פרשת וישב – מאמר ראשון

פרשת השבוע – וישב (בראשית לו, מג – מ, כג)

השבוע שבין יח בכסלו – כה בכסלו ה'תשס"ט (5 בדצמבר – 12 בדצמבר 2009)

את פרשת וישב קוראים בדרך כלל בשבת שלפני חנוכה. בשנים שבהן יש בחנוכה שתי שבתות, קוראים את פרשת וישב בשבת הראשונה. בשנים שבהן יום א' של חנוכה חל ביום ו', קוראים את הפרשה ביום ב' של חנוכה.

הפטרה: בספר עמוס שבתרי עשר, מפרק ב' פסוק ו עד פרק ג' פסוק ח. בראשית ההפטרה מופיע הפסוק "על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים", הרומז לפי המפרשים למכירת יוסף.

יוסף בעל החלומות

בראשית לז

א וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.  ב אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה אֶל-אֲבִיהֶם.  ג וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים.  ד וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.  ה וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ.  ו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם  שִׁמְעוּ-נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי.  ז וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם-נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי.  ח וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו.  ט וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי.  י וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו וְאֶל-אֶחָיו וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ  הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה.  יא וַיְקַנְאוּ-בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר.

כתנת איש המחנות | אבנר טריינין מתוך הקובץ שירי משוררים

וְלֹא קִנְּאוּ בּוֹ הָאַחִים
עַל כְּתֹנֶת הַפַּסִּים.
שֶׁבָּה הִלְבִּישׁוּ גַּם אוֹתָם
כְּשֶׁהוּרְדוּ מִן הַפָּסִים.

וְלֹא חָלַם וְלֹא פָּתַר
וּמִן הַאֲלֻמָּה לֹא קָם,
וְלֹא נִגְרַע שְׂעִיר-עִזִּים
בְּהִטָּבְלָהּ בְּדָם.

וַאֲבִיהֶם לֹא הִכִּירָהּ,
כִּי רַבּוּ בְּנֵי זְקוּנָיו,
וְרַק מִלְמֵל חָיָה רָעָה
וְלִרְאוֹתָם לֹא שָׁב.

רש"י:  "וישב. ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלווה, אומר להם הקב"ה, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה". עם הגיעו לארץ ישראל ביקש יעקב בהגיעו לגיל 108 מתוך 147 שנות חייו, לישב בשלווה, ולא נסתייע בידו מאחר שבעיית השנאה והקנאה בין בניו טרם נפתרה. מעשי אבות סימן לבנים; באלף ושמונה מאות שנות אינקויזיציות, פוגרומים, גיטו וכדומה לא התעייפנו. אך במאה שנים של תנאים טובים בהרבה מאלה שהיו לנו בגולה, התחלנו להתעייף. ברם, אסור לנו להתעייף ולרצות לשבת בשלווה, כל עוד לא נפתרו המחלוקות בינינו לבין עצמנו, מחלוקות שבגלגול הנוכחי, קשורות לצערנו גם ביחס לאויבינו. המאבק על מהות הציונות לא יכול לאפשר לנו לרצות לשבת בשלווה.

יוסף למד דווקא מניסיונו כעבד – כ-שלוש עשרה שנה – כי השלטון הוא עבדות  ועל השליט לשרת את הנשלט. לכן אף שבחלומותיו אלומות האחים והשמש והירח והכוכבים משתחווים לו, הוא שצריך לדאוג לאחיו. זאת ידע רבן גמליאל כשנתן דעתו להושיב בראש את ר' אלעזר חסמא ואת ר' יוחנן בן גודגדא, הוריות י, א- ב: "שלח להם ולא באו, חזר ושלח ובאו. אמר להם: כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!"

הרמב"ן ד"ה שִׁמְעוּ נָא הַחֲלום הַזֶּה: " לא דַּי שֶׁסִּפֵּר הַחֲלום כִּי גַּם אָמַר לָהֶם "שִׁמְעוּ נָא", כְּלומַר הָבִינוּ אֶת הורָאַת הַחֲלום! וּבָזֶה הוסִיף לְהַטִּיל אֵיבַת אֶחָיו עָלָיו, כְּמו שֶׁאָמְרוּ "הֲמָלךְ תִּמְלךְ עָלֵינוּ" (פסוק ח).
ועוד  "והנה קמה אלומתי וְגַם נִצָּבָה": הורָה שֶׁתִּהְיֶה מֶמְשַׁלְתּו קַיֶּמֶת זְמַן אָרךְ, וְכֵן הָיָה, כִּי אָמְנָם מָלַךְ שְׁמונִים שָׁנָה, לא נַעֲשָׂה כֵּן לְכָל הַמַּמְלָכות הַנִּזְכָּרות בְּכִתְבֵי הַקּדֶשׁ."
ומגדיש את הסאה עַל חֲלמתָיו "עַל פְּרָטֵי הַחֲלום שֶׁסִּפֵּר כִּמְיַחֵל שֶׁיִּתְקַיְּמוּ בּו".

הרמב"ן "וְאָבִיו שָׁמַר". שֶׁחָשַׁב שֶׁיִּהְיֶה הַחֲלום אֲמִתִּי, וְהָיָה מִתְאַוֶּה וּמְצַפֶּה שֶׁיִּתְקַיֵּם, כְּאָמְרָם זִכְרונָם לִבְרָכָה: בַּכּל אָדָם מִתְקַנֵּא חוּץ מִבְּנו וְתַלְמִידו (סנהדרין קה, ב)

המפרשים מעלים קושיה, בחלום השני מופיע ה"ירח" בתור אימו והרי רחל אימנו אינה בחיים. אם כך למה יירמוז החלום?

מדרש רבה: הרי זו בלהה שפחת רחל "שגדלתו כאמו".

רש"י: היה זה נח ליעקב אבינו, אשר מצא בכך פתרון להשקיט את הרוחות הסוערות של בניו :"כשם שאי אפשר באמך, כך השאר הוא בטל". בקיצור, אם אלו המרכיבים של החלום סימן שאין לכם מה לדאוג.

ה(רד"צ) הופמן: נרמז כי יגיע למלכות דרך עיסקי התבואה, כפי שאכן קרה.

התגשמות חלומותיו של יוסף: הפסוק "ויזכר יוסף את החלומות אשר חלם להם" (מ"ב, ט)

רש"י: וידע שנתקיימו שהרי השתחוו לו.

הרמב"ן: ולפי דעתי שהדבר בהפך! כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחווים לו, זכר כל החלומות אשר חלם להם, וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת, כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו. בתחילה מן החלום הראשון "והנה אנחנו מאלמים אלמים", כי 'אנחנו' ירמוז לכל אחיו אחד-עשר, ופעם שנית ישתחוו לו השמש והירח ואחד עשר כוכבים מן החלום השני. מעשיו של יוסף בהתנכרו לאחיו נועדו לקיים את חלומותיו, תחילה בהביאם את בנימין כדי שיתגשם החלום הראשון. ואחרי שנתקיים החלום הראשון הגיד להם (- שהוא יוסף) לקיים החלום השני. שהרי לאחר שנתגלה להם בא אביו וכל ביתו אליו. את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות, כי ידע שיתקיימו באמת.

סימטריה מעניינת שכולה טוב (בגימטריה מזוהה כ-17 ).
מכירת יוסף התרחשה בהיות יוסף בן 17 שנים (ל"ז, ב'). 17 בגימטריה זה "טוב". כנגד 17 השנים שבהן חי יוסף לצד אביו בתחילת חייו. כמו-כן, אנו למדים על 17 שנים נוספות שהשניים, יעקב ויוסף, חיו זה ליד זה; כאשר יעקב ירד מצרימה, שהרי עם ירידתו למצרים היה יעקב בן 130 (מ"ז, ט'), והוא מת בהיותו בן 147 (מ"ז, כ"ח). ועל כך ייאמר פעמיים (כי) טוב! ופעמיים אלה קשורות באב השלישי. אמור מעתה: ביום השלישי לבריאת העולם נאמר פעמיים "כי טוב", ולאב השלישי יעקב, היה פעמיים טוב!.

 פרשת תמר ויהודה

בראשית לח

א וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד-אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה.  ב וַיַּרְא-שָׁם יְהוּדָה בַּת-אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ.  ג וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ עֵר.  ד וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אוֹנָן.  ה וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ.  ו וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר.  ז וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיְמִתֵהוּ יְהוָה.  ח וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ.  ט וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע לְאָחִיו.  י וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם-אֹתוֹ.  יא וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית-אָבִיךְ עַד-יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן-יָמוּת גַּם-הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ.  יב וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת-שׁוּעַ אֵשֶׁת-יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל-גֹּזְזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה.  יג וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר  הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ.  יד וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה  כִּי רָאֲתָה כִּי-גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה.  טו וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה  כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ.  טז וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל-הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה-תִּתֶּן-לִי כִּי תָבוֹא אֵלָי.  יז וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי-עִזִּים מִן-הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם-תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ.  יח וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן-לָךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן-לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ.  יט וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ.  כ וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת-גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָהּ.  כא וַיִּשְׁאַל אֶת-אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל-הַדָּרֶךְ וַיֹּאמְרוּ לֹא-הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה.  כב וַיָּשָׁב אֶל-יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא-הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה.  כג וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח-לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ.  כד וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף.  כה הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר-נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה.  כו וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא-יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ.  כז וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ.  כח וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן-יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל-יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה.  כט וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה-פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ.  ל וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל-יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח.  {ס}

דברים כה

ה כִּי-יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין-לוֹ לֹא-תִהְיֶה אֵשֶׁת-הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר  יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ.  ו וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל-שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא-יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל.  ז וְאִם-לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת-יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל-הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי.  ח וְקָרְאוּ-לוֹ זִקְנֵי-עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ.  ט וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא-יִבְנֶה אֶת-בֵּית אָחִיו.  י וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל  בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל.

פרשת תמר אשת ער בספר "צוואת השבטים", י-יב (13): הספרים החיצוניים בעריכת אברהם כהנא, כרך א', הוצאת מסדה, תשט"ז.

המועד המשוער לכתיבת הספר בין השנים 137-107 לפנה"ס.

התנגדות לנשים נכריות

בראשית רבא פ"ה, תנחומא הקדום וישב; מדרש הגדול וישב: "וירא-שם יהודה בת איש כנעני, חכמים אומרים: משל לכלב שעבר על נבלה, הריח בה ולא אכלה. עבר עליה הארי ואכל ממנה. התחילו הכל מרננין ואומרין: מה שפסל הכלב אכל הארי. כך עשיו פסל בנות כנען שנאמר: 'וירא עשיו כי רעות בנות כנען; בא יהודה שנמשל באריה, לקח מהן, שנאמר: 'ויקחה'".

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נ: "אפשר בא אברהם והזהיר את יצחק, בא יצחק והזהיר את יעקב, ויהודה הלך ונשא מבנותיהם?"

בנימין לאו: ר' אברהם אבן עזרא טוען לפשוטו של מקרא. על פי פירושו מתברר שיהודה בחר בדרך הפוכה לזו של בית יעקב. הליכתו לעדולם וחבירתו לאנשי כנען מבטאת ניסיון לבחירת סביבה חדשה ותרבות אלטרנטיווית לבית גידולו. הרגע הקובע את ניתוקו מבית אביו הוא רגע הנישואים. זה רגע קריטי בתולדות אדם, שבו הוא קובע לא רק את מקומו, אלא מקבע את זהותו ומכריע לגבי עתידו. ואולי זו הסיבה שבגללה יהודה הוא שהמשיך את הקיום של עם ישראל, ולא יוסף שנבחר על ידי יעקב. "הכר נא", מהדהדות באוזניו ומזכירות נשכחות. לפני שנים רבות (כעשרים שנה) היה הוא בין האחים שבאו הביתה לאב מודאג, הציגו לפניו כותונת ספוגה בדם ואמרו לו: "הכר נא, הכתונת בנך היא?" תמונת השקר ההוא מרצדת מול עיניו. הבחירה בידיו: להמשיך ולברוח אל מעמקי השקר או להיחלץ אל מחוזות ההודאה באמת. תמר נותנת לו מרחב תמרון בין ירידה לעלייה. או שהיא תישרף, העוברים ברחמה יישרפו עמה ויהודה יירד עוד מדרגה ברמת אנושיותו, או שהכל יעלה אל מקום של אמת. מן הסתם תהיה לו בושת פנים, אך חייו ימשיכו להיות חיים. תמר הצליחה לעצור את הנפילה העמוקה שלו, ולהעלותו ממחוזות ההכחשה והאובדן אל ראשות משפחת יעקב. יהודה יישא בכתר המלכות, ומפרץ בנה של תמר יעלה ויבקע אורו של דוד.
הנצרות טענה שאלוהים עזב את ישראל. במשך זמן רב נאלצו היהודים להיות עדות חיה לבחירתו החדשה של האל על ידי השפלתם. רבי יהודה הלוי הקדיש פיוט (שמיוחד בקהילות אשכנז לברית מילה) ובו הוא מבקש להוכיח את האל על ששכח את ישראל: "למי זאת נרשמת / הכר נא דבר אמת / למי החותמת ולמי הפתילים? ושוב לקדשה / ואל תוסיף לגרשה / והאר אור שמשה ונסו הצללים".

השוואת ישראל לתמר וה' ליהודה היא השוואה נועזת. התחושה של תמר המוצאת להישרף אך אינה בוגדת ואינה מפלילה, היא התחושה של יהודי המוצא עצמו בתהומות שנאה והשפלה. הוא פונה אל פטרונו ומעמיד לפניו את האפשרות להכיר בדבר האמת: למי החותמת ולמי הפתילים. יהודים עמדו בכל הזמנים, אוחזים בתגי זהות ואומרים לפני פטרונם: "הכר נא". ימי החנוכה, שאנו נכנסים אליהם השבוע, מכניסים אותנו לזיכרון הרחוק של ימי ההתייונות, של ההלניסטים, שביקשו לפרוק אותנו מהחותמת ומהפתילים הייחודיים שלנו. זה אחד החגים שמחזיק מעמד בכל התפוצות לאורך כל הדורות. נרות החנוכה שרדו לאחר חורבן הבית וגזירות אדריאנוס, לאחר מסעי הצלב וגירוש ספרד והצליחו להבקיע אפילו את חשכת השואה. עם הערבון הזה אפשר להתפלל שיאיר אור שמשנו וינוסו כל הצללים.

 תמר ויהודה, רות ובועז

רות ד

א וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר-בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה-פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב.  ב וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ-פֹה וַיֵּשֵׁבוּ.  ג וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ  מָכְרָה נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב.  ד וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי אִם-תִּגְאַל גְּאָל וְאִם-לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי ואדע (וְאֵדְעָה) כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֶגְאָל.  ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם-קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת-הַמֵּת קניתי (קָנִיתָ) לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת עַל-נַחֲלָתוֹ.  ו וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לגאול- (לִגְאָל-) לִי פֶּן-אַשְׁחִית אֶת-נַחֲלָתִי גְּאַל-לְךָ אַתָּה אֶת-גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא-אוּכַל לִגְאֹל.  ז וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל-הַגְּאֻלָּה וְעַל-הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל-דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל.  ח וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז קְנֵה-לָךְ וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ.  ט וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל-הָעָם עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת-כָּל-אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי.  י וְגַם אֶת-רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת עַל-נַחֲלָתוֹ וְלֹא-יִכָּרֵת שֵׁם-הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ  עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם.  יא וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה-חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא-שֵׁם בְּבֵית לָחֶם.  יב וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן-הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לְךָ מִן-הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.  יג וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת-רוּת וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן.  יד וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל-נָעֳמִי בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל.  טו וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ  כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים.  טז וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת.  יז וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד.  {פ}
יח וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן.  יט וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב.  כ וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה.  כא וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד.  כב וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד.  {ש}

 א) בשני המקרים נותרת והופכת גיבורה בעל-כורחה אלמנה צעירה רות/תמר לאחר מותם של שני האחים – מחלון וכליון בסיפורה של רות, ער ואונן בסיפורה של תמר, שהאחד מהם היה בעלה;

ב) בשני המקרים נותרת האלמנה ללא בנים ועולה שאלת חוק הייבום, בשל החובה להקים זרע על-שם הבעל המת;

ג) בשני הסיפורים מוסבר מותם של האחים בחטאיהם, ובשניהם קיים גם גורם נוסף שחובתו לייבם נדחית: הגואל בסיפורה של רות, ושלה בסיפורה של תמר;

ד) הגורם המקיים את חובת הייבום בסופו של דבר בשתי העלילות הוא גבר מבוגר מהאלמנה הצעירה – בועז שייבם את רות, ויהודה שייבם את תמר כלתו – ובעיקר:

ה) בשני המקרים ננקט צעד זה (הייבום) ביוזמתה של האישה ובניגוד לכללי ההתנהגות החברתית המקובלת בזמנה: תמר מתחפשת לקדשה וזוכה בזרעו של יהודה, ורות באה בלילה לשכב למראשותיו של בועז;

ו) מוצאו של דויד: תמר ילדה תאומים, פרץ וזרח, ומזרעו של פרץ נולד דויד (רות ד22-18). הוא הדין לגבי רות, שמצאצאיה נולד דויד.

 סמיכות פרשיות

הקורא בפרשה מבחין כיצד תאור גורלו של יוסף נפסק לפתע, הכתוב עובר לפרשת יהודה ותמר וחוזר לפרשת יוסף, כאלו לא הייתה הפסקה. התיאור בחלק הראשון מסתיים בפסוק:"וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל-מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים"(ל"ז,ל"ו) וכעבור שלושים פסוקים הוא ממשיך, כאלו מהנקודה בה הוא הפסיק :"וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה"(ל"ט,א').

ר' אליעזר ור' יוחנן ממדרש רבה דנים בשאלה למה הכוונה בדברים הבאים:ויהי בעת ההיא (לח,א') – "רבי אלעזר אמר: כדי לסמוך ירידה לירידה – "וירד יוסף" לעומת "וירד יהודה". רבי יוחנן אמר: כדי לסמוך הכר להכר -ביוזמת יהודה נאמר ליעקב אבינו:"הַכֶּר-נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ" (ל"ז,ל"ב) ובפרשת יהודה ותמר, בעת הוצאתה להישרף, תמר אומרת לחמיה יהודה: "הַכֶּר-נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה"(ל"ח, כ"ה). יהודה הודה והתחרט.

בפרשת יהודה ותמר הוא שולח בידי רעהו את האתנן:"גְּדִי-עִזִּים מִן-הַצֹּאן"(ל"ח,י"ז) וכאשר הוא לא מוצא את האישה, שחשבה לזונה – היא תמר כלתו, הוא חש עצמו מתבזה ואומר:"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח-לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז". והנה, באותה הלשון, זה נגד זה, לאחר מכירת יוסף:"וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת-הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם"(ל"ז, "א). על זה אומר המדרש: אמר הקד"ה ליהודה: אתה רימית באביך בגדי-עזים, חייך, שתמר מרמה בך בגדי-עזים". ושילם הקב"ה לבני אדם מידה כנגד מידה ואפילו לצדיקי עולם משלם מידה כנגד מידה. יעקב אבינו רימה באביו בעורות גדי עזים ובניו רימו בו בגדי העזים, "וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם".

מסכת סוטה י',ב': אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים'. מנלן? מתמר (אף זו – נוח היה לה לישרף ואל תלבין פניו, לפיכך שלחה לו: אם יהודה ויגלה הוא עצמו את הדבר – יגלה, ואם לאו – תשרף ולא תגלה היא את הדבר).

יוסף ואשת פוטיפר

בראשית לט

א וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה.  ב וַיְהִי יְהוָה אֶת-יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי.  ג וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְהוָה אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה יְהוָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ.  ד וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל-בֵּיתוֹ וְכָל-יֶשׁ-לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ.  ה וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל-אֲשֶׁר יֶשׁ-לוֹ וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת-בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת יְהוָה בְּכָל-אֲשֶׁר יֶשׁ-לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה.  ו וַיַּעֲזֹב כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ בְּיַד-יוֹסֵף וְלֹא-יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר-הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה.  ז וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ אֶל-יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי.  ח וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ נָתַן בְּיָדִי.  ט אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים.  י וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא-שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ.  יא וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת.  יב וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה.  יג וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי-עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה.  יד וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ  בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל.  טו וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי-הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה.  טז וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד-בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל-בֵּיתוֹ.  יז וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר  בָּא-אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר-הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי.  יח וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה.  יט וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת-דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ.  כ וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל-בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר-אסורי (אֲסִירֵי) הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי-שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר. כא וַיְהִי יְהוָה אֶת-יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר.  כב וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר בְּיַד-יוֹסֵף אֵת כָּל-הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה.  כג אֵין שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת-כָּל-מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר יְהוָה אִתּוֹ וַאֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה יְהוָה מַצְלִיחַ.  {פ}

תנחומא, (ורשא), פרשת וישב, סימן ה': פעם אחת נתקבצו המצריות ובאו לראות יופיו של יוסף. מה עשתה אשת פוטיפר? נטלה אתרוגים ונתנה לכל אחת ואחת מהן, ונתנה סכין לכל אחת ואחת, וקראה ליוסף, והעמידתו לפניהן. כיוון שהיו מסתכלות ביופיו של יוסף – היו חותכות את ידיהן. אמרה להן: ומה אתן בשעה אחת כך, אני שבכל שעה רואה אותו – על אחת כמה וכמה!"

אין אתה מוצא נאמן גדול מיוסף שהיה במצרים, שכתוב בהן אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כג), והוא בן י"ז שנה ולא נחשד על העריות ביותר, שהייתה אדונתו עמו בבית והייתה משדלתו בכל יום ויום בדברים והייתה מחלפת ג' חליפות בגדים בכל יום ויום, כלים שלבשה בשחרית לא לבשה אותם בחצי היום, ובחצי היום לא לבשה בין הערבים. כ"כ למה? כדי ליתן עיניו בה. מנין?
ממה שקראו בעניין ותישא אשת אדוניו:
ומה וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו?
היה מוזג לרבו קונדיטין, והוא אומר לו: מה מזגת לי? הוא אומר: קונדיטין. אומר לו: פסינתטון אני רוצה, והיה פסינתטון, הוא אומר יין אני רוצה והיה יין, הוא אומר יין מבושל אני רוצה והיה מבושל, וכן על המים, וכן על כל דבר ודבר, שנאמר וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו. כיון שראה רבו כן, מסר כל המפתחות ולא היה יודע אחריו כלום, שכן אמר: הן אדוני לא ידע אתי מה בבית. כיון שראה יוסף את עצמו בכך, התחיל אוכל ושותה מסלסל בשערו, ואומר: ברוך המקום שהשכיחני בית אבי. א"ל הקב"ה: אביך מתאבל עליך בשק ואפר ואתה אוכל ושותה ומסלסל בשערך, הרי אדונתך מזדווגת לך ומצירה לך, לכך כתיב: ותישא אשת אדוניו, וימאן.

על פי המדרש והאגדה, שמה של אשת פוטיפר, שר הטבחים המצרי –  זוליכה, וגם זולייכה, סוליקה וזליכה. בעקבות חז"ל הפכה דמותה של אשת פוטיפר לדמות נדרשת בספרות העברית והיהודית לדורותיה. בסוף ימי הביניים, כנראה בעקבות מסורת מוסלמית, החל לצוץ שמה של אשת פוטיפר "זוליכה", שנכתב בכמה צורות. השם חדר לקהילות ישראל, ובצורתו "סוליקה" הפך לשם מקובל בקהילות ישראל בצפון אפריקה. האגדה היהודית-מרוקאית המפורסמת, על הנערה סוליקה חג'ואל, הנותנת נפשה על קידוש השם, וממיתה עצמה בגבורה כדי שלא להתאסלם היא אולי השימוש הכי מפורסם בשם "סוליקה" (סיפורה של לאללה סוליקה: הובאה למנוחת עולם ונטמנה בעיר פאס ליד קברם של שני חכמים רבי יהודה בן עטאר ורבי אבנר הצרפתי). לוי גינצבורג, ב"אגדות היהודים" שלו, מביא כמה אגדות עם הזכרת שמה של זוליכה. בספרות העברית החדשה נזכרה זוליכה ביצירותיהם של אברהם שלונסקי, בשירו "ליל זוליכה", ובסיפוריו של יעקב הורוביץ. והביטוי "ליל זוליכה", הפך לתאור של ליל פיתויים ארוטי. הסופר היהודי תומס מַאן, הרחיב את הסיפור ברומן הגדול שלו "יוסף ואֶחיו"

ומה דעת חז"ל על האישה?

מדרש תנחומא: בא וראה כשבקש הקדוש ברוך הוא לברוא את חוה, היה מחשב מאיזה מקום לבראותה, אמר: אם אברא אותה מן הראש תהיה רוחה גסה. מן העין תהיה סקרנית. מן הפה תהיה פטפטנית. מן האזן תהיה צייתנית. מן הידיים תהיה גונבת. מן הרגלים תהיה פדרנית.
מה עשה הקב"ה?
בראה מן הצלע, ממקום צנוע, כדי שתהיה צנועה יושבת בבית, שנאמר: ויקח אחת מצלעותיו (בראשית ב), ואף על פי כן לא יצאו ידיהן מאלו המומין: לא בראה מן הראש שלא תהא רוחה גסה, עמדו בנות ציון והייתה רוחן גסה, שנאמר: ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון וגו' (ישעיה ג').
לא בראה מן העין, שלא תהא סקרנית, עמדה חוה והייתה סקרנית, שנאמר: (בראשית ג) ותרא האשה כי טוב העץ וגו'. לא בראה מן הפה, שלא תהא פטפטנית, עמדה לאה והייתה פטפטנית, שנאמר: (שם ל) ותאמר לה המעט קחתך את אישי. וכן (במדבר יב) ותדבר מרים ואהרן במשה.
לא בראה מן האוזן שלא תהא צייתנית, עמדה שרה והייתה צייתנית, שנאמר: (בראשית יח) ושרה שומעת פתח האהל. לא בראה מן היד שלא תהא גונבת, ורחל הייתה גונבת, שנאמר: (שם לא) ותגנוב רחל את התרפים. לא בראה מן הרגל שלא תהא פדרנית, עמדה לאה והייתה פדרנית, שנאמר: (שם ל) ותצא לאה, וכן (שם לד) ותצא דינה.

הנהגה וסמכות

מסכת יומא, דף כב, ב

אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול מפני שלא היה בו שום דופי דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחוריך אמר רב יהודה אמר רב מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו שנאמר (שמואל א י) ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש.