פרשת וירא – מאמר חמישי

פרשת השבוע – וַיֵרָא (בראשית יח – כב)

השבוע שבין ט במרחשוון – טו במרחשוון ה'תשע"ד (13 באוקטובר – 19 באוקטובר 2013)

הפטרה: ספר מלכים ב' פרק ד', פסוקים א-לז.

עקדת ישמעאל ועקדת יצחק

בראשית כא

א וַיהוָה פָּקַד אֶת-שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ יְהוָה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. ב וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים. ג וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם-בְּנוֹ הַנּוֹלַד-לוֹ אֲשֶׁר-יָלְדָה-לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק. ד וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן-שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים. ה וְאַבְרָהָם בֶּן-מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ. ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל-הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק-לִי. ז וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי-יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו. ח וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת-יִצְחָק. ט וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. י וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת-בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. יא וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ. יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. יג וְגַם אֶת-בֶּן-הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא. יד וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח-לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל-הָגָר שָׂם עַל-שִׁכְמָהּ וְאֶת-הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע. טו וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן-הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת-הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. טז וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ. יז וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת-קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל-הָגָר מִן-הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה-לָּךְ הָגָר אַל-תִּירְאִי כִּי-שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל-קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא-שָׁם. יח קוּמִי שְׂאִי אֶת-הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת-יָדֵךְ בּוֹ כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ. יט וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת-עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת-הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת-הַנָּעַר. כ וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת-הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת. כא וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּקַּח-לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. {פ}

בראשית כב

א וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. ב וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ אֶת-יִצְחָק וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים. ד בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם מֵרָחֹק. ה וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד-כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם. ו וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. ח וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. ט וַיָּבֹאוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים. י וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת-בְּנוֹ. יא וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה מִן-הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. יב וַיֹּאמֶר אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ מִמֶּנִּי. יג וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. יד וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה. טו וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן-הַשָּׁמָיִם. טז וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-יְהוָה כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ. יז כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. יח וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי. יט וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל-בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע. {פ}

חוויה מכוננת אחת

מאת: אוריאל סימון | 31/01/2001

יצחק וישמעאל נעקרו שניהם. מבחינת הסיפור התנ"כי גירוש ישמעאל הוא העקדה שקדמה לעקדת יצחק

רבים ובולטים ההקשרים הענייניים והלשוניים שבין גירוש ישמעאל לעקדת יצחק. אברהם אבינו נצטווה להיפרד לנצח משני בניו, פרידה שיש בה מוות פוטנציאלי במקרה הראשון ומוות בטוח במקרה האחר.

לשני הצווים נלווית הדגשה של גודל הקורבן הנדרש: "אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך" (בראשית כא יב) בנוגע לישמעאל ולאמו, ו"קח נא את בנך, את יחידך אשר אהבת" (שם, כב ב) בנוגע ליצחק. בשתי הפעמים ההיענות של אברהם שלמה וזריזה: "וישכם אברהם בבוקר וייקח לחם וחמת מים וייתן אל הגר שׂם על שכמה ואת הילד וישלחה, ותלך ותֵתַע…" (שם, כא יד), ובלשון דומה עד מאוד: "וישכם אברהם בבוקר… וייקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו, ויבקע עצי עולה ויקם וילך…" (שם, כב ג), וביום השלישי: "וייקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו…" (שם, כב ו).

בשתי הפרשיות משוכנע הקורא שמותו של הילד כבר נחרץ, במקרה של ישמעאל – בגלל הייאוש הגמור של אמו: "ותשלך את הילד תחת אחד השיחים. ותלך ותשב לה מנגד הרחק כמטחווי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד, ותשב מנגד ותישא את קולה ותבך" (שם, כא טו-טז), ובמקרה של יצחק – בגלל ההחלטיות הגמורה של אביו: "וישלח אברהם את ידו, וייקח את המאכלת לשחוט את בנו" (שם, כב י).

בשני המקרים באה ישועת ה' כהרף עין: "ויקרא מלאך אלוהים אל הגר מן השמים ויאמר לה מה לך הגר, אל תיראי…" (שם, כא יז), וממש כך בשנית: "ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים… ויאמר אל תשלח ידך אל הנער…" (שם, י-יא)

שדה הראייה מתרחב

מכוחה של בשורת הישועה מתרחב שדה הראייה של שני ההורים, והם רואים פתאום מה שלא היו מסוגלים לראות קודם לכן ופועלים בהתאם לכך: "ויפקח אלוהים את עיניה ותרא באר מים, ותלך ותמלא את חמת מים ותשק את הנער" (שם, כא יט); וכיוצא בזה אצל אברהם: "ויישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, וילך אברהם וייקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו" (שם, כב יג).

כגודל הסכנה שריחפה על חיי הבן, כן גודל הברכה המובטחת לו: אימת ההכחדה הגמורה מתחלפת בהתרבות מופלגת ובגדולה לאומית. להגר מובטח שבנה ישמעאל יהיה לגוי גדול: "כי לגוי גדול אשימנו" (בראשית כא יח) וכיוצא בזה, וביתר שאת מובטח לאברהם עצמו (באמצעות יצחק): "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים, ויירש זרעך את שער אויביו. והתברכו בזרעך כל גויי הארץ…" (שם, כב יז-יח).

גם התוצאה לטווח ארוך דומה למדי אצל שני בניו של אברהם. על ישמעאל מסופר שהוא זכה לברכת השמים ("ויהי אלוהים את הנער ויגדל"), למקור מחיה שאינו מצריך בעלות על הקרקע ("ויהי רובה קשת", כלומר צייד), לתחום מחיה נרחב ("וישב במדבר פארן") ולהבטחת ייחודו הלאומי על-ידי נישואים לאישה מארץ המוצא של אמו ("ותיקח לו אמו אישה מארץ מצרים") (שם, כא כ-כא).

על יצחק עתיד עבד-אברהם לספר בחרן: "ותלד שרה אשת אדוני בן לאדוני אחרי זקנתה, וייתן לו את כל אשר לו [כמפורט בפסוק הקודם: "וה' בירך את אדוני מאוד ויגדל, וייתן לו צאן ובקר וכסף וזהב…"]… וישביעני אדוני לאמור, לא תיקח אישה לבני מבנות הכנעני אשר אנוכי יושב בארצו. אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי, ולקחת אישה לבני" (שם, כד לה-לח).

הקבלה עקבית

מה הפשר של ההקבלה העקבית והבולטת הזאת? קודם כול וראש לכול, שהשילוח של ישמעאל היה מבחינה אובייקטיבית וסובייקטיבית כאחד בגדר עקדה. לעקדת יצחק קדמה אפוא עקדת ישמעאל, כפי שלזו קדם הצו הראשוני על אברהם להיפרד מעל הוריו ומעל אחיו ולהתנתק מכל קשריו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך" (שם, יב א). עם זאת ההבדל בין שתי הפרידות הראשונות ובין הפרידה האחרונה מכריע. בניגוד לשתי הראשונות, שיש להן תכלית ברורה: "ואעשך לגוי גדול" (שם, יב ב ) ו"אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך… כי ביצחק ייקרא לך זרע" (שם, כא יב), הנורא בעקדת יצחק הוא שהתכלית הזאת עצמה נדרשת עתה כקורבן.

צד שווה בעקדת ישמעאל ובעקדת יצחק הוא שלכאב הנורא של פרידה סופית מבן התלווה הקושי המצפוני שבעשיית מעשה לא-מוסרי ביסודו. בהעלאת יצחק לעולה אברהם נתבע לעבור על איסור שפיכות דמים, ובאשר לישמעאל הוא נצטווה להישמע בכול לדברה של שרה, הדורשת ממנו לנשל את בנו מן הירושה ולגרש אותו ואת אמו בחוסר כול למדבר הגדול המפריד בין ארץ כנען לארץ מצרים, אשר סכנת מוות צפויה לתועים בו: "…גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (שם, כא י). כפי שמבהיר רבי אברהם אבן עזרא בביאורו לבראשית כא יד: "ורבים יתמהו מאברהם: איך גירש בנו, גם שלח בן עם אמו ריקם, ואיה נדבת לבו? והתֵמה מאליה שיתמהו, כי אברהם עשה ככל אשר ציווהו ה', ואילו היה נותן ממון להגר שלא ברצון שרה, לא שמר מצוות השם. והנה באחרונה אחרי מות שרה נתן מתנות לבני ישמעאל [כמסופר בבראשית כה ו] ". ואולם בניגוד לעקדת יצחק אשר הייתה בגדר ניסיון שלא ימומש, ועל כן לא הייתה אפשרות לגלות מראש לאברהם הן שתיחסך ממנו שפיכת דם בנו והן שאחרית הילד תהיה טובה, הרי שכשמדובר בישמעאל, מובטח לו מראש הן שהגירוש מוצדק באשר הוא נחוץ להגשמת הייעודים הלאומיים הנפרדים שה' הועיד לשני בניו, והן שאחריתו של הנער תהיה טובה: "אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כי ביצחק ייקרא לך זרע. וגם את בן האמה לגוי אשימנו, כי זרעך הוא" (שם, כא יב-יג).

רגישות מוסרית

עד כמה רגישה התורה לפן המוסרי של שתי העקדות מעידה גם ההקבלה במתן שמותיהם של שני הבנים. יצחק נקרא בשמו כדי להנציח את הולדתו הנִסיית, אשר שני הוריו ביטאו את ייאושם ממנה על-ידי צחוק מוסתר: "וייפול אברהם על פניו ויצחק, ויאמר בלבו הלבן מאה שנה ייוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד?" (שם, יז יז) וכן: "ותצחק שרה בקרבה לאמור, אחרי בלותי הייתה לי עדנה ואדוני זקן?!" (שם, יח יב). כאשר קוימה ההבטחה והילד אכן נולד, הביעה אמו את תודתה בנותנה לשמו הסבר נוסף של השתאות: "צחוק עשה לי אלוהים, כל השומע יצחק לי" (שם, כא ו). הוא הדין בנוגע לשמו של ישמעאל. כאשר ברחה הגר מפני שרה, הבטיח לה מלאך ה': "הנך הרה ויולדת בן, וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' אל עונייך" (שם, טז יא). ועתה, כאשר בא המלאך להושיע את הילד ממוות בצמא, הוא מבשר זאת לאמו בנותנו לשמו הסבר נוסף של היענות: "אל תיראי כי שמע אלוהים אל קול הנער באשר הוא שם" (שם, כא יז).

הרחקת הבכור לשם העדפת הצעיר הייתה עלולה להביא לידי כעס חסר מרפא כלפי האב ולידי משטמת עולם כלפי האח. ואולם, למרבה ההפתעה, כאשר מת אברהם "בשיבה טובה זקן ושבע" (שם, כה ח), "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה…" (שם, כה ט). השותפות הבלתי-צפויה של שני האחים בקבורת אביהם מעידה, מצד אחד, שהאח המורחק היה חף ממרירות ומקנאה, ומצד אחר, שהאח המקורב היה נקי מצדקנות ומהתנשאות. אין זאת אלא ששניהם הכירו בכך שמה שהפריד ביניהם גם קירב אותם זה לזה: עקדותיהם הכפויות על אביהם ממרום היו לשניהם למקור של ברכת שמים. זה כוחה וזה שכרה של ענווה דתית אמיתית, המאפשרת להולכים לקראת ייעודים נפרדים לא לשכוח שהם בניו של אותו אב ושהם עובדים אותו אל.

(פרק מתוך הספר העומד לראות אור: בקש שלום ורודפהו – שאלות השעה באור המקרא, המקרא באור שאלות השעה),  פרופ' אוריאל סימון הוא מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן.

 

עת שערי רצון / ר' יהודה בן שמואל עבאס

פאס-חלב / מאה 12

 

עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ

יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ

אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

בָּאַחֲרִית נֻסָּה בְּסוֹף הַעְשָׂרָה

הַבֵּן אֲשֶׁר נוֹלַד לְךָ מִשָּׂרָה

אִם נַפְשְׁךָ בוֹ עַד מְאֹד נִקְשָׁרָה

קוּם הַעֲלֵהוּ לִי לְעוֹלָה בָרָה

עַל הַר אֲשֶׁר כָּבוֹד לְךָ זוֹרֵחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

אָמַר לְשָׂרָה כִּי חֲמוּדֵךְ יִצְחָק

גָּדַל וְלֹא לָמַד עֲבוֹדַת שַׁחַק

אֵלֵךְ וְאוֹרֵהוּ אֲשֶׁר לוֹ אֵל חָק

אָמְרָה לְכָה אָדוֹן אֲבָל אַל תִּרְחַק

עָנָהּ יְהִי לִבֵּךְ בְּאֵל בּוֹטֵח

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

שָׁחַר וְהִשְׁכִּים לַהֲלֹךְ בַּבֹּקֶר

וּשְׁנֵי נְעָרָיו מִמְּתֵי הַשֶּׁקֶר

יוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָגְעוּ אֶל חֵקֶר

וַיַּרְא דְּמוּת כָּבוֹד וְהוֹד וָיֶקֶר

עָמַד וְהִתְבּוֹנָן לְהִמָּשֵׁחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

יָדְעוּ נְעָרָיו כִּי קְרָאָם לֵאמֹר

אוֹר הַרְאִיתֶם צָץ בְּרֹאשׁ הַר הַמֹּר

וַיֹּאמְרוּ לֹא נֶחֱזֶה רַק מַהְמוֹר

עָנָה שְׁבוּ פֹה עַם מְשׁוּלִים לַחֲמוֹר

וַאֲנִי וְהַנַּעַר לְהִשְׁתַּטֵּחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת בִּמְלָאכָה

וְיַעֲנֶה יִצְחָק לְאָבִיו כָּכָה

אָבִי רְאֵה אֵשׁ וַעֲצֵי מַעֲרָכָה

אַיֵּה אֲדֹנִי שֶׂה אֲשֶׁר כַּהֲלָכָה

הַאַתְּ בְּיוֹם זֶה דָּתְךָ שׁוֹכֵחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

וְיַעֲנֶה אָבִיו בְּאֵל חַי מַחְסֶה

כִּי הוּא אֲשֶׁר יִרְאֶה לְעוֹלָה הַשֶּׂה

דַּע כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ אֱלֹהִים יַעֲשֶׂה

נִבְנֶה בְנִי הַיּוֹם לְפָנָיו כִּסֵּא

אָז יַאֲמִיר זֶבַח וְהַזּוֹבֵחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

דָּפְקוּ בְּשַׁעְרֵי רַחֲמִים לִפְתֹּחַ

הַבֵּן לְהִזָּבַח וְאָב לִזְבֹּחַ

קֹוִים לָאֵל וּבְרַחֲמָיו לִבְטֹחַ

וְקֹוֵי יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ

דָּרְשׁוּ בְּנַחְלַת אֵל לְהִסְתַּפֵּחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

הֵכִין עֲצֵי עוֹלָה בְּאוֹן וָחַיִל

וַיַּעֲקֹד יִצְחָק כְּעָקְדוֹ אַיִל

וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל

וַהֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל

עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה

הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה

הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה

אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה

צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

מִמַּאֲכֶלֶת יֶהֱמֶה מִדְבָּרִי

נָא חַדְּדָהּ אָבִי וְאֶת מַאְסָרִי

חַזֵּק וְעֵת יְקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי

קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפְרִי

וְאְמֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

וְיֶהֱמוּ כָּל מַלְאֲכֵי מֶרְכָּבָה

אוֹפַן וְשָׂרָף שׁוֹאֲלִים בִּנְדָבָה

מִתְחַנְּנִים לָאֵל בְּעַד שַׂר צָבָא

אָנָּא תְּנָה פִדְיוֹם וְכֹפֶר הָבָה

אַל נָא יְהִי עוֹלָם בְּלִי יָרֵחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

אָמַר לְאַבְרָהָם אֲדוֹן שָׁמַיִם

אַל תִּשְׁלְחָה יָד אֶל שְׁלִישׁ אוּרַיִם

שׁוּבוּ לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי מַחְנַיִם

יוֹם זֶה זְכוּת לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם

בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

לִבְרִיתְךָ שׁוֹכֵן זְבוּל וּשְׁבֻעָה

זָכְרָה לְעֵדָה סוֹעֲרָה וּנְגוּעָה

וּשְׁמַע תְּקִיעָה תּוֹקְעָה וּתְרוּעָה

וֶאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה

יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 

על הפיוט

פיוט העקידה עת שערי רצון הוא הפיוט המרכזי של תפילות ראש השנה בעדות המזרח, והוא מושר לפני סדר התקיעות שבין שחרית למוסף. מחבר הפיוט, ר' יהודה בן שמואל עבאס, אורג במלאכת מחשבת יפהפיה את שלל המדרשים שנכתבו סביב סיפור העקידה, מדרשים שבאו למלא את השתיקה והצמצום של סיפור מעשה העקידה בתורה.

מדרשים רבים נכתבו על מחשבותיהם ותחושותיהם של גיבורי העקידה – אברהם, יצחק ושרה, והמשורר שוזר אותם באמנות רבה בתוך פיוטו. כך למשל הוא נותן בשירו מקום מרכזי לשרה, שבסיפור העקידה שבתורה כלל לא מופיעה. הוא שוזר בשיר שיחה בין אברהם לשרה ושם בפי יצחק דברי פרידה אחרונים מאמו, בעת שהוא מבקש מאביו שיקח עמו את הנשאר מאפרו לשרה. גם בפזמון החוזר – עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ, מכניס המשורר גיבור נוסף למעשה העקידה – את המזבח, שכמו משמש עדות אלמת למעשה שהתרחש על ההר. מהשעה שבה מגיעים אברהם ויצחק להר המוריה, מתרבים תיאורי הצער וההתרגשות המתח גוברים עד לבתים האחרונים, שם גם מלאכי השמים בוכים ומבקשים רחמים מהקב"ה, ש"ברגע האחרון" מורה לאברהם לא להעלות את בנו לעולה. המשורר, שפתח את שירו בשַׁעֲרֵי רָצוֹן, חותם את השיר בשַׁעֲרֵי רַחֲמִים ובקריאה לקב"ה לגאול ולהושיע את עמו: וֶאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ – משפט שקהל המתפללים חוזר ושר אותו אחרי החזן, בעוצמת רגשות ובתחנונים.

ר' יהודה עצמו איבד את בנו לאחר שהלה התאסלם. ואולי צערו של האב משוקע בתוך הפיוט, הרווי כאב.