פרשת השבוע – ויצא (בראשית כח, י – לב, ג)

השבוע שבין ל במרחשוון – ו בכסלו ה'תשע"א (7 בנובמבר – 13 בנובמבר 2010)

הפטרה: היא בספר הושע שבתרי עשר. מתחילים בפרק י"ב פסוק יג ומסיימים בפרק י"ד פסוק י.

לאה

בראשית כט

טז וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת  שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל.  יז וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת-תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה.  יח וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה.  יט וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי.  כ וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ.  כא וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן הָבָה אֶת-אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ.  כב וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת-כָּל-אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה.  כג וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת-לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ.  כד וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה.  כה וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל-לָבָן מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי.  כו וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה.  כז מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם-אֶת-זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת.  כח וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה.  כט וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה.  ל וַיָּבֹא גַּם אֶל-רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת.  לא וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה.  לב וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן  כִּי אָמְרָה כִּי-רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי.  לג וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן.  לד וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ לֵוִי.  לה וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-יְהוָה עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת.

בראשית ל

א וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.  ב וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי-בָטֶן.  ג וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל-בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה.  ד וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב.  ה וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן.  ו וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן-לִי בֵּן עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן.  ז וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל  בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב.  ח וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם-אֲחֹתִי גַּם-יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי.  ט וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה.  י וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן.  יא וַתֹּאמֶר לֵאָה בגד (בָּא גָד) וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ גָּד.  יב וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב.  יג וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אָשֵׁר.  יד וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל-לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל-לֵאָה תְּנִי-נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ.  טו וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ.  טז וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא.  יז וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל-לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי.  יח וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר-נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר.  יט וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן-שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב.  כ וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ זְבֻלוּן.  כא וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ דִּינָה.

משמעות השם לאה אינו ברור לחלוטין, אך יש הגוזרים אותו מאכדית, שם פירושו: פרה (במקבילה לרחל, אשר פירוש שמה הוא כבשה).

המטרה הייתה חשובה ללאה יותר מן הדרך. היא שיתפה פעולה עם לבן אביה, ונישאה ליעקב במקום רחל שהובטחה לו, בטענה שיש להשיא את הבכורה לפני הצעירה (יש מפרשים שעשתה זאת מפני שלא רצתה להינשא לעשו). כמו כן, היא "קנתה" את יחסיה עם יעקב, באמצעות דודאים שהביא לה ראובן "וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי, וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא.". בתכונה זו, של חשיבה על המטרה יותר מאשר על הדרך, ניתן לראות הקבלה בין דמותה של לאה לדמותם של ילדיה, ובפרט ניכר הדמיון ליהודה.

לאה ראתה בהולדת ילדים מטרה חשובה, ושמותיהם מבטאים את צערה על יחסו של יעקב אליה ואת שמחתה על הולדתם. בין לאה לבין רחל הייתה תחרות על לבו של יעקב (או – על עיצוב עתיד האומה), שהתבטאה, בין השאר, ברצון ללדת ילדים. כשראתה שרחל חשוכת הילדים נותנת את שפחתה בלהה ליעקב לאישה – נתנה לו לאה את שפחתה, זלפה, ואף קראה בשם לילדיה של זלפה – גד ואשר.

העדפת יעקב את רחל ובניה על פני לאה ובניה, בא לידי ביטוי במפגש עם עשו, וכן בהפלייתו של יוסף על שאר אחיו, שהביאה לקנאה גדולה ולמכירת יוסף לעבד. מותה של לאה לא מוזכר בתורה. לפני מותו ביקש יעקב להיקבר במערת המכפלה אשר בה ציין קבורים אבותיו וששם קבר את לאה. באופן פרדוקסלי יעקב בסוף ימיו, מבקש להיקבר עם לאה ולא עם רחל, כנראה בשל החשיבות שייחס לה בסוף ימיו, או בשל כך שרצה להקבר באחוזת הקבר המשפחתית שבה קבורים אבותיו ואמותיו.

רחל היא האישה היפה ביותר בתנ"ך. היא מתוארת הן כיפת מראה והן כיפת תאר (בראשית כ"ט, יז). על שאר הנשים היפות נאמר שהן יפות מראה או טובות מראה או יפות תאר. שרה היא "יפת מראה", רבקה היא "טובת מראה מאד", בת שבע "טובת מראה מאד" ואביגיל "יפת תאר". מכאן משתמע שהמקרא מיחד את יפיה של רחל מעל יפין של שאר הנשים היפות.

רחל זוכה גם באהבה הגדולה ביותר במקרא. רק על שתים נאמר שזכו באהבת בעליהן – רבקה ורחל. אך בעוד שעל יצחק נאמר שאהב את רבקה אשתו לאחר שנשאה לאישה והביאה לאהל שרה אמו, הרי אהבת יעקב לרחל פרחה כבר מרגע פגישתם הראשונה. האהבה אף שינתה את מושג הזמן של יעקב לחלוטין, שנאמר:

"ויעבד יעקב רחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אתה".

היפה והאהובה מכל האמהות, שהייתה ראויה למעמד האישה החשובה ביותר, ילדה ליעקב שני בנים בלבד, ונקברה בשולי הדרך ולא ליד בעלה בקרב האבות. צרתה לאה, שעליה נאמר כי "עיני לאה רכות", היא שזכתה ללדת ששה בנים ולהיקבר ליד בעלה. יעקב הוא זה שביקש להיקבר ליד לאה בקבר אבותיו שבמערת המכפלה, בבקשתו האחרונה מבניו במצרים טרם מותו:

"ויצו אותם ויאמר אלהם אני נאסף אל עמי קברו אתי אל אבתי אל מערה אשר בשדה עפרון החתי"… "שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ושמה קברתי את לאה (בראשית מ"ט, כט-לא)

ניתן למצוא בספור המקראי קוי דמיון בין הגורל הטראגי של רחל היפה והאהובה ובין גורלו של שאול, המלך הראשון, שהצטיין בהופעתו המרשימה.
שאול, שהוא בן שבט בנימין, מצאצאיה של רחל, מופיע על במת הספור כשהוא מתואר בשמות תאר המייחדים אותו לטובה מכל דמות מקראית אחרת:

"שאול בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו משכמו ומעלה גבה מכל העם".

גם כשהוא נלכד במצפה נאמר עליו

"ויגבה מכל העם משכמו ומעלה ויאמר שמואל אל כל העם הראיתם אשר בחר ה' כי אין כמוהו בכל העם".

אולם שאול, המלך הראשון, המיוחד בהופעתו, שהיו לו כל הנתונים להצליח, נכשל ולא הקים שושלת מלכים. את מקומו תפס דוד, אותו נער רועה-צאן שאפילו ישי אביו לא החשיבו ראוי לעבור לפני שמואל. דוד, שהוא משבט יהודה, בנה הרביעי של לאה, זכה לכינוי "אדמוני עם יפה עיניים". דוד ולאה הם היחידים שהמקרא טרח לציין את מראה עיניהם – עיניו היפות של דוד לעומת עיניה הרכות של לאה – להעמידנו על הקשר שבין שני הספורים.
דוד הוא זה שזכה להקים ממלכה גדולה, להנחילה לשושלת יציבה לאורך דורות רבים, ולהיות קשור בזכרון העם בגדולתה של ממלכת ישראל. ואילו שאול רב המעלות, בחירו הראשון של האל, נכשל ולא זכה לממשיכים.
כך גם לאה, שבעלה נשאה שלא מרצונו ולא העניק לה אהבתו, זכתה ללדת ששה בנים ולהיקבר ליד בעלה. סמלי הדבר שדוד הוא מצאצאיה של לאה בעוד שאול הוא מצאצאיה של רחל. ייתכן ויש כאן אף כוונה מפורשת ליצור הקבלה בין שני הספורים, כצידוק למאבק בין דוד ושאול, ולהעדפתו של דוד.

לאורך כל הסיפור המקראי מצטייר אי שיוויון בולט בין דמותה ואופיה של רחל אמנו לזו של לאה אמנו. רחל תמיד נראית כדמות הרצויה, יפת תואר ויפת מראה, בעלת לב רך ואוהד ולאה, לעומת זאת, כמעט תמיד נראית כדמות הלא רצויה, שאף אחד לא אוהבה. מפשט הפסוקים קשה מאוד להבין את היחס של התורה אל אחת מארבע האמהות אשר ממנה יצא רוב רובו של עם ישראל לרבות שבט לוי ושבט יהודה.
המקרה הראשון בו מוזכרת לאה הוא בפרשת נישואי יעקב. למן הרגע הראשון התורה לא חוסכת במילים להאדיר את כבודה של רחל אל מול לאה. עוד לפני פגישתו של יעקב את לאה התורה כותבת: "וישק יעקב לרחל ויבך" (כט, יא). ע"פ פירושו הראשון של רש"י, יעקב באותו רגע החליט להתחתן עם רחל, שכן "ויבך… לפי שצפה ברוח הקדש שלא תקבר עימו". ע"פ פירושו הפשטני של פס'  יז' "ועיני לאה רכות" בא כניגוד להמשך הפסוק "ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה" ומשמעו: רחל היתה יפה יותר מלאה, זאת ועוד, בהמשך (פס' יח) נאמר "ויאהב יעקב את רחל", ואחרי הנישואים הלא רצויים בהם רחל (בסיפור הידוע של מתן הסימנים) ולבן חברו יחד וגרמו לכך שיעקב ישא לאישה את לאה – התורה עדיין כותבת (למרות שלאה כבר נהפכה באופן רשמי לאשתו של יעקב) "ויאהב גם את רחל מלאה". הרמב"ן על הפסוק מסביר את משמעות המלה "גם": "הזכיר הכתוב שגם אהב רחל יותר מלאה והטעם בעבור כי הטבע לאהוב יותר האישה אשר ידע האדם בראשונה… והנה יעקב אהב רחל מלאה שלא כדרךהארץ, וזה טעם גם". ולא רק זאת – כדי להוציא אותנו מאיזשהו ספק קל, ששמץ של חיבה נקשר בין יעקב ללאה, התורה מיד מציינת: ויראה ה' כי שנואה לאה" (פס' ל"א). קשה לנו מאוד מדוע יעקב כל כך "שונא" את לאה, הרי עד אותם פסוקים, לאה לא פוצה את פיה ולו פעם אחת. מה גם נראה כי כל נישואיה ליעקב נעשו באופן סביל מצידה. האדם היחיד המוזכר כפעיל היה לבן: "ויהי בערב ויקח את לאה ביתו ויבא אותה אליו" (פס' כ"ג) – נקיטת שני פעלים סבילים בפסוק כלפי לאה רק מחזקת את סבילות לאה. אם כן, מדוע שונאים את לאה? מה היה חטאה? הרי לאה לא מנעה מיעקב את האפשרות להתחתן עם רחל בבוא היום.

פרשה שניה בה לאה מוזכרת היא במהלך קריאת שמות השבטים. עד אותה תקופה היה מקובל, שהאב הוא זה, שקורא את שמות בניו: "ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו… יצחק" (בראשית, כ"א, ג); ואחרי כן יצא אחיו ויקרא שמו… יעקב" (בראשית, כה, נו) [אגב, אף בעשיו לא היתה האמא זו שקבעה את השם "ויקראו שמו עשיו" (כ"ה, כה). רש"י: "הכל קראו לו כן". גם בסיפורה של הגר בו היא מצווה ע"י המלאך לקרוא לבנה ישמעאל  "וילדת בן וקראת שמו ישמעאל" (טז, יא). בסופו של דבר אברהם הוא זה שקורא את שמו "ויקרא אברהם שם בנו… ישמעאל" (טז, טו). וע"פ פירושו של רש"י: "שרתה עליו רוח הקדש" בפעם הראשונה לאה מדברת, ואם לא בדיבור ישיר לפחות ברמז מבכה על מר גורלה:
ראובן – "כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי" (פס' ל"ב)
שמעון – "כי שמע ה' כי שנואה אנוכי ויתן לי גם את זה" (פס' ל"ג)
יהודה – "הפעם אודה את ה'" (פס' ל"ה) (רש"י: "שנטלתי יותר מחלקי מעתה יש לי להודות".
יששכר – "נתן אלוקים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי" (ל' יח).
זבולון – "הפעם יזבלני אישי" (פס' נ') (רש"י: "מעתה לא תהא עקר דירתו אלא עימי).
הבן היחיד בו לאה לא קוראת את שמו הוא לוי ורש"י מיד כותב שלא יעקב הוא זה שקרא אלא ש"שלח הקב"ה גבריאל והביאו לפניו וקרא לו שם זה".

המקרה הראשון בו לאה "מתפרצת" אל מישהו אחר באשר למצבה (עד עכשיו ייתכן שמהלך קריאת השמות היה בינה לבין עצמה ואף אחד אחר זולתה לא ידע את הסיבה האמיתית לקריאת השמות) הוא אל רחל בסיפור הדודאים. ברוח הסיפור נראה כי יעקב העדיף לעשות את אהלה של רחל לביתו הקבוע. לאה זקוקה לדודאים, כדי שיעקב יבוא מעט גם לאהלה, וכל זה למטרות נעלות בלבד, כפי שאומר רש"י: "שהיתה מתאווה ומחזרת להרבות שבטים" (ל', יז). כשרחל מבקשת מן הדודאים לאה לא נשארת חייבת וסוף סוף מדברת ואומרת: "המעט קחתך את אישי וחלקת גם את דודאי בני?! ובפרושו של הספורנו: "להוסיף אהבתך ושנאתו אותי". זאת ועוד, הפרשנים השונים מקשרים את "ותצא לאה לקראתו" אל "ותצא דינה בת לאה" (ל"ד, יא) רש"י: "ולא בת יעקב אלא ע"ש יציאתה נקראת בת לאה שאף היא יצאנית היתה" ובתוספת מדרש רבה "הנה כל המושל עליך ימשול לאמר כאמה ביתה… עקרו של דבר הנה כל המושך מהו? א"ל לית תורתא ענישא עד דברתה בעיטא, לית אתתא זניא עד דברתה זניא. אמרו ליה א"כ לאה אמנו זונה היתה? אמר ליה "ותצא לאה לקראתו" וגו' יצאת מקושטת כזונה לפיכך ותצא דינה בת לאה (פרשה פ, א) , למרות ריכוך דברי חז"ל, הקשר האסוציאטיבי מתמיה.
מכל האמור לעיל, הגישה הכללית של התורה מאוד לא מובנת. איך ייתכן שהתורה ופרשנים יוצאים כל כך הרבה נגד לאה? איך אפשר להסביר שלאה אמנו, מייסדת ובונה את רוב רובו של עם ישראל, מתוארת בצורה כל כך שלילית בפשט הפסוקים?

אף הגמרא בב"ב קנ"ג התקשתה מאוד להבין את יחסה של התורה אל לאה ונראה לי, שעקב הגמרא הזו (המופיעה בוואריאציות שונות בפרשנים השונים דוגמת רש"י, רמב"ן, מדרש רבה וילקוט שמעוני), אפשר להסביר את מעמדה של לאה באופן שונה לחלוטין: "ועני לאה רכות – מאי רכות אלימא רכות ממש, אפשר? בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב דכתיב "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה. בגנות צדיקים דיבר הכתוב? אלא א"ר אלעזר שמתנותיה ארוכות. רב אמר לעולם רכות ממנה ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה, שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהוו אומרים שני בנים יש לה לרבקה ושתי בנות יש לו ללבן גדולה לגדול וקטנה לקטן. והיתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת: גדול מה מעשיו? איש רע הוא מלסטם בריות, קטן מה מעשיו? איש תם יושב אהלים– והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עניה".

לאה אמנו היתה צדקת גמורה, אשה תמימה ושתקנית מטבעה בעלת דרישה אחת פשוטה: להקים בית נאמן בישראל, אך כאשר מיועד לה בעל רשע ואכזר היא חייבת לחרוג ממנהגה ולפעול. קשה לה לרמות את יעקב (לכן כל מהלך נשואיה מתואר בצורה סבילה מצידה) אבל אין לה ברירה, ולמרות שייתכן שאחותה תפגע זמנית, היא פשוט חייבת, וכאן מגיעה ה"שנאה" לכאורה של יעקב. ע"פ קבוצת פרשנים אחת יעקב כלל לא שנא את לאה: "וירא ה' כי שנואה לאה – מאי שנואה? אלימא שנואה ממש אפשר? בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב… בגנות צדיקים דיבר הכתוב?! אלא ראה הקב"ה ששנואים מעשה עשו בפניה ויפתח את רחמה" (ב"ב, קנג)
"וירא ה' כי שנואה לאה… שהיתה אמורה לשונא" (מדרש רבה, פרשה עא, ב)
"ויש אומרים כי שתיים נשים שהאחת אהובה מאוד תקרא השניה שנואה כנגדה כמו שאמר ויאהב גם את רחל מלאה לא ששנאה, והיתה בושה בדבר" (רמב"ן, כט, לא)

לפרשנים אלו עוזרת העובדה שיעקב עצמו אף פעם לא אמר כי הוא שונא את לאה. בכל המקרים בתורה הקב"ה או לאה הם המפרשים את מעשי יעקב. ללאה, שעשתה הכל רק לשם שמים, היה קשה מאוד לקבל את הפרוש החיצוני של סביבתה למעשיה, ולכן חשבה את עצמה לשנואה: "והיו הכל סונטין… והיו אומרים לאה זו אין סתרה כגלויה נראית צדיקת ואינה צדיקת. אילו היתה צדיקת לא היתה מרמה באחותה" (מ"ר, ע"א, ב).

ע"פ קבוצת פרשנים שניה השנאה של יעקב היתה רגעית וחד פעמית. יעקב מטבעו, עוד הרבה לפני שראה את לאה, אהב את רחל ורצה בה (ייתכן כי קיים דמיון לרמב"ן כי טבע הוא לאדם לאהוב את אשר ראה בראשונה). הוא עבד קשה בעדה והרגיש מרומה כאשר לא קיבל את רחל. לכן, עקב הרמאות (שלאה היתה חייבת לעשות) הוא שונא אותה וגם זאת רק בהתחלה: "כי שנואה לאה הנה לאה רמתה באחותה גם ביעקב. כי אם נאמר שנהגה כבוד באביה שאחז בה והכניסה אליו… היה לה להגיד או לרמוז כי היא לאה… ולכן שנאה יעקב… והאלקים יודע כי להנשא אל הצדיק עשתה כן ורחם עליה". (רמב"ן, כ"ט,(31
"כיוון שראה אבינו יעקב מעשים שרימתה לאה באחותה, נתן דעתו לגרשה, וכיוון שפקדה הקב"ה בבנים אמר לאמן של אלו אני מגרש? ובסוף הוא מודה על הדבר הה"ד "וישתחו ישראל על ראש המיטה" מי היה ראש מיטתו של אבינו יעקב, לא לאה? (מ"ר ע"א, ב).

א"כ לאה מתרגמת את מעשיו של יעקב לשנאה, והיא חייבת להוכיח לו שמעשיה להתחתן איתו אינם מתוך מטרה להרוס את רחל, אלא ע"מ להקים בית נאמן. לכן היא חושבת, שאם היא תלד ילדים – היא תוכיח ליעקב את מטרתה האמיתית, וכך היא באמת עושה. "תדע לך שכן לאה שנואת הבית היתה וכיוון שפקדה הקב"ה – נזוקפה" (מ"ר, ע"א, א). התוכנית של לאה אכן פועלת והיא מתחילה להרגיש יותר קבועה בבית אך עדיין יש לה חששות לכן היא רואה צורך לקרוא לכל בניה בשמות המזכירים את היחס העדין לו היא זוכה מיעקב. לאה, שהיתה ע"פ הפרשנים נביאה, ידעה שיעקב אבינו עתיד להתחתן עם ארבע נשים ויהיו לו שניים עשר ילדים. לכן, כאשר נולד יהודה, היא מבינה, שהיא לא רק אשה אחת מני ארבע של יעקב אלא כבר קצת יותר מזה על כן היא מודה לקב"ה, כפי שאומרת הגמרא בברכות: "… מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה לקב"ה עד שבאתה לאה והודתו שנאמר הפעם אודה את ה'( (ברכות, ז'). אך לאה עדיין פוחדת למעמדה, וכאשר רחל מעניקה את שפחתה ליעקב – לאה שוב חוששת, כפי שאומר הרמב"ן: "ותרא לאה כי עמדה מלדת – לא ידעתי מה המעשה הזה ללאה, ולמה נתנה שפחתה לבעלה והיא לא היתה עקרה שתבנה ממנה. ואין דרך הנשים להרבות נשים לבעליהן, אבל נצטרך לומר כי היו נביאות יודעות שעתיד יעקב להעמיד י"ב שבטים ורצתה שיהיו לו רב הבנים ממנה או משפחתה שהיא ברשותה ולא תתגבר אחותה עליה בבנים" (רמב"ן, ל,( ‎9.

לאה מעונינת בילדים רק כדי לבסס את מעמדה שלה ולא על מנת להרוס לרחל אחותה, כפי שאומרת הגמרא: "לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה י"ב שבטים עתידין לצאת מיעקב. ששה יצאו ממני וארבעה מן השפחות הרי עשרה, אם זה זכר לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות. מייד נהפכה לבת שנאמר 'ותקרא את שמה דינהי" (ברכות, ס)

לכן ברור לנו מדוע בסיפור הדודאים לאה היתה כל כך קנאית, שכן היא פחדה שוב להפסיד את בעלה. ועל התקשטות כזונה כותב הרד"ל  "י"ל שהיתה כוונתה לטוב (מ"ד, ה, א). הקב"ה הבין ללבה של לאה וגמל לה: "לאה הפסידה דודאים ונשתכרה ב' בשבטים ובכורה…" (מ"ר ע"ב, ג).
בפרשת דינה, ע"פ הרמב"ן, אין לאה מוזכרת כסיבה למעשיה של דינה אלא "לומר שהיא אחות שמעון ולוי המקנאים ונוקמים נקמתה (רמב"ן, ל"ד, א).

לסיכום, ע"פ מדרשי חז"ל השונים לאה לא מפרשת נכונה את מעשיו של יעקב. ע"פ דעה אחת יעקב כלל לא שנאה. ע"פ דעה שניה, השנאה היתה רק על מעשה מסוים. לאה לא מסתפקת ופוחדת שגורלה יתעתע בה, כך שאם היא לא תהיה מספיק קבועה בבית יעקב – היא תועבר לעשיו. לכן היא מעונינת בילדים אשר יבססו את מעמדה ובכל זאת היא עדיין פוחדת עד שהיא מהווה רוב בבית יעקב אך עדיין היא לא רגועה כלפי אחותה – ומתפללת לקב"ה שיעזור לה. הקב"ה ער לאופיה האצילי של לאה ונותן לה את שכרה "ושם הגדולה לאה – גדולה במתנותיה, כהונה לעולם ומלכות לעולם" (מ"ר, ע, טו)

אני אוהב אותך לאה (יש חמישה ביצועים שונים לשיר הזה)

מילים: אהוד מנור
לחן: צביקה פיק

את אותו הבוקר לא אשכח
כשטמנת ראשך בתוך הכר
אור השמש על האוהל נח
וראשי הלום שיכר.

כשלחשתי באוזנך את שמה
את ידי אספת ביד קרה
ודמעה אחת חמה
אל כפות ידי נשרה.

הנה ימים רבים חלפו
ושתי ידי עייפו
ועינייך מה יפו
כעיני רחל.
אני אוהב אותך לאה
אוהב אותך גאה
אם אשכח אותך לאה
שמי לא ישראל.

אל ימר ליבך על אחותך
הן בנייך לצידך יושבים
אל תפני אישה את מבטך
כל חלומותי קרובים.

מה בקשתך אמרי לאה
שבע השנים חלפו מזמן
ונותרה רק עוד שעה
טרם יסגר הגן.

הנה ימים רבים חלפו…