי בנך. ותאמר לה המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני, ותאמר רחל לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך" (שם ל, יד-טו).
קשה לשער את כוונתו של ראובן בבחירת אותם דודאים. האם הביאם לריח טוב (כמו שטוען הרמב"ן), או שחשב על סגולתם ועל אפשרות השימוש בהם לעורר את החשק (כפי שטוען המדרש). מדברי רחל הנאמרים בסוף הדיאלוג ברור שמיטתו של יעקב נמצאת בסמוך למיטתה של רחל ובניתוק ממיטתה של לאה. רחל מוכנה למסור את יעקב ללאה תמורת הדודאים. באופן עקיף או ישיר החליף ראובן את יצועי אביו מרחל ללאה. כתוצאה מכך באו לעולם עוד שני אחים, בני לאה.
גם בפרשות העוסקות במכירת יוסף השנוא על אחיו יש לראובן מקום מיוחד. הוא עושה הכל כדי לקחת אחריות, אך בשום מקרה אינו מצליח. בפעם הראשונה הוא מציע לאחים, המבקשים להמית את יוסף, להשליכו אל הבור. הכתוב מגלה לנו שהוא תיכנן להצילו מיד האחים לאחר שיסתלקו מן המקום. אך שיירת הגמלים שבאה בדרכה למצרים הקדימה אותו, ויוסף נמכר עוד לפני שחזר ראובן אל הבור.
כשיעקב מתמודד עם התביעה של המשנה-לפרעה (הוא יוסף המנוכר) להביא את בנימין לפניו, עומד ראובן כבכור בבית ומציע לקחת אחריות: "ויאמר ראובן אל אביו לאמר את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך, תנה אתו על ידי ואני אשיבנו אליך" (שם מב, לז). הרצון טוב, אבל מה כוללת ההצעה? אם בנימין לא יחזור, אהרוג את שני בני, נכדיך? על זה אומר המדרש שתי מלים: "בכור שוטה". או בלשונה של תורה: "ויאמר (יעקב) לא ירד בני עמכם".
יעקב סותם את הגולל על בכורתו של ראובן בעת שהוא מברך את בניו לפני מותו: "ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז. פחז כמים" (שם מט, ג). תוארו של ראובן הוא "פחז כמים": רוצה להנהיג אך פועל בלי שיקול דעת, מהיר ואימפולסיווי.
אי אפשר לקחת מראובן את הרגישות ואת תחושת האחריות. אך זה לא מספיק; ממנהיג מצפים ליותר. רוצים להישען עליו כמו על סלע ולא לזרום אתו כמו נחל. ראובן מודר ומודח מן הבכורה. במצרים ובמדבר הופכים יוצאי חלציו, דתן ואבירם, אופוזיציה לוחמת של משה המנהיג. לקראת הכניסה לארץ הוא מבקש לפרוש ולקבוע את מקומו בעבר הירדן המזרחי. במלחמות ישראל בחר ראובן לעמוד בצד, יושב בין המשפתים ושומע את שריקות עדריו (כדברי דבורה בספר שופטים פרק ה). בימי האימפריה האשורית עלה תגלת פלסר על עבר הירדן המזרחי והגלה את שבטי ראובן וגד ראשונים מכל שבטי ישראל: "ויבאם לחלח וחבור והרא ונהר גוזן עד היום הזה" (דבריה ימים א ה, כו). שם נעלמו עקבותיו של ראובן.
לקראת חתימת התורה מברך משה רבינו את השבטים מתוך מבט אל עתידו של כל אחד. על ראובן הוא אומר: "יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר". הוא חש בטרגדיה של הבכור שהודח מבכורתו ועלול לאבד את מקומו במשפחה. משה מבקש להשאיר את ראובן בתוך הבית, מודח ממנהיגותו אך לא ממשפחתו.
גם הפסוק בפרשת "וישלח" רומז לאותו עניין. פתחנו במעשה בלהה וסיימנו את הציטוט במלים: "וישמע ישראל". על פי מסורת הקריאה בתורה אין זה סוף פסוק. יש כאן אתנח הרומז לנו להפסיק, אך הפסוק ממשיך מיד במלים: "ויהיו בני יעקב שנים עשר". למלים אלו אין שום משמעות מלבד החשש שקלקול שכזה יכול להוציא את ראובן מן המשפחה. ספירת הבנים כולם באה לכלול ולומר: "יחי ראובן ואל ימות".

מות רחל והולדת בנימין

רש"י מפרש את דבריו של יעקב ללבן, "ברחל בתך הקטנה", כך: כל הסימנים הללו למה? לפי שיודע בו שהוא רמאי, אמר לו: "אעבדך ברחל". ושמא תאמר: רחל אחרת מן השוק? תלמוד לומר: "בתך". ושמא תאמר: אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל? תלמוד לומר: "הקטנה". ואף על פי כן לא הועיל לו, שהרי רימהו.

מכאן נובע הביטוי "ברחל בתך הקטנה" בימינו, שמשמעותו פירוט מדוקדק שאינו מותיר מקום לספקות.

בראשית לה

טז וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי-עוֹד כִּבְרַת-הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ.  יז וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל-תִּירְאִי כִּי-גַם-זֶה לָךְ בֵּן.  יח וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא-לוֹ בִנְיָמִין.  יט וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם.  כ וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל-קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת-רָחֵל עַד-הַיּוֹם.

מדרש הגדול: "ואביו קרא לו בנימין – בלשון הקודש". אך אין המדרש מפרש מה מובנו של השם בנימין בלשון הקודש.

רש"י: "בן אוני – בן צערי". בפירושו של השם בנימין הוא מתקשה ואומר: נראה בעיניי, לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען, שהוא בנגב (=בדרום) כשאדם בא מארם נהריים… בנימין – בן ימין, לשון: "צָפון וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם" (תהילים פ"ט, יג). אך מכיון שגם רש"י מרגיש שאין ההסבר מניח את הדעת הוא נזקק למדרש אגדה: "ד"א, ב נ י מ י ן – בן ימים, שנולד לעת זקנתו וכתב בנון כמו לקץ הימין".
רמב"ן (לפסוק יח): והנכון בעיניי כי אמו קראתו בן אוני ורצתה לומר בן אבלי, מלשון אונים, "לא אכלתי באוני" (דברים). ואביו עשה מן אונים כוחי, מלשון "כּחִי וְרֵאשִׁית אונִי" (מ"ט, ג), "וּלְאֵין אונִים [עָצְמָה יַרְבֶּה]" (ישעיהו מ', כט), ולכן קרא אותו בנימין 'בן הכוח' או 'בן החוזק', כי הימין, בו הגבורה וההצלחה, כעניין שכתוב "לֵב חָכָם לִימִינו" (קהלת י', ב), "יְמִינְךָ תִּמְצָא שׂנְאֶיךָ" (תהילים כ"א, ט), "יְמִין ה' רומֵמָה" (שם קי"ח, טז). רצה להיות קורא אותו בשם שקראתו אמו, כי כן כל בניו – בשם שקראו אותם אמותם יקראו, והנה תרגם אותו לטובה ולגבורה." לאחר שהוא חולק על פירושו של רש"י, המסביר ימין-דרום, אומר הרמב"ן: "ולא הבינותי זה שתהא ארץ ישראל דרומית לארם נהריים. שהרי ארם מזרחית לארץ ישראל כדכתיב וילך ארצה בני קדם… ויעקב עבר הירדן שהוא למזרחה של ארץ ישראל". הרמב"ן מאריך בעניין זה ובסיכום הוא אומר: "מכל מקום אין טעם לקרותו בן דרום".
רמב"ן שב לדון בנישואיו של יעקב לשתי אחיות: וה', לו לבדו נתכנו עלילות, שמתה רחל בדרך בתחילת בואם בארץ, כי בזכותה לא מתה בחוצה לארץ, ובזכותו (- של יעקב) לא ישב בארץ עם שתי אחיות, והיא הייתה הנישאת באיסור האחווה. ונראה שנתעברה מבנימין קודם בואם בשכם, ולא נגע בה בארץ כלל, מפני העניין שהזכרנו.

בראשית לא

לא וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן  כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן-תִּגְזֹל אֶת-בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי.  לב עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר-לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח-לָךְ וְלֹא-יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם.

בראשית רבה (פרשה ע"ד סימנים ד וְ-ט): למה מתה רחל תחילה?… על דעתה דרבי יוסי לא מתה אלא מקללתו של זקן, שנאמר "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלהֶיךָ לא יִחְיֶה" והיה 'כשגגה היוצאה מלפני השליט' (- על פי קהלת י', ה).

פסיקתא רבתי: יעקב קברהּ על פי הדיבור, שגלוי וצפוי היה שהמקדש ייחרב, והבנים עתידים היו לעבור בדרכם לגולה על קברה של רחל שתבקש רחמים עליהם.

השאר תגובה