פרשת וישב – מאמר שני

פרשת השבוע – וישב (בראשית לו, מג – מ, כג)

השבוע שבין יד בכסלו – כ בכסלו ה'תשע"א (21 בנובמבר- 27 בנובמבר 2010)

את פרשת וישב קוראים בדרך כלל בשבת שלפני חנוכה. בשנים שבהן יש בחנוכה שתי שבתות, קוראים את פרשת וישב בשבת הראשונה. בשנים שבהן יום א' של חנוכה חל ביום ו', קוראים את הפרשה ביום ב' של חנוכה.

הפטרה: בספר עמוס שבתרי עשר, מפרק ב' פסוק ו עד פרק ג' פסוק ח. בראשית ההפטרה מופיע הפסוק "על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים", הרומז לפי המפרשים למכירת יוסף.

בדומה לסיפור יוסף –  מרדכי במגילת אסתר: וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כרעים ומשתחוים להמן כי כן צווה לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה, ויאמרו עבדי המלך אשר בשער המלך למרדכי מדוע אתה עובר את מצות המלך, ויהי כאמרם אליו יום ויום ולא שמע אליהם, ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי (אסתר ג')

המדרג דומה: מרדכי נאמן למלך מלכי המלכים, הגם שאין נוכחותו מורגשת בחיי היום יום, ואינו משתחווה להמן – המצוי בפניו בכל יום, ואשר אי הציות לו עלול לעלות במחיר אישי (ובהמשך מסתבר שגם מחיר לאומי) קשה.
גם המבנה הטכסטואלי דומה. ראשית מוצגת התביעה: אצל יוסף – "שכבה עמי", ואצל מרדכי זו התביעה להשתחוות, אח"כ ההפצרה היומיומית והסירוב: "ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה" ואצל מרדכי "ויהי כאמרם אליו יום ויום ולא שמע אליהם". כעת מגיע העונש: יוסף מושלך לבית האסורים, ובשושן מתחילות ההכנות לטבח הגדול ולתלייתו של מרדכי.
מדרש אסתר רבה –  "ויהי באמרם אליו יום ויום… בניה של רחל ניסן שווה וגדולתן שווה, ניסן שווה הדה הוא דכתיב "ויהי כדברה אל יוסף יום יום" וכאן כתיב "ויהי כאמרם אליו יום ויום ולא שמע אליהם", ולהלן כתיב "ולא שמע אליה לשכב אצלה. וגדולתן שוה הה"ד "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו וייתן אותה על יד יוסף וילבש אותו בגדי שש" וכאן כתיב "ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי", להלן כתיב "וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך" וכאן כתיב "ונתון הלבוש והסוס וקראו לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". (אסתר רבה ז, ז).
המדרש כורך דמיון זה עם הדמיון בסופם של הסיפורים – כאשר הן יוסף הן מרדכי, מקבלים את טבעת המלך (סמכויותיו), ופאר חיצוני בצדה – שניהם מולבשים בבגדי פאר ויוצאים לסיבוב רכוב כשקוראים לפניהם דברי שבח.
דמיון נוסף ניתן למצוא בקהל בפניו מתנה הרשע את צרותיו. אשת פוטיפר מספרת את סיפורה בראש ובראשונה לבני ביתה – בראשית פרק לט פסוק יד: "ותקרא לאנשי ביתה ותאמר להם לאמר ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו בא אלי לשכב עמי ואקרא בקול גדול:" וגם המן מספר על בעיותיו קודם כל לבני ביתו – אסתר פרק ה: "ויבוא אל ביתו וישלח ויבא את אהביו ואת זרש אשתו, ויספר להם המן…"
מקור נוסף להשוואה ניתן למצוא בחטא הפרת האמונים הכבד, שבשני המקרים נחשדים בו בטעות, הוא חטא הניאוף עם אשת האדון. אשת פוטיפר "מלבישה" על יוסף את הטענה כאילו ניסה לבצע בה מזימה שכזו, ואף המן, להבדיל, נחשד בנסיון לכבוש את המלכה – אסתר פרק ז: " והמלך שב מגנת הביתן אל בית משתה היין והמן נפל על המטה אשר אסתר עליה ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עמי בבית הדבר יצא מפי המלך ופני המן חפו:"
יהושע בכרך בספרו מצביע על דמיון גם ביחס שמקבלים יוסף ואסתר מהפקיד הממונה עליהם במקום אליו הגיעו שלא ברצונם: יוסף בבית האסורים נשא חן וחסד בעיני שר בית הסוהר: "ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד וייתן חנו בעיני שר בית הסהר:", ואסתר אצל הגי סריס המלך שומר הנשים – אסתר פרק ב: " ותיטב הנערה בעיניו ותשא חסד לפניו".
בסיפורו של יוסף, עם השלכתו לבית האסורים, משתלבים סריסי המלך אשר המלך קצף עליהם – בראשית פרק מ: " ויקצף פרעה על שני סריסיו על שר המשקים ועל שר האופים:". בסיפורו של מרדכי, עם שבתו בשער המלך, משתלבים שני סריסי המלך שקצפו על המלך – אסתר פרק ב: "בימים ההם ומרדכי ישב בשער המלך קצף בגתן ותרש שני סריסי המלך משמרי הסף ויבקשו לשלח יד במלך אחשורש: "וכבר הצביעו רבותינו על דמיון זה ופירשוהו – "בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך קצף בגתן ותרש, אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הקציף הקדוש ברוך הוא אדון על עבדיו לעשות רצון צדיק, ומנו – יוסף, שנאמר "ושם אתנו נער עברי וגו'". עבדים על אדוניהן לעשות נס לצדיק, ומנו – מרדכי, דכתיב ויודע הדבר למרדכי וגו'." (מגילה יג, ב).
במילים אחרות – קצפו של פרעה יצא על השרים כדי לסובב כך שישבו עם יוסף בבית האסורים, והוא יפתור את חלומם וכו' – כך שבסופו של דבר יצא יוסף מכלאו למעמדו כ"צפנת פענח". בדומה לכך, יצא קצפם של בגתן ותרש על אחשוורוש ע"מ שיטכסו עצה להורגו ויוודע הדבר למרדכי וכו'. בשני המקומות לא פורשה סיבת הקצף, והצביע על כך בכרך בספרו, שייתכן ולא פורשה סיבת הקצף, ללמדנו שהיתה כאן כוונה מעם מסובב הדברים, מעבר לכוונתם של בני אנוש.
כאן גם כאן, סוף הקצף בתליה. אצל בגתן ותרש – תליית שניהם –  "ויבוקש הדבר ויימצא ויתלו שניהם על עץ ויכתב בספר דברי הימים לפני המלך", ואצל יוסף – תליית שר האופים – "ואת שר האופים תלה כאשר פתר להם יוסף:".
תלייה זו התבצעה תוך כדי אירוע שגם הוא מזכיר לנו את אחשוורוש, הלא הוא יום הולדת פרעה שאירע מקץ שלושה ימים: "ויהי ביום השלישי יום הלדת את פרעה ויעש משתה לכל עבדיו", ובדומה לכך אצל אחשוורוש – "בשנת שלוש למלכו עשה משתה לכל שריו ועבדיו". כמו לא די בדמיון בין שלושת הימים לשלושת השנים, ובין המשתה לכל עבדיו למשתה לכל שריו ועבדיו, מוסיף לנו ילקוט שמעוני בהסבירו את סיבת המשתה – "בשנת שלש למלכו עשה משתה, יש אומרים שעמדו עליו איפרכיות והלך לכבשן וכשכבשן בא ועשה משתה, וי"א גינוסיא שלו היה"(ילקוט שמעוני אסתר רמז תתרמו) – כלומר, ייתכן שסיבת הנשף היתה יום הולדתו של המלך, והרי לנו דמיון נוסף לפרעה.
דמיון נוסף אני מוצאת בהתייחסות לשלושת הימים כתקופת מבחן, הזמן שבין ההחלטה/ ההודעה על העומד להתרחש, ובין התרחשותו. כך בסיפורם של שר האופים ושר המשקים, וכך אצל אסתר: "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום גם אני ונערתי אצום כן ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי: ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות ותעמד בחצר בית המלך הפנימית נכח בית המלך והמלך יושב על כסא מלכותו בבית המלכות נכח פתח הבית:"
דמיונות טכסטואליים נוספים ניתן למצוא במטבע הלשון: "אחר הדברים האלה", המופיע בשני הסיפורים, וכן בכמה ביטויים נוספים, השייכים לפרשת מקץ.
אעפי"כ אפרט עוד דמיון אחד – והוא הדמיון בין דבריו של יהודה ליוסף, בבקשו שלא להשאיר את בנימין במעצר – בראשית פרק מד:" פן אראה ברע אשר ימצא את אבי:" ובין דבריה של אסתר לפרעה, בבקשה להשיב את מחשבת המן האגגי – אסתר פרק ח: "כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי:".
יהושע בכרך, "כתבוני לדורות". בהקדמה לספרו מצביע בכרך על הדמיון הטכסטואלי בין מגילת אסתר וספר בראשית, וטוען כי שניהם ספרי הגלות הם, אולם מקושרים בעבותות לחיי ישראל בארצו. כשם שאברהם עם בואו לארץ ישראל כבר ירד ממנה למצרים, כך גם מגילת אסתר מתרחשת כולה בגלות.
כאן יש לציין שהמדרשים השונים מקשרים את מגילת אסתר לסיפורי רחל וילדיה דווקא, יותר מאשר לכלל סיפורי בראשית, כשהטענה החוזרת היא בדבר הקשר הגנטי. כאילו היו סיפורי רחל, יוסף ובנימין, מעין צופן להבנת מה שצופן העתיד לצאצאיהם – שאול, מרדכי ואסתר.
רצוני לדייק יותר בניתוח הקשר. דומני, כאמור לעיל, שדמיון הביטויים בין סיפור יוסף וסיפור אסתר הוא גדול יותר משל יתר סיפורי בראשית, ואפילו משל יתר סיפורי השושלת ה"רחלית", ולא בכדי.

 מנהיגות יהודית

מאת יואב איתן, קבוצת יבנה

בפרשת "וישב" קיים מאבק סמוי על כתר המנהיגות בין בני יעקב. עיקר המאבק מתנהל בין ראובן הבכור ליהודה אחיו. השוואת מעשיהם והתבטאויותיהם של ראובן ויהודה במצבים דומים, יכולה להבהיר מדוע נבחר יהודה כמנהיג לבני יעקב.

מעורבות ברגעי משבר: מנהיג נבחן ברגעי משבר. וראובן נבחן פעמיים. הפעם הראשונה היא באירוע החמור בשכם, שם בולט חסרונו של בכור הבנים. יעקב ממתין לשובם של בניו מהשדה ושומר על שתיקה. התורה מדגישה כי ברגע קשה זה לא ראובן הוא שנוטל את המנהיגות, "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה" (שם לד/יג). ראובן משאיר את התגובה לצעירים ולקיצונים ממנו.

מבחן נוסף היה בדותן כאשר האחים רואים את יוסף מתקרב, "ויאמרו איש אל אחיו.. ועתה לכו ונהרגהו ונשלכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו" (שם לז/יט-כ). הפעם מתערב ראובן ומנסה להציל את יוסף ממות, "וישמע ראובן ויצלהו מידם ויאמר לא נכנו נפש. ויאמר אלהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אתו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו" (שם לז/כב).

אך כאשר המשבר מגיע לשיאו, נשבר ראובן ועוזב, יהודה לעומתו נשאר עם אחיו ומשכנעם,

"ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו. לכו ונמכרנו לישמעלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא וישמעו אחיו" (שם לז/כו-כז).

העמדת ה"אני" מעל צרכי הציבור: ראובן נכשל גם במבחן הציבורי החשוב של העדפת צרכיו האישיים אל מול צרכי הכלל. התורה מדגישה כי כאשר חזר ראובן והבין שהבור ריק, חשב קודם על עצמו וקרא אל אחיו, "ויאמר הילד איננו ואני אנא אני בא" (שם לז/ל).

גם במשבר הבא, כאשר יעקב מסרב לשלוח את בנימין למצרים, מגלה ראובן את אישיותו האמיתית, "ויאמר ראובן אל אביו את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך תנה אתו על ידי ואני אשיבנו אליך" (שם מב/לז).

כל דרך מחשבתו ודיבורו סובבים את ה"אני" ואת מצבו האישי. ראובן מנסה לזכות במנהיגות בעזרת וויתור על "זכויותיו" כבכור והקרבת שני בניו, שני נכדיו של יעקב. לעומתו יהודה ממתין להזדמנות, ומשכנע את אביו דווקא בדברו בשם כל האחים ובנטילת אחריות אישית ועול מוסרי מתמשך, "שלחה הנער אתי ונקמה ונלכה ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפנו. אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאתיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים" (שם מג/ח-י).

שותפות לביצוע פשע: לאחר קריאתו של ראובן "הילד איננו ואני אנא אני בא" מכינים האחים "תכנית מילוט" שתכליתה הטעיית יעקב אביהם. הם מימשו חלק מתכניתם המקורית "ונשלכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו". את ההטעייה בצעו למרות נוכחותו של ראובן ושמא דווקא בגלל דבריו.

ראובן שגה כאשר לא מחה או עצר את המעשה שנועד להטעות את יעקב אביהם. מי שרוצה במנהיגות אסור שירד לשפל מוסרי כזה, הוא חייב לדעת לעמוד מעל הרוע ומעל השקר ולטרפדם.

חוסר יושר ציבורי: חוסר היושרה כלפי אחיו, בולט באופיו של ראובן.

ראובן לא מגלה לאחיו מה מטרתו ולא מדבר אליהם בכנות. לראובן אין מספיק אומץ לגלות לאחיו שמטרתו "למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו".  חוסר היושר מתגלה כבר בדיבורו. בתחילה הוא מציג את עצמו כאילו הוא עם אחיו ומדבר בלשון רבים, "וישמע ראובן.. ויאמר לא נכנו נפש" (בראשית לז/כא). ורק בהמשך דבריו מתגלה ריחוקו מאחיו באומרו,"השליכו אתו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו" (שם לז/כב).

אתם תשליכו ואני אשאר נקי. לעומתו יהודה שמדבר בלשון רבים מצליח לשכנע את האחים למכור את יוסף. הזדמנות נוספת נקרתה לראובן לאחר מאסר של שלשה ימים בכלא המצרי, כאשר החלו האחים להודות בטעותם,"ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" (בראשית מב/כא).

במקום לשתוק או להצטרף ראובן שב ומתערב, "ויען ראובן אתם לאמר הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש" (שם מב/כב).

ראובן שוב מעמיד עצמו מצד אחד ואת אחיו החוטאים מן הצד השני ובכך מפסיד הזדמנות לתקן את טעותו בדותן. עניינו האישי שוב מטעה אותו.

יהודה לעומת זאת מפגין מנהיגות נכונה. כאשר נתפסים בני יעקב עם גביע הכסף, יהודה מוביל את אחיו לארמון בשתיקה. את ביקורתו הוא מכוון דווקא לסגנו של פרעה בנאום אמיץ,

"ויקרעו שמלתם ויעמס איש על חמרו וישבו העירה. ויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף.. ויגש אליו יהודה" (שם מד/יד-יח).

הדגשנו חלק מתכונות המנהיג בישראל אותן מלמדת התורה, בתקווה שנזכה למנהיגות ראויה שהרי "מעשה אבות סימן לבנים".

 אסנת אשת יוסף

בת פוטיפרע כהן און במצרים, שפרעה נתנה ליוסף לאישה. ילדה לו את מנשה ואפרים.
בראשית פרק מא פסוק מה
וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם:
בראשית פרק מא
נ) וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן:(נא) וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי:(נב) וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי.
בראשית פרק מו

יט) בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִן:(כ) וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם:(כא) וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ:(כב) אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ אַרְבָּעָה עָשָׂר.

מוצאה:

יש מדרשים המייחסים את אסנת לדינה:

מסכת סופרים הוספה א, א ה"ה: בת שש שנים היתה דינה כשהולידה את אסנת משכם.

תרגום יונתן בן עוזיאל:"וקרא פרעה שמיה דיוסף גברא דטמירן מפרסם ויהב ליה ית אסנת דילידת דינה.
פרקי דרבי אליעזר: יצאה דינה לראות בבנות הארץ המשחקות, ושללה [שכם] ושכב עמה, והרתה וילדה את אסנת, ואמרו בני ישראל להורגה, שאמרה [דינה]: עכשו יאמרו בכל הארץ שיש בית זנות באהלי יעקב. הביא [יעקב] שרץ של זהב, שם הקדש כתוב בו, ותלה על צוארה [של אסנת] ושלחה והלכה, והכל צפוי לפני הקב"ה וירד מיכאל המלאך, והורידה למצרים לבית פוטיפרע… והיתה אשתו של פוטיפרע עקרה וגדלה עמה כבת.

רבנו בחיי, בראשית מא,מה: " ומה שכתוב בת פוטיפרע, מפני שגדלה בביתו, שכן דרשו רז"ל כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו.
פרקי דר' אליעזר והחיזקוני מציינים כי בקשו בני יעקב להרגה, ופדר"א מוסיף את הסיבה: "שיאמרו שיש בית זנות באהלי יעקב.
אך יש מחז"ל שאינם מסכימים לכך שאסנת היא בת דינה, וסוברים לפשוטו, שאסנת אכן הייתה בת פוטיפרע והתגיירה:

ילקוט שמעוני וישב, רמז קמו: "ועוד יש נשים חסידות גיורות כשרות מן הגוים, ואלו הן: אסנת, צפורה, שפרה, פועה, בת פרעה, רחב, רות ויעל.

משמעות שמה:
רבינו בחיי והחיזקוני: "ולפי שגרשה יעקב מביתו והושיבה בתוך סנה אחד נקראת אסנת.
יש אומרים ששמה בא מהמילה אסון, וכך קראה לה דינה לאחר האסון שפקד אותה. יש אומרים שצורת השם היא מצרית, ופירושה: של נֶת, כלומר השייך לאלילה נֶת, שפולחנה היה רווח בחבלי הדלתה המערבית במצרים.

בית פוטיפר, שהיה בית מצרי טיפוסי, דהיינו ע"ז ופריצות:

רבנו בחיי בראשית מא,מה: בת פוטי פרע כהן און. דרשו רז"ל: פוטיפרע הוא פוטיפר ונקרא פוטיפר על שם שפיטם פרים ועגלים לע"ז, וזהו לשון פוטיפר, מפטם פר, והוא נקרא פוטיפר, ונקרא פוטיפרע על שם שנסתרס מאליו לפי שלקח את יוסף למשכב זכור.

מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק מא: יצא פוטיפר לטייל עם נעריו והגיעו עד לחומה, שמע פוטיפר קול בכיית ילוד, אמר אל עבדיו: הביאו לי את הילד הזה, וראה פוטיפר את הטס [ששם יעקב על צוארה]… ואמר: בת גדולים היא, הוליכוה לביתי, והביאו לה מינקת, ובעבור שגדלה נקראת בתו.

אשת פוטיפר גידלה את אסנת, והיא הייתה עדה לנסיונה של אשת פוטיפר לפתות את יוסף, ובזכותה ניצל יוסף ממוות: לאחר שאשת פוטיפר סיפרה לפוטיפר על מעשי יוסף בה, כביכול, והוא רצה להרגו, אסנת היא זו שגילתה לאביה פוטיפר את האמת:

ילקוט שמעוני בראשית, פרק לט, רמז קמו: אותו היום הלכו כולם לעבודה זרה והיא (אשת פוטיפר) עשתה עצמה חולה. כיון שחזרו הלכו חברותיה לבקרה אמרו לה: מה לך שפניך כך? ספרה להן כל המאורע. אמרו לה: אין לך תקנה אלא אמרי לבעלך כך וכך ויחבשנו בבית האסורין. אמרה להן בבקשה מכן שתאמרנה כל אחת ואחת [לבעליכן ] שאף לכן תבע, ועשו כן. ונכנסו כל השרים לחצרו של פוטיפר וספרו לו. רצה (פוטיפר) להרגו (את יוסף), אמרה ליה: אל תהרגנו ותאבד מעותיך אלא תחבשנו. אפילו כן רצה להרגו עד שבאת אסנת בסתר אל פוטיפרע ונשבעה לו וספרה האמת. אמר לה [הקב"ה] חייך, הואיל ואת לומדת עליו זכות, שבטים שאני מעמיד, ממנו על ידך הם באים.

סנהדרין לט, ע"א: "כי לבן ופוטיפר אף שהיו רשעים היו בין באי ביתם (רחל ולאה, אסנת בת פוטיפר) צדיקים הראויים לברכה.

לאחר נישואיה ליוסף

מדרש הגדול, ירושלים, תש"ז, בראשית מח, א: יוסף חשב את אשתו לצדקת, והיא זו שאמרה ליוסף שיקח את בניו לברכם מפי יעקב: "אסנת אמרה לו: כך שמעתי, שכל המקבל ברכה מפי צדיק כאילו קיבלה מפי השכינה, קח בניך כדי שיברכם.

יעקב נעתר לבקשה זו, בזכות אסנת:

פסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה ג: שהביא את אסנת … לפני אביו, ואמר לו: אבא, בבקשה ממך, אפילו בשביל הצדקת הזו, אמר לו [יעקב]: "קחם נא אלי ואברכם. הביאם אצלו, התחיל מגפפן ומנשקן ושמח בהם.

חזקוני סובר שהיו אלה נישואי תועלת:"הוקשה לו: יוסף שהיה מלך, איך נשא בת הדיוט? שאם יקח אחרת, אפילו גדולה הימנה, היה מתיירא שמא יאמר פוטיפר לבניו: עבדי הם, שהרי קניתי את אביהם לי לעבד, אבל כשנשא בתו, לא היה מבייש בני ביתו. דבר אחר: לקחה, כדי לפרסם שלא שכב עם אמה". "וכשעבר יוסף בכל ארץ מצרים יצאו כל הנשים לראות יפיו של יוסף כדכתיב בנות צעדה עלי שור וכל אחת זורקת לו חפץ או תכשיט וזו לא היה לה מה לזרוק וזרקה לו הקמיע שהיה בצוארה ועיין בו וראה שהיא מזרעו של יעקב ונשאה.

יוסף יודע שיום יבוא והוא יתבקש ליתן דין וחשבון על מעשיו ואכן באמצעות הכתב המוצנע אצלו הוא מוכיח ליעקב כי צאצאיו אינם מבני חם אלא מבני יעקב:

רבנו בחיי בראשית מא, מה: ומה עשה יעקב? קשר לה כתב בצוארה וכתוב בו: כל המדבק ביך מדבק בזרעו של יעקב. ויוסף שנשאה ראה הכתב ההוא והצניעו. והוא שאמר לאביו "בני הם אשר נתן לי אלהים בזה" הראה לו הכתב הזה. והוא שאמר לאביו בני הם אשר נתן לי אלהים בזה – הראה לו הכתב הזה.
פרקי דרבי אליעזר: אסנת הייתה מיועדת ליוסף מיום לידתו: "יוסף שלא נולדה זוגתו עמו, שהיתה אסנת בת דינה ראויה לו לאשה.
אם אמנם אסנת הייתה בת דינה, יוסף נשא לאישה את בת אחותו. אך אם הייתה בת פוטיפרע, היאך נשא לאישה נכרייה?

בעל באר מים חיים מתייחס לשאלה זו ואומר: "קשה, איך לקח יוסף אשה במצרים שהיא מבנות חם המקוללין? וכמה הזהירו אברהם ויצחק שלא יקחו מבנות כנען עבד עבדים, והיה לו לבקש מזרע של שם.

קהלת רבה: בגרים שהם באים ועושים תשובה… רבי בון אמר: צדיקים הלכו לשם ויבואו, כגון יוסף לאסנת.
אסנת הייתה שותפת לסודו של יוסף אודות משפחתו, ושמחה בשמחתו כאשר נפגש עם בנימין:

בראשית רבה (וילנא) פרשה צב: "נטל יוסף מנה שלו ונתנה לבנימין, נטלה אסנת מנה שלו ונתנה לבנימין. לכך נאמר 'ותרב משאת בנימין.
יחס יוסף לאסנת
יוסף נאלץ להסביר לאביו שאסנת כשרה:

שכל טוב (בובר) בראשית פרק מח: 'ויאמר יוסף אל אביו בני הם וכשרים כמותי, אשר אין בהם פגם. 'אשר נתן לי אלהים' בהיתר ניתנו לי, מאת הקב"ה, כענין שנאמר 'לא תתעב מצרי. והלא דברים קל וחומר, ומה עמון ומואב שנאמר בהן, 'לא יבא בקהל ה' וכתוב 'עמוני' ולא עמונית 'מואבי' ולא מואבית', מצרי דכתיב ביה 'לא תתעב מצרי, אינו דין שתהא מצרית כשרה לבא בקהל? וכך אנו דורשין לכבודו של יוסף, ואעפ"כ עיקר הדין כך הוא, שהרי לכך נאמר אשר נתן לי אלהים, שבהיתר נולדו לו מאסנת בת פוטיפרע. כיון ששמע יעקב כך שמח שנתן גדולה לראוין לה, ויאמר 'קחם נא אלי ואברכם' כדרך שהאב מברך את בניו, שכך אמרתי לך כבר: אפרים ומנשה

תרגום יונתן, מובא ע"י רש"י בראשית מח,ט: "מן מאן אתילידו לך אילין" ממי נולדו לך אלה. רק אחרי תשובת יוסף "בני הם אשר נתן לי אלוקים בזה -בזה הכתב שנשאה אסנת על צוארה, בו כתוב היה 'שא אותה לאשה' – מוכן יעקב לברכם: "קחם נא אלי ואברכם". יוסף הראה לאביו שטר אירוסין ושטר כתובה. ומפרש רש"י:  "בזה – הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה, ובקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו (על יעקב) רוח הקודש.

יחס אסנת ליעקב
יעקב היה סבה של אסנת והיה גם חמיה. אסנת טיפלה ביעקב במסירות רבה, אך אין אנו יודעים את יחס יעקב אליה.

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד רכב: "מי הגיד לו (שאביו חולה)? אסנת אשתו, שמשעה שירד אביו יעקב למצרים, היתה משמשת אותו, וכיון שראתה אותו חולה מיד שלחה ואמרה ליוסף.

שכר אסנת
ילקוט שמעוני וישב רמז קמו: אמר לה [הקב"ה]: חייך, הואיל ואת לומדת עליו [על יוסף] זכות, שבטים שאני מעמיד ממנו, על ידך הם באים, כלומר בשלך ובזכותך.