פרשת השבוע – ויצא (בראשית כח, י – לב, ג)

השבוע שבין ה בכסלו – יא בכסלו ה'תשס"ט (22 בנובמבר – 28 בנובמבר 2009)

הפטרה: היא בספר הושע שבתרי עשר. מתחילים בפרק י"ב פסוק יג ומסיימים בפרק י"ד פסוק י.

חלום יעקב (סולם יעקב)

בראשית כח

י וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.  יא וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.  יב וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.  יג וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ.  יד וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ.  טו וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת  כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ.  טז וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי.  יז וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה  אֵין זֶה כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.  יח וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל-רֹאשָׁהּ.  יט וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית-אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם-הָעִיר לָרִאשֹׁנָה.  כ וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר  אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.  כא וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל-בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים.  כב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.

חוקרים סבורים כי המראה שראה יעקב מושפעים מצורת המקדשים המקובלים במסוֹפּוֹטַמְיָה: מקדשי מדרגות ענקיים, המכונים זִיקוּרַאט, ושמם באכדית : "בַּאבּ-אִיל" או "בַּאבּ-אִילַנִי" ("שער האל" או "שער האלים"). מן הכינוי האכָּדי כנראה גם נגזר שם העיר והממלכה בָּבֶל.

ילקוט שמעוני: תני בר קפרא, אין חלום שאין לו פתרון.

מדרש תנחומא: אמר רבי מאיר: עשה אדם מצוה אחת – מוסרין לו מלאך אחד, עשה שתי מצוות – מוסרין לו שני מלאכים, עשה מצות הרבה מוסרין לו מלאכים הרבה.

רש"י "עולים תחלה ואחר כך יורדים, מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללותו". "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכך" – שני מלאכים מלווים את האדם בכל דרכיו.
תלמוד בבלי ברכות ס ע"ב: "הנכנס לבית הכסא, אומר: התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, תנו כבוד לאלהי ישראל, הרפו ממני עד שאכנס ואעשה רצוני ואבא אליכם".

רבי יוסף קארו ("בית יוסף" על טור אורח חיים סימן ג) מעיד בשם חכמי ספרד מן המאה ה-14, שהפסיקו לומר זאת וקבעו "שאין לומר זה אלא ירא שמים וחסיד שהשכינה שורה עליו אבל אדם אחר לא, משום שנראה כיוהרה".

מדרש תנחומא: מלמד שהראהו הקב"ה ליעקב אבינו שרה של בבל עולה ויורד, ושל מדי עולה ויורד, ושל יון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד, א"ל (אמר לו) הקדוש ברוך הוא ליעקב: יעקב למה אין אתה עולה, באותה שעה נתירא אבינו יעקב ואמר כשם שיש לאלו ירידה, כך אני יש לי ירידה, א"ל הקב"ה אם אתה עולה אין לך ירידה, ולא האמין ולא עלה, ר"ש בן יוסינה היה דורש (תהלים עח) בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו, א"ל הקדוש ברוך הוא אילו עלית והאמנת – לא היתה לך ירידה לעולם, אלא הואיל ולא האמנת הרי בניך משתעבדין בהללו.

תלמוד בבלי ברכות ג: "המתפלל בדרך מתפלל תפילה קצרה"
תלמוד בבלי ברכות כט: "כשאתה יוצא לדרך – הימלך בקונך. מאי הימלך בקונך? זו תפילת הדרך" "יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום, ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך, ותשלח ברכה במעשי ידי, ותתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי, ברוך אתה ה' שומע תפילה".

רש"י בד"ה "וישם מראשותיו" – עשאן כמין מרזב סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת, וזהו שנאמר (פסוק י"ח) ויקח את האבן אשר שם מראשותיו.

בבריטניה קיימת אבן המכונה בשם אבן סקוּ‏ן . האבן היא אבן חול אדומה שאורכה 66 ס"מ, רוחבה 41 ס"מ וגובה 21 ס"מ. משקלה של האבן כ-152 ק"ג. בחלקה העליון של האבן נראים סימני חציבה, ובכל אחד מקצות האבן טבעת ברזל שנועדה לאפשר נשיאתה. האבן הוחזקה בעבר במנזר שבסקוטלנד ונעשה בה שימוש כאבן ההכתרה של מלכי סקוטלנד. בשנת 1296 הועברה האבן ללונדון ומאז היא משמשת כאבן ההכתרה של מלכי אנגליה על פי המסורת הקדומה אבן זו היא האבן שהניח יעקב אבינו לראשו עת חלם על סולם יעקב. קיימות גם מסורות אחרות לגבי מוצאה.

אל תקרא לי שחור
מילים: דן אלמגור
לחן: בני נגרי

ויעצום יעקב את עיניו
בשדה הרחב
והנה סולם מוצב
וראשו בשמיים

ומלאכי אלוהים
יורדים ועולים,
עולים ויורדים,
יורדים ועולים בסולם

ומלאכי אלוהים
שחורים ולבנים,
יורדים ועולים,
עולים ויורדים בסולם

אלה שחורים
ואלה לבנים
אלה יורדים
ואלה עולים

ומלאכי אלוהים כולם
והם יורדים ועולים,
עולים ויורדים,
יורדים ועולים בסולם

פגישת יעקב ורחל ליד הבאר (מוטיב הבאר בתור מקום מפגש וזיווגים)

בראשית כט

א וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם.  ב וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל-פִּי הַבְּאֵר.  ג וְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה כָל-הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת-הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן עַל-פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ.  ד וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ.  ה וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת-לָבָן בֶּן-נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ.  ו וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם-הַצֹּאן.  ז וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא-עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ.  ח וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל-הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן.  ט עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם-הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא.  י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.  יא וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ.  יב וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן-רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ.

האבות ומנהיגי האומה מוצאים את בנות זוגן ליד הבאר

א. יצחק: "ויברך את הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים, לעת ערב, עת צאת השאבת". (בראשית כ"ד, יא ואילך).

ב. יעקב: "וירא והנה באר בשדה, והנה שם שלושה עדרי צאן רובצים עליה, כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים; והאבן גדולה על פי הבאר. ונאספו שמה כל העדרים (=הרועים) וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן, והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה". (שם כ"ט, ב ואילך).
ג. משה:  "ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מידן, וישב על הבאר. ולכהן מדין שבע בנות, ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן; ויבאו הרעים ויגרשום" (שמות ב', טו-יז).

בראשית רבה פרשה ע.: "ואם פטפוטים אתה רוצה, הנה רחל בתו באה עם הצאן. מכאן שהדיבור [המרובה] מצוי בנשים".

בראשית רבה (ע', ח-ט) (1) "וירא והנה באר בשדה" – זו הבאר (- שליוותה את ישראל במדבר).
"והנה שם שלשה עדרי צאן רבצים עליה" – משה אהרן ומרים (= שלושה רועי ישראל).
"כי מן הבאר ההִוא ישקו העדרים" – שמשם כל אחד ואחד מושך מים לדגלו ולשבטו ולמשפחתו…
(2) דבר אחר: "וירא והנה באר בשדה" – זו ציון (= ירושלים).
"והנה שם שלשה עדרי צאן" – אלו שלוש רגלים (- שבהם ממלאים ישראל את ציון כצאן אדם – ראה יחזקאל ל"ו, לז-לח).
"כי מן הבאר ההוא ישקו" – שמשם היו שואבין רוח הקודש…
(6) דבר אחר: "וירא והנה באר בשדה" – זה בית הכנסת.
"והנה שם שלשה עדרי צאן רבצים עליה" – אלו שלושה קרואים (- לתורה: כהן, לוי וישראל).
"כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים" – שמשם היו שומעין את התורה.
"והאבן גדלה" – זה יצר הרע.
"ונאספו שמה כל העדרים" – זה הציבור.
"וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן" – שמשם היו שומעין את התורה.
"והשיבו את האבן על פי הבאר למקמה" – שכיוון שהם יוצאים להם – יצר הרע חוזר למקומו.
(7) רבי יוחנן פתר לה בסיני: "וירא והנה באר" – זה סיני.
"והנה שם שלשה עדרי צאן" – כהנים, לוויים וישראלים.
"כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים" – שמשם שמעו עשרת הדיברות.
"והאבן גדלה על פי הבאר" – זו שכינה…

שמות רבה (א', לב) מסביר את ישיבתו זו של משה על הבאר: קלט דרך אבות.
שלשה נזדווגו להם זיווגיהם מן הבאר: יצחק, יעקב ומשה.
ביצחק כתיב (בראשית כ"ד, סב) "וְיִצְחָק בָּא מִבּוא בְּאֵר לַחַי ראִי". ועוד, שנזדווגה רבקה לאליעזר למעיין.
יעקב – "וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה".
משה – "וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר".

ר"י אברבנאל: כאשר ראה יעקב הבאר בשדה לקח ממנו סימן טוב לנישואיו מפני שכן עשה עבד אברהם על הבאר – הבחינה והניסיון לנישואי יצחק. והיה דעתו שאותו באר היה סימן לאשה וכמאמר שלמה "שְׁתֵה מַיִם מִבּורֶךָ וְנזְלִים מִתּוךְ בְּאֵרֶךָ" – שאמר זה על האישה. "ושלושה עדרי צאן רובצים עליה" – רומז לאברהם ויצחק ויעקב עצמו, ששלושתם לקחו אישה מאותה באר שהיה בחרן, כלומר מאותה משפחה ידועה. "כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים" – ומהאשה הוציאו תולדותיהם…

והאבן הגדולה שראה על פי הבאר חשב שהיה רמז לעקרות שהיה בכל האמהות שהיו באותה משפחה נכבדת… כי העקרות היה האבן שעל פי הבאר הסותמת אותו שלא יוציאו משם מים. אבל הוגד לו שנאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן – ולקח זה לסימן שכל האבות בתפילותיהם וזכויותיהם הסירו וביטלו העקרות ההוא, אבל עם היות שבוטל בשרה, עדין נשאר ברבקה, ועם היות שבוטל ברבקה בזכות אברהם ויצחק, עדיין נשאר בלאה ורחל, כי תמיד היה שבה האבן על פי הבאר למקומה. ומפני זה כאשר הרועים סיפרו הענין ליעקב, והוא הוציא משם סימן לענייניו, בראותו את רחל נתן בלבו ללקחה לאישה, "ויגל את האבן" – רוצה לומר, שגם הוא יסיר ממנה את העקרות. "וישק את הצאן" – רוצה לומר, שיוציא ממנה בנים. יעקב הסיר העקרות, ולא שבה עוד להימצא בבנותיה [של משפחתו]… לפי שיעקב אביהם גלל את האבן ולא השיבה למקומה על פי הבאר.

רמב"ן: יאריך הכתוב בסיפור הזה להודיענו כי "קוֵי ה' יַחֲלִיפוּ כחַ" (ישעיהו מ', לא) ויראתו תיתן עוז. כי הנה יעקב אבינו בא מן הדרך והוא עייף, ויגל לבדו האבן אשר היו צריכים אליה כל הרועים, ושלושה עדרי צאן אשר להם רועים רבים ושומרים, כולם רובצים עליה אינם יכולים להניעה כלל. הנה השתדל לדעת את שלום לבן קודם שיראה פניו, כי אין ראוי לאורח הבא לפקוד את האזרח בעת שמחתו ובהֶפכו על אופן אחד.

סְפורנו: רבי עובדיה ספורנו (1476 לערך – 1550 לערך), מפרשני המקרא. נולד בסיסינא, ליד העיר צ'סנה שבאיטליה. שם רכש כנראה את רוב ידיעותיו התורניות, וכשבגר עזב את כפרו והתיישב בעיר הבירה רומא, שבה רכש ידע רב במקצועות כלליים ביניהם: פילוסופיה, בלשנות, מתמטיקה ועוד, אך מקצועו העיקרי היה רפואה. (ז) "הֵן עוד הַיּום… הַשְׁקוּ הַצּאן וּלְכוּ רְעוּ" מעיר הצדיק ימאס את העוול גם כן אל הנוכרים.

בראשית רבה (ע', יב): למה בכה? שראה שאינה נכנסת עמו לקבורה.

משלי ה': שְׁתֵה מַיִם מִבּורֶךָ וְנזְלִים מִתּוךְ בְּאֵרֶךָ
יָפוּצוּ מַעְיְנתֶיךָ חוּצָה בָּרְחבות פַּלְגֵי מָיִם
יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ

יְהִי מְקורְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ
אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן
דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד

שיר השירים ד': גַּן נָעוּל אֲחתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם
מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנזְלִים מִן לְבָנון

אהבת יעקב לרחל

בראשית כט

יג וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת-שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן-אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק-לוֹ וַיְנַשֶּׁק-לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל-בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.  יד וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים.  טו וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי-אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה-מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ.  טז וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת  שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל.  יז וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת-תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה.  יח וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה.  יט וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי.  כ וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ.  כא וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן הָבָה אֶת-אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ.  כב וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת-כָּל-אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה.  כג וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת-לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ.  כד וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה.  כה וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל-לָבָן מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי.  כו וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה.  כז מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם-אֶת-זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת.

מדרש תנחומא: ראויה היתה בכורה לצאת מרחל דכתיב (בראשית לז) אלה תולדות יעקב יוסף.. אלא שקדמתה לאה ברחמים, ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקב"ה לה. מאי קדמתה לאה ברחמים דכתיב (בראשית כט) ועיני לאה רכות. מאי רכות אילימא רכות ממש? אלא א"ר אלעזר שמתנותיה ארוכות. רב אמר לעולם רכות ממש, ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה, שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים שני בנים יש לה לרבקה שתי בנות יש לו ללבן גדולה לגדול וקטנה לקטן. והיתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת:  גדול מה מעשיו? איש רע הוא מלסטם בריות. קטן מה מעשיו? (בראשית כה) איש תם יושב אוהלים. והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה. והיינו דכתיב (בראשית כט) וירא ה' כי שנואה לאה. מאי שנואה אילימא שנואה ממש? אלא ראה הקב"ה ששנואין מעשה עשו בפניה, ויפתח את רחמה. ומאי צניעות היתה בה ברחל דכתיב (בראשית כט) ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא והלא בן אחות אביה הוא, אלא אמר לה מינסבת לי (הנשאי לי) אמרה ליה אין מיהו אבא רמאה הוא ולא יכלת ליה (אבא רמאי הוא ואינני יכולה). אמר לה מאי רמאותיה (מהי רמאותו) אמרה ליה אית לי אחתא דקשישא מינאי ולא מנסבא לי מקמה (יש לי אחות בכירה ממני ולו ישיאני לפניה). אמר לה אחיו אני ברמאות. [א"ל] ומי שרי להו לצדיקי לסגויי ברמאותא אין (מותר להם  לצדיקים לעלות ברמאות על הרמאים). מסר לה סימנין כי קא מעיילי לה ללאה (נתן לה סימנים שלא יחליפו אותה בלאה) דכתיב (בראשית כט) ויהי בבקר והנה היא לאה. אלא מתוך סימנים שמסר לה יעקב לרחל ומסרתה ללאה לא הוה ידע לה עד ההיא שעתא בעא מיניה (לא ידע על כך עד שהגיעה השעה).

מדרש (איכה רבה (וילנא) פתיחתות ד"ה כד): "באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה רבש"ע גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שהוא סבור שהיא רחל, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני מישיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה, ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם, מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן הדא הוא דכתיב (ירמיה ל"א) כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו, וכתיב (שם ירמיהו ל"א) כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו' וכתיב (שם ירמיהו ל"א) ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם".

בראשית רבה, פרשה ע': "כל אותה הלילה היה קורא לה 'רחל' והיא עונה לו. בבוקר 'והנה היא לאה'!. אמר לה: רמאית בת רמאי, כל הלילה [בחושך] קראתי לך רחל וענית לי? אמרה לו: וכי יש מורה בלי תלמידים? וכי לא כך היה קורא לך אביך [יצחק קרא: עשו] והיית עונה לו?"

רש"י (בראשית פרק ל פסוק כב): "ויזכר אלהים את רחל", "זכר לה שמסרה סימניה לאחותה, ושהייתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים, ואף עשו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים".

שבע
חוה אלברשטיין
מילים: נורית זרחי
לחן: דני עמיהוד

מזמן מזמן, אחור אחור
הייתי פעם גדי שחור
לא היה חביב ממני
בעדרי רחל אימנו

והיא קשרה אותי בחוט
לכל מקום איתי הלכה
רק רקיקים עם צימוקים
הגישה לי לארוחה

והיא ליטפה והיא חיבקה
והיא נשקה לי בפנים
אחרת איך היו עוברות
עליה שבע השנים….

 

קשה לזווג זיווגים

בראשית רבה, סח, ד: "רבי יהודה בר סימון פתח (תהלים סח) אלוקים מושיב יחידים ביתה… אמר לא כך אמרתי לך אם קלה היא בעיניך קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף, הקב"ה מה עושה להן מזווגן בעל כרחן שלא בטובתן, הדא הוא דכתיב (תהלים סח) אלוקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות, מהו בכושרות בכי ושירות, מאן דבעי אומר שירה ומאן דלא בעי בכי, א"ר ברכיה כלשון הזה השיבה ר' יוסי בר חלפתא הקב"ה יושב ועושה סולמות משפיל לזה ומרים לזה ומוריד לזה ומעלה לזה, הוי אומר (תהלים עה) אלוקים שופט זה ישפיל וזה ירים, יש שהוא הולך אצל זיווגו ויש שזיווגו בא אצלו, יצחק בא זיווגו אצלו שנאמר (בראשית כד) ויצא יצחק לשוח בשדה, יעקב הלך אצל זיווגו שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע".

סנהדרין כב, עמוד א: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: קשה לזווגם כקריעת ים סוף, שנאמר (תהלים ס"ח) אלוקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות (אל תיקרי מוציא אסירים אלא כמוציא אסירים, אל תיקרי בכושרות – אלא בכי ושירות). איני? והאמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני! – לא קשיא; הא – בזווג ראשון, הא – בזווג שני".

"מטרונה שאלה את ר' יוסי בר חלפתא אמרה לו לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו אמר לה לששת ימים כדכתיב (שמות כ) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, אמרה לו מה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו, אמר לה הקב"ה יושב ומזווג זיווגים בתו של פלוני לפלוני, אשתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני".

דודאים

בראשית ל

יד וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל-לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל-לֵאָה תְּנִי-נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ.  טו וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ.  טז וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא.

דודא רפואי הוא עשבוני רב שנתי, מין בסוג דודא, ממשפחת הסולניים. סביב הצמח מהלכות אגדות רבות מימי קדם. במקרא מוזכר הדודא כצמח המסייע בבעיות פוריות, והזיהוי שלו עם הדודא המקראי‏‏ מקובל כוודאי. בספרות היוונית והרומית מוזכר הצמח פעמים רבות; השתמשו בו לרפואה, לטיפול בבעיות פריון, כשיקוי אהבה, כסם הרדמה, לכישוף, ולטיפול בשדים ורוחות.

וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה:  ר' יהודה בר' סימון … הכל מודים, שלא הביא אלא מן ההפקר.

הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי: על כך אמר ר' שמעון: "לפי שזלזלה בצדיק, לפיכך אינה נכנסת עמו בקבורה, הוא דהיא אמרה לה: לכן ישכב עמך הלילה, אמרה לה: עמך הוא דמיך, עמי לית הוא דמיך. ממשיך ר' אלעזר: זו הפסידה וזו הפסידה, זו נשתכרה וזו נשתכרה. לאה הפסידה דודאים ונשתכרה ב' שבטים ובכורה. ורחל נשתכרה דודאים והפסידה שבטים ובכורה. ר' שמואל בר נחמן אמר: זו הפסידה דודאים, ונשתכרה שבטים, וקבורה עמו. רחל נשתכרה דודאים, והפסידה שבטים, וקבורה עמו: ובאה התוצאה: ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבא. אמר רבי אבהו: צפה הקדוש ברוך הוא, שלא היתה כוונתה, אלא לשם שמים להעמיד שבטים, לפיכך הוצרך הכתוב לומר: וישמע אלהים אל לאה. ותאמר "אלי תבא" : אמר רבי לוי: בא וראה מה יפה היתה סרסרותן של דודאים לפני מי שאמר והיה העולם, שע"י הדודאים עמדו שני שבטים גדולים בישראל, יששכר וזבולן. יששכר יושב ועוסק בתורה, וזבולן יוצא בימים ובא ונותן לתוך פיו של יששכר, והתורה רבה בישראל.

גנטיקה במקרא (יעקב מומחה בגנטיקה)

 

בראשית ל

כה וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת-יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי.  כו תְּנָה אֶת-נָשַׁי וְאֶת-יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה  כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ.  כז וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ.  כח וַיֹּאמַר  נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה.  כט וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר-הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי.  ל כִּי מְעַט אֲשֶׁר-הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי לְבֵיתִי.  לא וַיֹּאמֶר מָה אֶתֶּן-לָךְ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לֹא-תִתֶּן-לִי מְאוּמָה אִם-תַּעֲשֶׂה-לִּי הַדָּבָר הַזֶּה אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר.  לב אֶעֱבֹר בְּכָל-צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל-שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל-שֶׂה-חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים וְהָיָה שְׂכָרִי.  לג וְעָנְתָה-בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי-תָבוֹא עַל-שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ  כֹּל אֲשֶׁר-אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי.  לד וַיֹּאמֶר לָבָן הֵן  לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ.  לה וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים וְאֵת כָּל-הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת כֹּל אֲשֶׁר-לָבָן בּוֹ וְכָל-חוּם בַּכְּשָׂבִים וַיִּתֵּן בְּיַד-בָּנָיו.  לו וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב רֹעֶה אֶת-צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹת.  לז וַיִּקַּח-לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל-הַמַּקְלוֹת.  לח וַיַּצֵּג אֶת-הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרְהָטִים בְּשִׁקְתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת.  לט וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל-הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים.  מ וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל-עָקֹד וְכָל-חוּם בְּצֹאן לָבָן וַיָּשֶׁת-לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ וְלֹא שָׁתָם עַל-צֹאן לָבָן.  מא וְהָיָה בְּכָל-יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת-הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּרְהָטִים לְיַחְמֵנָּה בַּמַּקְלוֹת.  מב וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן לֹא יָשִׂים וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב.  מג וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי-לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים.

יעקב אבינו מציג ללבן את השאלה: "…וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ, לְרַגְלִי; וְעַתָּה, מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי לְבֵיתִי..(ל',ל') – בקיצור, איך אגיע לכך שיהיה לי עדר צאן משלי? לבן מגלה הבנה לדרישת יעקב ואומר :"מָה אֶתֶּן-לָךְ" ? (ל"א) יעקב מעלה הצעה, בשלב ראשון:" כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים, וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא, אִתִּי ." (ל"ג). כלומר, בהמות בעלי תכונות כאלה – עד היום – הן שלך ויועברו לעדר נפרד בניהולך. בעדר של לבן שיישאר בניהול יעקב לא יהיו בהמות מהסוגים הבאים: לפי תרגום יונתן בן עוזיאל: תיישים אשר סימן לרגליהם. הטלאים והכבשים עם כתם לבן לרגליהם. לפי רס"ג ורש"י: שה נקוד – השה בעלי צבע חום, מנומר ונקוד. טלא – נקודים וטלואים, טלאים טלאים, שחור, לבן, חום ושחור

פרופ' פליקס מגדיר ביתר משמעות, בהכירו את האוכלוסייה של הבהמות בהווה:

"הכבשים בארץ לפנים, כמו גם בימינו, צבען לבן בחלקי הגוף שגדל עליהם הצמר. זהו הגוון השולט בצאן. רק בחלק מהצאן, לא יותר מרבע, יש כבשים שצמרן בחלקו חום, בלשון הכתוב: "נקוד, עקוד וטלוא"." "העזים, לעומתן, שחורות הן ברובן המכריע. רק חלק מהם, לא יותר מרבע, עורן טלוא כתמים בהירים" לאחר שנקבעו סימנים ברורים וחד-משמעיים לכל אחד משני העדרים, נקבע מרחק של שלושה ימים בין עדר עשו שכלל את בעלי התכונות הנ"ל עד היום הזה לבין עדר יעקב שכלל את כל אלה שאין להן את התכונות האלה. בהסכם נקבע גם כי מהיום והלאה – בעדר לבן המנוהל על-ידי יעקב – כל הצאצאים לכבשים – שהיו רק לבנות ועזים – שחורות – אם יהיו בעלי תכונות אחרות, המוגדרות : "שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל-שֶׂה-חוּם בַּכְּשָׂבִים, וְטָלוּא וְנָקֹד, בָּעִזִּים; וְהָיָה, שְׂכָרִי" (ל"ב) – יהיו ליעקב אבינו.

עכשיו נותר לראות איך מעדר בעל תכונות נתונות ייולדו צאצאים בעלי תכונות שונות מהוריהם. יעקב עשה זאת על ידי נקיטת שיטה להשגת הייחום הרצוי רק לבהמה שהוא רוצה שתהיה בהריון, דהיינו, שיש לה סיכוי ללדת צאצא בעל צבע שונה משלה , ואכן הוא נוקט בשיטה לעודד את הריונה של בהמה כזאת כאשר היא באה לשתות מים :"וַיַּצֵּג, אֶת-הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל, בָּרְהָטִים, בְּשִׁקְתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן, וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת" (ל"ח). והתוצאה הייתה שמעדר שכולו לבן נולדו גם :" עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים. " (ל"ט) – בעלי תכונות שונות מהוריהם. כמובן נשאר השאלה איך הוא מבחין בבהמה שיש לה סיכוי ללדת צאצא בעל צבע שונה משלה. מסביר פרופ' יהודה פליקס: התוצאות שהתקבלו יכולות להיות מוסברות על ידי חוקי הגנטיקה כפי שהוגדרו על ידי גרגור מנדל. החוק הראשון קובע כי לתכונה – כמו צבע הבהמה – יש אפיונים אלטרנטיביים: אפיון אחד, דומיננטי – בולט לכל ואילו השני, רצסיבי – סמוי. במקרה שלנו: אצל הכבשים הצבע הדומיננטי הוא לבן ואצל העזים – שחורות. כאשר יעקב מציע ללבן כי הבהמות בעלי התכונות הדומיננטיות יהיו שלו הוא מקבל את ההצעה. אך יעקב עושה שימוש במידע נוסף: ידוע לו כי גם שהכבשים הלבנות והעיזים השחורות יולדות בדור הבאה בשיעור מסויים בהמות השונות מהן בצבעם – הרצסיבי – סמוי. כמו אצל בני-האדם, יש אפשרות כי להורים לבנים יוולד צאצא שחור אם בין האבות הקודמים היה הורה שחור.

יתר על כן, קיים חוק גנטי נוסף, הנקרא "און-יתר להטרוזיגוט" – לפיו הבהמות שיש להן בנוסף לתכונה הדומיננטית, גם את התכונה הסמויה – העשויה להתגלות בדורות הבאים – יש להן פוריות יותר. לכך אולי התכוון מלאך האלוקים כאשר אמר ליעקב:" וַיֹּאמֶר, שָׂא-נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל-הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל-הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים, וּבְרֻדִּים" (ל"א,י"ב). פליקס מגדיר כי כל מלאכתו של יעקב הייתה :"רק לגלות בין הלבנים אותם בני המכלוא ורק להם עליך לאפשר להקים ולדות עם בני המכלוא. ומתוכם ייוולדו לך צאן טלואות".

ולכן הוא נהג לאפשר לבהמות שבחר הריון ולאחרות – לא. וכך פעל :" וְהָיָה, בְּכָל-יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת, וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת-הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן, בָּרְהָטִים לְיַחְמֵנָּה, בַּמַּקְלוֹת. (תוצאה חיובית – יש הריון) וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן, לֹא יָשִׂים (תוצאה שלילית אין הריון}, (והתוצאה) וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן, וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב. (מ"א,מ"ב).

הסיכום של פרופ' פליקס הוא שאם יעקב לא היה משתמש במידע שהיה לו, רק 15% של העדר היה שלו. כאשר נקט בשיטה הייחודית, אחרי שבע עונות המלטה, הגיע עדרו של יעקב – לפי הערכתו – לשיעור של 39% מהעדר.