פרשת וישב – מאמר שלישי

פרשת השבוע – וישב (בראשית לו, מג – מ, כג)

השבוע שבין יח בכסלו – כד בכסלו ה'תשע"ג (2 בדצמבר- 8 בדצמבר 2012)

את פרשת וישב קוראים בדרך כלל בשבת שלפני חנוכה.

הפטרה: בספר עמוס שבתרי עשר, מפרק ב' פסוק ו עד פרק ג' פסוק ח. בראשית ההפטרה מופיע הפסוק "על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים", הרומז לפי המפרשים למכירת יוסף.

 עבדות במקרא והיום

בראשית לז

לו וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל-מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים. {פ}

בראשית לט

א וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה.

יוסף נמכר לעבד. מכירת האח מורידה את בני ישראל למצרים, ומשעבדת את כולם בבית עבדים. ההכרזה "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים", משמעותה שכולנו מעתה עבדי ה', ומתוך כך אין אנו יכולים לשעבד אחר שגם הוא עבדו של הקב"ה (ויקרא כה, מב): "כִּי עֲבָדַי הֵם… לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד". כדברי רש"י על פי מדרש התנאים 'ספרא': "שטרי קודם", אני קניתי אותם קודם! בטראומות אלו מושרש העונש הכבד: "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ… מוֹת יוּמָת" (שמות כא, טז), וספר דברים מוסיף "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ".
אלו הם העבדים הנחטפים, אך ישנם עבדים חוקיים, למשל הנדונים לעבודת פרך בגין פשעיהם. אין עבדות (ולא מאסר) בגין חובות בהלכה היהודית, אלא שהמציאות בימי המקרא, הייתה פרועה ואכזרית. אלמנתו של אחד מבני הנביאים פונה אל אלישע הנביא ומספרת שהיא אינה מסוגלת לשלם חובותיה (מלכים ב ד, א): "וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים". עמוס (ח, ו) מתריע נגד מלכות ישראל המאפשרת "לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם". לשיאו יגיע המאבק למגר את העבדות בימי ירמיהו (פרק לד).
בימי מצור הכשדים, חוזר המלך צדקיהו אל ה' וכורת ברית לקרוא לעבדים ולשפחות דרור, לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם; וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ ככתוב בפרשת משפטים, ספר הברית. אך הדרור לא ארך זמן, "וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת… אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים, וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת". כפי ששיער פרופ' יהודה אליצור, ייתכן וביטול מצור הבבלים בעקבות בואו של צבא מצרים הפיח תקוות שווא בלבם של יושבי ירושלים שסברו שכבר אין צורך במחוות צדק כדי לרצות את הקב"ה. הברית חוללה. או אז נחתם פסק הדין על ירושלים: "וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין ישֵׁב".
בתוכחת ירמיהו יש פרט תמוה: "כֹּה אָמַר ה'… אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם… מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ". 'בְּיוֹם הוֹצִאִי'? פסוקים אלו נאמרו בסיני! הקושיה לא חמורה, זוהי חרות של השפה.
אך בעקבותיה עורך ר' שמואל בר רב יצחק רקונסטרוקציה של המאורעות (ירושלמי, ראש השנה יז ע"א) ומפנה אותנו אל הפסוק הפותח את תיאור השחרור (שמות ו, יג). הקב"ה שולח את משה ואהרן "וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה… לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". הפנייה לפרעה מובנת, אך מה פשר הפנייה אל בני ישראל: "על מה ציוָם? על פרשת שילוח עבדים!" כנראה סבר ר' שמואל, שכקאפוס במחנות, לא מעט מהמשועבדים היו גם משעבדים. ביום השחרור מעול זרים, חייבים גם אלה לשחרר את עבדיהם. ורב הילָא, אולי הוא האמורא ר' אילעא בר ברכיה, הוסיף: "לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים". הברית שנולדה ביום השחרור חוללה ביום השעבוד. מעתה כולם עבדי הכשדים.
לכאורה, בעולמנו המודרני, בטלה העבדות. זאת אשליה. היא מתבטאת בצורתה האכזרית ביותר בילדים האפריקאים הנחטפים ומאולפים כדי לשרת כחיילים חסרי כל רסן וזהירות במלחמות היבשת, או בילדים הנידונים לזנות במקלטי מוסר בארצות רחוקות. העבדות מחללת את ערינו בסחר בנשים. אין לי ספק, שלפי הגדרתו של רב (בבא מציעא עז ע"א), לקיחת פספורט מאדם כדי למנוע ממנו את האפשרות לעזוב הופכת עובד לעבד.

עד כאן אונס, אולם יש עבדות המתרחשת מתוך רצון. הראי"ה קוק (אגרות הראיה, א, עמ' פט) הגדיר אותה "עבדות טבעית", אחת התשתיות של העידן המודרני והעולם הגלובלי. בעלי ההון והכוח "משתמשים בכוח המשפט לשכור עובדים עניים לעבודתם", ועובדים אלה הופכים "עבדים בטבע, מצד ההכרח החברותי". כך הם "העובדים במכרה-הפחמים, שהם נשכרים מרצונם, הרי הם עבדים לאדוניהם… והעשיר שלבו אטום לועג לכל צדק ומוסר, ויותר נוח לו שבמנהרה יחסר אור ואויר, אע"פ שעל ידי זה יתקצרו חייהם של… אנשים וייעשו חולים אנושים, ואם לפעמים תיפול מכרה, ויקברו חיים עובדיה, לא ישים על לב, כי ימצא עבדים אחרים נשכרים", וודאי בקבלני עובדים זרים.
ולמרות זאת, אולי המציאות אינה כה שחורה. הלוא התברכנו בהישג סוציאלי אדיר המאפשר לעובדים ללכת לשירותים בזמן העבודה. על רקע זה הרשו נא לי להיזכר בדברי איוב (לב, יג-טו), העורך את חשבון הנפש המוסרי שלו ושלנו: "אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי – – בְּרִבָם עִמָּדִי. וּמָה אֶעֱשֶׂה כִּי יָקוּם אֵל, וְכִי יִפְקֹד מָה אֲשִׁיבֶנּוּ? הֲלֹא בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ – – וַיְכוּנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד".

הסהר והסוהר  /  יעקב עציון

בראשית לט

כ וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל-בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר-אסורי (אֲסִירֵי) הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי-שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר.

לפני שבועות מספר ביטל בג"ץ את החוק המאפשר את קיומו של בית סוהר פרטי בישראל. הסיבה העיקרית שבשלה פסל בג"ץ את החוק הייתה העובדה שהסוהרים נדרשים לעתים להפעיל כוח כנגד האסירים, ולדעת השופטים פעולות כוחניות מוטב שייעשו על ידי גוף ציבורי ולא על ידי נציגי חברה פרטית.

מבלי להיכנס לכל העניין – נראה שיוסכם על כל הצדדים שהפעלת הכוח הנדרשת היום בבתי הסוהר הינה פחותה מזו שנדרשו לה הסוהרים בתקופה העתיקה. בעבר היו האסירים נקראים בשם זה כיוון שהיו אסורים וקשורים באופן ממשי בשהותם בבית המאסר. כך נאמר למשל בשמשון, לאחר שסר כוחו מעליו ונמסר ביד הפלשתים: "וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם, וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים" (שופטים ט"ז). כך גם משמיענו משורר תהילים לגבי יוסף, אף שלא מוזכר הדבר במפורש בסיפור המעשה: "שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף, עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ, בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ" (מזמור ק"ה).

בערבית נקרא בית הכלא חַבְּס או מַחְבַּס, והוא הוא המחבוש העברי (שכיום משמש בעיקר בצה"ל: "החייל נידון ל-21 ימי מחבוש"). החבוּש, כמוהו כאסוּר, הוא מי שחבשו אותו, כלומר קשרו אותו, אך לא בתחבושות אלא בכבלים ובאזיקים.

בפרשתנו נקרא המקום שבו שהו האסירים בשם בית סוהר. מהו סוהר זה? ר' אברהם בן עזרא מעלה סברה כי מדובר במונח מצרי, שהרי בכל התנ"ך מופיע שם זה רק כאן. מלבד זאת, מלשון הכתוב נראה כאילו נמסר מיד לאחר המילים "בית הסוהר" תרגום של המונח לעברית – "מקום אשר אסורי המלך אסורים" (כשם שנוהג המקרא בהביאו מילים זרות, לדוגמה במגילת אסתר: "פור, הוא הגורל", ועוד).

ברם, פרשנים רבים מקשרים את הסוהר לסַהַר – עיגול הירח – בשל צורתו העגולה של בור הכלא. כך כותב למשל רד"ק בספר שורשיו: "בית הסוהר – שם המאסר שהוא עגול כדמות הסהר". ואמנם, יוסף עצמו מכנה את המקום שבו היה אסור בשם בור ("וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר"), ושם זה חוזר בתור כינוי לבית כלא במקומות נוספים בתנ"ך. במכת בכורות נאמר: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר" (שמות י"ב). וכן נאמר בירמיהו, לאחר שהואשם שהוא "נופל אל הכשדים", כלומר מעוניין לערוק לשורותיהם: "וַיִּקְצְפוּ הַשָּׂרִים עַל יִרְמְיָהוּ וְהִכּוּ אֹתוֹ וְנָתְנוּ אוֹתוֹ בֵּית הָאֵסוּר… כִּי בָא יִרְמְיָהוּ אֶל בֵּית הַבּוֹר" (פרק ל"ז).

כיוון שהמקום שבו שהו האסירים היה בור תת קרקעי, מובן מדוע מתואר הכלא כמקום חושך ואפלה, כפי שנאמר למשל בתהילים ביחס למצוקות האסירים: "יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל" (עוני כאן פירושו חבל המענה את האסור, כבפסוק שהובא לעיל: "עִנּוּ בכבל רגלו").

סוחר וסחרחורת

גם במשנה אנו מוצאים את המילה סַהַר במשמעות הקשורה להקפה ולעיגול. בלשון חכמינו סהר הוא מכלאה לצאן, בן זוגו של הדיר. התוספתא במסכת שביעית מלמדת למשל כיצד בונים את גדרות הסהר: "בכל עושין סהרין – באבנים ובמחצלות… אפילו שלשה חבלים זה למעלה מזה, ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו שלשה טפחים כדי שייכנס הגדי".

השורש סה"ר הינו קרוב לשורש סח"ר, שעניינו הקפה במעגל. התרגום הקבוע באונקלוס למילה "סביב" הוא "סחור סחור", ואף בעברית – הסוחרים נקראים בשם זה משום שהם סובבים עם מרכולתם בחוצות. בעברית שלנו התחדשה הסחרחרה (קרוסלה על פי המקור הצרפתי), הגורמת עד מהרה לסחרחורת (וכבר בתנ"ך מצאנו: "לִבִּי סְחַרְחַר", בתהילים ל"ח). אבל לא נלך סחור סחור, ונחזור לסהר.

בתנ"ך מצוי הַסַּהַר פעם אחת בלבד, בשיר השירים: "שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג" (ז, ג). המפרשים מסבירים שהדימוי הוא לכלי עגול¹, כצורת הירח המלא (ופסוקים ספורים קודם לכן נדמתה השולמית לירח במפורש: "יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה"; ו, י).

בארמית שמו הרגיל של הירח הוא סיהרא. בפרשתנו מופיעה לראשונה בתורה המילה ירח, בחלומו השני של יוסף: "וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" – ותרגומו: "והא שמשא וסיהרא וחד עסר כוכביא סגדין לי".

בערבית – האחות השמית של העברית והארמית – אמנם לא נקרא היָרֵחַ כיום בשם סהר, אך כך נקרא היֶרַח: חודש בערבית הוא שַׁהְר (כידוע, הקשר שבין הירח לבין החודש נשמר בשפות רבות, כמו למשל באנגלית שבה month נגזר מ-moon). בעברית לא רגיל השימוש במילה סהר במובן של חודש, אך ניתן למוצאו בפיוטים. ר' אלעזר ב"ר קליר פותח את פיוטו לשבועות בשורות הבאות: "ארץ מטה ורעשה, בסהר שלישי אתגעשה". הסהר השלישי הוא החודש השלישי, חודש סיוון שבו ניתנה תורה.

שהרון וקרואסון

כשם שהסהר נתן את שמו לבית הסוהר, כך נתנה צורת הירח את שמה לחפצים אחרים שנעשו בצלמה. לאחר שלוכד גדעון בן יואש את שני מלכי מדיין זבח וצלמנע נאמר: "וַיִּקַּח אֶת הַשַּׂהֲרֹנִים אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם" (שופטים ח). השהרונים הם ככל הנראה תכשיטים העשויים בדמות סהר, ואולי תלו אותם המדיינים בצווארי בהמותיהם בצאתם למלחמה כיוון שהתייחסו לירח כאלילות – ככתוב באזהרת משה לישראל: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם… וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים… אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם" (דברים ד').

באיזו צורה היו השהרונים הללו? האם היו עגולים כירח המלא, או שמא קעורים כלבנה בחידושה? קשה לדעת. מכל מקום, כיום כשאומרים 'סהר הירח' מתכוונים לצורת הירח בימים הראשונים של החודש (או בסופו). ייתכן שמשמעות זו התבססה בעברית בשל הערבית, שבה יש שני מונחים נפרדים לירח המלא ולירח המתחדש. שמו הרגיל של הירח הוא קַמַר, ואילו הירח הצעיר נקרא הִלַאל (קרוב לשורש העברי הל"ל, במשמעות הפצת אור: "בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי"; איוב כ"ט. מעניין לציין ששני הסימנים שמצידי המילים שאנו כותבים כאן, סימני הסוגריים, נקראים בערבית הִללאן בשל צורת הסהר שלהם. והערה אחרונה: יש שרצו לקשר את ההילאל ל'הֵילֵל בן שחר' המוזכר בישעיהו י"ד, ומוסבר בדרך כלל ככוכב נוגה, הבולט לעתים בשמי השחר).

כיוון שבמאגרה של העברית היו הירח, הלבנה והסהר, התייחד הסהר – הנדיר יותר – כתרגום להלאל הערבי, שהפך לסמלה של האימפריה העות'מאנית ובהמשך אף לסמל כלל-מוסלמי.

במאפיות שוחרות עברית ניתן למצוא לעתים ליד מגשי עוגיות את הכיתוב 'סהרוני שוקולד' וכדומה, אף שצורתן אינה דומה לירח לא במילואו ולא במולדו. האשם בכך הוא הקרואסון, שפירוש שמו הוא סהר בצרפתית, על פי צורתו הראשונית.

יוסף בקוראן

פרק שלם מתוך 114 פרקי הקוראן נושא את השם "יוסף" ומוקדש לדמותו. מדובר בפרק (סורה) 12, המכיל 111 פסוקים, אחד מן הפרקים הארוכים בקוראן. שמו של יוסף נזכר בקוראן 27 פעמים. כל האזכורים, להוציא שניים, הם בפרקי"וסף". בהשוואה ראשונית למקומו של יוסף בתנ"ך, אנו מוצאים בתנ"ך יותר ממאתיים אזכורים, מרביתם בספר בראשית (153 אזכורים), אך יוסף נזכר בשלושה מחומשי התורה (להוציא ויקרא) וברבים מספרי הנביאים והכתובים. בנוסף, נזכר פעם אחת "יהוסף", שינוי נוסח של יוסף.

על פי המסורת המקובלת באסלאם, כולל הטקסט הקוראני 25 נביאים. יוסף הוא התשיעי שבהם, בסדר הכרונולוגי. הראשון הוא – אדם, האחרון הוא – מוחמד. ההשוואה בין מקומו של יוסף בתנ"ך למקומו בקוראן, מצריכה שורה של הסתייגויות:

היקפו של הקוראן כולו הוא 6237 פסוקים. היקפו של התנ"ך רחב לאין שיעור: בחמשת חומשי התורה – 5845 פסוקים, בנביאים הראשונים – 4314 פסוקים, בנביאים האחרונים – 4978 פסוקים ובכתובים – 8054 פסוקים. בסך הכול נכללים בתנ"ך – 191, 23 פסוקים.

מבחינה כרונולוגית, מצוי החומר התנ"כי כולו, ברקע עריכתו של הקוראן. על פי המסורת האסלאמית נערך הקוראן בידי הח'ליפה השלישי, עת'מאן בן עפאן (שלט בשנים656-644 ).

אף אם לא נקבל את התפיסות באשר להשפעה ישירה של יהודים על ראשוני האסלאם, הרי ברור, על פי מועד ראשית האסלאם, כי מוחמד, מבשר האסלאם, היה בן דורם של יורשי התלמוד, מאות רבות לאחר שידיעת התנ"ך הייתה יסוד מוסד באמונתם של בני העם היהודי.

בתנ"ך יוסף אינו נביא. הוא מאבות האומה. הוא צדיק, דמות לחיקוי, אך בשר ודם. בקוראן מדובר בדמות נבואית בעלת שליחות אוניברסלית. בתנ"ך תופסת הגנאולוגיה, שיוסף הוא חולייה חשובה בה, מקום מרכזי בהתפתחותו של עם ישראל. בקוראן הנושא איננו בולט וחשיבותו משנית.

האזכור הראשון של יוסף בקוראן, על פי סדר הפרקים, הוא בפרק השישי (סורת המקנה). בפסוק 84 בפרק נאמר: "אחר כך הענקנו לו (לאברהם) את יצחק ואת יעקב והדרכנום, כשם שהדרכנו מקודם את נוח, ומצאצאיו יצאו דוד ושלמה ואיוב ויוסף ומשה ואהרון, כי כך אנו גומלים לאשר הטיבו". יוסף מצוי ברשימת צאצאיו של אברהם, רשימה מכובדת של עשרה נביאים (כולל נוח ואיוב המופיעים כנביאים בקוראן). מעניין לציין כי בפרק זה עצמו מופיעה לאחר מכן רשימת מופת הכוללת את הדמויות זכריה, יחיא, ישו, אליהו, ישמעאל, אלישע, יונה ולוט, אף הם משמשים כולם נביאים בקוראן. בראש כל פרק בקוראן, ציינו עורכיו את מקום "התגלותו" של הפרק. רבים מן הפרקים הארוכים "ירדו" בתקופת נבואתו המאוחרת של מוחמד, בעיר אלמדינה. מרבית הפרקים הקצרים, מתקופות הנבואה הראשונות של מחמד, נמצאות בחלקו האחרון של הקוראן¹⁵.

האזכור האחרון של יוסף בקוראן, על פי סדר הפרקים, הוא בפרק הארבעים, המאמין, בפסוק 34, בו נאמר: "הלא לפניו (לפני משה) בא אליכם יוסף עם ההוכחות, אך אתם לא חדלתם להטיל ספק בדבריו עד שמת, ואתם השליתם את עצמכם שאללה לא ישגר אחריו עוד שליח נוסף. כך מטעה אללה את המזניח והספקן".

ההקשר שבו נזכר כאן יוסף, הוא דחיית אמיתותם של השליחים. דחייתו של משה מתוארת בפרק קוראני זה באופו דרמטי. משה נשלח עם אותותיו ועם סמכותו הנבואית הברורה אל השילוש הבלתי מקודש: פרעה, המן וקורח. תגובתם הייתה: הוא (משה) מכשף כוזב.

הפרק ה-12, סורת יוסף, כולל 25 אזכורים של יוסף, מפסוק 4 ועד פסוק 99. המבוא לפרק כולו, שלושת הפסוקים הראשונים, מציין כי הפרק כולל אותות בשפה המובנת לציבור שאליו פונים דברי הקוראן, וכי בו מוגש לקוראים "היפה בסיפורים". המבוא מאפיין מקרים רבים בטקסט הקוראני שבהם מופיע בקוראן סגנון רך, ידידותי ושווה לכל נפש. הטקסט הוא דידקטי ומוצג כסיפורת יפה, בלשון פשוטה.

הפסוק הרביעי בפרק כולל את חלומו השני של יוסף. החלום הראשון המופיע בספר בראשית, חלום האלומות, אינו נזכר כלל בסיפורו של יוסף בקוראן. בחלום הזה, מופיעים אחד עשר כוכבים, שמם וירח המשתווים ליוסף. את פרטי החלום מספר יוסף לאביו, אך לא לאחיו.

הסיפור בקוראן מתרחק בפרטיו מן הסיפור המקראי. בקוראן מזהיר אותו אביו, בפסוק 5, מפני גילוי חזונו לאחיו, משני טעמים: א. מחשש שאחיו יזממו נגדו מזימה. ב. מפאת פגיעתו הרעה של השטן. לשטן יש מקום מכובד בטקסט הקוראני, בפרקים מתקופת מכה ומתקופות אלמדינה, כולל פעמיים נוספות בסורת יוסף.

מיד בהמשך, בפסוק 6, מופיע ההסבר הברור: "אולם כאשר חלמת כן יקום וריבונך יבחר בך וילמדך לפרש את הקורות וישמור לך ולביתך (בית יעקב) את חסדו כמו ששמר לאבותינו אברהם ויצחק מקודם, כי ריבונך יודע וחכם".  ובכן חלומו של יוסף עתיד להתממש ואף יצליח לפתור חלומות ומובטח לו מקומו ברצף האבות – אברהם, יצחק, בית יעקב ויוסף. בפרשת "וישב" נותר החלום של יוסף בגדר של גערת האב וקנאת האחים ו"שמירת" האב. בקוראן הדברים מפורשים לחלוטין: ליוסף יש שליחות מופתית וסיפור יוסף ואחיו הוא בגדר אות לתוהים אחר דרכו של האל.

הטקסט הקוראני עובר לעסוק באפליה שנקט יעקב לטובת יוסף ואחיו בנימין, בני רחל. בהיות הקוראן שקוף יותר בלשונו נאמרים הדברים מפורשות מפי האחים. בפרשת "וישב" הקביעה שליעקב (ישראל בלשון הפסוק) יש העדפה של יוסף (בלי ציונו של בנימין), וכי קצפם של אחי יוסף יוצא עליו (בלי דיבור מפורש מפיהם), מקדימה את סיפור החלומות.

הקוראן עובר מכאן ישירות למחשבות של אחי יוסף להרגו נפש, תוך דילוג על פסוקים 19-12 בפרשת "וישב". הנוסח הקוראני יוצר משוואה בין הריגת יוסף ובין רכישת אהבת האב לבניו האחרים: "הבה נהרוג את יוסף או נגלהו למקום מרוחק ואז תופנה אהבת אבינו רק אלינו ונהיה עדה מצליחה אחריו". את המזימה הזו מסכל בפרשת "וישב" ראובן, בכור הבנים. בקוראן אין זיהוי של האומר זאת: "אך אחד מהם התנגד ואמר: 'אל תשפכו את דם יוסף. מוטב שתשליכוהו למעמקי בור ואחת השיירות תמצאהו".

המשך הסיפור הקוראני יוצר תחושה של סתירה חריפה לנוסח המקראי. על פי הקוראן, עוסקים חמשת הפסוקים הבאים בהפצרות של האחים, עד להתרצות אביהם והסכמתו לשלוח את יוסף עמם, והטלת יוסף בבור. הבנים מבקשים מן האב לשלוח עמם את אחיהם הצעיר כדי שישתעשע בחברתם, האב מביע את חששותיו, האחים משכנעים אותו בכוח היותם עדה אחת ומצליחים להשליך את יוסף לבור.

בסיפור המקראי שולח האב (ישראל) את יוסף מרצונו. מאידך גיסא, המוטיבים של חששות האב והשכנוע של הבנים מופיעים בסיפור שליחתו של בנימין למצרים. תוך כדי המו"מ שמנהלים האחים עם אביהם, על פי הנוסח הקוראני, באשר לשיגורו של יוסף, מופיע בקוראן משפט מוסגר המרמז לנו על ההקשר הכללי של "סיפור יוסף" ועל התפקיד הרם שנועד לו במצרים. משפט זה כולל את מושג "ההתגלות" האופייני לנביאים, ומחזיר את הקורא למבנה העל של דמותו של יוסף בקוראן – נביא בשרשרת של נביאים.

סגנונו הסיפורי הרך של הטקסט הקוראני בא לידי ביטוי בפסוק הבא: "ויבואו אל אביהם בערב בוכים". הטקסט הדרמטי המופיע ב"בראשית" נעלם בקוראן לחלוטין. הסיפור קצר ומדלג על פרטים רבים הנמצאים בתורה.

גורלו של יוסף לאחר שהושלך לבור, מבואר בקוראן על ידי האחים "ויאמרו: 'הוי אבינו, הלכנו להתחרות במרוץ ונעזוב את יוסף יושב על כלינו, ויאכלנו הזאב".

בסיפור המקראי, נפגוש בהתנהגות צינית הרבה יותר מצד הבנים. אביהם הוא הדובר, הוא זה אשר משער את אשר קרה ליוסף. בקוראן, הבנים מבינים שאביהם לא "יקנה" את סיפור טריפתו של יוסף: "ואולם אתה לא תאמין לנו, ואם גם אמת נדבר".

סיפור כותנתו של יוסף מוצג בקוראן ישירות, כסיפור של שקר: "ויביאו על כותנתו דם שקר". לעומת תגובת האבל הכבד והבכי מצד יעקב בפסוקי התורה, מבטא הקוראן איפוק ואמונה עזה של יעקב באל: "אז קרא אביהם: 'אכן השתלט יצרכם עליכם! עלי להתאזר בסבלנות ולבקש עזרה מאללה להתגבר על מה שספרתם לי".

הטקסט הקוראני מתאר באופן קצר ומצומצם את האירוע של "שאיבת" יוסף מן הבור, את מכירתו לשיירה ואת הגיעו למצרים. אין כאן גודש פרטים. אין אזכור של המדיניים ושל הישמעאלים, ואף לא מבואר בטקסט האם האחים מכרו אותו. המחיר הוא פעוט – דרהמים ספורים – ויוסף מוצא עצמו בבית מצרי נכבד.

המוטיב הנבואי וההשגחה העליונה חוזרים – שוב ושוב בסיפור הקוראני. "אצבע אלוהים" נמצאת אף בשלייתו של יוסף מן הבור, בהסתרתו תחילה בין סחורותיהם של אנשי שיירת הרוכלים ובמכירתו.

סיפורו של יוסף בבית פוטיפר הוא סיפור דרמטי. במהלך כל הסאגה הזו, מרגע הגיע ליוסף לבית פוטיפר ועד לפנייתו של המלך אל יוסף לסייע לו בפתרון חלומותיו, נזכר יוסף בשמו פעמיים בלבד. הסיפור של יוסף הופך כאן להיות סימבולי ולא פרסונלי.

הקוראן מתאר את דמותו של יוסף בסיפור זה, כאדם המתמודד עם יצרו ועם צו אלוהיו ומצליח לעמוד בפני יצרו. בתחילת הסיפור, בפסוק 21, משלב הפסוק את דברי הקונה המצרי לאשתו עם הכוונה האלוהית בנפילת יוסף בשבי ובמכירתו: "ככה השרשנו את יוסף בארץ מצרים למען נלמדו לפרש את הקורות, כח אללה שולט על הכול, אף כי רוב האנשים אינם יודעים זאת". בהמשך, בפסוק 29, מקבל יוסף הנחיה מפורשת להתרחק מן האשה המצרייה, הנחיה שאינה נמצאת בסיפור המקראי: "אולם אתה יוסף הסתלק מזה".

בפסוקים הבאים בקוראן, מופיע תיאור דרמטי של עימות בין האישה המצרייה לנשים (הנכבדות) בעיר. לעימות זה אין זכר בתורה. מדובר בסיפור בעל אופי מדרשי, שבו מעמידה בעלת הבית את יתר הנשים במבחן יופיו של יוסף: "בינתיים התחילו נשות השרים לספר בעיר, כי אשת השר הגדול חשקה בעבדה ורצתה לפתותו והיא במבוכה רבה. וכאשר שמעה אשת השר על דברי הרכילות של חברותיה, הזמינה אותן לסעודה ומסרה לכל אחת מהן סכין. ואחר כך פקדה על יוסף לצאת אליהן. ובראות הנשים את יופיו פצעו את ידיהן מרוב התפעלות. ותאמרנה: "ישמרנו אללה! אין זה בשר ודם, אלא מלאך אציל". על פי הסיפור הקוראני, התפלל יוסף להיזרק לבית הסוהר, כדי שלא ייכשל בפיתוייהן של נשים. חרי אפו של פוטיפר מפורש בקוראן כהיענות האל לתפילת יוסף.

פתרון חלומותיהם של שר המשקים ושל שר האופים מופיע אף הוא בטקסט הקוראני, בהתאמה רבה לסיפור המקראי. יוסף הוא הדמות הדומיננטית בסיפור, אך בלי ציון שמו.

סיפור חלומו של פרעה בדבר שבע הפרות בריאות הבשר ושבע הפרות דקות הבשר מופיע בקוראן בתמציתו, תוך חזרה של המוטיב הדרמטי של אשת פוטיפר ועל ניסיון הפיתוי של יוסף. הטקסט שונה בפרטים רבים מן הטקסט המקראי. יוסף נזכר שוב בשמו כיוסף הצדיק, פותר החלומות. יוסף מופיע שוב בשמו בתחקיר שעוברות הנשים הנכבדות באשר לדבריהן על יוסף ולבסוף נזכר יוסף במינוי הבכיר אותו קיבל מן המלך: "כך השרשנו את יוסף בארץ מצרים לשכון בתוכה בכל מקום שירצה, וכך נעניק רחמינו למי שנרצה ולא נקפח גמול ישרים". על פי הטקסט הקוראני מינויו של יוסף הוא מתוכנן במצוות האל וכגמול על אמונתו. הסיפור של יוסף הוא ממוקד מטרה – שכר טוב יותר בעולם הזה ובעולם הבא, למאמינים והיראים את האל.

הפרק של מפגש יוסף עם אחיו הוא הפרק הבא בתורה ואף בקוראן. בתיאורו של המפגש בקוראן נזכר שמו של יוסף 13 פעמים במפורש, כמחצית מכלל אזכוריו בקוראן. הסיפור אישי, מפורט ודומה במבנהו לסיפור המקראי, אף כי בתמציתיות רבה, בהשוואה למקרא.

הקוראן מדלג על כל מסעו של יעקב למצרים. כהרף עין, חוזרים האחים ועמם אביהם ובאופן מרגש פונה יוסף לאביו, היושב על כיסא המלוכה, ואומר: "אבי, זה הוא פתרון חלומי מלפנים. הנה עשה אותו אלוהי אמת, וייטב אתי בהוציאו אותי מבית הסוהר, ויבא אתכם מן הערבה, אחרי אשר הפריד השטן ביני לבין אחי".

סופו של סיפור יוסף בקוראן הוא הלקח האמונתי וההסבר לצורך בסוג זה של סיפור לכוון את לבות הציבור, אנשי מכה לאמונה באל. תשעת הפסוקים האחרונים בפרק מופנים אל השליח (מוחמד) ואין בהם כל אזכור ליוסף. זו אזהרה למתעלמים מאותות האל, אינם מאמינים בו ומשתפים עמו אלילים. הסיפור הוא חיזוק מחודש לדבריהם של השליחים שקדמו למוחמד ואישור מחודש לספרים השמימיים אשר ירדו לפני הקוראן וכמובן לקוראן עצמו.