פרשת וירא – מאמר שני

פרשת השבוע – וַיֵרָא (בראשית יח – כב)

השבוע שבין ט במרחשוון – טו במרחשוון ה'תשע"א (17 באוקטובר – 23 באוקטובר 2010)

הפטרה: ספר מלכים ב' פרק ד', פסוקים א-לז.

מעשי סדום

בראשית יט

א וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-סְדֹם וַיַּרְא-לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה.  ב וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא-אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל-בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין.  ג וַיִּפְצַר-בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ.  ד טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן  כָּל-הָעָם מִקָּצֶה.  ה וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם.  ו וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו.  ז וַיֹּאמַר  אַל-נָא אַחַי תָּרֵעוּ.  ח הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי.  ט וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ-הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת.  י וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת-יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת-לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת-הַדֶּלֶת סָגָרוּ.  יא וְאֶת-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד-גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח.  יב וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל-לוֹט עֹד מִי-לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ בָּעִיר  הוֹצֵא מִן-הַמָּקוֹם.  יג כִּי-מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה  כִּי-גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת-פְּנֵי יְהוָה וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהוָה לְשַׁחֲתָהּ.  יד וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל-חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן-הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי-מַשְׁחִית יְהוָה אֶת-הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו.

 

וְנֵדְעָה אֹתָם

מדרש בראשית רבה (וירא, מא): הכוונה למשכב זכור, כמו שכתוב בפסוק (יט, ח): "אשר לא ידעו איש".

בספר הישר (פרשת וירא, עמודים נח-סב), מתוארים מעשי סדום הרשעה, ולהלן הביא מספר מקרים, שניתן ללמוד מהם על אורח החיים בסדום, ואף להצדיק את העונש הנורא שהוטל עליה:

בימים ההם היו כל אנשי סדום ועמורה וכל חמש הערים האלה, רעים וחטאים לה' מאד, ויכעיסו את ה' בכל תועבותיהם… ותהי להם בקעה בארצם רחבה מאד… ובה מעיינות מים ודשאים. והלכו שמה כל אנשי סדום ועמורה ארבעה ימים בשנה, הם ונשיהם ובניהם וכל אשר להם, ושמחו שמה בתופים ובמחולות. ויהי בעת שמחתם, ועמדו יחד והחזיקו איש באשת רעהו ואיש בבת רעהו הבתולה, והתעללו בהן ושכבו אתהן, וראה כל איש את אשתו ואת בתו ביד רעהו ואין אומר דבר. ויעשו להם ככה מהבקר עד הערב, ושבו אחרי כן איש לביתו ואישה לאוהלה בערב. ככה יעשו להם כל הימים ארבעה ימים בשנה.
ויעשו להם כל אנשי סדום ועמורה, על פי ארבעת שופטיהם, מיטות בנויות ברחוב הערים. והיה כל איש אשר יבוא והלך אל הערים האלה, ועמדו עליו והחזיקו בו, והביאו אותו אל אחת מהמיטות ההן… והיה אם האיש ההוא קצר מהמיטה ההיא, ומשכוהו ששת האנשים ההם אלה מזה ואלה מזה, ויצעק אליהם ולא יענוהו. ואם יהיה האיש ההוא ארך בקומה מהמיטה, ומשכוהו משתי צלעות המטה מצדיה אלה מזה ואלה מזה, עד הגיע האיש ההוא לשערי מוות. והיה בצעקו אליהם, וענו אותו ואמרו לו: ככה יעשה לאיש אשר יבוא בארצנו.

והיה בבוא אביון אל ארצם, ונתנו לו כסף וזהב, והעבירו קול בכל העיר לבלתי תת לו פת לחם לאכול. והיה אם ישב האביון בארץ ימים ומת ברעב, כי לא ימצא פת לחם לאכול. ובמותו יבואו כל אנשי העיר ולקחו את כספם וזהבם אשר נתנו לו. והיה כל איש אשר ידע את כספו ואת זהבו אשר נתן לו, ייקח והלך לו. וגם כל בגדי העני וכל לבושו יפשיטו מעליו במותו ונלחמו כולם עליהם, והיה אשר יחזק על רעהו ייקח אותם. ואחרי כן יישאוהו ויקברוהו ערם תחת אחד השיחים אשר במדברות. ככה יעשו כל הימים, לכל הבא אליהם אשר ימות בארצם.

ילקוט שמעוני:

ולוט יושב בשער סדום ישב כתיב אותו היום מנו אותו ארכי הדיינין. חמשה ראשי דיינין היו בסדום קץ שקר רב שקר רב נבל ורב מסטירין וקלפנד ולוט היה ארכי הדיינין שבכולן בשעה שהיה אומר להן דברים שהן ערבים להן היו אומרים לו גש הלאה סק לעיל וכשהיה אומר להם דברים שאין ערבים להן היו אומרים לו האחד בא לגור וגו'. זה שאמר הכתוב הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע הולך את חכמים למה הוא דומה לאדם שהוא נכנס לבית המרקחים אף על פי שלא לקח ולא נתן ריח טוב לקח. ורועה כסילים למה הוא דומה לנכנס לבית הבורסקי אף על פי שלא לקח ולא נתן ריח רע לקח. כך לוט כשהיה מהלך עם אברהם אבינו למד מדרכיו אברהם אבינו עשה לו בית חוץ לחרן וכל מי שהיה נכנס ויצא היה מקבלו מאכילו ומשקהו ואומר אלקי אברהם אחד הוא בעולם וכשבא לוט לסדום כך היה עושה וכיון שהכריזו כל מי שהוא מחזיק יד בפת לחם ישרף היה מתירא מעשות יומם ועשה לילה שנאמר ויבאו שני המלאכים סדומה בערב וכשם שהחזיק ידם כך החזיקו בידו וגו'.

 ויאמרו האחד בא לגור וישפוט שפוט דין שדנו ראשונים את בא לעוות ר' נחמיה משום רב ביבי כך התנו אנשי סדום ביניהם כל אכסנאי שבא לכאן נהא בועלין אותו ונוטלין ממנו ממונו. ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול מי שהתחיל בעבירה תחלה ממנו התחילה הפורענות לפיכך הכו בסנורים מקטן ועד גדול.

רבי יהודה אומר הכריזו בסדום כל מי שהוא מחזיק בפת לחם לעני ואביון ישרף באש פלוטית בתו של לוט היתה נשואה לאחד מגדולי סדום ראתה עני אחד מדוקר ברחוב העיר ועגמה עליה נפשה מה היתה עושה בכל יום כשהיתה יוצאה לשאוב מים היתה נותנת בכד שלה מכל מה שבביתה ומאכלת לאותו עני אמרו מאין חי העני הזה וכשידעו בדבר הוציאוה לישרף אמרה רבון העולמים עשה משפטי ודיני ועלתה צעקתה לפני כסא הכבוד באותה שעה אמר הקב"ה ארדה נא [ואראה] אם צעקת הנערה הזאת עשו אנשי סדום אהפוך יסודותיה למעלה הכצעקתם אינו אומר אלא הכצעקתה:

מעשה בשתי נערות שירדו למלאות מים מן המעין אמרה אחת לחברתה למה פניך חולניות א"ל כלו מזונותינו וכבר אנו הולכין למות. מה עשתה מלאה הכד קמח והחליפו נטלה זו מה שביד זו וזו מה שביד זו וכיון שהרגישו בדבר שרפוה.

מהפכת סדום ואשת לוט

בראשית יט

טו וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר  קוּם קַח אֶת-אִשְׁתְּךָ וְאֶת-שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן-תִּסָּפֶה בַּעֲו‍ֹן הָעִיר.  טז וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְהוָה עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר.  יז וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל-נַפְשֶׁךָ אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל-תַּעֲמֹד בְּכָל-הַכִּכָּר  הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן-תִּסָּפֶה.  יח וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם  אַל-נָא אֲדֹנָי.  יט הִנֵּה-נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת-נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן-תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי.  כ הִנֵּה-נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי.  כא וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה  לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת-הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.  כב מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד-בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הָעִיר צוֹעַר.  כג הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל-הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה.  כד וַיהוָה הִמְטִיר עַל-סְדֹם וְעַל-עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ  מֵאֵת יְהוָה מִן-הַשָּׁמָיִם.  כה וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר וְאֵת כָּל-יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה.  כו וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח.  כז וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר  אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-עָמַד שָׁם אֶת-פְּנֵי יְהוָה.  כח וַיַּשְׁקֵף עַל-פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל-כָּל-פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן.  כט וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת-עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת-לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים אֲשֶׁר-יָשַׁב בָּהֵן לוֹט.

מדרשים המגנים את אשת לוט ומציגים אותה כאישה חמדנית, שדאגה לרכושה, ולכן התבוננה לאחור. כמה חוקרים הציעו שהיא עונה לסטריאוטיפ של האישה כסקרנית, גורמת לצרות, לא צייתנית, כמו חווה או פנדורה.
לעומת זאת ניתן למצוא פירוש חיובי להתבוננות הזו לאחור במדרש ילקוט שמעוני לתורה:
ילקוט שמעוני תורה פרשת וירא רמז פד:
"עדית אשתו של לוט נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדום והביטה אחריה לראות אם הולכות הן אחריה אם לא וראתה אחריה השכינה ונעשית נציב מלח"
כלומר, אשת לוט הפכה פניה מתוך חרדה אמהית לבנותיה הנשואות, שנותרו בסדום.

תנחומא:

ה [אשת לוט חטאה במלח ונענשה במלח]

ותבט אשתו מאחריו
ר' יצחק אמר: שחטאה במלח באותו הלילה שבאו המלאכים אל לוט.
מה היא עושה?
הולכת אל כל שכנותיה ואומרת להן: תנו לי מלח, שיש לנו אורחים, והיא מכוונת שיכירו בהן אנשי העיר, על כן: ותהי נציב מלח:

ו [זכותו של לוט להינצל]

ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט
מה זכירה נזכר לו?
שתיקה ששתק לאברהם, בשעה שאמר אברהם על שרה אשתו אחותי היא, היה יודע ושותק.

לעיתים קרובות משווים בין המבול לבין הפיכת סדום. בשני האירועים ניצלת רק משפחה אחת, בעוד ששאר המשפחות מתות מדברים שנופלים עליהן מן השמים. בשני המקרים מתעכבות המשפחות עד הרגע האחרון: במבול – "וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל" (ז', ז), ובהפיכת סדום – "וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר. וַיִּתְמַהְמָהּ, וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר" (טו-טז). בשני המקרים, לאחר ההצלה מתבצע גילוי עריות.

בנוסף לדמיון התכני, קיים גם דמיון לשוני: "צוהר" המשמש כנקודת האור היחידה בתיבה, מול "צוער" המשמשת כעיר מקלט. כמו כן, "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ" (ח', א) מול "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם" (כט), וכן דוגמאות רבות.

מרכיב אחד הקיים בסיפור המבול, אך חסר בסיפור הפיכת סדום, הוא הברית שכורת האל עם האדם. אנו נטען, כי נציב המלח הוא הברית שכורת הקב"ה עם לוט ואברהם.

כדי להבין את כוחו של המלח בתקופת האבות, עלינו להסתכל על הופעתו בתרבויות שונות. בכל המזרח הקדום נעשה שימוש במלח כחלק מן הפולחן הדתי: תפילה בליווי מלח כוחה יפה לטהר את המקדש של אשור, אשתר, שמש ואלים אחרים. בפולחן המתים האשורי, החתי והמצרי היה שימוש במלח. בכוחו של המלח, בטכסי הפולחן, להציל את האדם מהכישוף שבו נשבה בהשפעת כוחות רעים ומזיקים. המלח גם שימש להשבעת איש צבא בפני האלים. בקרב החיתים הקרבת המלח סייעה לשכך קטטה שפרצה במשפחה. ניתן לטעון, לפיכך, שכאשר התורה מספרת על הפיכת אשת לוט לנציב מלח – גלומות באמירה זו כל הקונוטציות של מלח בעיני העמים הקדומים.

אמנם, אין צורך ללכת רחוק כדי לראות את כוחו של המלח. כבר בתורה אנו מוצאים כי המלח משמש לברית:

"כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי יְקֹוָק לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ" (במדבר י"ח, יט)

"וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב', יג)

"הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח" (דברי הימים ב י"ג, ה)

מדוע נבחר דוקא המלח כסמל לברית? ובכן, המלח הוא חומר שנשמר בצורה טובה לאורך זמן. באשת לוט אנו מוצאים מרכיב זה של נצחיות בכמה רבדים. הרובד הראשוני הוא הרובד של עונש עולם, מעין סיזיפוס עברי: "…והשוורים מלחכים אותה (=נציב המלח של אשת לוט) עד רגליה ובערב מצמחת שוב" (תורה תמימה).

הרובד השני הוא רובד של ברית עולם: "שעשה הקב"ה זכרון בעולם שידעו דורות העולם שבא מבול לעולם שכן כתיב זכר עשה לנפלאותיו, וכן כשנהפך סדום הניח זכרון לעולם ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח, עד עכשו היא עומדת שיהו הדורות מתנים בשבחו של בורא עולם" (ילקוט שמעוני, אסתר, רמז תתרנ"ו)

כעת מתבהר לנו למה הפכה אשת לוט לנציב מלח. כשם שכרת הקב"ה ברית עם נח בצאתו מן התיבה, כך כרת הקב"ה ברית עם לוט בצאתו מסדום. גם הקשת וגם המלח הינם דברים טבעיים, אשר נותרים לנצח ללא שינוי. אשת לוט מסמלת את הברית שכרת הקב"ה עם אברהם: "וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט" (כט). אשת לוט נשארת כסמל לדורות לכך שהקב"ה לא שוכח את עבדיו.

הפיכת אשת לוט היא-היא הברית שכרת הקב"ה. כדי לבסס את דברינו הבאנו ראיות, הן מהתנ"ך והן מתרבויות אחרות, לכך שהמלח הוא סמל מיסטי רב עוצמה שנועד, בין השאר, לכריתת בריתות. המלח סימל דבר שאיננו מתכלה, דבר הקיים לעד.

בנות לוט

בראשית יט

ל וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו.  לא וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ.  לב לְכָה נַשְׁקֶה אֶת-אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע.  לג וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת-אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת-אָבִיהָ וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ.  לד וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה הֵן-שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת-אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם-הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע.  לה וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת-אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ.  לו וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת-לוֹט מֵאֲבִיהֶן.  לז וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב  הוּא אֲבִי-מוֹאָב עַד-הַיּוֹם.  לח וְהַצְּעִירָה גַם-הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-עַמִּי  הוּא אֲבִי בְנֵי-עַמּוֹן עַד-הַיּוֹם.  {ס}

תלמוד בבלי  (נזיר כג ע"ב – כד ע"א, מתורגם):

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (מהו הכתוב) "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע יד)? … משל ללוט ושתי בנותיו עמו, הן שנתכוונו לשם מצוה –'וצדיקים ילכו בם', הוא שנתכוין לשם עבירה – 'ופושעים יכשלו בם'.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מנין שאין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה? הבכירה שקראה לבן מואב, ציוה אותנו הקב"ה: "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (דב' ב:ט). אין להלחם בהם אך אפשר לצערם. ואילו הצעירה שקראה לבנה בן עמי, ציוה אותנו הקב"ה: "אל תצורם ואל תתגר בם" (שם יט), אסור אפילו לצערם. אמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יהושע בן קרחה: לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשכר לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה, זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל למלכות.

מדרש רבא, פרשת וירא, ט':

 "אין אנו יודעים אם לוט נתאוה לבנותיו, אם בנותיו נתאוו לו, מן מה דכתיב (משלי יח): לתאוה יבקש נפרד, הוי לוט נתאוה לבנותיו ובנותיו לא נתאוו לו."

 אמנם לוט לכאורה היה אנוס מכיוון שהיה שיכור, אך לדברי חז"ל היה עליו ללמוד מן הלילה הראשון, ולא להשתכר בלילה השני.

פרשנות זו של חז"ל משמשת כמקור תלמודי למונח עבירה לשמה, המתייחס למעשים שאסורים פורמלית, אך הכוונה הטובה, אולי, יכולה לטהר אותם.

תנחומא:

ט [מעשה בנות לוט]

ותהרין שתי בנות לוט מאביהן
אמר ר' אלעזר: לעולם אין האשה מתעברת מביאה ראשונה.
אתיבין, והא כתיב: ותהרין שתי בנות לוט מאביהן?!
אמר ר' תנחומא: שלטו בעצמן והוציאו ערותן ונתעברו כמביאה שניה.

פסיקתא רבתי [איש שלום],פרשה מב, ד"ה דבר אחר וה':

היו בנות לוט סבורות שמא שחרב את העולם כדור המבול, והן עומדות ומשקות אביהן [ושוכבות] עמו ומתעברות הימנו…ולא מתבקשות לזנות את אביהן אלא אמרו לא ברא הקדוש ברוך הוא את

האדם אלא על פריה ורביה, והרי הוא חרב כדור המבול, מהיכן יש לו להתקיים, הוי לא מילט אותנו הקדוש ברוך הוא אלא לקיימו ממנו, ולא היו יודעים שסדום בלבד חרבה. אמר הקדוש ברוך הוא איני מקפח שכר כל ברייה אע"פ שלא חשבו בנות לוט מחשבה יפה אלא אני יודע את הלבבות אני ה' חוקר לב ובוחן כליות, לפיכך כשהוא בא לרחוקם ריחק את עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואביות.

אגדת בראשית [בובר], פרק כה, ד"ה ויסע משם:

על פי מדרשים אחרים תאוותנותו של לוט הובילה אותו למעשים או למחדלים שתרמו לביצוע העבירה. לפי אגדת בראשית, לוט לא הגיע במקרה אל המערה שבה חי עם בנותיו אלא, "כל הדברים הללו היה עושה כדי שילך למערה לעסוק בעריות" בעל מדרש זה סבור אפוא כי לוט היה מעוניין בקיום גילוי עריות ולכן יצר תנאים סביבתיים נוחים לשם ביצוע עבירה זו.

לוט קווה שחטאו לא יתגלה בציבור: "והיה לוט סבר שחוטא ואין איש יודע. אמר ר' ברכי' אמר הקב"ה ללוט מה את סבור שאת חוטא ואין אדם יודע חייך יהו קורין בכל שנה ושנה ותהרין שתי וגו'"

ילקוט שמעוני, פרשת וירא, רמז פז:

קבוצת המדרשים אשר מהווה שיא מבחינת גישתה המחמירה אל לוט מעבירה אליו את מרכז כובד האשמה. לוט לא מתואר שם כקרבן לאונס אלא כמי שביצע עבירה ועליו לשאת בעונשה: "ויסע משם. פינה מקומו מפני ריח רע שהיו אומרים לוט בן אחי אברהם בא על בנותיו" (מדרש זה הפך את לוט לאקטיבי; הוא זה שבא על בנותיו והבאיש את ריחו. אין במדרש רמז לפשט הכתוב המתאר את לוט כקרבן לאונס שבוצע על ידי בנותיו. במונחים ויקטימולוגיים, מדרש זה מטיל על הקרבן (לוט) את מלא האחריות לעבירה שבוצעה בו.

משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה חלק ח, ירושלים תשנ"ו, עמ' 15: אדם חלה בחולי משונה ולשונו התנפחה מאוד. הר"מ פיינשטיין בא לבקרו, והחולה ביקש "הוציאו כל איש מעליי" וסיפר את סיבת חוליו. לדבריו, שבוע קודם לכן, בפרשת וירא, הקשה כיצד זכו בנות לוט שהמשיח יהיה מצאצאיהן אף שלא בושו בגילוי עריות והודיעו שבניהן מאביהן, ודיבר על בנות לוט בביזיון. בלילה הופיעו בחלומו שתי נשים זקנות מאוד ופניהן מכוסים ואמרו שהן בנות לוט, ואמרו לו ששמעו טענתו ובאו מעולם האמת להשיב לו. הן טענו שהן יכלו לומר שמאחר שהן ממשפחת אברהם וניצלו בדרך נס מסדום, לא היו תולים בהן מעשה זנות, והיו יכולות לייחס לעצמן כל מעשה נס. כך יכלו לומר שנתעברו מן השכינה כביכול ולייסד דת חדשה כנצרות. הן קראו לבניהן עמון ומואב כדי להודיע שכאשר אישה מתעברת יש תמיד לוולד אבא בשר ודם, ובזכות זה הן זכו שמהן יצא המשיח האמיתי. כיוון שחטא בדיבור נגדם הוא ייענש מידה כנגד מידה ותשתרבב לשונו ותתנפח בחולי משונה וכך ימות. כשסיים האיש את סיפורו היסב פניו אל הקיר ונפטר לעולמו. והר"מ פיינשטיין ראה בזה עניין אמיתי וההסבר נראה לו אמיתי.

מ' וינפלד מציג את המשותף שבין בנות לוט, תמר ורות: "המשותף לכל הנשים האלו – שכולן תרמו להולדת דוד. אלמלא מואב לא היתה נולדת רות, שממנה יצא עובד אבי ישי אבי דוד, ואלמלא תמר לא היה נולד פרץ שממנו יצא בעז אבי עובד".הכללתן של בנות לוט בקבוצת אמהות אשר השיגו את בניהן בתחבולה, כאשר שתיים אחרות זוכות לברכות ולגיבוי מפורש, וכולן אמהות לבית דוד, מחזקת ומגבירה את הנימה החיובית כלפי מעשיהן.