פרשת וירא – מאמר ראשון

פרשת השבוע – וַיֵרָא (בראשית יח – כב)

השבוע שבין יד במרחשוון – כ במרחשוון ה'תשס"ט (1 בנובמבר – 7 בנובמבר 2009)

הפטרה: ספר מלכים ב' פרק ד', פסוקים א-לז.

אברהם מכניס אורחים

בראשית יח

א וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.  ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.  ג וַיֹּאמַר  אֲדֹנָי אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ.  ד יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ.  ה וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי-עַל-כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל-עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.  ו וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל-שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת.  ז וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.  ח וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ.  ט וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל.  י וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו.  יא וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים.  יב וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר  אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן.  יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָהָם  לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי.  יד הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן.  טו וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ.

בבא מציעא דף פו, ב : וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום. מאי כחום היום? אמר רבי חמא בר' חנינא: אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה ובא הקב"ה לשאול באברהם, הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה כדי שלא יטריח אותו צדיק באורחים… וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם. שלשה אנשים מיכאל וגבריאל ורפאל, מיכאל שבא לבשר את לידת יצחק ,רפאל שבא לרפא את אברהם, גבריאל אזל למהפכיה לסדום (להפוך את סדום) והא כתיב (בראשית יט) ויבאו שני המלאכים סדומה בערב. דאזל מיכאל בהדיה לשזביה ללוט (שבא מיכאל לשם כדי להציל את לוט) ומאי שנא לגבי לוט (ומהיכן שנאמר על לוט?) דכתיב (בראשית יט) ויפצר בם מאד. א"ר אלעזר מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול. כתיב (בראשית יח) ואקחה פת לחם וכתיב (בראשית יח) ואל הבקר רץ אברהם. אמר רבי אלעזר מכאן שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים. כתיב (בראשית יח) קמח וכתיב (בראשית יח) סלת. א"ר יצחק מכאן שהאשה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש. ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל להודיע ששרה אמנו צנועה היתה. אמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי יצחק יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה אלא מאי באהל כדי לחבבה על בעלה. רבי יוסי ברבי חנינא אמר כדי לשגר לה כוס של ברכה. לימדה תורה דרך ארץ שישאל אדם באכסניא שלו והאמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל על ידי בעלה. (בראשית יח) אחרי בלותי היתה לי עדנה אמר רב חסדא אחר שנתבלה הבשר ורבו הקמטין נתעדן הבשר ונתפשטו הקמטין וחזר היופי למקומו כתיב (בראשית יח) ואדוני זקן וכתיב (בראשית יח) ואני זקנתי. תנא דבי רבי ישמעאל גדול שלום שאפי' הקב"ה שינה בו, שנאמר (בראשית יח) ותצחק שרה בקרבה וגו' (בראשית יח) ואדוני זקן וכתיב (בראשית יח) ויאמר ה' אל אברהם וגו' ואני זקנתי.

שבת דף קכז, א : א"ר יוחנן גדולה הכנסת אורחין כהשכמת בית המדרש דקתני מפני האורחין ומפני בטול בית המדרש. ורב דימי מנהרדעא אמר יותר מהשכמת בית המדרש דקתני מפני האורחין והדר ומפני בטול בית המדרש. אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה דכתיב (בראשית יח) ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר וגו'. א"ר אלעזר בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבוא אצלך ואילו בהקדוש ברוך הוא כתיב ויאמר אדני אם נא מצאתי וגו'.

צדיק אחד בסדום

בראשית יח

כ וַיֹּאמֶר יְהוָה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד.  כא אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם-לֹא אֵדָעָה.  כב וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְהוָה.  כג וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר  הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע.  כד אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ.  כה חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.  כו וַיֹּאמֶר יְהוָה אִם-אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל-הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם.  כז וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר  הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר.  כח אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת-כָּל-הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם-אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה.  כט וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים.  ל וַיֹּאמֶר אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה אִם-אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים.  לא וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים.  לב וַיֹּאמֶר אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ-הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה.  לג וַיֵּלֶךְ יְהוָה כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל-אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ.

מאיר שלו, ראשית, עם עובד, 2008, עמ' 44-43

.. לא היתה זו פגישתו הראשונה של אברהם עם אלוהים, אבל בדרך כלל אלוהים דיבר והוא שמע. עתה נקרתה לפניו הזדמנות מיוחדת, אלוהים התארח באהלו, אכל אצלו ארוחת צהריים, והוא יכול לנהל אתו שיחה של ממש. המניע העיקרי שלו, לדעתי, היה דאגתו לגורל לוט בן אחיו, שחי בסדום. אבל מטבע הדברים יש כאן גם דיון עקרוני על שכר ועונש, ואף אפשרות לבקר את החלטת האל ולנסות לשנותה.

אלא שבגלל ההתרגשות ערבב אברהם טיעונים ועניינים שונים. טענתו הראשונה היתה "האף תספה צדיק עם רשע?", כלומר הוא לא התנגד להשמדת הרשעים של סדום, אלא דאג לגורל הצדיקים שבה. אבל אז עלה בדעתו רעיון חדש: שמא יסלח אלוהים לעיר כולה בזכות חמשים צדיקים שאולי יש בה? ואז הניח גם לאפשרות הזאת וחזר לטענה הראשונה: חלילה לך מעשות כדבר הזה, להמית צדיק עם רשע".

"אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם" אמר אלוהים.

כלומר, הוא בחר להתעלם מעניין העונש הקולקטיבי והעדיף לבחון את אברהם בוויכוח הפחות עקרוני, על מספר הצדיקים שבזכותם תינצל העיר.

אברהם נפל בפח. הוא התחיל להתמקח כתגרן בשוק………………………

"אל נא יחר לאדוני ואדברה אך הפעם" שב אברהם וביקש " אולי ימצאון שם עשרה?"

"לא אשחית בעבור העשרה" אמר אלוהים, קם והסתלק… יש בהליכתו של אלוהים קוצר רוח. היא אומרת: גש לעניין. די לגזול את זמני. התמקחת אתי על קטנות ועל שטויות. אבל יש בה גם אכזבה. אלוהים ציפה שאברהם יאמר את האמת, שהוא חושש לגורלו של לוט ולא יסתתר מאחורי דיונים תיאולוגיים. אבל גם אם היה מעוניין בשיח תיאולוגי, היה עליו לנהל אותו כראוי ולנצל את ההזדמנות הנדירה הזאת לבירור רעיוני…

הליכתו חסרת הסבלנות של אלוהים משמעותה שאין הבדל בין ארבעים צדיקים או עשרים, יש הבדל בין צדיקים רבים ובין צדיק אחד. על כך מעיד גם הביטוי שנשאר מאז בשפה העברית: "צדיק אחד בסדום". אבל אברהם לא ניגש לעניין הזה, וכשאלוהים ראה שהוא מנסה להוריד את המחיר ולא מגיע לבירור הסוגייה החשובה באמת – נמאס לו "וילך ה' כאשר כילה לדבר אל אברהם".

שרה בבית אבימלך

בראשית כ

א וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין-קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר.  ב וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת-שָׂרָה.  ג וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל-הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל.  ד וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם-צַדִּיק תַּהֲרֹג.  ה הֲלֹא הוּא אָמַר-לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא-גַם-הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם-לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת.  ו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם-לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם-אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ-לִי עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ.  ז וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת-הָאִישׁ כִּי-נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם-אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי-מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ.  ח וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל-עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד.  ט וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה-עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה-חָטָאתִי לָךְ כִּי-הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל-מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה  מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא-יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי.  י וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל-אַבְרָהָם  מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה.  יא וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל-דְּבַר אִשְׁתִּי.  יב וְגַם-אָמְנָה אֲחֹתִי בַת-אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת-אִמִּי וַתְּהִי-לִי לְאִשָּׁה.  יג וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי וָאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי  אֶל כָּל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה אִמְרִי-לִי אָחִי הוּא.  יד וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ.  טו וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ  בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב.  טז וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא-לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ וְאֵת כֹּל וְנֹכָחַת.  יז וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל-הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת-אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת-אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ.  יח כִּי-עָצֹר עָצַר יְהוָה בְּעַד כָּל-רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל-דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם.  {ס}

ויינפלד משה, שרה בבית אבימלך (בר' כ) על רקע חוק אשורי והמגילה החיצונית לבראשית, תרביץ, אלול תשמ"ג , גליון נב:  קאסוטו פירש את המתנות שנתן אבימלך לאברהם (בר' כ, טז) וכן את ההטבה של פרעה לאברהם (שם יב, טז) על-פי החוק האומר, כי אשה נשואה, אשר יקח אותה אדם למסע ולא ידע שהיא אשת איש. צריך להישבע על כך ולתת שני ככרות בדיל לבעלה (חוקי אשור התיכונה, א, סעיף 22).  פרעה וכן אבימלך לא ידעו ששרה אשת איש ועל כן חויבו בשבועה ובפיצויים, כפי שקובע החוק האשורי שהיה ידוע ורווח גם בתוך עם ישראל. והנה מעניין הדבר, שמספר שנים לאחר הופעת פירושו של קאסוטו (תש"ד) התפרסמה המגילה החיצונית לבראשית מקומראן, שהיא מעין מדרש לסיפורי בראשית, ושם מצאנו להפתעתנו דברים העשויים לאמת את השערתו של קאסוטו. וקוראים אנו שם בקשר לשרה ויציאתה מבית פרעה: וימא לי מלכה במומה די לא… ויהב לה מלכא [כסף וד]הב… ולבוש שגי די בוץ וארגואן… [=ונשבע לי המלך בשבועה כי לא" …ונתן לו המלך [כסף וז]הב ולבוש רב של בוץ וארגמן. (דףxx  שו' 31-30). מצאנו כאן אפוא במפורש שבועה ופיצוי כספי כאחד כמו בחוק האשורי. מסתבר, כי נוהג זה של שבועת היטהרות, הנדרשת מאדם שאשת איש נלוותה אליו מבלי שידע שהיא אשת איש, וכן הפיצוי המגיע במקרה זה לבעל על שאשתו הוחזקה זמן מה על-ידי אחר, היה רווח במזרח הקדום כפי ששיער קאסוטו. העובדה שנוהג זה מצוי בחוקה שמאמצע האלף השני לפנה"ס מצד אחד, ובמגילה מקומראן מן המאה הראשונה לפנה"ס או המאה הראשונה לספה"נ  מן הצד האחר, מציגה לנו בעיה היסטורית אולם מותר לשער, כי עניין לנו בנוהג שהיה נפוץ בכל רחבי המזרח הקדום במשך תקופה של למעלה מאלף שנים.

רש"י:  "אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו, או על עסקי אשתו שואלין אותו אשתך היא או אחותך"

רמב"ן: "אז ענה אברהם אני לא ידעתי אתכם, אך חשבתי אולי אין יראת אלהים במקום הזה, כי רוב מקומות העולם אין בהם יראת אלהים, ולכן מעת צאתי מארצי ולכתי בעמים כאיש תועה, ולא ידעתי אל איזה מקום נבוא, התניתי עמה לאמר כן בכל מקום".

גירוש הגר וישמעאל

בראשית פרק כא

א וַיהוָה פָּקַד אֶת-שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמָר; וַיַּעַשׂ יְהוָה לְשָׂרָה, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.  ב וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן, לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים.  ג וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם-בְּנוֹ הַנּוֹלַד-לוֹ, אֲשֶׁר-יָלְדָה-לּוֹ שָׂרָה–יִצְחָק.  ד וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, בֶּן-שְׁמֹנַת יָמִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים.  ה וְאַבְרָהָם, בֶּן-מְאַת שָׁנָה, בְּהִוָּלֶד לוֹ, אֵת יִצְחָק בְּנוֹ.  ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה–צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹהִים:  כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי.  ז וַתֹּאמֶר, מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם, הֵינִיקָה בָנִים, שָׂרָה:  כִּי-יָלַדְתִּי בֵן, לִזְקֻנָיו.  ח וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַיִּגָּמַל; וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל, בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת-יִצְחָק.  ט וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם–מְצַחֵק.  י וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ:  כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק.  יא וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ.  יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ–כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ:  כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע.  יג וְגַם אֶת-בֶּן-הָאָמָה, לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ:  כִּי זַרְעֲךָ, הוּא.  יד וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח-לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל-הָגָר שָׂם עַל-שִׁכְמָהּ, וְאֶת-הַיֶּלֶד–וַיְשַׁלְּחֶהָ; וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע, בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע.  טו וַיִּכְלוּ הַמַּיִם, מִן-הַחֵמֶת; וַתַּשְׁלֵךְ אֶת-הַיֶּלֶד, תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם.  טז וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד; וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד, וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ.  יז וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-קוֹל הַנַּעַר, וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל-הָגָר מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר לָהּ מַה-לָּךְ הָגָר; אַל-תִּירְאִי, כִּי-שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל-קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא-שָׁם.  יח קוּמִי שְׂאִי אֶת-הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת-יָדֵךְ בּוֹ:  כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל, אֲשִׂימֶנּוּ.  יט וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם; וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת-הַחֵמֶת, מַיִם, וַתַּשְׁקְ, אֶת-הַנָּעַר.  כ וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת-הַנַּעַר, וַיִּגְדָּל; וַיֵּשֶׁב, בַּמִּדְבָּר, וַיְהִי, רֹבֶה קַשָּׁת.  כא וַיֵּשֶׁב, בְּמִדְבַּר פָּארָן; וַתִּקַּח-לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  {פ}

חוקי חמורבי (אשור, מאה 18 לפנה"ס): סעיף 170: אם אשתו הראשית של אדם ילדה לו ילדים, וגם אמתו ילדה לו ילדים, והאב, בעודו בחיים, אומר לילדים אשר האמה ילדה לו: 'אתם) ילדיי', הוא מונה אותם עם ילדי האישה הראשית. אחרי שהאב הולך לגורלו, ילדי האישה הראשית וילדי האמה יחלקו בשווה את רכוש בית האב. בנה של האישה הראשית יבחר וייקח ראשונה את חלקו בירושה.

סעיף171: ואם האב בעודו בחיים לא אומר לילדים שהאמה ילדה לו: 'אתם ילדי', אחרי שהאב הולך לגורלו, ילדי האמה לא יחלקו בנכסי בית האב עם ילדי האישה הראשית. שחרור האמה וילדיה יובטח, ילדי האישה הראשית לא יתבעו את ילדי האמה לעבדות.
(תרגום: יוסף פליישמן, מתוך ספרו 'הורים וילדים במשפטי המזרח הקדום ובמשפט המקרא', הוצאת מאגנס, ירושלים תשנ"ט, עמ' 21-20.)

מסכת בבא מציעא דף פז, א: ותאמר מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה. כמה בנים הניקה שרה? אמר רבי לוי אותו היום שגמל אברהם את יצחק בנו עשה סעודה גדולה היו כל אומות העולם מרננים ואומרים ראיתם זקן וזקנה שהביאו אסופי מן השוק ואומרים בנינו הוא ולא עוד אלא שעושין משתה גדול להעמיד דבריהם. מה עשה אברהם אבינו הלך וזימן כל גדולי הדור ושרה אמנו זימנה את נשותיהם וכל אחת ואחת הביאה בנה עמה ומניקתה לא הביאה. ונעשה נס בשרה אמנו ונפתחו דדיה כשני מעיינות והניקה את כולן. ועדיין היו מרננים ואומרים אם שרה הבת תשעים שנה תלד אברהם בן מאה שנה יוליד? מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לאברהם.

רש"י (על פי מדרש בראשית רבה פרשה נג): "מְצַחֵק – לשון עבודה זרה, כמו שנאמר 'וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק' (שמות ל"ב ו). דבר אחר לשון גילוי עריות, כמה דתימא 'לְצַחֶק בִּי' (להלן ל"ט יז). דבר אחר לשון רציחה, כמו 'יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַחֲקוּ לְפָנֵינוּ' וגו' (ש"ב ב יד). עם בני וגו' – מתשובת שרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני אתה למד שהיה מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור ונוטל פי שנים, ויוצאים בשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים, כדאת אמר 'כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת וגו' וְאָמַר הֲלא-מְשַחֵק אָנִי' (משלי כ"ו יח – יט)".

רד"ק, מבקר קשות את שרה בפרשת ההתעללות בהגר: "… ולא נהגה שרה בזה למידת המוסר ולא למידת חסידות …ולכן הסיפור שנכתב בתורה – להקנות מדות טובות לאדם ולהרחיק הרעות",  ואילו בפרשתנו הוא כותב: "…ולא גער באשתו מפני שלום בית כמו שכתבנו בדבר הגר והיה מצטער על הדבר והיה סובל מריבת אשתו עד שבא אליו הדבור".

אברהם בן עזרא: "מצחק – כי כן מנהג כל נער. ותקנא בו בעבור היותו גדול מבנה".

רמב"ן בד"ה מצחק: והנכון בעיניי שהיה זה ביום היגמל את יצחק, וראתה אותו מלעיג על יצחק או על המשתה הגדול… כי אמרה העבד המלעיג על אדוניו חייב הוא למות או להלקותו, ואיני רוצה רק שתגרש אותו מאתי, ולא יירש בנכסיך כלל עם בני שהוא בן גבירה. ואמרה שיגרש גם אמו, כי לא יוכל הנער לעזוב את אמו ועזב את אמו ומת".

 עקידת יצחק

בראשית כב

א וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.  ב וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ אֶת-יִצְחָק וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.  ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים.  ד בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם מֵרָחֹק.  ה וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד-כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם.  ו וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.  ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה.  ח וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.  ט וַיָּבֹאוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים.  י וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת-בְּנוֹ.  יא וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה מִן-הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.  יב וַיֹּאמֶר אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה  כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ מִמֶּנִּי.  יג וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ.  יד וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה.  טו וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן-הַשָּׁמָיִם.  טז וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-יְהוָה  כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ.  יז כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו.  יח וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי.  יט וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל-בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע.  {פ}

במסורת הפרשנית הועלו בעיקר שלוש סיבות אפשריות בגללן דרש אלוהים ביצוע מעשה שכזה:

לבחון את האמונה של אברהם באלוהיו, ולהראות את גדלותו של אברהם לעומת שאר בני האדם.

להבהיר את מקום קדושתו של הר המוריה, הוא הר הבית בימינו. על-פי המסורת העקידה התבצעה על אבן השתייה שבהר המוריה.

לדחות כל סוג של קורבן אדם אצל עם ישראל, משום שמנהג זה היה רווח אצל עמים אחרים, כמו פולחני מולך ובעל.

* מקבילות רבות מאוד קיימות בין עקידת יצחק וגירושו של ישמעאל: בשתי הפרשיות אברהם מצווה לסכן את חיי בנו;  בשתיהן הציווי עומד בניגוד להבטחה אלוקית שהבן יחיה; בשתיהן נאמר "וישכם אברהם בבוקר" (כ"א, יד; כ"ב, ג); בשתיהן מודגשת ההליכה אל הלא נודע – "ותלך ותתע במדבר" מול "על אחד ההרים אשר אומר אליך"; הבן קרוי לאורך שתי הפרשיות באותו הכינוי – "הנער"; השורש המנחה בשתי הפרשיות הוא ר.א.ה.; בשתי הפרשיות הבן עמד על סף תהום המוות; בין שתי הפרשיות קיימות תבניות לשוניות מקבילות רבות, כגון: "ויפקח אלקים את עיניה ותרא" (כ"א, יט) מול "וישא אברהם את עיניו וירא" (כ"ב, ד; כ"ב, יג) ועוד; ולבסוף, והחשוב מכל – בשתי הפרשיות ניצלו חיי הנער רק בשל ההתערבות האלוקית על ידי קריאת מלאך מן השמים שהציל את חיי הנער.

 מדרש רבא לבראשית

ויקח אברהם את עצי עולה, כזה שהוא טוען צלובו בכתפו.
וילכו שניהם יחדו זה לעקוד וזה ליעקד, זה לשחוט וזה לישחט.

ויאמר אל תשלח ידך וסכין היכן היה?
נשרו שלוש דמעות ממלאכי השרת, ושחת הסכין.
אמר לו: אחנקנו!
אמר לו: אל תשלח ידך אל הנער!
אמר לו: אוציא ממנו טפת דם!
אמר לו: אל תעש לו מאומה, אל תעש לו מומה.

אמר רבי יצחק: בשעה שבקש אברהם לעקוד יצחק בנו אמר לו:
אבא! בחור אני, וחוששני שמא יזדעזע גופי מפחדה של סכין ואצערך, ושמא תפסל השחיטה ולא תעלה לך לקרבן אלא, כפתני יפה יפה! מיד, ויעקד את יצחק.
כלום יכול אדם לכפות בן שלושים ושבע? [נ"א בן עשרים ושש שנה] אלא לדעתו?!
וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אַחַר. מהו אַחַר?
אמר רבי יודן: אחר כל המעשים, ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכין בצרות וסופן ליגאל בקרנו של איל, שנאמר (זכריה ט): וה' אלהים בשופר יתקע וגו'.
אמר רבי יהודה בר סימון: אחר כל הדורות, ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכין בצרות, וסופן ליגאל בקרנו של איל, הה"ד: וה' אלהים בשופר יתקע.
אמר רבי חנינא ב"ר יצחק: כל ימות השנה ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכין בצרות, ובראש השנה, הן נוטלין שופר ותוקעין בו, ונזכרים לפני הקב"ה והוא מוחל להם, וסופן ליגאל בקרנו של איל, שנאמר: וה' אלהים בשופר יתקע.
רבי לוי אמר: לפי שהיה אברהם אבינו רואה את האיל ניתוש מן החורש הזה, והולך ומסתבך בחורש אחר, אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך, עתידין בניך להסתבך למלכיות מבבל למדי, מן מדי ליון, ומיון לאדום, וסופן ליגאל בקרנו של איל, הה"ד: וה' אלהים בשופר יתקע.
ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה
ר' יוחנן אמר, אמר לפניו: רבון העולמים! בשעה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך היה לי מה להשיב, אתמול אמרת: כי ביצחק וגו', ועכשיו קח נא את בנך וגו', וחס ושלום לא עשיתי כן, אלא כבשתי רחמי לעשות רצונך, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, בשעה שיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים, תהא נזכר להם אותה העקידה ותתמלא עליהם רחמים.

 סנהדרין, פט, א: ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם". אחר מאי? אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: אחר דבריו של שטן דכתיב "ויגדל הילד ויגמל וגו'", אמר שטן לפני הקב"ה: רבונו של עולם, זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן, מכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך. אמר לו: כלום עשה אלא בשביל בנו, אם אני אומר לו זבח את בנך לפני – מיד זובחו. מיד "והאלהים נסה את אברהם".

 סנהדרין, פט, ב: רבי לוי אמר: אחר דבריו של ישמעאל ליצחק. אמר לו ישמעאל ליצחק: אני גדול ממך במצוות, שאתה מלת בן שמונת ימים ואני בן שלש עשרה שנה. אמר לו: ובאבר אחד אתה מגרה בי? אם אומר לי הקב"ה "זבח עצמך לפני, אני זובח. מיד – "והאלהים נסה את אברהם".

הפייטן רבי  יוחנן הכהן חיבר במאה השביעית פיוט קדושתא לשבועות, שהוא פרשנות מדרשית על מעשה  העקדה. הפרשנות  בפיוט  זה, בשונה  ממדרשים ופרשנויות אחרות, מבקרת את אברהם בגלוי על מעשיו ולא באופן מרומז ומתמקדת בעיקר בעבירות של בן אדם לחברו.

ענתה אמון (כינוי לתורה במשלי) לדר במרומים (לאלוהים) /ידעתי גם אני כי הוא (אברהם) טוב והולך תמים

אבל על יחידו (יצחק) לא קנה (ביקש) רחמים / ושלח יד כאכזר לשפוך דמים

וכל כך לעשות רצונך בלב תמים / ובטוח כי אתה טוב ומלא רחמים

אבל היה לו להתחנן לפניך ולבקש רחמים / ולחשוך יחידו מאש פחמים

הוא לא ריחם לולי ריחמת בעל הרחמים (אלוהים)

העקידה בתרבויות שונות

סיפור דומה קיים במיתולוגיה היוונית על אודות אגממנון שעמד להקריב את בתו איפיגניה, אך האלה ארטמיס החליפה אותה באילה, כפי שהחליף אלוהי ישראל את יצחק באייל (כבש).

סיפור עקידת יצחק השפיעה על גם מוטיבים ראשיים בדת הנוצרית על ידי פרשנות טיפולוגית. בשני המקרים מדובר על מעשה הקרבה עילאי למען אלוהים. יצחק מתואר כשה התמים שיעלה על המזבח ואילו ישו נקרא שה האלוהים. ישנו אף דמיון צורני, ישו מתואר כנושא את הצלב שעליו נצלב, בדומה ליצחק שנושא עליו את עצי העולה שאמורים לשרוף אותו. אימוץ המסורות לגבי עקידת יצחק במסורת הנוצרית הוא מרכזי ולכן הועתק אתר ההקרבה, מהר הבית שעל-פי המסורת היהודית, לגבעת הגולגולתא, היכן שנקבר ישו וכיום נמצא במתחם כנסיית הקבר.

סיפור העקדה מופיעה גם בקוראן אולם לא מצוין מי מבניו של אברהם תוכנן להיעלות כקורבן, חלק מהפרשנים המוסלמים סבורים שהיה זה יצחק אולם הדעה המקובלת בקרב הפרשנים היא שישמעאל היה הבן שתוכנן להיעלות כקורבן מכיוון שהערבים נחשבים כצאצאיו והם מזהים את מקום העקידה במכה. לעומת זאת בשיעה מקובל לראות את הבן שתוכנן להיעלות כקורבן כיצחק מכיוון שרוב השיעים הם לא ערבים ובזיהוי זה הם מביעים את התרעומת על הפלייתם על ידי הערבים הסונים. מסורת של הפרעת השטן לעקידה הגיעה גם למסורת המוסלמית ומתבטאת באחד הטקסים של העלייה לרגל למכה.

מאיר שלו, ראשית, עם עובד, 2008, עמ' 17-16.

הדעה המקובלת היא שסיפור העקדה מבקש להבהיר שאלוהי ישראל מתנגד לקורבן אדם, פולחן שהיה מקובל אז, וגם תועד במקרא. מישע מלך מואב הקריב את בנו הבכור לאלוהיו ובזכות זה ניצל דווקא. גם על מלך יהודה אחז נאמר: וגם את בנו העביר באש כתועבות הגויים. המקרה הידוע והקשה הוא המקרה של בת יפתח…  אינני סבור שסיפור העקידה נועד להילחם בפולחן קורבנות אדם, אלא להראות לאילו סימטאות אפילות יכולה להגיע צייתנותו של המאמין הצייתן ביותר במקרא.

זוהי הפעם הראשונה שנזכרת אהבה במקרא. לא אהבת איש לאשתו, אלא אהבת אב לבנו. היא לא מופיעה בדברי הסופר ולא בדברי אברהם. לא אברהם אומר ליצחק שהוא אוהב אותו ולא הסופר מספר לקורא שאברהם אוהב את בנו, אלא אלוהים הוא האומר זאת לאברהם… טוב שהיה לאלוהים המנהג הזה לתת שמות. כך הוא מסביר לנו את האהבה כבר בהופעתה הראשונה…: אברהם, לרגש הזה שאתה רוחש אל בנך קוראים אהבה. ועכשיו, אחרי שנתתי שם לאהבתך, קח את בנך אשר אהבת והעלהו לי לעולה.

אברהם בורג, פרשת השבוע בלשון בני אדם, דביר, 2009

שמתם לב לכך שרק לפני כמה פסוקים אלוהים ואברהם משוחחים ומדברים כמו שני ידידים… חברים טובים. אך פתאום, ברגע השיא של העקידה, מי בא להציל את יצחק? לא אלוהים, אלא שליח, מלאך.. מרגע העקידה ואילך אין יותר שיחות בין החברים, אלוהים לא מדבר יותר עם אברהם עד יום מותו. אלוהים ניסה את אברהם אבל אברהם נכשל בניסיון. הניסיון הוכיח שאברהם היה מאמין יותר מידי, שהוא אוהב את אלוהים יותר משהוא אוהב את אהוביו. אלוהים אינו חפץ במאמינים עיוורים וחסרי חוש ביקורת. אלוהים רוצה את מאמיניו, הורים וילדים, ללא אימת המאכלת, ללא שפיכות דמים, וללא דמעות עקודים. אלוהים רצה לבדוק האם האדם כבר עצמאי, היש לו ביקורת עצמית אם לאו, ואברהם הוכיח שהאדם עוד לא בשל לעצמאות אמונית שיש בה ביקורת והרהור אחר מידותיו וציוויו של אלוהים.

נעמי שמר (מלים ולחן)

קח את בנך
את יחידך אשר אהבת
קח את יצחק
והעלהו לעולה
על אחד ההרים
במקום אשר אומר אליך
והעלהו לעולה
על אחד ההרים בארץ מוריה

ומכל ההרים שבארץ הזאת
תעלה צעקה גדולה:
הנה האש והנה העצים
והינהו השה לעולה
ריבונו של עולם המלא רחמים
אל הנער ידך אל תשלח
אל הנער ידך אל תשלח –

גם אם שבע נחיה ונזקין
לא נשכח כי הונף הסכין
לא נשכח את בנך
את יחידך אשר אהבנו
לא נשכח את יצחק

השאר תגובה